אולי תרדו שם: לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להוסיף לו חטאים מדומים, קטנים

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, התייצב בפני ועדת זמיר הבוחנת את שאלת קיומם העצמאי של בתי הדין לעבודה.

 

אשתו של ברק, אלישבע ברק, היא, כידוע, סגן נשיא בית הדין הארצי לעבודה, ותחת הכותרת אני פה לא בגלל אשתי מציג איתמר לוין (גלובס) את השאלה: כיצד מרשה לעצמו אהרון ברק לתת חוות דעת בנושא המשפיע במישרין על משרתה של רעייתו אלישבע, המשנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה?

 

אבל, עם כל הכבוד, לאהרן ברק ישנם חטאים אמיתיים, גדולים, ולא צריך להמציא לו חטאים קטנים, מדומים.

 

אכן, זה מאוד אופנתי “לעלות” על אהרן ברק, אבל ההיטפלות לפרטים הקטנים – אפילו היו אמיתיים, ולא כל שכן כאשר הם מדומים – “מדללת” את הביקורת האמיתית על אהרן ברק: אחריותו המנהיגותית להידרדרותה של מערכת המשפט לשפל שלא היה כדוגמתו מעולם.

 

פותח לוין בדברים האלה:

 

“שושלת המשפטנים לבית ברק היא מהמסועפות בישראל. האב אהרון הוא נשיא בית המשפט העליון. האם אלישבע היא המשנה לנשיא בית הדין הארצי לעבודה. הבן אבנר הוא עורך דין. הבת תמר היא עורכת דין ומנהלת את הגישורים בחברת גומא. הבת אסתר היא עורכת דין שאינה עוסקת במקצוע. בקיצור: הכל נשאר במשפחה”.

 

ואני שואל: נו, באמת, אבא, אמא ושלושה בנים, אשר רק שניים מהם במקצוע, זו “שושלת מסועפת”?

 

ומה ה”תוספת”, הכאילו-מובנת-מאליה, “בקיצור: הכל נשאר במשפחה”, אם לא שחקן-חיזוק דמגוגי, אשר אין לו דבר וחצי דבר, לא עם נשוא הכתבה, ואפילו לא עם המשפט שקדם לה?

 

ומוסיף הכותב:

 

“אלא שהמצב הזה … גורם גם ניגודי עניינים. כאשר אבנר ברק מופיע בפני עמיתיו של אהרון ברק בבית המשפט העליון, האם הם יכולים לנהוג בו כמו בכל עורך דין מהשורה? האם בית המשפט העליון יכול להפנות בשקט את הצדדים לגישור בחברת גומא?”.

 

שאלה נהדרת, אבל מי שרוצה לעורר אותה, שיעורר אותה באופן עצמאי, במסגרת משלה, וגם יציע תשובות לשאלות המתעוררות מכל הנושא.

 

כך, למשל, יצטרך המציע לומר מדוע לא יימנע מאבנר ברק להופיע גם בפני כפיפיו של אבא, בבתי המשפט הנמוכים יותר, עד לעיר השדה הנידחת ביותר, שהרי נשיא ביהמ”ש העליון הוא גם נשיא כל בתי משפט, ואם חבריו – אשר שליטתו בהם די מוגבלת, וכבר אין להם לאן להתקדם – עשויים להיות מושפעים מקרבתו, מקל-וחומר הוא בשופטים בערכאות הנמוכות יותר, אשר עשויים, אם נלך לשיטתו של הכותב, לחשוש לקידומם אם לא יפסקו לטובת “הבן של הבוס”.

 

ואם הבן של הבוס לא יכול להופיע בפני שופט, מה דינו של קרוב מדרגה שנייה, שלישית וכו’, “עד דור עשירי, עד עולם”?

 

ומה עם קרוב-משפחה מדרגה עשירית של המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון? איכן זה נגמר?

 

אז אם תעלינה הצעות ברוח הזאת – יכול להיות שאסכים לה, ויכול להיות שלא, אבל אי אפשר “להשחיל” אותה כשחקן-חיזוק מובן-מאליו בסוגיה אחרת, אשר ביו שתיהן אין כמעט ולא-כלום – אם בכלל.

 

וממשיך הכותב:

 

“הבעייתיות בולטת במיוחד בנוגע לבני הזוג ברק. בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור על בית הדין הארצי לעבודה. נשיא בית המשפט העליון הוא ראש המערכת כולה, ונשיא בית הדין לעבודה כפוף אליו במישרין. בשירות המדינה נהוג, שבני זוג אינם יכולים להיות ביחסי כפיפות ישירים; אהרון ברק קרוב מאוד להיות הבוס של רעייתו, שהיא ממלאת המקום הקבועה של הנשיא שכאמור כפוף אליו.

 

“כאשר התמנתה אלישבע ברק למשנה לנשיא בית הדין, עורר העיתונאי יואב יצחק את הסוגיות הללו. בתגובה הבטיח ברק, שהוא יימנע מלעסוק בעניינים המינהליים הנוגעים לבית הדין הארצי לעבודה, וישאיר אותם בידי המשנה לו – אז שלמה לוין, וכיום אליהו מצא.

 

“אלא שזהו פיתרון בעייתי: היחסים האישיים בבית המשפט העליון (“המשפחה” כפי שאוהבים השופטים לקרוא לו) עלולים להקשות על כל שופט בבואו לדון בערעורים על פסקי דין של אלישבע ברק. כך שגם אם נמצא לכאורה מוצא בנוגע לכובעו המינהלי של נשיא בית המשפט העליון, הבעיה השיפוטית נותרה בעינה”.

 

טוב, אז גם זו בעייה כללית, אשר מן הראוי לענות בה בנפרד, ומי שחושב כי מן הראוי לעלות על הבריקדות בעניין זה – שיעשה זאת יום-יום ושעה-שעה, ולא יגלגל עיניים צדקניות כאשר הוא דן בעניין משני, ואינו מסתכן בשום דיעה שאפשר לקטול אותה מכל-וכל.

 

ועוד, מעט הכותב:

 

“זאת ועוד: בפועל מתברר, שגם בנושא המינהלי הפיתרון הזה אינו עובד. כיצד יכול אהרון ברק להגיש לוועדת זמיר חוות דעת על עתידו של בית הדין לעבודה, כאשר כל הכרעה של ועדה זו תשפיע במישרין על מקום עבודתה של רעייתו? האם מר ברק בכלל יכול לתמוך בהצעה שבעטיה קמה ועדת זמיר – מיזוג בתי הדין לעבודה בתוך מערכת בתי המשפט הרגילים – כאשר משמעותה היא ביטול משרתה של גברת ברק? וכיצד הגשת עמדתו בנושא מינהלי מובהק מתיישבת עם אותה הבטחה שניתנה לוועדה לבחירת שופטים?”.

 

אוקיי, אוקיי, אני מסכים שיש כאן פגם אסתטי, ומן הדין היה לשלוח תחתיו את המשנה-לנשיא, או אפילו משלחת שופטים, ולא להסתבך בביקורת מיותרת – מבחינתו – כאשר הוא יכול היה להשיג את אותה התוצאה גם בלעדיה.

 

הרי אהרן ברק ויצחק זמיר (יו”ר הוועדה) הם חברים מאוד קרובים, שנים רבות, וכל העולם יודע את זה. עמדתו של ברק, כפי ששטח אותה בפני הוועדה, היא (כעולה מתגובתה של הנהלת בתי המשפט, אשר הובאה בהמשך הכתבה) עמדתם המגובשת של שופטי ביהמ”ש העליון, ואין כל צורך שכל אחד מהם יתייצב אישית בפני הוועדה.

 

בכלל, אם רוצים להפעיל השפעה בלתי-הוגנת על הוועדה יכול אהרן ברק להרים טלפון אל חברו זמיר, ו”לסגור עניין” בלי להתייצב כלל (ולסמוך על זמיר – בשר-מבשרו של בית המשפט העליון – שיעשה את המלאכה בעצמו). אבל ברק הלך אל הוועדה לאור היום, וחשף את עצמו לביקורת. דווקא על כך צריך לקטול אותו?

 

ומוסיף הכותב ומזכיר נשכחות:

 

“אין זו הפעם הראשונה בה אהרון ברק מכניס את עצמו, כמעט בכוח, לתוך ניגודי העניינים הללו. לפני שנים אחדות גילה העיתונאי בן-ציון ציטרין שנשיא בית הדין הארצי, סטיב אדלר, משתמש שלא כדין בתואר “דוקטור”. לבג”ץ הוגשה עתירה בדרישה להדיח את אדלר מתפקידו. ומי ישב בראש ההרכב שדן בה? – אהרון ברק, שרעייתו כפופה במישרין לנשוא העתירה ועשויה לבוא במקומו אם העתירה תתקבל”.

 

אז גם כאן שחקן-החיזוק אינו אומר דבר. האינטרס המשפחתי של ברק, באותה הפרשה, היה דווקא לקבל את העתירה, ולהעיף מכהונתו את אדלר, דבר אשר היה מקפיץ את רעייתו היישר אל כס נשיא בית הדין הארצי לעבודה,..

 

ומה היינו אומרים אז? לא קשה לנחש.

 

נכון, ישיבתו של ברק בראש ההרכב הייתה בעייתית, אבל גם אם הוא לא היה יושב לדין באותו ההרכב, היינו אומרים כי הוא “סידר עם החברים שלו” (ר’ לעיל, בסוגיית אבנר ברק והחברים של אבא).

 

ויתירה מזאת: אם ברק לא היה מושיב את עצמו בראש ההרכב, היינו אומרים שהוא “בורח מהאחריות, נותן לחבריו לשכב על הגדר בשבילו, ומעמיד אותם בפני הבלתי-אפשרי”…

 

אני לא יודע אם הייתי נוהג כך במקומו, אבל חוששני שבאותו המקרה הוא עשה דווקא את הדבר הנכון (אולי משיקולים לא-נכונים, אבל את זאת לעולם לא נדע).

 

בהמשך הדברים מביא הכותב את תגובתה של הנהלת בתי המשפט:

 

“בהופעתו בפני הוועדה ציין הנשיא את קשריו עם סגן הנשיא של בית הדין הארצי לעבודה. הנשיא הדגיש שדבריו מייצגים את עמדת שופטי בית המשפט העליון, אשר דנו בעניין. הנשיא הדגיש, כי לדעתו אין בעיה של ניגוד עניינים, שכן גם אם יהיו שינויים, הם יהיו שינויים עקרוניים, אשר מטבעם יחולו אחרי שהנשיא ברק והשופטת ברק יפרשו מתפקידם. כל שינוי לא יהיה רלוונטי ולא תהא לו השפעה על השופטת ברק”.

 

החצי הראשון של התגובה הזאת מיותר לחלוטין. “קשריו (של ברק) עם סגן הנשיא של בית הדין הארצי לעבודה” לא היו סוד-מדינה לפני שהוא התייצב בפני הוועדה, והצגת הדברים כדוגמה-ומופת ל”גילוי נאות” הייתה מיותרת לחלוטין.

 

וגם נלעגת עד מאוד.

 

ואילו להערה הנוספת נתייחס למטה מכאן.

 

ומסכם הכותב:

 

“על זה צריך להעיר כמה נקודות:

 

“*אהרון ברק יפרוש בספטמבר 2006, ואילו אלישבע ברק תפרוש חודש אחריו. מנין הביטחון שהשינויים במערך בתי הדין לעבודה לא יחולו קודם לכן? האם ברק יודע על המסקנות בטרם התגבשו?

 

“*ברק לא הגיב לשאלה בדבר הסיכום לפיו כל ענייני המינהל של בתי הדין לעבודה יטופלו בידי המשנה לנשיא.

 

“*ברק גם לא ענה לשאלה מדוע טיפל בעתירה נגד השופט אדלר למרות זיקתה הישירה לרעייתו.

 

“*גילוי נאות אינו תרופה לניגודי עניינים. למשל: חבר בוועדת מכרזים אינו יכול להודיע שיש לו עניין אישי במכרז מסוים, ואז להמשיך ולהשתתף בדיון ואף להצביע – בדיוק מה שעשה ברק במקרה הזה”.

 

ועל כך נשיבה:

 

השינויים ב”מערך בתי הדין לעבודה” לא יכולים להתרחש בן-יום, לפעמים זה עניין של 5 שנים, לפעמים 10 – ולפעמים דברים כאלה מתמסמסים בועדות-על-גבי-ועדות, ויורדים מסדר-היום כלעומת שעלו עליו.

 

יתירה מזאת: מה שברק הציע, אם הבינותי נכונה, הוא להימנע משינוי.

 

באשר לשאלות שברק לא ענה עליהן – אין טענה שהן בכלל הוצגו בפניו.

 

אכן, גילוי נאות אינו תרופה לניגוד-עניינים, אבל כאן לא היה שום גילוי נאות, אלא בסך-הכל, כאמור, רק ברווז נלעג של הנהלת בתי המשפט.

 

ולסיכום: הכתבה הזאת היא סרק-סרק, והיא רק עושה חסד עם אהרן ברק, בכך שהיא עוסקת בקטנות, ומשכיחה את הגדולות אשר מעסיקות את הציבור בלי הרף.

 

אהרן ברק הרי מדלג בקלילות רבה על משוכות גבוהות בהרבה מזו, ובכתבה הזאת יעטפו מחר דגים מלוחים בשוק הכרמל.