מאז אירועי ה-7.10.2023, ומה שבא בעקבותיהם אנחנו שומעים כל הזמן דיבורים על “זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה“, ואני תוהה מהי כאן המחלוקת, שהרי כל מי שנפגע זכאי להגן על עצמו.

מה שמפריע לי עוד, מפריע יותר מכל, הוא שכל הדיבורים האלה יוצאים מתוך הנחה שהקונפליקט הישראלי–פלשתינאי לא התחיל ביום השביעי של מלחמת ששת הימים, הוא ה-11.6.1967, אלא בתאריך הנ“ל, בשעה 0629, כאילו שעד אותו היום, אותה השעה, מדינת ישראל ומדינת החמאס חיו בשלום זו עם זו, החליפו שגרירים, קיימו גבולות פתוחים, ניהלו קשרי מסחר ענפים, ומה לא, עד שבוקר אחד, כרעם ביום בהיר, החליף סינואר את הסינר, ונתן את הפקודה נוע–נוע.

לימין הישראלי זה מאוד נוח להתחיל את ההיסטוריה של הקונפליקט הזה רק באותו הבוקר, כי זה פוטר אותו מהשאלה “איך הגענו לזה“, ומאפשר לו להתנער מאחריותו לתהליך הפוליטי שהביאנו על הלום, ולגלגל את האחריות והאשמה לפתחם של הדרגים המקצועיים.

גם למרכז הפוליטי ולשמאל המתון זה מאוד נוח, גם גם הוא היה שותף לתהליך הפוליטי הקרוי “מפעל ההתנחלויות“, שהיום תקוע לנו בגרון, בבחינת לא–לבלוע–ולא–להקיא.

והשמאל ה“שמאלי” – את מי הוא בכלל מעניין.

כאמור לעיל, מעבר לשאלה העיקרית שרק בודדים חשבו עליה, דהיינו “איך הגענו לזה“, לא חלקתי על זכותה של ישראל להגן על עצמה, אלא שבינתיים הגעתי לתובנות נוספות.

אנחנו על המגרש המשפטי, לא על המגרש הפוליטי

האמירה על “זכותה של ישראל להגן על עצמה כוללת גם את המילה “זכות“, והמילה הזאת היא מילה משפטית, וככזו היא נבחנת על המגרש המשפטי, להבדיל מהמגרש הפוליטי, שעליו הכוח הוא הקובע את הזכות (ומי שלא מכיר במגבלות הכוח, במוקדם או במאוחר חוטף את זה בפנים).

אין הרוצה נפגע

על המגרש המשפטי ישנו כלל, אשר חובבי הלטינית שבנו מכירים כ“Volenti Non Fit Injuria”, והביטוי העברי הרווח אצלנו הוא “אין הרוצה נפגע“.

משמעות הכלל הזה, באופן כללי, הוא שמי שמסתכן מרצונו, מאבד את הזכות לתבוע את נזקו (במשפט האזרחי), ואת ההגנות העומדות לו במשפט הפלילי.

בניגוד לעקרונות הרשלנות התורמת, שבה הניזוק מאבד חלק יחסי מזכותו לתבוע, העיקרון הזה לא ממרק את העוולות או העבירות של המזיק, אלא רק שולל את זכותו של הניזוק, אשר הסתכן מרצונו.

לפירוט רחב יותר, ראו בויקיפדיה, תחת הערך “הסתכנות מרצון“.

מדינת ישראל הסתכנה מרצון

מדינת ישראל החליטה ש“מי שלא רוצה מדינה פלשתינאית צריך לחזק את החמאס“.

מדינת ישראל לא רק דרשה, אלא גם קיימה: סיפקה לחמאס חומרי בנייה מייד אין איזריאל, ואפשרה להעביר אליו מיליארדי דולרים, כסף קטארי – הכל בידיעה מה הוא עושה עם הכסף הזה וחומרי הבנייה האלה: בונה מנהרות, מכשיר ומחזיק עשרות אלפי לוחמים, רוכש אמצעי לחימה וגם מייצר כאלה בעצמו.

מדינת ישראל ידעה לאן החמאס חותר (להשמיד את מדינת ישראל ולזרוק את כל היהודים לים), והיא המשיכה לתמוך בו.

מה היא חשבה לעצמה, מדינת ישראל, יעשה החמאס עם הכסף וחומרי הבנייה?

יקים סניף של מרכז פרס לשלום?

שתבוא המדינה ותגיד שהיא חשבה אחרת.

שתבוא המדינה ותתמודד עם העיקרון לפיו חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו.

מדינת ישראל תימרנה את עצמה, ללא לאות, לרגע הזה, ליום 7.10.2023, שעה 0629.

היא לא ידעה אל נכון שהרגע הזה יבוא באותו היום, ואם הוא לא היה מגיע היא הייתה ממשיכה הלאה, עד שזה היה קורה.

ועכשיו היא מתבכיינת.

אז לא, אין לי טיפת אמפתיה למתבכיינת הזאת, שאין לה להלין, אלא על עצמה.

ושבעתיד תחשוב פעמיים, לפני שהיא מגדלת נחשים בסלון של הבית השלישי.

ומה עם החמאס?

עכשיו תשאלו למה אני שותק על חטאי החמאס.

אז לא, בכל מה שאמרתי כאן אין אפילו מילת הגנה אחת על החמאס.

אנשי החמאס ביצעו מעשי זוועה, הם עברו על דיני המלחמה (שמדינה ישראל לועגת להם כשעולה השאלה הזאת לגביה), והם גם עברו על החוק הפלילי של המדינה בה הם ביצעו את פשעיהם.

אז תטפלו בהם כמה שאתם רוצים, אבל במאמר הזה אני דן בפשעיה של מדינת ישראל – כלפי עצמה, כלפי אזרחיה, וכלפי כל תושביה ואורחיה, ואתם לא אוהבים שאני מאריך יתר על המידה.

תתמודדו עם זה.

אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע!

במאמר על חורבן הבית השלישי: נאום–תשובה לרינה מצליח, אותו פרסמתי לפני למעלה משנתיים, אמרתי, בין השאר:

ומי שחושב שהפלשתינאים אינם “עם קשה–עורף”, עם שגם עליו חל “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ“, עם שגם אצלו יש “למות או לכבוש את ההר” ו“אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד” – סופו שילמד את זה בדרך הקשה, בכוח החוח.

והנה זה בא.

זה בא ב-7.10, וזה המשיך במשך למעלה משבעת החודשים שחלפו מאז, ועכשיו אנחנו רואים את זה שוב.

הנימוק של מדינת ישראל לפעולה ברפיח, אליה נכנסנו עכשיו, אינו לחפש שם חטופים (לכו חפשו 133 חטופים, חלקם כבר לא בין החיים, בעיר המונה עכשיו כמיליון וחצי תושבים) ולהצילם, אלא כדי “לרכך” את החמאס, כדי שיישבר וירכך את תנאיו לשחרור החטופים.