חיות טרף: נאום תשובה לאסתר המלכה (ד): אף אחד לא פוגע בעצמאותכם ובאי-תלותכם – רק אתם

מאת Simha Admin | 08/11/2018 |

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/54682

שמחה ניר, עו“ד

*** כאשר נשיא ביהמ“ש העליון ומנהל בתי המשפט מנהלים “רשימות הספק” לכל שופט ושופט, כאשר אתם מרשיעים 99.9% מהנאשמים בפלילים, ונותנים צו מוחלט רק באחוז אחד מהעתירות לבג“ץ – האם בכך אינכם שמים עצמכם כאסקופה הנרמסת לרגליה של הרשות המבצעת? אמון הציבור בכם צולל עמוק מתחת לקו–הטרגדיה, אבל אתם רוקדים ומזמרים, ומרמים את עצמכם.

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

בן 79 שנים אנוכי היום (15.6.2018), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

“יש ג‘ונגל טוטאלי בבתי המשפט. תעשו הכול כדי לא להגיע אליהם“

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

פרק רביעי לנאום התשובה שלי לדברי הברכה של נשיאת ביהמ“ש העליון, השופטת אסתר חיות, בכנס במשכן הנשיא בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” ובסימן פרישתה לגמלאות של הנשיאה נאור ביום 23.10.18.

***

כבוד הנשיאה,

בפרק הראשון לנאום–התשובה שלי לדבריך בנושא “70 שנות עצמאות למערכת המשפט” התייחסתי לקשקשת הרבה שלך על עצמאות מערכת המשפט, בלי שאת עצמך לא יודעת למה את מתכוונת. בפרק השני ראינו כיצד את כורכת את “עצמאות מערכת המשפט” עם רצונכם לסתום את פיותיהם של המבקרים.

בפרק השלישי עניתי לטענתך כי אלה אשר “התנהלותה של המערכת כמערכת עצמאית ובלתי תלויה ברשויות האחרות היא לצנינים בעיניהם“, וכי הם “אף הרחיקו לכת ותיארו אותה כאנטי–דמוקרטית … ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק – כך ממש“, והראיתי כי אתם אכן מערכת אנטי–דמוקרטית … ואפילו כדיקטטורה שיפוטית שיש לרסק – כך ממש!

כיוון שהנימוקים שלך חלשים, את מעלה עליהם גירה, וטוחנת בהם שוב–ושוב, אולי משהו בכל זאת ייקלט:

ובכן, אני מבקשת לומר כי מי ששם לו למטרה לפגוע בעצמאותה ובאי–תלותה של הרשות השופטת ימצא עצמו פוגע אנושות במשטר הדמוקרטי בישראל. זאת משום שאחד מתנאי היסוד לקיומה של דמוקרטיה אמיתית הדוגלת בערכים ליברליים–חוקתיים הוא – קיומה של מערכת שיפוט עצמאית ובלתי תלויה ברשויות האחרות.

גברתי, אף אחד לא שם לו למטרה לפגוע בעצמאותכם ובאי–תלותכם.

אף אחד – חוץ מכם–עצמכם.

כאשר נשיא ביהמ“ש העליון ומנהל בתי המשפט מנהלים “רשימות הספק” לכל שופט ושופט, קוראים–לסדר שופטים שאינם עומדים ב“מכסות” ומביאים אותם להתאבדות – האם זו אינה הכפפה של הרשות השופטת לרשות המבצעת?

כאשר אתם מרשיעים 99.9% מהנאשמים בפלילים, ונותנים צו מוחלט רק באחוז אחד מהעתירות לבג“ץ – האם בכך אתם לא שמים עצמכם כאסקופה הנרמסת לרגליה של הרשות המבצעת?!

את מצטטת, כאסמכתא, דברים שאמר מנחם בגין ז“ל בשנת 1951:

“אין ספק כי גדולה מסכנת טשטוש התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת היא הסכנה של ביטול התחומים בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת. המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה“.

אכן, בגין ז“ל – לימים אדם גדול ודגול, אבל אז רק בן 38, עסקן פוליטי מנעוריו, עם אפס ניסיון בחיים האזרחיים – אכן צדק ברמה העקרונית (מן הסתם, כסטודנט למשפטים, הוא כתב איזו עבודה סמינריונית בנושא), אבל כמה עתירות הוא הגיש לבג“ץ, וכמה תיקי תעבורה הוא ניהל, נכון לשנת 1951?

לא, הוא לא ניהל אפילו תיק משפטי אחד, ואם, באותה העת, היה לו הניסיון המקצועי שיש לעו“ד מצוי שבוע אחרי ההסמכה, והוא היה נשאל על דבריו אלה היום, הוא היה אומר: נכון אמרתי כי “כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת …”, אבל ה’מבצר’ הזה לא קיים – וספק אם היה קיים אי–פעם – ולכן אין תוחלת.

כעת את נכנסת – בעדינות רבה, יש לציין – אל מגרש הפינג–פונג הפוליטי, אותו המגרש בו אומרים לכם – לדעתי, כאמור, שלא בצדק, אבל יש הסבורים אחרת – כי אתם, שלא נבחרתם ע“י העם, “שמים עצמכם מעל המחוקק הריבון, שנבחר ע”י העם בבחירות דמוקרטיות):

אכן, דמוקרטיה היא שלטון הרבים, שלטון העם. בכך היא נבדלת משלטון היחיד או שלטון המעטים. אך תיאור זה איננו ממצה בשום אופן את מהות הדמוקרטיה. על מנת ששלטון הרבים לא יהפוך לעריצות הרבים יש להבטיח את ההגנה על שלטון החוק ועל זכויות הפרט ובעיקר על זכויות המיעוט החי בתוכנו המעוגנות בין היתר בחוק–יסוד: כבוד האדם וחירותו.

כעת את מתחילה לשחק פינג–פונג עם עצמך, בשיטת ה”אמנם–אבל”:

ככל חברה דמוקרטית מתוקנת וחפצת חיים אנו מחויבים להגן על זכויות אלה. עם זאת חשוב להדגיש כי אין מדובר בזכויות מוחלטות אלא בזכויות יחסיות וכי ההגנה עליהן כרוכה בתהליך מתמיד של בחינה ועריכת איזונים שכן מציאות החיים מזמנת לנו לא אחת מצבים של התנגשות בין זכויות היסוד הללו.

הנה, “אנחנו” מחוייבים “גם לזה” ו“עם זאת גם לזה“, ו“אנחנו” אמונים על האיזון שביניהם … אבל גם את החוכמולוגיה הזאת אנחנו מכירים “עוד מקפריסין“: כאשר לא מתחשק לכם להתערב, אתם פולטים את הקלישאה השחוקה “לא על נקלה נתערב ב …”, אבל כאשר מתחשק לכם להתערב, אתם מוסיפים “יחד עם זאת …”, והתוצאה היא שאתם קודם מחליטים על התוצאה, ורק אחר כך מחפשים את ה“איזון” – אם אתם רוצים.

ועכשיו את נותנת שיעור באזרחות, ברמת כיתה ו’ של הבצפר העממי:

כיצד נבטיח את המחויבות לערכי היסוד הדמוקרטיים ואת ההגנה עליהם? על המשימה הזו מופקדות כל שלוש הרשויות כאחת.

הכנסת כרשות מחוקקת – בחוקים שהיא מחוקקת ובביקורת שהיא מחויבת לקיים על פעילות הרשות המבצעת;

הממשלה כרשות מבצעת – בהחלטות שהיא מקבלת, במדיניות שהיא מיישמת ובפעולות האכיפה שהיא נוקטת;

ובתי המשפט כרשות השופטת – המופקדת על שפיטה בתחום הפלילי, על הכרעה בהתדיינויות אזרחיות בין יחידים וכן על קיום ביקורת שיפוטית הנוגעת לפועלן של שתי הרשויות האחרות במישור המנהלי ובמישור החוקתי.

אלה שלוש הרגליים שעליהן ניצבת הדמוקרטיה והעמידה האיתנה של כל אחת מן הרשויות הללו היא הערובה ליציבותה.

וממשיכה בהעלאת הגירה על ה“עצמאות” של מערכת המשפט, ועל “משמעותה“, וכו’, ומשם ישר ל“גויעל נפש“:

ואולם יש מי שטוען כי בהפעלת הביקורת השיפוטית מנתקת עצמה הרשות השופטת מהעם.

האומנם?

ובכן, אם בודקים את מדד הדמוקרטיה הישראלית שפורסם בסוף שנת 2017 מגלים כי בית המשפט העליון זוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות השלטון בישראל, אחרי הצבא ונשיא המדינה.

גברת חיות, את עושה כאן תרגיל דמגוגי אותו הגדרתי כשימוש מניפולטיבי בעובדות אמת: אם, למשל, הצבא זוכה לרמת אמון של 80% ומעלה, נשיא המדינה זוכה לאמון של 70% ומעלה וביהמ“ש העליון זוכה לרמת אמון של 40% ומטה (וכל הרשויות האחרות לרמת אמון נמוכה עו”ד יותר), הרי מה שאמרת (לא בדקתי, אני מניח שלא שיקרת) הוא עובדות–אמת, אבל רמת אמון של 40% ומטה אינה כבוד גדול למערכת המשפט, ולא כל שכן לבית המשפט העליון.

צריך להביא בחשבון כי לגבי מערכת המשפט רמת אמון של 80% היא טרגדיה, והסקר האחרון, שפורסם ממש בעת כתיבתן של השורות האלה (6.11.2018) מראה שפל ברמות האמון במערכת המשפט בישראל, הנמצאת בירידה חדה ובשפל של 17 שנה:

כאמור, רמת האמון במערכת המשפט נמצאת בירידה חדה ובשפל של 17 שנה והיא עומד על רמה של 2.65 (במדד של 1-5; 1 רמת אמון נמוכה מאוד – 5 רמת אמון גבוה מאוד) לעומת רמת האמון הגבוהה ביותר שנמדדה בשנת 2016 ועמדה על רמה של 3.25.

גם בית המשפט העליון שנמצא בעין הסערה בשנים האחרונות, נמצא בשפל מבחינת רמת האמון לו הוא זוכה מהציבור, כשרמת האמון עומדת על 2.76, הנמוכה ביותר מאז החלו למדוד רמה זו במדד (החל משנת 2008). בסך הכל כ– 26% מהציבור מביעים רמת אמון גבוהה בבית המשפט העליון לעומת 33.5% שמביעים בו רמת אמון נמוכה.

הביאי בחשבון, גברת חיות, שאת לא רק נשיאת ביהמ“ש העליון, אלא גם עומדת בראש מערכת המשפט כולה, ואם האמון העלוב בביהמ“ש העליון הוא מעל הממוצע הכללי של האמון במערכת, הרי שהאמון בבתיהמ“ש האחרים היא נמוכה מהממוצע – משהו סביב 2.5 במדד של 1-5, אולי אפילו פחות.

והביאי בחשבון עוד שאם הביקורת על ביהמ“ש העליון היא, במידה לא מעטה, מונחה פוליטית – לבתיהמ“ש הנמוכים יותר הביקורת היא נקייה למדי – אם לא לחלוטין – מהנטייה הפוליטית, וממילא את לא יכולה לקשקש על “רוחות הרחוב” ועל הפוליטיקאים – והאחריות לכישלון באמון הציבור בשופטיו רובת כולה לפתחך.

אבל מרמה את עצמך, ועל כך כבר אמרתי לפני למעלה מ–7 שנים, במאמרי דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את עצמה:

אחר כך הם אמרו: נכון, אבל הירידה הזאת קיימת גם באמון הציבור בשאר הרשויות, ועל כך אמרינן צרת רבים נחמת טיפשים.

נחמת טיפשים – משום ששיעור הפחיתה באמון הציבור בשופטיו גבוה משיעור הפחיתה שלו ברשויות הציבור האחרות;

נחמת טפשים – משום שאמון הציבור ברשויות אחרות (הכנסת, הממשלה ועוד) משתנה מעלה–מטה על פי מצבי–הרוח הציבוריים, ואלה לא צריכים להשפיע על היחסים בין הציבור לשופטיו;

נחמת טיפשים – משום שאמון של 50 אחוז ומטה בממשלה, בכנסת ובפוליטיקאים בכלל הוא דבר שאפשר לחיות איתו (מי שתומך באופוזיציה אצלו זה “מובנה”, אבל גם מי שתמך בממשלה, אך טבעי שלעולם לא יהיה מרוצה), אבל אמון של 90 או 80 אחוז בשופטים זה “סוף העולם”, זו טרגדיה. זו טרגדיה, כי השופטים, כמו שאמר אהרן ברק, פטרונה של דורית, אין להם לא ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור, ואם את זה הם מאבדים – לא נותרו להם אפילו התחתונים אשר לגופם.

זו טרגדיה, משום שהשפיטה היא “משרת אמון” מהמעלה הראשונה, וכשם שאיש מאיתנו לא היה מקים משפחה עם בן/בת זוג בלי אמון של 100%, וגם לא היה מעסיק עובד עם רמת–אמון כזאת, כך גם אי אפשר לקבל שופטים עם רמת אמון פחותה מ-100 אחוזים.

או–קיי, כאיש–פשרות ידוע אני מוכן להתפשר: 80% אמון בשופטי בימ”ש השלום (כולל תעבורה), 90% אמון במחוזיים, ו-95% בשופטי העליון, ואחר–כך נדבר הלאה.

אוקיי, גברת חיות, דורית רימתה את כל העולם, ובמיוחד את עצמה – והנה גם את ממשיכה בדרכה, כדאמרינן דור לדור יביע אומר.

ואכן את ממשיכה:

כמו כן, אם בודקים את מספר ההליכים המוגשים מדי שנה לבתי המשפט השונים מגלים כי בשנת 2017 הוגשו לערכאות השיפוט בכל הארץ לא פחות מ-850,000 הליכים לעומת 700,000 הליכים שהוגשו בשנת 2012. דהיינו, מדובר בגידול של 20% שנרשם בתוך פרק זמן של חמש שנים בלבד בהליכים המוגשים לבתי המשפט.

כן, כן … גם בזה את הולכת בדרכיה של קודמתך דורית ביניש, לה השבתי, במאמר הנ“ל:

אחר כך אומרת ביניש: עובדה היא שהציבור פונה אלינו, וזה אומר שהוא כן מאמין בנו.

אכן, הציבור פונה לבתי המשפט, כי חלופה אחרת אין לו.

האם לציבור הנאשמים בבתיהמ”ש לתעבורה יש חלופה אחרת? לא, אין לו.

האם לציבור הנאשמים בבתיהמ”ש בכלל יש חלופה אחרת? לא, אין לו.

האם לציבור הנפגעים מפעולות השלטון יש חלופה אחרת? יש, בדמות נציב תלונות הציבור, אבל במקרים רבים זו חלופה מפוקפקת, אשר בסופו של דבר מאלצת את המתלוננים, במקרים רבים, להגיע גם אל בית המשפט.

אבל זה לא הכל: מי שיש לו כסף, מי שמגלגל מיליונים, יכול להרשות לעצמו פנייה להליכי בוררות יקרים, המפרנסים, במקרים רבים, שופטים–בדימוס אשר בעת כהונתם היו חלק מהגורמים לאבדנו של אמון הציבור בשופטיו.

והוא הדין גם בטענה ש”הציבור פונה אלינו”: אם, מדי שנה, פונים 2000 עותרים לבג”ץ, זה לא אומר כי לציבור יש אמון במוסד הזה, אלא בדיוק ההיפך: זה אומר כי רק ל-2,000 מתוך 7.5 מיליון ישראלים יש מידה מסויימת של אמון בבג”ץ, או שאין להם חלופה אחרת, ואילו ל-7,498,000 אזרחי המדינה האחרים אין ולו טיפה של אמון בשופטיו – בין אם יש להם חלופה אחרת, בין אם אין.

אבל זה עו“ד לא הכל, משום שבין שנת 2012 לשנת 2017, אוכלוסיית ישראל גדלה ב-10%, ומשום שהנתונים שנתת כוללים גם את תיקי התעבורה, שאת לא מגלה לנו בכמה אחוזים הם התרבו באותן השנים.