אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

קימקא שמחה ניר, עו”ד 17.09.2006 15:58
אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): "כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין"

 

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36414

 

“פירוש מוסמך” של אהרן ברק לספין הזה, עם פרישתו: אנחנו שופטים אחרים היום, אבל אחרים ישפטו אותנו רק באחרית הימים. לא היום. אבל הספין הזה טוב לכל, מראש הממשלה ועד למנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל: אנחנו משרתי הציבור, ונתונים לביקורת, אבל לא לביקורת הציבור, אלא לביקורתם של ההיסטוריונים בלבד, ורק באחרית הימים. לא היום.


 

אהרן ברק קשקשן, בלתי נלאה (א):

 

“כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

 

אהרן ברק המציא “ספין”: אני שקוף, אני נתון לביקורת בזמן-אמת על כל מה שאני עושה, אבל עם פרישתו מכהונת נשיא ביהמ”ש העליון הוא הוציא את המרצע מן השק: אנחנו שופטים אחרים היום, אבל אחרים ישפטו אותנו רק באחרית הימים. לא היום.

 

אבל הספין הזה, אם יתקבל, יאפשר גם לראש הממשלה, לשר האוצר, לשר הבטחון, לרמטכ”ל, למנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל ולשי”ן-גימ”ל בהיאחזות הנח”ל הנידחת ביותר להגיד את אותו הדבר: אנחנו משרתי הציבור, ובתור שכאלה אנחנו נתונים לביקורת, אבל לא לביקורת הציבור, אלא לביקורתם של ההיסטוריונים בלבד, ורק באחרית הימים. לא היום.

 

 

איך שיטה אהרן ברק בכל הציבור, כל הזמן?

 

אחת האמירות הכי מפורסמות של אהרן ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, היא “כאשר אני יושב בדין, אני עצמי עומד לדין”. על האמירה הזאת – בין בגוף ראשון יחיד, בין בגוף שלישי יחיד, בין בגוף ראשון, שני או שלישי, רבים – הוא חזר שוב ושוב, עד שהיא הפכה, בעיני הציבור, לא רק לחלק לתי נפרד ממנו, אלא גם לאות ומופת ל”נאורות” של ברק.

 

לידתה של האמירה הזאת הייתה, ככל הנראה, ביום 18.6.02, כאשר נשא ברק, בפני באי הקונגרס הציוני הל”ד, נאום בנושא ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. את נאומו זה, בן 3875 המלים, סיים ברק במשפט הזה:

 

“יחד עם זאת – וללא כל סתירה עם זאת – המדינה צריכה להגן על כבודו ועל חירותו של כל אדם החי בתוכה, בין אם הוא יהודי ובין אם אינו יהודי. עם תחושה זו אני נכנס לאולם בית המשפט יום יום, שהרי יודע אני: כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”.

 

יגעתי, טרחתי וחיפשתי בכל הנאום, מה הקשר בין “ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית” לבין “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין” – ולא מצאתי. לאמירה כזאת היה מקום, למשל, במסגרת נאום על חופש הביטוי בביקורת על בתי המשפט והשופטים, או במסגרת הנימוקים לפסק-דין המזכה נאשם אשר מתח ביקורת קטלנית על מערכת המשפט, אבל לא, חופש הביטוי מת כאשר מדובר בביקורת על השופטים (ראו, למשל, זאב סגל, רגישותה של הרשות השופטת), וממילא ברק לא התכוון לכך.

 

למה התכוון, איפוא, אהרן ברק בטבעו את האמירה המרשימה והיפהפיה הזאת? האם הוא בכלל, באמת ובתמים, התכוון למה שהוא אמר, או שהיה זה רק “ספין”?

 

ביום 8.11.2005 ביקשתי להעמיד במבחן את ההצהרה הזאת, ופניתי אליו עם שאלת-תם: איך “יורדים עם זה למכולת”, דהיינו איך מממשים את זה. אהרן ברק מילא פיו מים, ולא טרח לענות לי. כנראה שקל מאוד לקשקש סיסמאות קליטות אשר נועדו להרשים את השומעים, מאשר להגן עליהן, או למלא אותן בתוכן.

 

מה מסתתר מאחורי האמירה הזאת?

 

את התשובה נתן אהרן ברק עצמו, בנאום הפרידה שלו ממערכת המשפט:

 

כאשר עסקתי בשיפוט חשתי תמיד כי כשאני יושב לדין אני גם עומד לדין. את הישיבה לדין סיימתי היום. את העמידה לדין – לא סיימתי.

 

לא יהיה זה דין רוחות השעה החולפות; לא יהיה זה דין העיתונות; יהא זה דין ההיסטוריה.

 

ואני שואל על מי הוא ניסה לעבוד באזניים כל השנים. כאשר שני אירועים מקושרים זה לזה, תחבירית, ב”כאשר …”, או “כש…”, משמעות הדבר היא שהם מתרחשים בו-זמנית. חיזוק לבו-זמניות הזאת נמצא ממש באותם הדברים בהם סיים את נאומו הנ”ל, על ערכיה של מדינת ישראל, וגו’:

 

“עם תחושה זו אני נכנס לאולם בית המשפט יום יום, שהרי יודע אני: כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”.

 

הנה, כפשוטו: אני עומד לדין לא רק על פסקי-הדין שאני כותב בלשכתי, או בביתי, אלא גם “באולם בית המשפט, יום יום”. אני יושב בדין ועומד לדין באותה העת ממש. רואים אותי בישבי בדין, שומעים אותי בישבי בדין, ודנים אותי בישבי בדין.

 

ואם מותר לנו לשאול דברים מהסוגייה של חובת ההנמקה:

 

שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו … מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו” (שופט ביהמ”ש העליון, ולימים נשיאו, לנדוי משה; ההדגשה לא במקור).

 

ובדומה לכך גם בעניינים שמעבר לחובת ההנמקה: “עמידתו לדין” של השופט היא “למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כלו” – ולא רק ל”מבחן ההיסטוריה”, או ל”דין ההיסטוריה”.

 

כאשר אהרן ברק אומר “את הישיבה לדין סיימתי היום. את העמידה לדין – לא סיימתי” – הוא שובר באבחת-גרזן את הבו-זמניות (אשר לא הייתה ולא נבראה, אלא בהבל-פיו), וכאשר הוא אומר “לא יהיה זה דין רוחות השעה החולפות; לא יהיה זה דין העיתונות; יהא זה דין ההיסטוריה” – הוא מתכוון לכך שלא בפני הציבור העכשווי הוא עומד לדין, אלא בפני חוקרי ההיסטוריה המשפטית, בעתיד. בפני מעריציו מאוניברסיטת ייל, מן הסתם.

 

מדוע אהרן ברק לא אמר את הדברים האלה בעת כהונתו?

 

משום שאם הוא היה אומר זאת בעודו מכהן כשופט, היה בכך הכרזת אני מצפצף על הביקורת הציבורית, ואילו בנאום הפרישה, טובעים בים הקיטש והשמאלץ, הדברים האלה נשמעים כאילו אמר עמדתי לדין בפניכם, ואמשיך לעמוד לדין בפני ההיסטוריה.

 

זה נשמע נהדר: אני עומד לדין באופן רצוף, מיומי הראשון – ועד קץ ההיסטוריה, אבל זה לא כולל את “רוחות השעה החולפות” (מה זה?!) ואת העיתונות – שהיא נושאת-דברו של הציבור.

 

ובמלים אחרות: מיומי הראשון כשופט לא ראיתי עצמי עומד לדין בפני הציבור וגם עכשיו לא.

 

אבל כאשר אני, הציבור, בא לבית המשפט, אני מצפה מהשופטים שיעשו צדק-עכשיו, ולא ישתמשו בי כסולם לטפס בו אל מקומם בהיסטוריה. זה מקומם אותי. לא בשביל זה אני משלם לו משכורת, ולא בשביל זה אני משלם אגרת משפט + אגרת פרוטוקול – במיוחד בבית המשפט העליון אשר, בעזות-מצח בלתי רגילה מצפצף על הצהרותיו-הוא על חשיבותם של הפרוטוקולים, פוטר את עצמו מחובתם, אבל גובה את האגרה עליהם.

 

מתי מתחילה ה”היסטוריה”?

 

אהרן ברק אומר כי “בתוך עשר שנים, רוב המשפט של יומיום יתיישן”, וכי “רוב פסקי הדין שכתבתי שוב לא תהיה להם חשיבות, ובמידה רבה אנו כותבים על קרח הנמס עם בוא החום”.

 

הבה נקרא את הדברים כפשוטם: כיוון שההיסטוריונים עוסקים בתקופות ארוכות יותר, רוב עבודתו של השופט אין לה חלק ונחלה בהיסטוריה, ורק מיעוטם יגיעו למה שהוא-עצמו, אהרן ברק, קורא “דין ההיסטוריה”.

 

ואם נוסיף את המסקנה הזאת למסקנה הקודמת נקבל את המסקנה הזאת: מיומי הראשון כשופט לא ראיתי עצמי עומד לדין בפני הציבור וגם עכשיו לא, ובאשר ל”דין ההיסטוריה” – ממילא רק מיעוטם של פסקי הדין שלי יגיעו לשם.

 

מה לא יגיע ל”דין ההיסטוריה”?

 

לפי תקנות הארכיונים (שמירתם וביעורם של תיקי בתי משפט ובתי-דין דתיים), התשמ”ו-1986 ניתן לבער תיקים של בית המשפט העליון, עם תום “תקופת ההחזקה”, המתחילה מ”מועד פתיחת התיק”, ותקופת ההחזקה של תיקים בבית המשפט העליון היא כדלקמן:

 

(1)  תיק ראשי כולל תיק עזר                                              לצמיתות

 

(2)  תיק המרצה ובקשה עצמאית שאינו כלול בתיק הראשי      10 שנים

 

(3)  בקשת התרת נישואין (בה”ן)                                         10 שנים

 

(4)  בקשת רשות ערעור                                                    5 שנים

 

(5)  ערעור נושא משרה שיפוטית (ענמ”ש)                            10 שנים

 

(6)  ערעור על החלטות רשות מקומית (ער”מ)                      10 שנים

 

(7)  ערעור שירות המדינה                                                  10 שנים

 

(8)  ערעור עתירת אסיר (עע”א)                                         5  שנים

 

מה לא מגיע, איפוא, אל “דין ההיסטוריה”?

 

א. תיקי בקשות רשות לערער, ותיקים לא “ראשיים”

 

בעניינים רבים אין זכות ערעור לבית המשפט העליון, ויש צורך לבקש רשות לכך.

 

רשות ערעור נדרשת בעניינים (פליליים, אזרחיים ואחרים) אשר החלו בבית משפט השלום או הערכאות נמוכות אחרות, ונידונו בערעור לבית המשפט המחוזי, בעניינים בהם מבוקש לערער על החלטות-ביניים של בית המשפט המחוזי ובעניינים רבים אחרים.

 

כאשר בית המשפט העליון דן בבקשות רשות לערער הוא נגוע בניגוד-אינטרסים “מובנה”, משום שהוא מעמיס על עצמו עבודה – במקרים רבים עבודה שמעניינת כשלג-דאשתקד את השופט המחליט אם לתת את הרשות לערער – ורבים הם המפקפקים אם שופטי בית המשפט העליון עושים מלאכתם ביושר בתחום הזה.

 

הביקורת על בית המשפט העליון בעניין זה היא לא רק על המדיניות המוצהרת במתן רשות לערער, אלא גם על אופן יישומה הלכה-למעשה, בין באופן כללי, בין במקרים ספציפיים.

 

מה תעשה ה”היסטוריה” אם היא תרצה לשפוט את שופטי בית המשפט העליון, לדורותיהם, על ההגינות, המקצועיות והשקידה שלהם, בדונם בבקשות כאלה?

 

היא לא תעשה כלום, כי היא לא תוכל לעשות כלום, אחרי שחומר-הגלם שלה עלה בעשן.

 

והוא הדין גם בתיקים אחרים, אשר תקופת ההחזקה שלהם היא עשר שנים.

 

ב. פרוטוקולים

 

בית המשפט העליון לא מנהל פרוטוקולים גם בתיקים הנשמרים לצמיתות, ואיך תדע ההיסטוריה מה נטען בבית המשפט, ואיך בית המשפט התייחס לנטען?

 

טלו, לדוגמה, בקשתו של עותר לבג”ץ, לחקור את המצהירים מטעם המשיבים על תצהיריהם. ישנה תקנה האומרת כי ניתן לחקור את המצהירים רק ברשות בית המשפט. תקנה זו, אשר הותקנה על פי “הזמנה” של בית המשפט העליון, כדי לעשות לשופטים חיים קלים, אבל השופט חיים כהן הביע ספקות אם התקנה הזאת חוקית, אלא שבמציאות הקיימת ניתנת הרשות לחקור את המצהירים רק במקרים נדירים-שבנדירים. הרשויות מנצלות זאת לרעה, ומציפות את הבג”ץ בתצהירי-שקר.

 

ראו התרחשות מעין זו:

 

ב”כ העותר: אני מבקש לחקור את המצהירים מטעם המשיבים על תצהיריהם.

 

השופט אהרן ברק: אדוני יטען! (דהיינו: טען לגופה של עתירתך, ואל תבלבל לנו את המוח).

 

ב”כ העותר: אנחנו טוענים שהמצהירים משקרים, ואין לנו דרך אחרת להוכיח זאת.

 

השופט אהרן ברק: אדוני יטען!

 

ב”כ העותר: לפי פקודת הראיות, שהיא חקיקה ראשית, יש לי הזכות לחקור את המצהירים, והתקנות המגבילות את הזכות הזאת הן חקיקת-משנה הסותרת חקיקה ראשית, ולכן הן בלתי חוקיות.

 

השופט אהרן ברק: אדוני יטען!

 

ב”כ העותר: אני מבקש שבקשתי תירשם, ותינתן החלטה.

 

השופט אהרן ברק: אדוני יטען!

 

התרחיש הזה, אגב, לא צריך להגיע לשלב הסופי, כי כאשר השופט מצווה “לעבור הלאה”, לא כל אחד מסוגל לעמוד מולו ולעמוד על מיצוי זכותו לטעון ולקבל החלטה, מחשש “להרגיז את השופט”, מחשש להפסיד את ה”קייס”, או, לפחות, “לחטוף הוצאות”.

 

מה תעשה ההיסטוריה עם התופעה הזאת? איך יעמוד אהרן ברק ל”דין ההיסטוריה” כאשר הוא מטאטא מתחת לשטיח בקשה לגיטימית, בלי להשאיר עקבות לסירובו להחליט? לא, הוא לא יעמוד לדין ההיסטוריה, כי הוא “השמיד את הראיות”.

 

ג. כתבי טענות בתיקים “ראשיים”

 

תיקים “ראשיים” (ערעורים אזרחיים, ערעורים פליליים, בג”ץ ועוד) נשמרים לצמיתות, כולל כתבי-הטענות שבהם, ואם תחפוץ הגב’ היסטוריה לחקור תיק במלואו, היא תפנה אל המזכיר הראשי של ביהמ”ש העליון, לקבל אישור, ולפנות עם האישור אל גנזך המדינה.

 

אבל במונחי עלות-תועלת זה לרוב “לא פראקטי”: יותר נוח לקרוא את פסק-הדין עצמו, כפי שפורסם, להשוות אותו עם פסקי-דין אחרים – בארץ או בעולם – ולכתוב “תיזה”…

 

הנה כי כן, כוחה של ההיסטוריה לשפוט את אהרן ברק וחבריו הוא מוגבל ביותר גם בתיקים “ראשיים”, הנשמרים לצמיתות.

 

ד. פסקי-הדין המתפרסמים

 

הדבר היחיד שניתן ללמוד מפסק-דין שמתפרסם הוא מה שהשופטים הסכימו, ברוב טובם, לצקת לתוכו. אם הם “מרחו” הנמקת ישרא-בלוף, אם הם הסתמכו על פסיקה קודמת בלי להתייחס לשוני בין המקרים, או שהתעלמו מפסיקה קודמת בלי להתייחס לדמיון, ואף לזהות, בין המקרים – ההיסטוריה לא תדע זאת לעולם.

 

רוב פסקי הדין המתפרסמים הם כאלה, ויש להניח שלא אליהם התכוון ברק באמרו כי “בתוך עשר שנים, רוב המשפט של יומיום יתיישן”, וכי “רוב פסקי הדין שכתבתי שוב לא תהיה להם חשיבות, ובמידה רבה אנו כותבים על קרח הנמס עם בוא החום”. רוב “פסקי-הדין של יום-יום” אין להם שום חשיבות (חוץ מאשר למתדיינים עצמם) כבר ביום היוולדם.

 

נשאר, איפוא, חלק קטן מכל הפסיקה אשר יש לו חשיבות ביום-היוולדו, ומזה הרוב אכן מתיישן “בתוך עשר שנים”, ומשום כך גם הוא לא מגיע לשערי ההיסטוריה.

 

מה נשאר לשרת ההיסטוריה? נשארו כמה פסקי-דין מונומנטאליים, שהם, מבחינת נפח הפסיקה הכללי, רק מיעוט-שבמיעוט.

 

אכן, כאשר אהרן ברק נותן פסק-דין קולוסאלי, בן עשרות או מאות עמודים, בו הוא דן, למשל, בשאלה האם מותר להחזיק אסירים כבני-ערובה לשחרורם של חיילינו אשר בשבי האוייב, או האם מוסמך בית המשפט לבטל חוק של הכנסת, הוא יודע שעם אלה הוא אכן “יעמוד לדין ההיסטוריה”.

 

אז מה אם פס”ד בנק המזרחי אינו אלא הערת-אגב בת כ-350 עמודים, אשר העסיקה תשעה שופטים, על חשבון עשרות, אם לא מאות, תיקים “רגילים”, אפורים, של אזרחים המשוועים לצדק? זה פחות חשוב, כי “את העמידה לדין – לא סיימתי”, וכי “לא יהיה זה דין רוחות השעה החולפות; לא יהיה זה דין העיתונות; יהא זה דין ההיסטוריה”.

 

ואלת ההיסטוריה אכן אוהבת פסקי דין כאלה.

 

ואלת ההיסטוריה גם סלחנית מאוד, כי בניגוד למימרה “עשית טוב – לא יזכרו לך, עשית רע – לא ישכחו לך”, אלת ההיסטוריה זוכרת דווקא את הטוב שעשית, ולא את הרע. כך, למשל, היא זוכרת היטב את בג”ץ קול העם המהולל, אבל היא לא זוכרת את בג”ץ קול העם הראשון – עתירה דומה, אם לא זהה, שהוגשה על ידי אותו העיתון זמן קצר קודם לכן, ונדחתה כלאחר-יד, באותה הצורה שהבג”ץ דוחה כמעט 100% מהעתירות. מתי בית המשפט נותן פסק-דין לתפארת מדינת ישראל, ומתי הוא זורק את העותר מכל המדרגות, כאשר המקרים דומים, אם לא זהים? שאלתי את אלת ההיסטוריה, אבל היא לא ידעה לענות, כי זה לא באג’נדה שלה.

 

ואלת ההיסטוריה סלחנית גם מבחינה אחרת: ייתכן מאוד שהלכה משפטית שפסק אהרן ברק לא תעמוד במבחן ההיסטוריה, אולי משום שגם רוחות ההיסטוריה הן “רוחות חולפות”, ומה שנחשב היום כ”נכון” ייחשב מחר כ”לא נכון”. אז מה? אלת ההיסטוריה תבוא ותגיד אמנם הוא טעה, להשקפתנו היום, אבל הוא עשה ניתוח מעמיק ויסודי, ובאספקלריה של אותה התקופה ניתן בהחלט להבין את גישתו.

 

ובמלים אחרות: ההיסטוריה תפאר, תקלס ותשבח אותו, אפילו אם היא תחשוב שהוא טעה, והיא עוד תגייס לעזרתו את אותן “רוחות השעה החולפות”, אותן הוא הוקיע בבוז רב.

 

ה. ומה עם שופט-התעבורה בזרנוגה גימל?

 

כפי שראינו בפתיח, למעלה, כאשר אהרן ברק אומר “כאשר אני יושב בדין, אני עצמי עומד לדין”, לא תמיד הוא מדבר בגוף ראשון יחיד, בבחינת “רק על עצמי לספר ידעתי”, ואת האמירה הזאת הוא משמיע, תלוי במקום ובנסיבות, גם ביחס לכלל השופטים, ואכן אין טעם שלא יעשה כן, שהרי כל שופט “עומד לדין” על תיפקודו, על מעשיו ועל מחדליו – ככל אדם אחר, ובמיוחד ככל עובד-ציבור אחר.

 

ובקיצור: “כאשר אנחנו יושבים בדין, אנחנו עצמנו עומדים לדין”, וכפי שציטטנו מפיו, ה”דין”, אינו “דין רוחות השעה החולפות”, ולא “דין העיתונות”, אלא “דין ההיסטוריה”.

 

והשאלה היא איזה עניין בהיסטוריה יש, למשל, לשופט התעבורה בזרנוגה גימ”ל.

 

כפי שאמרתי במאמר אכן, יש לנו שופטים מצויינים…, עקרון ההתפלגות הגאוסיאנית חלים גם על מערכת המשפט, וכבכל מערכת גאוסיאנית, יש בה מעט שופטים מצויינים, מעט שופטים גרועים, ובין-לבין – הרבה-הרבה שופטים בינוניים. כמובן שהחלוקה הזאת אינה לפי הערכאות (דהיינו שהשופטים המצויינים הם שופטי-העליון, הבינוניים הם שופטי המחוזי, והגרועים – שופטי השלום), אלא שבכל ערכאה וערכאה, החל בעליונה וכלה בתחתונה, ישנם שופטים בכל הרמות.

 

טול, למשל, דגימת-אקראי של שופטי בית המשפט העליון, לדורותיהם: האם אליהו (“אני מסכים”) מני ואהרן ברק הם על אותה הרמה המקצועית? האם אליהו מצא ומאיר שמגר הם באותה הרמה המוסרית? האם אדמונד לוי (“מומחה למשפט פלילי“) ויעקב טירקל הם על אותה הרמה האינטלקטואלית?

 

הליכה בכיוון הזה תביא אותנו, בקצה הדרך, אל שופט התעבורה בזרנוגה גימ”ל, איש קטן ועלוב, אשר רצה להיות שופט בית משפט השלום, אבל, למרות כל הקשרים שלו במסדרונות הנכונים, המקסימום שהיו מוכנים לתת לו היה כסא בבית המשפט לתעבורה. תתבשל קצת, תצבור נסיון, ואם תוכיח את עצמך – הקידום בוא יבוא.

 

כמה מבין השופטים הבינוניים-ומטה “שמים” משהו על “דין ההיסטוריה”? לכמה מהם אכפת מה תגיד עליהם ההיסטוריה? אני מוכן להניח כי לפחות חלק מהטובים שבשופטים חושבים על ההיסטוריה בשבתם בדין, אבל לגבי השאר – טובים, בינוניים או גרועים – אני מסופק מאוד עד כמה מעייניהם נתונים להיסטוריה.

 

מתי מתחיל “מניין ההיסטוריה”?

 

“היסטוריה”, מעצם הגדרתה, היא עניין לשנים. יותר מעשר שנים – זה בטוח, כי כבר ראינו, מפי בעל-הדברים עצמו, ש”בתוך עשר שנים, רוב המשפט של יומיום יתיישן”, ורוב פסקי הדין שהוא כתב “שוב לא תהיה להם חשיבות”.

 

אבל השאלה היא מאיזו נקודת-זמן מתחילים למנות את התקופות האלה: תקופת עשר השנים, ותקפות ההיסטוריה בכלל. אהרן ברק היה רוצה שנתחיל למנות את ההיסטוריה רק אחרי פסק-הדין האחרון שלו, ורק אז יתחיל מניין-השנים אשר רק אחריהן ההיסטוריה תתחיל. הוא היה מאושר עוד יותר אם היו מתחילים לספור לו את השנים רק אחרי מותו, ואם ההיסטוריה היא לפחות דור אחד קדימה (משהו כמו 25 שנים), ונאחל לו אריכות ימים (עד מאה ועשרים) הרי שההיסטוריה תתחיל לשפוט אותו רק בשנת 2081, דהיינו 75 שנים מהיום, או 103 שנים אחרי תחילת כהונתו כשופט, ואת פסקי-הדין הראשונים שלו היא תשפוט 93 שנים אחרי שהם ניתנו.

 

הבה נתקוף את הנושא מהכיוון ההפוך: נניח שההיסטוריה נמנית לגבי כל פסק-דין בנפרד, והיא מתחילה לחול עליו לפני שהוא התיישן, דהיינו בתוך עשר השנים מאז נתינתו.

 

ואם כך, אהרן ברק, דין ההיסטוריה שלך התחיל 18 שנים, לפחות, לפני פרישתך מכס השיפוט, אבל כאשר שאלתי אותך על כך, חיכית עם התשובה עד לטקס הפרישה, כדי שלא “נתפוס אותך במילה”, וכדי שלא תצטרך לעמוד ל”דין ההיסטוריה” על פסקי הדין הראשונים שלך, בעודך יושב בדין, וממשיך לכתוב פסקי-דין.

 

והמסקנה הסופית

 

ההכרזה “כאשר אני יושב בדין, אני עצמי עומד לדין” נולדה בשליפה מתייפיפת, במקום בו היא לא הייתה רלוואנטית, ומאז היא הייתה למנטרה אשר אהרן ברק חזר עליה שוב-ושוב, עד שכל העולם – כולל הציבור המשכיל – התפתה להאמין לו.

 

כאשר  אהרן ברק נשאל איך ממשים את זה, השלפן המיומן הזה מילא פיו מים.

 

וכאשר הוא עמד “עם רגל אחת בחוץ” הוא גילה לנו את כוונתו האמיתית, אותה לא היה לו האומץ לגלות בזמן כהונתו: כאשר אני יושב בדין, אני לא עומד לדין בפני הציבור אותו נשבעתי “לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”, אלא בפני חוקרי ההיסטוריה, בעוד 50 או 100 שנים, כאשר אבק-ההיסטוריה כבר יכסה את כולנו.

 

ובמלים אחרות: ההצהרה הכל-כך יפה לא הייתה אלא סתם קשקשנות, אשר אומרה כלל לא התכוון למה שיצא מפיו, ומה שהתכוון היה להסיח את הדעת מחוסר נכונותו שלו, ונכונותה של מערכת המשפט בכללותה, “לקבל באהבה” את הביקורת, כפי שהם אומרים על עצמם.

 

היום קוראים לזה ספין.

 

אבל זה עוד לא הכל

 

תארו לעצמכם שגם בעלי תפקידים ציבוריים אחרים יגידו את אותו הדבר.

 

תארו לעצמכם שראש הממשלה אומר: כאשר אני מנהל את ענייני המדינה, אני עומד לדין, אבל אין זה דין רוחות השעה החולפות, ואין זה דין העיתונות, אלא דין ההיסטוריה.

 

תארו לעצמכם את שר האוצר, שר הבטחון, הרמטכ”ל, מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל והשי”ן-גימ”ל בהיאחזות הנח”ל הנידחת ביותר: כולם יגידו לנו אנחנו משרתי הציבור, ובתור שכאלה אנחנו נתונים לביקורת, אבל לא לביקורת הציבור, אלא לביקורתם של ההיסטוריונים, באחרית הימים.

 

יופי, אהרן, יופי. ראה מה תרמת לתרבות השלטון במדינת ישראל.

 

אם הוא היה פחות כוחני, ויותר חכם

 

אם אהרן ברק היה פחות כוחני, ויותר חכם, הוא היה אומר למבקריו: יכול להיות שאתם צודקים ואני טועה, אבל אני משוכנע שברבות הימים, כשנעמוד כולנו לדין ההיסטוריה, יידעו הכל שאני צדקתי.

 

עם אמירה כזאת קשה להתווכח, אבל כאשר השררה עולה לראש, השכל מפסיק לעבוד.

 

 

המלצות היום:

 

אהרן ברק: “כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין”: הצהרה במבחן

 

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר