הוכרזו הזוכים לשנת 2007 בפרסי א.מ.ת., מבשרת לנו מרב יודילוביץ’ (Ynet).

הפרסים, בסכום מיליון דולר, מוענקים זו השנה השישית על הצטיינות והישגים אקדמיים או מקצועיים בעלי השפעה מרחיקת לכת ותרומה מיוחדת לחברה. הפרסים מוענקים בחמש קטגוריות שונות והן מדעים מדויקים, מדעי החיים, מדעי הרוח, מדעי החברה, תרבות ואמנות. ועדת הפרס, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס גבריאל בך, כללה השנה את מנכ”ל קרן א.מ.ן המעניקה את הפרס, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה עו”ד שלומי ברנע פרגו, יו”ר ועדת הכספים של התעשייה האווירית לישראל ולשעבר שגריר ישראל בקולומביה עו”ד חיים אהרון, שלומית שמיר, פרופסור חיים סידר מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, סגן יו”ר מועצת המנהלים של מכון ויצמן פרופסור מיכאל סלע ואיש התקשורת שמואל שם טוב.

פרסי א.מ.ת בחסות משרד ראש הממשלה, מוענקים מדי שנה על ידי קרן א.מ.ן. לקידום המדע, התרבות והאמנות בישראל. הקרן רואה בפרס אות והוקרה לאלה הרואים את המצוינות כדרך חיים ואת מיצוי היכולות האישיות כצווי ליצירת עולם טוב יותר לדורות הבאים. את הקרן הקימו בשנת 1999 קבוצת ידידי ישראל מאמריקה הלטינית. קבוצה זו פועלת עוד מלפני קום המדינה ומעורבת בפרויקטים בתחומים מגוונים במטרה לעודד ולקדם את העשייה הציונית. הקרן לקחה על עצמה כמטרה לקדם את המחקר והפיתוח בישראל ולסייע במקביל לרווחת הציבור הישראלי. בין המוסדות הקשורים לפעילות הקרן – אוניברסיטת בן גוריון בנגב, האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, המרכז הרפואי “אסף הרופא”, המרכז הרפואי רמב”ם ואגודת אקי”ם.

עד כאן הכל תקין, וזכותו של כל מי שידו משגת להקים קרנות או קרניים, ולחלק פרסים כאוות נפשו. בוודאי שקרן של ידידי ישראל תפנה אל המדינה ואל מוסדותיה, או אל גופים ידועים הראויים לתמיכה, כגון אקי”ם, למשל, ולא אל איזו עמותה אנטי-מימסדית, אשר אך מעטים יכירוה.

גם על הבעייה שהמפונקים-מעם מעניקים פרסים למפונקים-מעם, והמכובדים-ממילא מכבדים זה את זה בעיסקאות סיבוביות של כיבוד-תמורת-כבוד, כבר עמדנו לא פעם, ולאחרונה, תחת הכותרת פרס הזנונים של לשכת עורכי-הדין, התשס”ז, היה זה כאשר לשכת עורכי-הדין העניקה לאהרן ברק את פרס הלשכה לשנת התשס”ז, בהנמקה המשלבת קיטש ואחיזת-עיניים. אמרתי על כך אז:

בין הנימוקים להענקת הפרס לאהרן: “בתפקידו כשופט, אהרן ברק, תרם לגיבוש הסימביוזה שבין היושבים בדין לבין הפרקליטים, הפורשים בפניהם את המארג העובדתי והמשפטי המהווה בסיס להכרעתם”. זה שהפרקליטים “פורשים בפני השופטים את המארג העובדתי והמשפטי …”, וגו’ – הקיטש הזה הולך תמיד.

אבל ה”סימביוזה” בין השופטים לעורכי-הדין – האם היה אי-פעם מישהו שחיבל בה יותר מאהרן ברק?

והנה, שוב חוזר אותו הניגון:

במדעי החברה יוענק פרס לפרופסור אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. “הפרס מוענק לפרופסור ברק על תרומתו הייחודית לחקר המשפט ולפיתוחו וכן לביסוס שלטון החוק וזכויות היסוד של האדם בישראל”, כתבו השופטים והוסיפו, “כמו כן מוענק הפרס לפרופסור ברק על תרומתו יוצאת הדופן להעלאת קרנם של המשפט ובית המשפט העליון בישראל וברחבי תבל”.

ועל כך לא נותר לי אלא לחזור ולומר, ברוח דברי אז:

“על תרומתו הייחודית לחקר המשפט” – ניחא, כי ברק באמת הינו מבכירי הקהילה האקדמית בתחום המשפט; “ולפיתוחו” – בתחומים מסויימים יותר, באחרים פחות, ובמשפט הפלילי הוא רק גרם נזק, לדעתי; “לביסוס שלטון החוק וזכויות היסוד של האדם בישראל” – על כך כבר רבים החולקים; אבל כאשר המנמקים מדברים על “תרומתו יוצאת הדופן להעלאת קרנם של המשפט ובית המשפט העליון בישראל וברחבי תבל”, אני משפשף את עיני בתימהון. אני לא יודע – ולמען האמת, ככל שהדבר נוגע לקרנו של המשפט הישראלי “ברחבי תבל”, הייתי מזכיר את אמירתו הבלתי-נשכחת של רט באטלר, frankly my dear, I don t give a damn – אם קרנו של המשפט שלנו אכן עולה “ברחבי תבל”, אבל כאשר כורכים יחדיו את עליית קרנו ברחבי תבל עם מצבה של קרנו כאן במולדת הדווייה, זו כבר אחיזת-עיניים.

זו אחיזת עיניים, כי, כידוע, “קרנם של המשפט ובית המשפט העליון” הולכת ומידרדרת אל סף-התהום, ו”אמון הציבור” הופך למנטרה שחוקה, אשר משתמשים בה כדי להשתיק את הביקורת על מערכת המשפט – מערכת אשר מתבכיינת על אבדנו של אמון הציבור, כאשר האמון הזה הוא רק לצנינים בעיניה.

לא שיש משהו רע בעליית קרננו – בכל התחומים – ברחבי תבל, אבל צדקה, כידוע, מתחילה מבית, ואם אהרן ברק רוצה לפזול אל חבריו באוניברסיטת ייל, ולהציג את המשפט הישראלי כמעוזו של חופש-הביטוי, למשל, כאשר הוא וחבריו סותמים את פיותיהם וגודעים את ידיהם של כל המותחים ביקורת עליהם-עצמם – שיפזול. אבל לא בבית ספרנו.

והוא הדין כאשר מציגים את הבג”ץ כ”מעוזו ומבצרו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הגדול והרע”, כאשר שיעור הצווים המוחלטים שהוא נותן עומד על 2 – 3 אחוזים.

והמסקנה:

א.         מי שמייחס לאהרן ברק “תרומה יוצאת דופן להעלאת קרנם של המשפט ובית המשפט העליון” הוא תלוש לחלוטין מהמציאות;

ב.         אם אהרן ברק תרם “תרומה יוצאת דופן להעלאת קרנם של המשפט ובית המשפט העליון” ברחבי אוניברסיטת ייל – שזו תעניק לו כמה פרסים שהיא רוצה.

ג.           מחר המימסד האיראני יעניק לאוסמה בין-לאדן את פרס חומייני לשלום.

רשימת מאמרים על אמון הציבור בבתי המשפט