כיצד לצמצם עד אפס את סכנת הרשעות-השווא

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45404
 

שמחה ניר, עו”ד 01.03.2016 19:13
כיצד לצמצם עד אפס את סכנת הרשעות-השווא - עובדיה שלום - שמואל לוינסון - DNA - פרקליטות המדינה - שי ניצן - סופיות הדיון - גל בק - חקר האמת - אגו - סגירת מעגל - איפכא מסתברא - חנית קיקוס - הרשעות שווא - שיטת המושבעים - יניב ואקי - שמחה ניר

 

ספק אם אפשר להגיע לאפס הרשעות-שווא, אבל אפשר להתקרב ליעד הזה *** מה אעשה לשם כך, כשר המשפטים וזכויות האזרח הבא

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

עובדיה שלום יושב כבר כעשרים שנה בכלא, לאחר שהורשע ברציחתו של עורך הדין שמואל לוינסון.

הממונה על משפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית, עו”ד אפרת פינק, ניהלה במשך שבע שנים התכתבות עם הפרקליטות בניסיון לקבל את חפציו של לוינסון, שעליהם שרידי דנ”א. פינק אמרה כי לאור ההתקדמות בחקר הגנטיקה היא מבקשת לערוך בדיקת דנ”א – כלי שלא היה מפותח בזמן שהתנהל משפטו של שלום. נוסף על כך, פינק טענה כי מאגר הדנ”א המשטרתי שהוקם ב-2005 מאפשר היום הצלבה של פרטי דנ”א שנמצאו בזירת הרצח, ועשוי לתרום לבירור זהות הרוצח.

הפרקליטות – כמה מפתיע! – התנגדה לאפשר לסניגוריה הציבורית, המייצגת את שלום, גישה אל המימצאים שנאספו בשעתם בזירת הרצח.

חלק מנימוקיה של הפרקליטות – חסרי שחר, וחלקם האחר – מבישים.

אחד הנימוקים הוא הרצון לשמור על עקרון “סופיות הדיון”, כדי שתיק לא יתנהל בלי סוף, אבל זה בדיוק מטרתו של מוסד המשפט החוזר: לחתור לחקר האמת ולעשות צדק, ולהעמיד את הערכים האלה מעל לעקרון סופיות הדיון.

קיימת גם הערכה – לא בלתי-מבוססת – לפיה הפרקליטות חוששת מ”הצפה” בבקשות דומות, אבל זה לא עניינם: אם יוגשו – נניח – 100,000 בקשות למשפטים חוזרים מדי שנה, הדרג הפוליטי יחליט אם להוסיף משאבים לשם כך, ו/או לגרוע משאבים מסעיפי-תקציב אחרים, או להגביל את האפשרות למשפט חוזר, אבל אנחנו רחוקים-רחוקים ממצב אבסורדי כזה.

מכל מקום, עניין ה”הצפה” הוא עניין פוליטי, אשר אל לה לפרקליטות, כגוף מקצועי (או האמור להיות מקצועי) להיכנס אליו.

שיקול-גג, אשר הפרקליטות לעולם לא תודה בו, הוא הרצון למנוע את הצורך של הפרקליטות לבדוק את עצמה, ולהודות בכשלים שלה. את זה אנחנו מכירים יום-יום – ראו, למשל, פרשת רצח תאיר ראדה ז”ל, מותו של גל בק ז”ל, ומה לא.

ומעל לכל שיקולי-הגג, הנטייה הטבעית של בעלי השררה להגיד “לא”, אפילו לפני שהם יודעים מה מבקשים מהם.

עד כאן הכל נדוש ומוכר לעייפה, לצערנו, אבל הפעם ישנה תוספת מבישה: המהלך עלול “לפגוע בנפגעי העבירה, קרוביו של לוינסון”.

נניח שזה יפגע … אז מה? האם עדיף שאדם חף מפשע יימק כל חייו בכלא, רק כדי למנוע פגיעה בנפשם העדינה של קרובי המנוח? האם פרקליט המדינה, שי ניצן, היה מוכן לשבת כל חייו בכלא, על לא עוול בכפו, רק כדי למנוע פגיעה בנפשו העדינה של מישהו?!

ואיפה “חקר האמת” שהפרקליטים מקוננים עליו יום יום, ושעה שעה, כתואנה למיקצי-שיפורים להם הם נזקקים כל אימת שהם מקדיחים את תבשיליהם?

אבל מה שמקומם יותר מכל הוא שהפרקליטות בכלל לא שאלה את קרובי הנרצח, וזאת אנחנו למדים מכך שנירה לוינסון, אלמנתו של המנוח, כלל לא ידעה שהפרקליטות “דואגת” לנפשה העדינה, והיא למדה על המאבק המשפטי הזה רק מקריאה בעיתון.

מה נשאר למורשע ברצח, ולסנגוריה הציבורית המייצגת אותו, לעשות כדי להגיע אל חקר האמת? לעתור לבג”ץ, איך לא.

בין-לבין, התברר שהאלמנה דווקא תומכת בבקשתו של הנידון, ומשנודע לה הדבר היא פנתה, באמצעות ראש מרכז נגה המסייע לנפגעי עבירה, ד”ר דנה פוגץ’, אל היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה ויינשטיין, וביקשה ממנו לשמוע את עמדתה לפני שהוא מחליט כיצד המדינה תגיב לעתירה לבג”ץ.

והסוף: לאור הסכמתה של האלמנה הודיעה המדינה לבג”ץ שהיא מסכימה למסור לסניגוריה הציבורית את המימצאים מזירת הרצח, וכך יצא המרצע מן השק: פרט לדאגה המפוקפקת לנפשם העדינה של קרובי המנוח לא היו לפרקליטות כל נימוקים ענייניים ומקצועיים להתנגד למסירתם של המימצאים לשם בדיקתם מחדש.

והשאלות המתעוררות:

א.      מה הייתה הפרקליטות עושה אם האלמנה הייתה מתנגדת? האם היא הייתה מבקשת מהבג”ץ לצרף את האלמנה כצד להליך, ולהודיע לביהמ”ש שהיא עצמה לא תנקוט עמדה בנושא (במשפט האזרחי קוראים לזה “טען ביניים”).

ב.      אם הנקודה הזאת הייתה נימוק ההתנגדות היחיד – מדוע הפרקליטות לא פנתה מיד אל משפחת המנוח, וגררה את הסנגוריה למאבק שנמשך כמה שנים?

ג.       ואם זה אינו הנימוק היחיד, ויש לפרקליטות נימוקים טובים נוספים – מדוע היא מסיגה אותם מפני הסכמתה של האלמנה?

ואם לא די בבושה שהמיטה פרקליטות המדינה על המדינה כולה, באה הפרקליטה הלה גורני לבג”ץ, ובצד הנכונות של המדינה לאפשר את עריכת הבדיקות הנוספות היא הוסיפה כי בהסכמה הזאת “אין כדי ללמד על קיומו של ספק בתוקפה של ההרשעה החלוטה”.

ה”תוספת” הזאת מיותרת, כי תוקפה של ההרשעה, לפחות בינתיים, אינו עומד על הפרק, וכי אם הייתה כוונה לחלוק על תוקפה – יש לכך כלי טובים יותר מאשר מוסד המשפט החוזר.

השאלה היא, איפוא, למי ולמה נחוצה התוספת הזאת אם לא כדי להגן על האגו של הפרקליטים, לאמור תדעו לכם שאנחנו לא “מתמסרים בקלות”, והעובדה שאנחנו מכבדים את הסכמתה של האלמנה אינה אומרת שלא צדקנו מלכתחילה.

זה נשמע כאילו הפרקליטות המסכנה אומרת כי אמנם לדעתנו אין כל הצדקה לבדוק מחדש את המימצאים, אבל לאור הסכמתה של המשפחה אנחנו מקריבים את כל הערכים שאנחנו אמונים על שמירתם ועל ההגנה עליהם.

ממש משכנע.

הערה לעניין “סגירת המעגל”

עינויי הדין והספקות, כידוע, קשים הם למשפחותיהם של קרבנות העבירה, ובמיוחד כאשר מדובר ברצח. ממש לא נעים לשבת בבית המשפט עשרות ישיבות ארוכות – לפעמים יותר – ולהתענות בשמיעת עדויות שלא תמיד נראות רלוואנטיות, טיעונים משפטיים שאינם אומרים להם דבר והתנגדויות שלפעמים מעצבנות גם את בעלי המקצוע.

אחר כך באים הערעורים, ולפעמים זה עוד לא הסוף, כי ערכאות הערעור לפעמים מחזירות את התיק לערכאה הדיונית, עם הוראות כאלה ואחרות, ואחר כך שוב עולים לערכאת הערעור … ותמיד קיים גם החשש שבסוף הנאשם יזוכה, ואנה אנו באים.

הרשעתו הסופית של אדם ברצח היא לרוב “סגירת מעגל” עבור קרוביו של הנרצח – אבל לא תמיד. לא תמיד, משום שהם מלווים את המשפט, נוכחים בכל הישיבות – ולא תמיד הם משתכנעים: כך, למשל, בני משפחתה של חנית קיקוס ז”ל, אשר לא רק שלא השתכנעו כי סלימאן אל-עביד, אשר הורשע ברציחת בתם, הוא הרוצח, אלא שעד היום, למעלה מעשרים שנה אחרי, הם עדיין משוכנעים שלא הוא הרוצח (והם לא היחידים).

או, למשל, הוריה של תאיר ראדה ז”ל: בעוד אביה שמואל ז”ל, שהלך לעולמו רק לאחרונה, היה משוכנע עד יומו האחרון כי רומן זדורוב הוא רוצחה של בתו, האם, אילנה, ממש לא משוכנעת בכך, כי מבחינתה לא מדובר בסוף פסוק וכי בכוונתה להוסיף ולפעול לגילוי רוצחה של בתה: “עד סוף חיי אני אמשיך לרדוף אחרי הרוצחים של תאיר. אין לבטוח במדינה”.

מה זה אומר? זה אומר שצריך להקשיב למי שיש להם אינטרס אישי – גם בהענשת הרוצח, וגם בסגירת המעגל, אבל, בניגוד לאינטרס האישי שלהם הם אינם מוכנים לחיות עם ההרשעה, ולראות בה משום “סגירת מעגל”.

וזה אומר שצריך לפתח כלים שיבטיחו, ככל האפשר, אפס הרשעות-שווא. ככל האפשר – משום שככל הנראה אין אפשרות להבטיח אפס מוחלט של הרשעות כאלה.

מה אעשה כשר המשפטים, כדי למנוע הרשעות-שווא?

הדבר הראשון שיש לעשות הוא להדביר את האגו בשירות הציבורי – ובראש וראשונה את האגו בשירות המשפטי.

והאמינו לי שאני מבין דבר או שניים בענייני אגו – גם לי יש אחד כזה, והוא נפוח משל כולכם!

באשר לאגו של השופטים, כבר דיברתי על שיטת המושבעים, על שני יתרונותיה העיקריים (בעיני):

האחד – למושבעים אין אגו: לא אגו קבוצתי, כי הם לא באים מקבוצה מסויימת, אלא נבחרים באקראי לכל משפט ומשפט, ולא אגו אישי, משום שהם לא נותנים חוות-דעת אישית, והצבעתם חסוייה, והם גם עוברים תהליך-סינון בכל משפט ספציפי.

והשני – המימשק שבין הראש המשפטי של השופט לבין הראש הקובע את העובדות הוא שקוף וגלוי לציבור.

באשר לאגו של הפרקליטות – אני ארתום אותו כנגד עצמו: אני אקים יחידת “איפכא מסתברא”, אשר, במסגרת המשאבים האפשריים, תתקוף כל פעולה בעייתית של הפרקליטות. ביחידה הזאת יעבדו, בתורנות, כל הפרקליטים ה”רגילים”, והם יביאו לשם את האגו שלהם, וכך תימנע הטענה של “התערבות חיצונית” בעבודה שלהם.

היחידה הזאת תטפל גם במשפטים חוזרים, ושאר מקרים בהם המטפלים ה”רגילים” בהם יש למישהו בפרקליטות אינטרס להגן על עצמו.

אם היחידה הזאת תיכשל, אביא גורמים מן החוץ, אולי גם מיקור-חוץ.

רעיונות נוספים:

  • נאשם שהורשע על פי קביעות עובדתיות יהיה רשאי לדרוש בדיקות פוליגרף שלו, או של העדים, ולא תקויים ההרשעה כל עוד מימצאי הבדיקות האלה ישאירו מקום לספק באשמתו.
  • כל עוד לא תונהג שיטת המושבעים, בעבירות שבסמכותו של הרכב שופטים לא תהייה הרשעה, אלא פה  אחד, ולא ייקבע מימצא כלשהו אלא פה אחד (כדי למנוע מצב בו כל השופטים מסכימים על התוצאה, אבל אף מימצא לא זוכה אפילו לדעת-רוב. השוו, למשל, בע”מ 741/11, פלונית נ’ פלוני).
  • לא יהיה ערעור על זיכויו של נאשם.

וכל זה רק “דגימת אקראי” לכל מה שאנהיג, כדי למנוע הרשעות-שווא.

______________

המלצת היום: עו”ד יניב ואקי, עו”ד נחמה זוסמן, מחלקת עררים בפרקליטות המדינה: כמה שוחד הם קיבלו כדי להשתיק את שחיתות הסולמית?

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר