חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (א): מי שרוצה עצמאות – בבקשה!

מאת Simha Admin | 07/11/2018 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54674

שמחה ניר, עו“ד

*** כבוד הנשיאה, לכו להכין שיעורי–בית, לעשות חושבים, לפני שאתם מקשקשים על “עצמאות מערכת המשפט” – בלי שאתם עצמכם יודעים למה אתם מתכוונים, ומה אתם רוצים.

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

פרק ראשון לנאום התשובה שלי לדברי הברכה של נשיאת ביהמ“ש העליון, השופטת אסתר חיות, בכנס במשכן הנשיא בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” ובסימן פרישתה לגמלאות של הנשיאה נאור ביום 23.10.18.

***

כבוד הנשיאה,

בדברי הברכה שלך, בכנס במשכן נשיא המדינה בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט“, ביום 23.10.2018, אמרת, בין השאר:

סעיף 6 לחוק–יסוד: השפיטה קובע כי מי שנתמנה שופט יצהיר הצהרת אמונים לפני נשיא המדינה; ואלה דברי ההצהרה: “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים“. הצהרה זו שהצהירו בפני הנשיאים לדורותיהם, דורות של שופטים מאז הקמת המדינה ולאורך שבעים שנות עצמאותה, מקפלת בתוכה את עקרונות היסוד של התפקיד השיפוטי – הנאמנות למדינה ולחוקיה, החובה לשפוט משפט צדק והעיקרון החשוב של עצמאות השופטים ואי–תלותם האישית והמוסדית.

עקרון זה של עצמאות ואי–תלות שיפוטית אף מעוגן בסעיף 2 לחוק–יסוד: השפיטה, הקובע כי “בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין“. קדם לו סעיף 13 לחוק השופטים, התשי“ג-1953 שקבע את אותו עקרון עצמו כבר בשנת 1953, כחמש שנים לאחר הקמת המדינה.

במאמר שכתב כינה הנשיא (בדימ‘) מאיר שמגר את עקרון העצמאות ואי–התלות השיפוטית “נשמת השיפוט“. אכן, אם נוטלים מן התפקיד השיפוטי את עצמאותו ואי–תלותו, נוטלים את נשמתו וגוף ללא נשמה לא יסכון.

טוב, אנחנו יודעים מה אומרים החוקים האלה, וגם מה אמר סעיף 13 לחוק השופטים, התשי“ג-1953, ואנחנו מכירים לעייפה גם את כל כתבי מ’ שמגר (שכחת לצטט גם את “וראה גם: מ. שמגר, על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע, ספר הגבורות לשמעון אגרנט, עמ’ 87″).

השאלה היא מה אתם עצמכם עושים למען העצמאות שלכם, מחד, ואם אתם לא נוטלים לעצמכם מידה מוגזמת של עצמאות ופריקת–עול, מאידך.

נתחיל, איפוא, בעניין עצמאותה של מערכת המשפט.

למעשה אתם לא ממש אומרים למה אתם מתכוונים בדרישתכם ל“עצמאות“, וגם בנאומך זה את חוזרת ומקשקשת את המנטרה הזאת, אבל לא ממש אומרת למה את מתכוונת.

כן, לפעמים אתם מדברים, בחצי–פה, ברבע–פה ואף פחות, על “עצמאות תקציבית“. אתם, ככל הנראה, רוצים להשוות אותו לתקציב משרד מבקר המדינה, שנקבע בהחלטה של ועדת הכספים של הכנסת, על–פי הצעת המבקר, ואינו חלק מתקציב המדינה (להבדיל מתקציב המדינה עצמו, שנקבע ע“י הכנסת, בחוק, על פי הצעת–חוק של הממשלה).

אכן, יש בכך הגיון רב, משום שאם מבקר המדינה תלוי תקציבית בממשלה, הוא מוגבל ביכולתו לבקר אותה, ובדומה לכך גם מערכת המשפט, שאמורה לבקר את הממשלה, או לדון בתיקים שהמדינה היא צד להם, ואם היא תלוייה תקציבית בממשלה, אך טבעי הוא שהיא תפזול לעבר “נותנת לחמה” – דבר שאפשר לעמוד בו, ואפשר שלא לעמוד בו.

אלא מאי? 70 שנה אתם מקשקשים על “עצמאות תקציבית“, כאשר אתם יודעים שזה לא רציני, ואף אחד לא ייתן לכם את זה, אבל ישנו דבר שאתם יכולים להשיג, בלי צורך בשינויי חקיקה, בלי צורך בשום מאמץ מיוחד – את הדבר הזה הצעתי לכם לא פעם, ואתם הגבתם באופן מחפיר ומביש.

אבהיר את דברי: לפי סע’ 35(א) ו-45(א) לחוק בתי המשפט, שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתיהמ“ש המחוזיים ובבתימ“ש השלום. הוא לבדו, ואין הוא זקוק לשום הסכמה, ואף לא ל“התייעצות” עם שר האוצר ונעריו.

מדוע שר המשפטים? משום שהוא הממונה מטעם החוק על סיפוק צרכי המשפט של הציבור, ו“צרכי המשפט” כוללים גם את עצם קיומה של מערכת משפט עצמאית.

מדוע השר לא זקוק להסכמת האוצר, או אפילו להתייעצות אתו? משום שהצורך להישען על האוצר פוגע בעצמאותה ואי–תלותה של מערכת המשפט.

מערכת המשפט מתבכיינת כל השנים על המחסור בתקנים, אבל במקום ללכת אל שר האוצר ולדרוש ממנו למלא את חובתו שעל פי הדין, היא הולכת אל נערי האוצר, כדי להתחנן על תוספת של תקן אחד או שניים, מפעם לפעם.

לא להאמין: נשיא ביהמ“ש העליון ומנהל בתי המשפט זוחלים על גחונם מרחוב שערי משפט 1 לרחוב קפלן 1, כורעים ומשתחווים לפני נערי אגף התקציבים, במקום לבוא זקופי–קומה אל שר המשפטים, להפוך שולחנות, אם צריך (כנראה שלא), כדי לקבל את מספר התקנים שהמערכת כה זקוקה להם, ודורשת אותם.

זה מה שהצעתי לכם, ואתם לא קניתם. מדוע לא קניתם? האגו שלכם לא נתן לכם להודות בכך שמאז חוק בתי המשפט, תשי“ז-1957 (ואולי עוד לפני כן) אתם לא חשבתם על הגאוני–בפשטותו הזה, עד שבא עו“ד שמחה ניר, “עוכר מערכת המשפט“, והראה לכם עד כמה אתם לא מסוגלים לחשוב – אפילו על האינטרסים שלכם.

אני הצעתי לכם אפילו יותר: תמיכה ברעיון לפיו סמכותו של השר לפי הסעיפים הנ“ל תהיה נתונה גם לנשיא ביהמ“ש העליון, לאמור: כדי להוסיף תקנים די יהיה בחתימתו של אחד משניהם, ואילו כדי לגרוע תקנים יהיה צורך בחתימתם של שניהם.

ומה עשיתם כדי לצאת מהמבוכה הזאת, אותה כפיתם על עצמכם, ללא צורך? ללא בושה פניתם אל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים, כדי שזו תעביר חוק המבטל את סמכותו של השר לתת לכם תקנים, ככל הדרוש.

גברת חיות, איך את לא מתביישת לדבר על “עצמאות”, כאשר מגישים לכם אותה על מגש של כסף (במלוא מובן המילה), ואתם בורחים ממנה כמו סינדרלה–במהופך, שהנעליים המוצעות לה גדולות עליה – לטעמה או למידותיה?!

כדי שתביני במה המדובר, קחי “דגימות אקראי” של ההיסטוריה עליה אני מדבר:

לדורית ביניש: מי שרוצה עצמאות – בבקשה! (17.03.2007);

לדורית ביניש ושות’: קחו את הסמכות לקבוע את מספר השופטים, קחו אותה בחינם – רק שתפסיקו להתבכיין על העומס המוטל עליכם, כתירוץ לסחבת (15.08.2008);

נאום תשובה לדורית ביניש: הפתרון לבעיית המחסור בשופטים נמצא במקום אחר! (23.08.2010);

על התאבדותו של השופט מוריס בן–עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט! (09.02.2011);

מי באמת דואג לכמות השופטים ולהקלת הלחץ עליהם? ומי נועץ עקבים בהתנגדות לכך? (15.02.2011).

עכשיו, כבוד הנשיאה, לכו להכין שיעורי–בית, לעשות חושבים, לפני שאתם מקשקשים על “עצמאות מערכת המשפט” – בלי שאתם עצמכם יודעים למה אתם מתכוונים, ומה אתם רוצים.