בין המאמר הראשון בסדרה, בנימין נתניהו, בין אישום למשפט (א): חוששני שאין לו הגנה, לבין הבאים אחריו, אני מבקש לעמוד על שני מושגים משפטיים הקשורים לנושא, ונראה שרוב המגיבים, הטוענים והשואלים, לא ערים למשמעותם: האחד עניינו בשאלה מתי כתב אישום “מגלה עבירה“, והשני – מה זה “לכאורה“, על המגרש המשפטי.

אתחיל בשני.

מה זה “לכאורה“

בנושא הזה ישנה טעות רווחת מאוד.

קחו, למשל, את האמירה שמחה ניר נחקר במשטרה בחשד שהוא חנה לכאורה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט).

עם כל הכבוד, אין “חנייה לכאורה” – או שהוא חנה, או שהוא לא חנה, וכשהוא נחקר בחשד, החדש הוא בחנייה (בניגוד לדין), ולא בחנייה “לכאורה” (בניגוד לדין).

כדי להמחיש: נניח שהחוקר אומר לשמחה ניר אתה חשוד שחנית לכאורה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט), ושמחה ניר עונה: אני מודה שחניתי לכאורה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) … האם זה מספיק לצורך “ת/1” המפורסם, הידוע גם בכינוי “הודעת הנאשם במשטרה“, אשר די בו כדי להרשיע את הנאשם (אם הוא קשקש יותר מדי, כמובן)?

לא, זה לא מספיק, משום שאין דין “חנייה לכאורה” כדין “חנייה“.

שימוש שגוי נוסף הרווח בציבור: נניח שאני אומר על שמחה ניר שהוא “בועל קטינות, מעלים מס, וחונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט)”, ומי שקורא את הדברים אומר לי מי שמך לשופט, תגיד “לכאורה“.

אז לא: אני לא שופט ולא מתיימר להיות שופט, אני רק משתמש בזכותו של אדם לומר את כל מה שמתחשק לו, תוך נטילת סיכון שאתבע על הוצאת לשון–הרע על שמחה ניר, אכל לומר על שמחה ניר שהוא “לכאורה” בועל קטינות, מעלים מס, וחונה במרחק של פחות משני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) – זה סתם קשקוש, שיכול לתפוס ב“לשון העם“, אבל לא על המגרש המשפטי.

ולפני שנראה מהוא השימוש הנכון במילה “לכאורה“, נעבור אל המוח הראשון.

מתי כתב–אישום “מגלה עבירה“?

תארו לכם כתב אישום בו נאמר כי “בתאריך … שעה … שמחה ניר נכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ויצא משם חיש–קל עם מזוודה מלאה כסף” (מסכן השמחה הזה, מה שאני עושה לו היום).

כתב אישום כזה לא מגלה עבירה, כי בשום מקום בחוק לא נאמר שאסור להיכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ולצאת משם חיש–קל עם מזוודה מלאה כסף, ולכן גם אם תוכחנה כל העובדות המפורטות בכתב האישום (או שהנאשם יודה בהן) – הוא ייצא זכאי בלי לשמוע את ההוכחות, משום שכתב האישום “לא מגלה עבירה“.

אבל, לעומת זאת, אם בכתב האישום נאמר כי “בתאריך … שעה … שמחה ניר נכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ובאיומי אקדח אילץ את הקופאית לתת לו מזוודה מלאה כסף, איתה הוא יצא חיש–קל מהבנק” – כתב האישום הזה בוודאי מגלה עבירה.

מה זה “הוכח לכאורה“?

כעת נמשיך עם כתב האישום בו נאמר כי “בתאריך … שעה … שמחה ניר נכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ובאיומי אקדח אילץ את הקופאית לתת לו מזוודה מלאה כסף, איתה הוא יצא חיש–קל מהבנק” – וכאמור לעיל כתב האישום הזה אכן מגלה עבירה.

אם כתב האישום אכן מגלה עבירה, והנאשם כופר בעובדותיו, פותחים יומנים וקובעים מועד לשמיעת ההוכחות.

עכשיו תארו לעצמכם שני תרחישים שונים בישיבת ההוכחות:

התרחיש האחד: עדי התביעה מעידים כי “בתאריך … שעה … שמחה ניר נכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ויצא חיש–קל מהבנק, עם מזוודה מלאה כסף“.

במקרה הזה כתב האישום אכן מגלה עבירה (אחרת היינו מזכים אותו בלי לשמוע את העדויות), אבל האשמה לא הוכחה, אפילו “לכאורה“, משום שמה שהוכח מתאים לכתב האישום הראשון, שאינו מגלה עבירה – ואם אשמתו לא הוכחה, אפילו “לכאורה“, הוא יוצא זכאי, גם בלי להביא כל ראיות הגנה מטעמו.

התרחיש השני: עדי התביעה מעידים כי “בתאריך … שעה … שמחה ניר נכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ובאיומי אקדח אילץ את הקופאית לתת לו מזוודה מלאה כסף, איתה הוא יצא חיש–קל מהבנק“.

במקרה הזה העובדות אכן הוכחו, אבל רק “לכאורה“, דהיינו שאם – בסוף המשפט – הן תימצאנה נכונות, אזי הנאשם יורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

וזה אומר שבשלב הזה עדיין אי אפשר להרשיע את הנאשם (כי עדיין הוא לא הביא את עדיו–הוא), אבל אשמתו הוכחה “לכאורה“, ולכן הוא חייב להביא את עדיו (אם יש לו) ולהעיד בעצמו (אם הוא חפץ בכך).

לכל תרחיש אפשרי אפשר למצוא גם תרחישי–משנה, כגון שהעדים מעידים על כל פרטי האישום, אבל אף אחד מהם לא מזהה את שמחה ניר כמי שביצע את המעשה המיוחס לו – וגם זה אומר שהעבירה לא הוכחה, אפילו לא “לכאורה”.

מה ההבדל בין הוכחה “לכאורה” לבין הוכחת האשמה?

נחזור לתרחיש השני: עדי התביעה מעידים כי “בתאריך … שעה … שמחה ניר נכנס לסניף בנק … ברחוב … בעיר … ובאיומי אקדח אילץ את הקופאית לתת לו מזוודה מלאה כסף, איתה הוא יצא חיש–קל מהבנק“, בית המשפט קובע כי העבירה “הוכחה לכאורה“, והנאשם בוחר להביא את עדיו.

כאן מתגלה הפתעה: נאשם מביא לעדות את מנהל בית המעצר אבו כביר, וזה מעיד – ומציג תיעוד אשר נעשה בזמן–אמת – כי בתאריך ובשעה המפורטים בכתב האישום, הנאשם היה עצור אצלו על עבירה אחרת (ממנה זוכה בינתיים).

במקרה הזה העבירה אמנם הוכחה “לכאורה“, אבל הנאשם הצליח להפריך אותה, ועל כן הוא יצא זכאי.

למען הבהירות: אני מדבר כאן רק במישור העקרוני, ולא נכנס לשאלות של “משקל” הראיות ואמינותן, לא לשאלה מה דינו של הספק – וגם לא לשאלה בדבר הקשר בין האמור כאן לבין תיקי נתניהו – עליהם נדון בנפרד, בכפוף למגבלות שאני מטיל על עצמי.