על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר: יעקב נאמן, דורית ביניש, משה גל, הפסיקו לקשקש על העומס ועל עצמאות מערכת המשפט!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/49120
 
 
שמחה ניר, עו”ד 09.02.2011 03:29

בידיהם של שר המשפטים, נשיאת ביהמ”ש העליון ומנהל בתי המשפט נמצא המפתח לפתרון בעיית העומס על המערכת *** יכולים, אבל לא רוצים *** על אחריותם להתאבדותו של השופט


שמחה ניר, עו”ד

 

www.quimka.net

 

www.quimka.com

 

quimka@quimka.com

 

 

9.2.2011

 

לכבוד

 

הפרופ’ יעקב נאמן             השופטת דורית ביניש             השופט משה גל

 

שר המשפטים                   נשיאת ביהמ”ש העליון           מנהל בתי המשפט

 

ירושלים                            ירושלים                                 ירושלים

 

 

נכבדתי,

 

הנדון: הפסיקו לקשקש על העומס על השופטים ועצמאותו של השופט

 

דמו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל בראשכם.

 

השופט התאבד בגלל לחץ של הרשות המבצעת לעשות מלאכתו רמייה, ולהתרכז בכמות. הרשות המבצעת הורידה אותו בדרגה (מבימ”ש השלום לביהמ”ש לעניינים מקומיים), ואיימה “יהיה אותך לנתל”ש”.

 

אתם מקשקשים כל היום על הצורך להבטיח את עצמאותו של השופט מול הרשות המבצעת, והנה גם נשיאת ביהמ”ש העליון, שגם היא, לעניין זה, רשות שלטונית מבצעת, הייתה שותפה ללחץ מינהלי על השופט – לחץ שהביא להתאבדותו – בעודה מדברת גבוהה-גבוהה על “עצמאות המערכת”.

 

לאחרונה פניתי אליך, שר המשפטים, בדרישה להפעיל את סמכותך לפי חוק בתי המשפט, ולקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים.

 

כמוכן פניתי באותו העניין גם אליך, נשיאת ביהמ”ש העליון, כדי שאת תלכי אל שר המשפטים ותהפכי שולחנות על מנת שהשר ישתמש בסמכותו זו.

 

שניכם לא טרחתם לענות לי – ממש תרבות שלטונית ושיפוטית לתלפיות – ואת, דורית, במקום להרים את הכפפה, את ממשיכה לקשקש ולקונן, על כל גבעה ותחת כל עץ רענן, על המחסור בשופטים.

 

את מתבכיינת כמו ילדה קטנה שאביה רוצה לקחת אותה לכל חנויות הצעצועים שבעולם כדי שהיא תבחר את כל מה שהיא חפצה בו, אבל במקום ללכת איתו לחנויות היא נתקפת בטמפר-טנטרום, מתפרצת בהתקף זעם, צורחת, בוכה, נשכבת על הרצפה, רוקעת ברגליה וזועקת “אני רוצה צעצועים! אני רוצה צעצועים!!!”.

 

ויעקב נאמן מאוד לעצמו, ודווקא שמח מאוד שהילדה משפילה את עצמה – במקום לצאת איתו ולבזבז כסף (ולהיתקל בתגובתה הזועמת של האם, על הבזבוזים האלה, “כאשר אין לנו אוכל לילדים”).

 

אבל, מעבר לשאלת העומס הכללי, עומדת גם הבעייה הפרסונלית: כאשר מדברים על “עצמאות מערכת המשפט”, ועל אי-תלותה ברשות המבצעת, צריך לשוות לנגד עינינו תמיד כי לכל שופט יש קצב-עבודה משלו, ואסור ללחוץ עליו.

 

נניח שיש במערכת שופט אשר נותן פסק-דין אחד לשנה, אבל עושה מלאכתו לתפארה: לעניין, ורק לעניין, ובלי שום הערות-אגב המופנות אל הכותרות בגלובס, כלכליסט וכו’.

 

אז נכון שמבחינת העלות הלאומית לכל פסק-דין הוא “שופט יקר”, אבל ברגע שמפעילים עליו לחץ, מחר יפעילו על שופט שנותן פס”ד אחד בחודש ועל שופט פס”ד אחד בשבוע, ומחרתיים – על שופט שנותן “רק” עשרה פסקי דין ביום.

 

ואחר-כך יתחילו ללחוץ על שופטים שאצלם יש “יותרר מדי זיכויים” (גם בסרט הזה כבר היינו – תשאלו את נחמה מוניץ).

 

לפני שאומר מה אני רוצה מכם היום, עוד מילה בעניין השופט בן-עטר.

 

ממה שפורסם באמצעי התקשורת, עולה כי על שולחנו הצטברו מאות תיקים אשר מחכים לכתיבת החלטות ופסקי דין, ואני שואל אתכם באיזו חוצפה מעמיסים על שופט כמות כזאת של תיקים? מדוע לא הצעתם לו “נסיון לבנות תוכנית להשלמת כתיבת ההחלטות ופסקי הדין וחיסול תיקים”, וכו’, וכו’, כאשר על שולחנו הצטברו רק עשרה, עשרים או שלושים תיקים פתוחים?!

 

ואם, “אחר שלא עמד בנטל השלמת כתיבת ההחלטות ופסקי הדין בתיקים, שחלקם התעכב במשך שנים”, הוחלט “בשנה האחרונה”, להעביר את השופט מתפקידו בבית משפט השלום, לבית משפט לעניינים מקומיים” – מדוע לא הוצאתם אותו אז ל”שבתון” – מילה מכובדת ומקובלת, גם בהקשר הזה – במקום להעמיס עליו עוד יותר תיקים – וגם להשפילו?

 

אני יודע: משום שבביהמ”ש לעניינים מקומיים, כמו בבתיהמ”ש לתעבורה, השופטים לא נדרשים למאמץ אינטלקטואלי, ובוודאי שלא לכתיבת פסקי-דין לאור עששית הנפטא, בלילות הקיץ הקרים ובלילות החורף הקפואים.

 

אז אמרתם לעצמכם: שיישב שמונה שעות וישמע תיקי חנייה וכו’, ואחר כך, בביתו “ידביק” את הפיגורים…

 

אסור שדבר כזה יקרה.

 

לא רק שאסור להעמיס על שופט יותר ממה שהוא יכול, אלא שגם אסור לתת לשופט לקחת יותר תיקים ממה שהוא יכול. פירוש הדבר הוא שאם במחשב רואים שאצל שופט נמצאים כך-וכך תיקים המחכים להחלטה, או בשלים למתן פסק-דין, צריך להפסיק להזרים לו תיקים, ולתת לו את פסק-הזמן הדרוש לכתיבת ההחלטות ופסקי הדין.

 

אפשר, כמובן, להתווכח אם “כך וכך תיקים” זה עשרה, עשרים או שלושים, אבל מאות תיקים?!

 

מה אני דורש היום?

 

אני דורש ששר המשפטים יקבע, ויפרסם ברשומות, את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים;

 

אני דורש משלושתכם להפסיק לנהל סטטיסטיקות על ההספקים הכמותיים של השופטים;

 

אני דורש להודיע לכל שופטי ישראל, שאין יותר רישומים כאמור;

 

אני דורש להודיע לכל שופטי ישראל כי איש לא יקבע לשופט כמה תיקים לקבל על עצמו בכל פרק-זמן נתון – זולת הוא-עצמו;

 

אני דורש לחייב כל שופט בדיווח שוטף על מספר התיקים המחכים על שולחנו למתן החלטה או פס”ד, ולפקח על כך ששום שופט לא ייקח על עצמו תיקים נוספים, לפני שיסגור את אותם התיקים.

 

ואני דורש את כל אלה תוך 24 שעות.

 

רק בכך יהיה כדי לכפר – ולא במעט – על אחריותכם למותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל.

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

 

העתק: יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת

 

_____________

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר