מדינה אבדנית: הטימטום והשחיתות חוגגים יחדיו

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45377
 
 
שמחה ניר, עו”ד 28.08.2014 21:33

מדינה אבדנית: הטימטום והשחיתות חוגגים יחדיו - צוק איתן - אינתיפאדה - אריאל שרון - טימטום - נערי האוצר - כניסה קרקעית - מנהרות - הוצאה לפועל - סולמית - שחיתות - גניבה - שחיתות שיפוטית - כיפת ברזל - סגידה עיוורת - סקייגארד - שמחה ניר

 

 

על פשעי עזה, על פשעי יהודה וישראל, ועל ארבעה לא אשיבנו: על חוסר-הראייה של נערי האוצר, על השחיתות השיפוטית, על העיוורון הביטחוני – ועל הטיפשות של כולם, אשר לא חזו על ישראל – לא שנתיים לפני הרעש, ולא בכלל

 

שמחה ניר, עו”ד

 

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

 

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

 

עמוס פרק א

 

א דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ:  אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל–שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ.   ב וַיֹּאמַר–יְהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.  {פ}

 

ג כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל, אֶת-הַגִּלְעָד.   ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּבֵית חֲזָאֵל; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד.   ה  וְשָׁבַרְתִּי, בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק, וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן; וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה, אָמַר יְהוָה.  {פ}

 

ו כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם.    ז  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה, אַרְמְנֹתֶיהָ.    ח  וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן; וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן, וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים–אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה.  {פ}

 

ט כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי-צֹר, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לֶאֱדוֹם, וְלֹא זָכְרוּ, בְּרִית אַחִים.    י  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת צֹר; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹתֶיהָ.  {פ}

 

יא כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח.    יב  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה.  {פ}

 

יג כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם.    יד  וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ; בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה.    טו  וְהָלַךְ מַלְכָּם, בַּגּוֹלָה; הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו, אָמַר יְהוָה.  {פ}

 

עמוס פרק ב

 

א כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם, לַשִּׂיד.    ב  וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת; וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.    ג  וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט, מִקִּרְבָּהּ; וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ, אָמַר יְהוָה.  {פ}

 

ד כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה, וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם, אֲשֶׁר-הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם.    ה  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בִּיהוּדָה; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם.  {פ}

 

ו כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.    ז  הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ; וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי.    ח  וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ; וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם.    ט  וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת.    י  וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי.    יא  וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים; הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה.    יב  וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים, יָיִן; וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר, לֹא תִּנָּבְאוּ.    יג  הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר.    יד  וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל, וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ; וְגִבּוֹר, לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.    טו  וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד, וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט; וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.    טז  וְאַמִּיץ לִבּוֹ, בַּגִּבּוֹרִים–עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה.  {פ}

 

מבוא

 

את המאמר הזה התחלתי לכתוב אחרי פרוץ מלחמת עזה, ולפני הכניסה הקרקעית.

 

הדבר נגרר בגלל שכל פעם צצו עניינים דחופים יותר, ענייני דיומא ממש, ותוכלו לראות גם בעין בלתי חמושה את ה”עדכונים”.

 

המאמר הזה, עכשיו, הוא מעין סיכום-ביניים למלחמה (שעדיין לא ברור אם היא באמת הסתיימה), על רקע “דגימות אקראי” לשחיתות ולטמטום אשר מובילים את מדינת ישראל – מי יודע אנה.

 

ותזכרו שאמרתי לכם.

 

הקדמה: הניצוץ המבעיר את חבית-הנפץ, וגורמים מעכבי-חימצון

 

ניצוץ אחד לא יוצר תבערה, אלא אם הוא פוגע בחבית חומרי נפץ, או באוויר הרווי אדי דלק. “גורמים סביבתיים”, נקרא להם.

 

הניצוץ שהבעיר את האינתיפאדה הראשונה היה תאונת-דרכים, בה נהג משאית ישראלי הרג ארבעה עזתים.

 

הניצוץ שהבעיר את האינתיפאדה השנייה היה עלייתו ההפגנתית להר הבית של אריאל שרון, אז ראש האופוזיציה.

 

הניצוץ שהבעיר את האינתיפאדה השלישית היה רציחתו – שריפתו בעודו חי! – של הנער הפלשתיני מוחמד אבו-חדיר.

 

האירועים האלה לא היו בחלל הריק, אלא, כאמור, היו גורמים סביבתיים שהניצוץ מצא אותם.

 

כאשר ישנם גורמים סביבתיים, לעולם קשה לדעת מה הדליק את מה, ומה קדם למה – הביצה או התרנגולת, וגם במחשבה שלאחר-מעשה, לגבי אינתיפאדות העבר, עדיין קיימות מחלוקות בדבר הגורמים להן. סביר להניח שכולם צודקים, והגורמים הסביבתיים הם תמהיל של הרבה גורמי-משנה.

 

גורמי-המשנה, מצידם, נחלקים לגורמים מדרבנים, וגורמים מעכבים, אולי אפילו מונעים, ולגורם מעכב כזה – שלא “הושמש”, למרבית הצער – אני אתייחס היום, בהקשר לאינתיפאדה הנוכחית, השלישית במספר – ומה שבא בעקבותיה.

 

מדינה מטומטמת

 

הניצוץ שהבעיר את הלהבה שהביאת למלחמת עזה, 2014, היה, כאמור, רציחתו – שריפתו בעודו חי! – של הנער הפלשתיני מוחמד אבו-חדיר.

 

קדם לו רצח שלושה נערים יהודים-ישראליים, תושבי יו”ש, אשר נאלצו לנסוע בטרמפים, בהעדר תחבורה סדירה ומאובטחת בשטחים רוויי האוכלוסייה העויינת האלה, וה”טרמפ” שהם קיבלו הוליך אותם אל מותם. אין מידע על כך שהם נשרפו חיים, וכנראה שזה לא היה כך.

 

מדוע אין תחבורה סדירה ומאובטחת בשטחים רוויי האוכלוסייה העויינת האלה?

 

משום שנערי-האוצר לא נותנים כסף.

 

ומדוע נערי האוצר לא נותנים כסף? משום שטווח-הראייה שלהם אינו חורג משנת התקציב השוטפת, ולכל היותר הוא מגיע עד לפתח הטיוטה הראשונית של הטיוטה הסופית של הצעת התקציב לשנת התקציב הבאה.

 

ומה קיבלנו בתמורה ל”חיסכון” הזה?

 

קיבלנו שלושה נערים הרוגים.

 

קיבלנו נער הרוג נוסף, שרציחתו ההיפר-ברברית – כל רציחה היא ברברית, אבל שריפתו-חיים של אדם, ואפילו של בעל-חיים היא בלתי-נתפסת גם על הסקאלה הברברית הקונבנציונלית – המיטה קלון על מדינת ישראל ועל העם היהודי כולו.

 

קיבלנו תגובה אינתיפאדית ברחוב הערבי.

 

קיבלנו מצב של “לא לבלוע ולא להקיא”: אם אנחנו מבליגים זה “גילוי חולשה ואיבוד כוח ההרתעה”, ואם אנחנו מגיבים – אנחנו “פועלים כנגד השלום”.

 

בהמשך קיבלנו אינתיפאדה ומלחמה המתנהלות בד-בבד.

 

קיבלנו מצב בו כל הארץ, כמעט, נמצאת בטווח הטילים, ובאתר פיקוד העורף אומרים לנו כמה שניות יש לנו כדי להגיע למקלטים, בכל מקום בו אנחנו נמצאים.

 

קיבלנו גיוס של רבבות חיילי מילואים (כ-80,000 חייל וחיילת – כולל בתי).

 

קיבלנו מלחמה שגם מבחינתם של נערי האוצר – שרואים רק את הדמים, לא את הדם – היא לחכה את השישה מיליארד עוד כשהייתה עדיין קטנה, וזאת בלי להביא בחשבון את הנזקים העקיפים לכלכלת המדינה.

 

וזה עוד לא הכל, משום שמתחילת המלחמה הזאת מעצבי דעת-הקהל כבר הכינו אותנו ל”כניסה קרקעית”, וגם דיברו על “למחוק כל רקטה, לפוצץ כל מטען חבלה, ללכוד כל מקלע וכל רובה סער”. במילים אחרות: למחוק את כל מאגר הנשק שצבר חמאס בעשר השנים האחרונות” (עמוס רגב, עורך ראשי, ישראל היום, 9.7.2014, בעל תואר שני בהיסטוריה צבאית).

 

ואגב, מאמרו זה של רגב, אשר אמר כי “את זה אפשר לעשות רק בדרך אחת: פעולה קרקעית נרחבת. בנחישות, בחשיקת שפתיים. בהכרה כי זו מלחמת אין־ברירה”, הזכיר את המנהרות רק במובלע, דבר המראה, מכוח חוק הכלים השלובים, כי מדינת ישראל כולה עדיין לא ראתה במנהרות משום main issue, גם ביום המחרת לפתיחתה במלחמה הזאת (קראנו לה מבצע “צוק איתן”– מן הסתם כדי להפגין את איתנותנו הלאומית בהמצאת שמות), ושמונה ימים לפני תחילתה של הכניסה הקרקעית.

 

עם “למחוק” אין לי כל בעייה: מהאוויר, מהים, בארטילריה ואולי גם בטנקים הדוהרים ברחובות עזה, ו”מוחקים” כל דבר הנקרה בדרכם.

 

אבל כאשר מדובר ב”ללכוד” (“כל מקלע וכל רובה סער”, וממילא גם כלי נשק אחרים אשר אי אפשר “למחוק” אותם) – זה כבר כרוך בכניסה קרקעית רגלית, עם סריקה מסמטה-לסמטה, מבית-לבית, ובמיוחד כאשר הכותב מציע “את עזה צריך להחזיר לתקופת האבן. לא, לא במובן של למחוק כל בית, להרוס כל תשתית ולשלוח את התושבים לנדודים בין ההריסות. אלא במובן של למחוק …”, וגו’.

 

היום, אחרי הכניסה הקרקעית, ואחרי החזרה הקרקעית, אנחנו יודעים כמה מנהרות השמדנו, אבל לא כמה מנהרות לא השמדנו, ועל “ללכוד כל מקלע וכל רובה סער” – איש לא מדבר, ואיש גם לא דיבר.

 

לפני הכניסה הקרקעית הערכתי כי מחירה-בנפש של פעולה רגלית כזאת, אם נשווה אותה, למשל, לקרב בג’נין (חומת מגן), ממנו חזרנו עם 23 ארונות, יכול היה לעלות לנו כדי 100 ארונות ויותר, והיום, כאשר המניין הגיע ל-64 נופלים (האזרחים אינם חלק מהכניסה הקרקעית), הפסקת-האש האחרונה (שאולי תחזיק מעמד, אמן כן יהי רצון), עדיין יש אצלנו קולות הקוראים לחידוש הכניסה הקרקעית, ואפילו לכבוש את עזה מחדש –  דבר אשר עלול להעלות את מספר הארונות ל-200 ויותר.

 

ואם לא די לנו בכל אלה, קיבלנו גם מצב בו, בשלב מסויים, היינו נתונים ללחצים בין-לאומיים אשר העמידו אותנו בפני הברירה בין נבלה (להתכופף) לטריפה (לשמור על הזיקפה הלאומית, ולהמשיך להרוג וליהרג).

 

ושלא לדבר על הדילמה המרחפת מעל לראשינו: להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים, ובכך להקשות על הגשמת מטרותיה של המלחמה, או להחליט שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.

 

והכל על מה? על שום שנערי האוצר לא נתנו כסף לתחבורה סדירה ומאובטחת ביו”ש.

 

לא, ואל תתפסו אותי במילה: אני לא אומר שהסדרת התחבורה הייתה מביאה עלינו 2000 שנים של שלום ורוגע, אבל אם היינו דוחים בשנתיים-שלוש את המלחמה הנוכחית, הדבר היה דוחה אוטומטית גם את המלחמות הבאות אחריה, ואולי – מי יודע – בינתיים היה פורץ השלום. מי יודע.

 

עד כאן לעניין הטמטום של מדינת ישראל, דגימת-אקראי.

 

מדינה מושחתת

 

בלשכות ההוצאה לפועל נגנבים מדי שנה מיליארדי שקלים. עמדנו על כך כאן ובמקומות רבים אחרים, ולא כאן המקום לחזור על הכל.

 

מה שמפריע לי הוא שמערכת המשפט עצמה שקועה עמוק-עמוק בשחיתות הזאת.

 

מפריע לי שכל מערכת אכיפת-החוק – עד ליועץ המשפטי לממשלה – מחפים על המושחתים.

 

מפריע לי שכל הגופים – הציבוריים והפרטיים – שתפקידם הוא להילחם בשחיתות, או שהם מתיימרים להיות לוחמים בשחיתות – כולם ממלאים מקלדותיהם מים.

 

מפריע לי שגם כלי התקשורת לרבות עיתונאים הידועים כלוחמים ללא-חת בשחיתות, ויש להם הישגים מפוארים כלוחמים בשחיתות – כולם, כולם שותקים כדגים מתים.

 

אף אחד לא רוצה לגעת בשחיתות שבמערכת המשפט.

 

כנראה שהנושא הזה מורעל קשות. רעל-השחיתות במערכת המשפט.

 

וזה מביא אותנו אל הפרק הבא.

 

מדינה מטומטמת ומושחתת, בחסות ה”גבוה לצדק”

 

במלחמה הזאת כעת – מלחמת הצוק האיתן – כיכבה מעל כולם מערכת כיפת ברזל, היורה טילים כנגד רקטות הנורות לעבר ישראל.

 

כל כלי התקשורת מדברים בשבחה, מונים את הטילים שהיא השמידה במעופם, והיוטיובים המציגים את נפלאותיה מופצים ויראלית בכל העולם, והעם רואים את הקולות, וסוגדים למולך.

 

מה שלעדר הרואים-את-הקולות לא ממש מפריעה העובדה שאף אחד לא מגלה להם את מה שהכיפה לא עשתה ולא הצליחה לעשות, כמה טילים היא הצליחה להשמיד, וכמה היא לא הצליחה.

 

לא מגלים לנו איך הכיפה מתמודדת עם מטח של 30 טילים הנורים בו-זמנית, או בצרור, ולא מגלים לנו שהכיפה לא מסוגלת להתמודד עם פצמ”רים.

 

לא מגלים לנו איך הכיפה הזאת הייתה מתפקדת אם החיזבאללה היה מצטרף למערכה, מצפון, ויחד עם החמאס, מדרום, הם היו ממטירים עלינו מאות ואלפי טילים תוך זמן קצר. כן, על פי גורמי הביטחון שלנו לחמאס ולחיזבאללה יש רבבות טילים (ואכן, תוך כדי כתיבת הדברים האלה קיבלנו “תזכורות” מכיוון צפון – גם מלבנון וגם מסוריה – אבל את רבבות הטילים עדיין לא קיבלנו. לפי גורמי הביטחון המוסמכים של ישראל – זה יהיה בפעם הבאה).

 

וגם לא מגלים לנו עד כמה מדינת ישראל יכולה לעמוד כלכלית בהתמודדות עם אלפי טילים, כאשר, לפי חישוב גס, התמודדות עם אלף טילים עולה לנו כ-200 מיליון דולר – ולא ברור כמה מתוך כל אלף טילים ייבלמו ע”י הכיפה, וכמה ינחתו על יעדיהם.

 

כן, כן … תוך כדי כתיבת הדברים האלה מדינת ישראל ביקשה מארה”ב נדבה בסך 225 מיליון דולר, לחידוש מלאי הטילים לכיפת הברזל. נושכים את ידה של ארה”ב הדורשת מאיתנו איפוק מסויים, אבל מבקשים ממנה כסף.

 

לבעיות האלה – והאחרות – ישנה תשובה, תשובה שמדינת ישראל השקיעה בפיתוחה 400 מיליון דולר, שתוך 18 חודש מיולי 2004 ניתן היה לספק לישראל את המערכת הראשונה, ולאחר מכן מערכת נוספת כל חודשיים: תותח הלייזר נאוטילוס/סקאייגארד.

 

ב-225 מיליון דולר אפשר לקנות 2250 טילי כיפה, שהם 1125 נסיונות יירוט, ואפשר לקנות בהם 225,000 יריות בתותח הלייזר.

 

מה שאנחנו יודעים זאת מפרסומים גלויים, הוא, כאמור, שכיפת הברזל אינה מסוגלת (וגם לא מתיימרת) לפעול נגד פצמ”רים וטילים הנורים ממרחק של פחות מ-4.5 ק”מ, או למרחק העולה על 70 ק”מ, שטיל החץ טוב רק כנגד טילים בליסטיים ארוכי-טווח – כאלה שנשלחים אלינו מעירק או מאיראן.

 

לגבי טווחי-הביניים מייעדים לנו את שרביט הקסמים (אולי שרביט הקסאמים), המיועד לפעול בטווחים של 70 – 250 ק”מ, אבל השרביט הזה עוד לא קיים. בפברואר 2014 החל חיל האוויר לבנות צוות לגרעין ההקמה הראשוני של המערכת, אך כעבור מספר חודשים (קרי: ממש בימים האלה) הטיל שר הבטחון בוגי יעלון ספק בכך שתוכנס לשירות ב-2015, בשל קשיים תקציביים.

 

אמור מעתה: למדינת ישראל אין כיום כל הגנה נגד טילים בטווח של 0 – 4.5 ק”מ, ובטווח-הביניים של 70 – 250 ק”מ.

 

0 – 4.5 ק”מ – זה טווח הפצמ”רים הנורים מרצועת עזה ליישובים הסמוכים לגבול, ו-70 ק”מ זה בערך תל-אביב, ירושלים, באר שבע.

 

וזה אומר שגם היישובים הסמוכים לגבול וגם כל השטחים האורבניים החל מהרצליה (גבולי), המשך לנתניה, חדרה, עפולה, חיפה ועד לנהריה וצפת, בצפון, וכן אילת בדרום, אינם מוגנים נגד הטילים ארוכי-הטווח שבידי החמאס.

 

ואם גם החיזבאללה, בצפון, מצטרף ל”חגיגה” הזאת, גם ירושלים ותל-אביב אינן מוגנות – לא ע”י כיפת-הברזל, ולא בכלל.

 

לצרכים האלה – של הטווח הקצר, טווח הפצמ”רים, לטווח הארוך שמעל 70 ק”מ, ולמעשה גם לטווחים שבין-לבין, ישנה תשובה, תשובה שמדינת ישראל, כאמור, השקיעה בפיתוחה 400 מיליון דולר, והיא כבר הייתה מוכנה לייצור הסדרתי, ואז נזנחה לאנחות: תותח הלייזר נאוטילוס/סקאייגארד.

 

אחד המאפיינים הבולטים של תותח הלייזר הוא מהירות התגובה וקצב האש, דבר המאפשר ליירט צרורות של טילים סמוך ליציאתם, וממילא את כל משמעות לטווח שלהם, בעוד שכיפת הברזל נאלצת “לרדוף” אחר הטיל, ויכולתה זו מוגבלת, כאמור.

 

מאפיין בולט נוסף הוא בכך שעלות כל יירוט היא כ-1000 דולר בלבד, בעוד שיירוט באמצעות הכיפה משמעותו שני טילים, בעלות של כ-100,000 דולר כל אחד – 200,000 דולר.

 

לא אכנס כאן לכל ההבדלים הטכניים שבין שתי המערכות, הן משום כבר עמדנו באתר הזה כמעט על הכל, והן משום שאני לא איש מקצוע בתחום הזה, ומה שמפריע לי הוא תהליך קבלת ההחלטות הקלוקל, והחיפוי שנתנה לו מערכת המשפט.

 

במאמר על אימת הציבור שאחזה בשופטינו, על שיקולי הרשות המבצעת ועל פסיקה במצפון רע הראיתי הבדלים בלתי מוסברים בפסיקת הבג”ץ בשלוש עתירות בעניינים דומים מאוד, כאשר במקרים בהם נהוג, “לפי הספר”, להחמיר עם העותרים הם דווקא הקלו, ואילו במקרים בהם נהוג, לפי אותו ה”ספר”, להקל עם העותרים הם דווקא החמירו עימם.

 

העתירה השלישית, הייתה בעניין תותח הלייזר, ולפי מה שלומדים בפקולטות למשפטים היא הייתה עתירה מוצדקת לחלוטין, והיה צריך להינתן בה צו-על-תנאי, על מנת שהמשיבים (המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון) יצטרכו להגן על החלטותיהם בעניין ועדת נגל, היא הוועדה שהוקמה כדי לבחון את השאלה מהם אמצעי ההגנה שהמדינה צריכה להצטייד בהם מפני איומי הטילים.

 

פסק-הדין בבג”ץ 5281/10 מתחיל בדבר-שקר מבית מדרשו של אשר יגורתי (ההדגשה – שלי):

 

1.    לפנינו עתירה למתן צו על תנאי המבקשת כי נורה על ביטול החלטתה של ועדה שפעלה במערכת הבטחון הידועה בשם “ועדת נגל”, אשר קבעה כי ישראל תצטייד במערכת “כיפת ברזל” להגנה מפני ירי רקטות ופצצות מרגמה ולא במערכת אחרת בשם “נאוטילוס”. מן העתירה עולה כי מערכת הביטחון אכן החליטה כי מדינת ישראל תעשה שימוש דווקא במערכת “כיפת ברזל”. משמע, העותרים מבקשים אף שאינם אומרים זאת במפורש, שבית המשפט הגבוה לצדק יחליט למעשה מהי המערכת שתגן על תושבי ישראל מפני ירי רקטי ופצצות מרגמה.

 

זה דבר-שקר, משום שהסעד המבוקש בעתירה היה זה (ההדגשות – במקור):

 

בית המשפט הנכבד מתבקש להורות למשיבים לבוא לנמק וליתן טעם:

 

א.           מדוע לא יבטלו את החלטתה של הוועדה הידועה כ”ועדת נגל“, הקובעת כי מדינת ישראל לא תצטייד במערכות יירוט רקטות ופצצות מרגמה באמצעות לייזר (“נאוטילוס” ו”סקייגארד“) וחושפת בכך את תושבי ישראל לאיום חמור, חסר תקדים בהיקפו – וזאת בשל פגמים חמורים ביותר שנפלו בעבודת “ועדת נגל” ובהם ניגוד עניינים חמור בו היו נגועים חברים בוועדה זו;

 

 ב.          מדוע לא יורו על הקמת ועדת מומחים אובייקטיבית, אשר חבריה אינם נגועים בניגוד עניינים ובשיקולים זרים כלשהם, וזאת על מנת שהחלופות השונות להגנת העורף הישראלי מפני רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה – לרבות חלופת היירוט באמצעות לייזר – תיבחן ותישקל בלב פתוח ובנפש חפצה וזאת בתוך פרק זמן קצוב שייקבע מראש ומוערך על ידי העותרים בלא יותר מחודשיים ימים (בדומה למשך זמן פעילותה של “ועדת נגל“).

 

הנה כי כן, העותרים – דהיינו פרקליטיהם, עו”ד ניצנה דרשן-לייטנר ועו”ד רועי כוכבי – לא היו אידיוטים משפטיים כפי שאשר גרוניס, בהסכמתם של מרים נאור וניל הנדל, הציגו אותם. הם לא היו אידיוטים, ולכן הם לא ביקשו שהבג”ץ “יחליט למעשה מהי המערכת שתגן על תושבי ישראל מפני ירי רקטי ופצצות מרגמה”, אלא רק להקים “ועדת מומחים אובייקטיבית, אשר חבריה אינם נגועים בניגוד עניינים ובשיקולים זרים כלשהם, וזאת על מנת שהחלופות השונות להגנת העורף הישראלי מפני רקטות קצרות טווח ופצצות מרגמה – לרבות חלופת היירוט באמצעות לייזר – תיבחן ותישקל בלב פתוח ובנפש חפצה”, תחת ועדת נגל, אשר את החלטתה הם ביקשו לבטל, וזאת בשל פגמים חמורים ביותר שנפלו בעבודת “ועדת נגל” ובהם ניגוד עניינים חמור בו היו נגועים חברים בוועדה זו.

 

לאחר שניתחתי את כל הכשלים של פסק-הדין, הצגתי את השאלה (ההדגשות – במקור):

 

ומדוע בעתירה השלישית הם זרקו אל העותרים מכל המדרגות, כגנבים-בלילה, בלי “הצגות” ובלי “משחקים מוקדמים”?

 

ואף השבתי עליה:

 

לשאלה הזאת אין שום תשובה הגיונית, זולת שיש כאן “משהו מסריח”, וכאשר ישנו משהו מסריח, ממילא קיים חשד המצריך חקירה פלילית.

 

ומי שרוצה לראות את הסיפור הזה בצבעים עזים יותר, במיטב הדוקודרמות של קימקא, מוזמן לקרוא את המחזה כיפת הברזל בע”מ.

 

מדוע הבאתי את הנושא הזה הפעם? בגלל השחיתות, שבית המשפט עשה את עצמו שותף לה.

 

ומהי השחיתות?

 

הסיבה העיקרית להעדפתה של הכיפה היו לחצן של התעשיות הישראליות ורפאל לעשות “עסקים”, והרצון של מערכת הביטחון/מפא”ת לתוצרת “כחול לבן”.

 

אחד ה”חסרונות” העיקריים של הלייזר הוא שקשה להתפרנס ממנו. בסך הכל שורף דלק בשווי כ-1000 דולר לירייה, ואילו טילי יירוט הם מקור פרנסה בלתי נדלה: כל טיל טמיר של כיפת ברזל עולה 100 אלף דולר (כפול שתיים, כך עושים, ליתר בטחון), שרביט קסמים: מיליון דולר (לטענתם של האינטרסנטים, אבל אולי יותר, כי בינתיים השרביט הזה עוד לא קיים, ולכן אין לדעת דבר), חץ 2-3 עולה בין 2-3 מיליון דולר ליחידה.

 

איך אפשר לוותר על פרנסה כזו?

 

והעניין של “כחול לבן”. חופש פעולה ביצוא. את הלייזר לא יוכלו לייצא בלי אישור מהאמריקאים, ואת הכיפה אפשר לייצא לכל מי שמשלם.

 

בתוכנית עובדה של אילנה דיין, דצמבר 2006, התראיין, בין השאר, גם שמעון לביא, אז בכיר במפא”ת, ובתשובה לשאלה הוא השיב: תפקידנו לקדם תוצרת כחול לבן.

 

שואלת המראיינת: והנאוטילוס אינו כזה?

 

תשובה: כן, ולו הייתה כחול לבן היינו מתייחסים אליה אחרת.

 

מפא”ת (המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית (מפא”ת) המשתייך למשרד הביטחון מרכז את כל תוכניות המחקר ופיתוח הביטחוני במדינת ישראל. המינהל מרכז את שיתוף הפעולה בין הגופים הביטחוניים השונים בישראל ובהם צה”ל, משרד הביטחון, התעשיות הביטחוניות השונות (רפא”ל, תע”א, תע”ש, אלביט מערכות וכו’) וגופים כדוגמת המכון למחקר ביולוגי בישראל (הכל עפ”י ויקיפדיה), ובתור יחידה מקצועית (או, לפחות, אמורה להיות כזו) במשרד הביטחון היא אמורה לשקוד על הענקת יתרון טכנולוגי לצה”ל, ולא על קידומו של “מרור מתוצרת הארץ”.

 

אם הדרג הפוליטי היה אומר אכן הלייזר עדיף, אבל משיקולי “תוצרת הארץ” אנחנו מקריבים את הביטחון וכו’, הייתי שותק, ומשאיר את המלאכה לאחרים, כי זה עניין פוליטי-לגיטימי (כל עוד הוא אינו חורג מהמידתיות הראוייה, שגם היא יכולה להיות נושא למחלוקת), אבל שום דרג פוליטי עדיין לא העז לטעון את זה.

 

הנה, יש לנו כאן שחיתות-פרופר, שהבג”ץ (“בית משפט גבוה לצדק”, למי ששכח) עשה עצמו שותף לה.

 

ומהשחיתות – בחזרה לטימטום, והטימטום הוא בכך ששיקולי תוצרת הארץ הם דווקא הפוכים ונוטים דווקא לטובת תותח הלייזר.

 

המימון לייצור הכיפות בא מארה”ב, למי שלא יודע זאת, או אינו ער לכך, ולאחרונה התפרסם כי האמריקאים מתנים את המשך המענק לפרויקט בייצור הכיפות בארה”ב. אם הכמויות יגדלו, זה בוודאות יהיה כך.

 

לעומת זאת, ישראל קיבלה הבטחה חד משמעית מהחברה האמריקאית, נורתרופ גרומן, שהסכימה להעביר בהדרגה את כל הייצור של הסקייגארד ארצה, וזאת בתנאי יחיד – שישראל לא תמכור את זה לגורם שלישי ללא אישורם המוקדם.

 

יתרה מזאת. עוד בטרם הוחלט על העדפתה של כיפת ברזל, חתמה נורתרופ גרומן על טיוטת הסכם עם התע”א (התעשיה האווירית) על שיתוף פעולה בייצור הסקייגארד, בכפוף לכך שתתקבל ההזמנה, אבל הסקייגארד יורט ע”י הכיפה – עוד לפני שהיא נולדה – וההזמנה לא הגיעה.

 

נשאלת, כמובן, השאלה אם מי שהחליטו להעדיף את הכיפה ידעו והבינו שהם הולכים לפגוע בתוצרת הארץ, אבל העדיפו שיקולים זרים לה, או שאפילו את זה הם לא ידעו, לא הבינו, או שלא רצו לדעת ולהבין.

 

מעבר לכך, הדרישה לתוצרת עצמית יש בה כמות מסחרית של חוצפה מצד מדינה שמקבלת סיוע קבוע מארה”ב בסך של לפחות 3 מיליארד דולר לשנה. ישראל קונה שם מטוסים, למשל. אולי יציע מישהו לחדש את פרויקט הלביא?

 

לישראל הייתה הזדמנות להיות מובילה בעולם בטכנולוגיה של המאה ה 21, וזרקה את ההזדמנות הזו לפח ללא שום מחשבה.

 

ושאלה המיליארד דולר: האם השחיתות הכריעה את הכף, או הטימטום? כנראה שהייתה כאן מזיגה של השניים.

 

בוקר טוב, מושחתים

 

זה שכיפת הברזל לא מיועדת ליירט פצמ”רים – אנחנו יודעים, ויישובי עוטף עזה הרגישו זאת על בשרם ועל רכושם – ועדיין מרגישים.

 

כעת באים אלה שאחראים על זניחתו של פרוייקט הלייזר, ומגלים לנו את אמריקה (nrg 2/8/2014, בחתימת “מערכת Israel Defense“):

 

ארבעת החיילים שנהרגו מוקדם יותר השבוע מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה באזור המועצה האזורית אשכול, הסמוכה לעזה, הם הוכחה לכוח הקטלני והאיום המוחשי של אמצעי הלחימה בידי חמאס.

 

נו, באמת, אני שואל: האם לא ידעו בישראל שלחמאס יש מרגמות, ושהחמאס משתמש בהם? האם לא יודעים בצה”ל מה מרגמה יודעת לעשות? האם ב-Israel Defense לא ידעו זאת עד “מוקדם יותר השבוע”?!

 

במערכת הביטחון החלו לחפש כבר לפני מספר שנים פתרון הגנתי ואמצעי יירוט נגד פצצות המרגמה, שיאפשר “הגנה נקודתית” – מתחת לשכבת מערכת היירוט “כיפת ברזל”. ברפאל חשפו בתחילת השנה את פרויקט “קרן ברזל” להגנה מפני רקטות בטווחים קצרים מאוד, פצצות מרגמה ואף כלי טיס. על פי רפאל, שמה המסחרי של המערכת החדשה הוא IRON BEAM , על משקל מערכת “כיפת ברזל” שנחשבת הצלחה מסחרית וטכנולוגית גדולה של החברה.

 

שאלה ראשונה: כמה זה “מספר שנים”? לפני כמה שנים “החלו” במשרד הביטחון לחפש את הפתרון הזה? ומה מצאו?

 

והתשובה: “ברפאל חשפו בתחילת השנה …”.

 

ואיך זה מתקשר ל”מערכת הביטחון”? או!

 

זוכרים כיצד, בתוכנית עובדה של אילנה דיין, דצמבר 2006, התראיין, בין השאר, גם שמעון לביא, אז בכיר במפא”ת, ובתשובה לשאלה הוא השיב: “תפקידנו לקדם תוצרת כחול לבן … ולו (היה פרוייקט הלייזר) כחול לבן היינו מתייחסים אליו אחרת”.

 

והנה, יצא שוב המרצע מן השק: מערכת הביטחון הפקירה את בטחון הציבור בזנחה את פרוייקט הנאוטילוס/סקייגארד, שהיה כבר בשל לייצור סדרתי למשך עשר שנים, עד שרפאל תתפנה מכיפת הברזל, ותהיה מוכנה להרפתקה הבאה.

 

וכמו שאמרתי לעיל, לו, לפחות, הדרג הפוליטי היה אומר אכן הלייזר עדיף, אבל משיקולי “תוצרת הארץ” אנחנו מקריבים את הביטחון וכו’, הייתי שותק, ומשאיר את המלאכה לאחרים, כי זה עניין פוליטי-לגיטימי (כל עוד הוא אינו חורג מהמידתיות הראוייה, שגם היא יכולה להיות נושא למחלוקת), אבל לא היו להם האומץ והיושר האינטלקטואלי לומר את זה כך, במפורש. הם רימו את הציבור!

 

והנה, עוד מרצע שיוצא מן השק:

 

האלוף (מיל’) ידידה יערי, מנכ”ל חברת רפאל, אמר בראיון מיוחד שפורסם בגיליון מספר 19 של המגזין ישראל דיפנס כי מדובר ב”מערכת לשכבה עוד יותר נמוכה מ’כיפת ברזל’. הלייזר נועד ליירוט חימושים יותר פשוטים כמו מרגמות, והוא יהיה מאוד אפקטיבי. המערכת עברה בדיקת היתכנות ואנחנו כרגע בשלבים של המשך פיתוח”.

 

הנה! כיפת הברזל נועדה לטפל בשכבות הנמוכות ביותר, אבל מערכת הלייזר שלהם היא “לשכבה עוד יותר נמוכה”, ועל כך אמרינן כמה נמוך אפשר עוד לרדת.

 

ועוד: “הלייזר נועד ליירוט חימושים יותר פשוטים כמו מרגמות”: עד עכשיו התעסקנו בגדולות: פרוייקט החץ – לטילים בליסטיים, פרוייקט שרביט הקסמים, שעוד בחיתוליו – לטווחי-הביניים של 70 – 250 ק”מ, וכיפת הברזל לשכבה הנמוכה יותר – ועכשיו, אחרי שקיבלנו את פרס ביטחון ישראל, אנחנו יכולים להתעסק גם בקטנות.

 

ואכן, המציאות מרשימה: “והוא יהיה מאוד אפקטיבי. המערכת עברה בדיקת היתכנות ואנחנו כרגע בשלבים של המשך פיתוח”.

 

מה זה “בדיקת היתכנות”, ובאלו “שלבים של המשך הפיתוח” מדובר? הנה רמז, שלא חושף אפילו טפח:

 

כאשר התבקש להתייחס לנושא מכירת המערכת אמר כי “יש לנו לקוח שהוא משרד הביטחון שמפתח אתנו את המערכת. אנחנו אחרי דמו של המערכת כבר. אבל יש עוד פאזה של פיתוח שצריך לעשות. יש מדגים טכנולוגי שמוכיח שהוא מוריד מעופפים כמו זבובים. יש לו אחוזי פגיעה יפים מאוד. המערכת היא מאוד מרשימה”.

 

אכן, ממש מרשים: “דמו”, “מדגם טכנולוגי”, בלה-בלה-בלה, אבל העיקר הוא שמשרד הביטחון “מפתח אתנו את המערכת”.

 

ואני, הקטן, רק שאלה – שאלת-תם: מדוע עצרתם את פרוייקט הנאוטילוס/סקייגארד לפני עשר שנים, כאשר הוא לא רק עבר את “בדיקת הייתכנות”, ולא רק השלים את הפיתוח, אלא גם עבר את ניסויי-השטח, והיה מוכן לייצור הסדרתי?

 

ועוד הערה, של הרגע האחרון: קרן הברזל הזאת, על פי הפרטים והמפרטים הידועים כעת, אמורה להיות חלשה בהרבה מהסקייגארד, גם אם היא אכן תספק את מלוא הסחורה, ועד שהיא היא תהיה מוכנה מבצעית, תנקופנה עוד כמה שנים, וזה אומר שהגנת הלייזר תגיע למדינת ישראל, חלשה ועלובה, באיחור של כ-15 שנה ויותר – אם בכלל.

 

מחדל המנהרות: טמטום, שאננות, או גם שחיתות?

 

מה שכבר ידוע על מחדל המנהרות הוא שהחמאס חפר הרבה יותר מנהרות מאשר העלינו על הדעת בדמיוננו החולני ביותר.

 

ידוע שרבים, רבים מאוד, התריעו בפני השלטונות, וחזרו והתריעו, וגם הציעו פתרונות, אבל כל הגורמים הממשלתיים דחו אותם בקש.

 

סגן הרמטכ”ל, דן (“מכה קלה בכנף”) חלוץ, לפנים מפקד חיל האוויר, השיב שהוא ישמיד את המנהרות מהאוויר. איפה דן חלוץ ואיפה האוויר החם.

 

מה שלא ברור הוא אם ישראל ידעה על היקף חפירת המנהרות, ולא עשתה עם זה דבר, או שבכלל לא ידעה.

 

בהקשר לכך עלתה כבר השאלה כיצד לא ראינו את כל המשאיות המפנות את החול שנחפר מהמנהרות, ולאן נשפך החול הזה, כאשר המודיעין שלנו אמור לדעת מה שנעשה בכל פינה בעזה: לפי חישוב גס, 100 מנהרות, כל אחת באורך 1000מטרים, רוחב מטר, גובה 2 מטרים, זה עניין של 200,000 מטרים מעוקבים של חול, כ-20,000 (!) “נאגלות” של משאיות כבדות עמוסות חול – מתחת לאף של המודיעין הטוב ביותר במזרח התיכון.

 

כן, כן … עכשיו אנחנו שומעים שבעניין הטיפול במנהרות היו מעורבים גם בעלי אינטרסים כלכליים אשר התנגדו לכל הצעה שעשוייה הייתה להתחרות בהם ולפגוע באינטרסים שלהם.

 

בשלב הזה עדיין לא ידועים פרטים רבים, אבל דבר אחד כבר ברור לכל: מדינת ישראל נחלה כישלון מחפיר בכל נושא המנהרות, כישלון שכבר שילמנו עליו מחיר דמים, ועוד לא ברור אם, וכמה, עוד נשלם עליו.

 

והשאלה שלי היא האם הטמטום לבדו, השאננות לבדה, היהירות לבדה או השחיתות לבדה יכלו להביא עלינו את הכישלון הזה.

 

הרשו לי לפקפק בכך.

 

אבל זה עוד לא כל הסיפור בעניין המנהרות

 

קראו, בבקשה, את הסיפור הזה: יש אינדיקציה חזקה לכך שמצפון תיפתח עלינו רעת-מנהרות כזאת שאנחנו עוד נתגעגע למנהרות של החמאס בעזה.

 

ומה אומרים ה”גורמים” האחראים לנושא לתושבי הצפון ששנתם נודדת בגלל המנהרות שנחפרטות מתחת לבתיהם? לקחת גלולות הרגעה! כך, לא מטאפורה!!!

 

מה היה הבג”ץ אומר על המנהרות

 

הבג”ץ, כידוע, אינו מנכ”ל-על של המדינה. הוא לא שם את שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתן של הרשויות המוסמכות, ותחומי ההתערבות שלו מצומצמים ביותר. עילות ההתערבות של הבג”ץ הן, בין השאר, שיקולים זרים, שיקולים פסולים, אי שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים, ומעל כולן עומדת “עילת-הגג”, ה”ג’וקר” שיכול לבוא במקום כל עילה שהיא: חוסר-סבירות “קיצוני”.

 

אבל מה יעשה הבג”ץ כדי להשאיר לעצמו את כל האופציות פתוחות?

 

יש לשופטים “מנטרה” קבועה לכך, קלישאה שלעולם לא נגמרת: כאשר הם לא רוצים להתערב, הם אומרים “לא על נקלה נתערב בשיקוליה של הרשות המוסמכת”, אבל, מאידך, כשהם דווקא רוצים להתערב הם יגידו “אמנם לא על נקלה נתערב בשיקוליה של הרשות המוסמכת, אבל …”, ובחסות ה”אבל” הזה הם ירשו לעצמם כל שערורייה שבעולם.

 

עכשיו נסה להסביר להם כי המקרה המסויים שלך הוא המקרה המתאים לחריגה מעקרון אי-ההתערבות, ושיש כאן מקרה של “חוסר סבירות קיצוני”: אם הם החליטו מראש לזרוק אותך מכל המדרגות, אתה יכול לדבר אל הקיר, אבל הם לא יתייחסו לשום טענה מטענותיך, כולל לטענה שזהו בדיוק המקרה המתאים לחריגה מעקרון אי-ההתערבות, ושיש כאן מקרה של “חוסר סבירות קיצוני”.

 

אפשר לתהות מה היה אומר הבג”ץ אם היו עותרים לפניו על התעלמות מהמנהרות, אבל אני מוכן להמר על אחד משני תרחישי-גרוניס:

 

לפי התרחיש האחד העתירה תידחה מ”חוסר עילה”, ללא הזמנת העותרים להשמיע את טענותיהם.

 

לפי התרחיש השני תינתן החלטה “לתגובת המדינה”, השקרנים ממחלקת בג”ץ במשרד המשפטים יגיבו ויודיעו כי הם “בודקים את הנושא”, ולכן “העתירה התייתרה”, בית המשפט ייתן להם אורכה לתשובה מפורטת, ואז הם יגידו “הקימונו ועדה לבחינת הנושא”, ולכן “העתירה התייתרה”, ועוד אורכה ועוד “התייתרה”, וחוזר חלילה, עם הבטחות שאו-טו-טו הוועדה מסיימת את עבודתה, ואחר כך “הקימונו ועדה ליישום מסקנותיה” של הוועדה הקודמת, וכן הלאה, וכן הלאה, ובסוף, אחרי מלחמת-התשה מתוזמרת בין גרוניס ושות’ לבין הפרקליטות, שלוש, ארבע או חמש שנים במנהרות הזמן, ועשרים, שלושים או חמישים סבבי “הודעות” והחלטות, בבוקר קודר אחד, בלי לתת לעותרים הזדמנות לטעון דבר, גרוניס ושות’ יוציאו פסק-דין לפיו “לנוכח הודעתה של המדינה העתירה מתייתרת, והיא נמחקת בזה”.

 

ואחר-כך יבוא מבצע “צור חסון”, חיילים ימותו ויילקחו בשבי, ובפעולה משולבת של מרגמות וכניסה קרקעית תשתלטנה יחידות חמאס על קיבוץ או שניים בדרום, יחידות החיזבאללה על כמה יישובים בצפון, אלה ואלה תחטופנה גברים, נשים וילדים, ובהסכם הפסקת-האש מדינת ישראל תתחייב לשחרר 5,000 אסירים.

 

וכל אלה ששתקו מול שחיתותה של המערכת המשפטית והשלטונית, סגדו לכיפת הברזל ושתקו מול מחדל המנהרות – כל אלה ירוצו עכשיו לבג”ץ, כדי למנוע את שחרור האסירים.

 

סיכום כלשהו

 

עמוס פרק א

 

א דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ:  אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל–שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ.   ב וַיֹּאמַר–יְהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.  {פ}

 

ג כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל, אֶת-הַגִּלְעָד.   ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּבֵית חֲזָאֵל; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד.   ה  וְשָׁבַרְתִּי, בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק, וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן; וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה, אָמַר יְהוָה.  {פ}

 

ו כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם.    ז  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה, אַרְמְנֹתֶיהָ.    ח  וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן; וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן, וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים–אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה.  {פ}

 

ט כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי-צֹר, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לֶאֱדוֹם, וְלֹא זָכְרוּ, בְּרִית אַחִים.    י  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת צֹר; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹתֶיהָ.  {פ}

 

יא כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח.    יב  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה.  {פ}

 

יג כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם.    יד  וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ; בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה.    טו  וְהָלַךְ מַלְכָּם, בַּגּוֹלָה; הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו, אָמַר יְהוָה.  {פ}

 

עמוס פרק ב

 

א כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם, לַשִּׂיד.    ב  וְשִׁלַּחְתִּי-אֵשׁ בְּמוֹאָב, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת הַקְּרִיּוֹת; וּמֵת בְּשָׁאוֹן מוֹאָב, בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שׁוֹפָר.    ג  וְהִכְרַתִּי שׁוֹפֵט, מִקִּרְבָּהּ; וְכָל-שָׂרֶיהָ אֶהֱרוֹג עִמּוֹ, אָמַר יְהוָה.  {פ}

 

ד כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה, וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם, אֲשֶׁר-הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם.    ה  וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בִּיהוּדָה; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִָם.  {פ}

 

ו כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ:  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.    ז  הַשֹּׁאֲפִים עַל-עֲפַר-אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ; וְאִישׁ וְאָבִיו, יֵלְכוּ אֶל-הַנַּעֲרָה, לְמַעַן חַלֵּל, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי.    ח  וְעַל-בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ, אֵצֶל כָּל-מִזְבֵּחַ; וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ, בֵּית אֱלֹהֵיהֶם.    ט  וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת-הָאֱמֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ, וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים; וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת.    י  וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, לָרֶשֶׁת אֶת-אֶרֶץ הָאֱמֹרִי.    יא  וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים; הַאַף אֵין-זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם-יְהוָה.    יב  וַתַּשְׁקוּ אֶת-הַנְּזִרִים, יָיִן; וְעַל-הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר, לֹא תִּנָּבְאוּ.    יג  הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק, תַּחְתֵּיכֶם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה, הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר.    יד  וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל, וְחָזָק לֹא-יְאַמֵּץ כֹּחוֹ; וְגִבּוֹר, לֹא-יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.    טו  וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד, וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט; וְרֹכֵב הַסּוּס, לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.    טז  וְאַמִּיץ לִבּוֹ, בַּגִּבּוֹרִים–עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם-הַהוּא, נְאֻם-יְהוָה.  {פ}

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר