אשר יגורתי (כ”ו): גרוניס ממשיך לצפצף על אמון הציבור ועל “מראית פני הצדק”

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36128
 
שמחה ניר, עו”ד 26.05.2013 22:13

במקומות המרכזיים והבולטים בעיר

במקומות המרכזיים והבולטים בעיר

שופטי ישראל, וגרוניס אשר בראשם, משתינים על אמון הציבור בקשת גבוהה, ומסרבים להכיר ב”מראית פני הצדק” כעילה לפסלות שופטים *** הגיע הזמן לכפות זאת עליהם בדרך חקיקה


המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

 

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים

 

איך נפטרנו מאשר גרוניס

 

מבוא: לשבת עם השופט לשיחות ממושכות בבתי קפה

 

נאוה בן אור, שופטת ביהמ”ש המחוזי בירושלים, התבקשה לפסול את עצמה.

 

הבקשה הועלתה ע”י חברה פלונית, אשר תבעה את הקרן לירושלים, ובמהלך הדיון נודע לה על ההיכרות והקשר החברי שיש לשופטת עם עורכת הדין תמר בן דוד, המכהנת בהתנדבות כחברה בוועד המנהל של הקרן לירושלים, מוסד ציבורי ללא כוונת רווח, וכן עם חברים נוספים בוועד המנהל. החברה טענה כי נודע לה שבתקופה שלאחר הגשת תביעתה, ישבו השופטת ובן דוד, מספר פעמים לשיחות ממושכות בבית קפה.

 

אני הייתי מת להתדיין בפני שופט איתו אני יושב מספר פעמים לשיחות ממושכות בבתי קפה, ועו”ד יותר מזה הייתי מת לשבת מספר פעמים לשיחות ממושכות בבתי קפה עם שופט שאני מתדיין בפניו.

 

למשל: אשר גרוניס.

 

ולא רק שהייתי יושב איתו לשיחות ממושכות בבתי קפה, אלא שהייתי עושה זאת במקומות המרכזיים והבולטים ביותר בעיר, כדי שכל העולם – ובעיקר כל אלה שרוצים לנהל נגדי הליכים משפטיים – יידע על הקשרים שיש לי עם כבוד נשיא ביהמ”ש העליון. שיראו וייראו.

 

אכן, יש לה קשרי חברות טובים, אבל זה לא משפיע

 

השופטת נאוה בן אור, בדחותה את הבקשה לפסול את עצמה, אישרה כי אכן יש לה קשרי חברות טובים עם בן דוד, אבל הכחישה שיש לה קשרי חברות טובים עם חברים נוספים בוועד המנהל של הקרן. היא גם הוסיפה כי עובדת היותה של בן דוד חברה בוועד המנהל של המשיבה כלל “לא הייתה בתודעתה כשהתיק הועבר לטיפולה ואף במהלך כל הדיונים שהתנהלו, ורק בקשת הפסלות הביאה למודעותה עובדה זו”.

 

הרשו לי לפקפק בכך. עד שאתה מגיע לחברות קרובה עם מישהו, חברות המתבטאת בשיחות ממושכות בבתי קפה, אתה יודע עליו פרטים מוכמנים בהרבה, כגון צבע התחתונים שלו, מספר הנעליים, והחנות בה הוא קונה את העניבות שלו.

 

העובדה שחברך יושב בדירקטוריון של קרן ציבורית ידועה ומוכרת היא דבר שגם חבריו הרחוקים יותר יודעים, וחבריו הקרובים – לא כל שכן.

 

לגופן של טענות קבעה השופטת כי אין כל עילה לפסילתה מלשבת בדין, מאלה הטעמים:

 

האחד – בן דוד אינה “צד להליך”, ואני אומר נו, באמת. כאשר אני מנהל חברה, למשל, רוחי מרחפת על פני המים בגובה נמוך מאוד, אפילו שאני עצמי לא “צד להליך”.

 

השני – הקרבה שבינה לבין בן דוד אינה בגדר “קרבה ממשית, במובן של חשש ממשי למשוא פנים, בנסיבות בהן אין בן דוד מייצגת את המשיבה, והיא אינה מעורבת ולא הייתה מעורבת בנושא התביעה”.

 

הבה נפרק את המשפט הרב-מפרקי הזה לגורמיו:

 

הקרבה בין השתיים אינה “קרבה ממשית” … נראה את נאוה בן-אור יושבת אתי, עו”ד שמחה ניר, לשיחות ממושכות בבית קפה!

 

כיוון שהנימוק הזה צולע למדי, מרחיבים אותו: ל”קרבה ממשית, במובן של חשש ממשי למשוא פנים”, אבל גם זה חלקלק למדי,  שהרי איך נדע אם אותה “קרבה ממשית” יוצרת, או שאינה יוצרת, “חשש ממשי למשוא פנים”?

 

אז מרחיבים עוד: “קרבה ממשית, במובן של חשש ממשי למשוא פנים, בנסיבות בהן אין בן דוד מייצגת את המשיבה”, וכיוון שגם זה לא מספיק מרחיבים עוד: “קרבה ממשית, במובן של חשש ממשי למשוא פנים, בנסיבות בהן אין בן דוד מייצגת את המשיבה, והיא אינה מעורבת ולא הייתה מעורבת בנושא התביעה”.

 

אז מה אם אני, כמנהל בחברה המתדיינת בבית המשפט, “לא מייצג את החברה ואני לא מעורב ולא הייתי מעורב בנושא התביעה”?

 

ועל כך כבר נאמר:

 

Doubtful it stood,

 

As two spent swimmers, that do cling together

 

And choke their art.

 

Wm. Shakespeare, Macbeth, Act I, Scene II

 

והנה לכם, לא שני שחיינים אלא “דבוקה” שלם של “שחיינים עייפים הנצמדים זה לזה”.

 

היאך מוכיחין

 

אבל זה עוד לא הכל, כי השופטת הוסיפה ואמרה שהמערערת “לא הוכיחה כיצד יושפע עניינה האישי של בן דוד מהכרעה בתביעה”, ועל כן, כך קבעה, “אין יסוד לטענה כי חברותה של בן דוד בוועד המנהל עשויה להשפיע על הכרעה בתביעה”, ואין גם “אפשרות שחברות זו תשפיע על שיקול דעתה כשתידרש …”.

 

לדעתי זו חוצפה לדרוש “הוכחה” כיצד תשפיע חברות קרובה של השופט עם פלוני על שיקול דעתו, “כאשר יידרש”. הדבר אפשרי – אולי – רק כאשר השופט מתנדב להעמיד את עצמו לבדיקת פוליגרף, אבל אף שופט לא יעז להתנדב לכך.

 

ושאלה נגזרת מכל: מי יקבע אם אכן “הוכחה” השפעת החברות הקרובה של השופט עם המתדיין בפניו על שיקול דעתו של השופט – השופט עצמו? האם לא הזוייה-מעיקרה האפשרות ששופט יקבע כי החברות הקרובה שלו אכן השפיעה על שיקול דעתו?

 

ומה זה, ומתי זה, “כאשר יידרש”? אחרי שהצד שביקש את הפסלות יפסיד, אני, כבוד השופט, אשמע ראיות ואקבע אם הייתה לחברות שלי עם המתדיין שזכה השפעה על זכייתו במשפט?

 

אכן, נתקלתי כבר בהרבה רעיונות הזויים, אל הפעם זה, ככל הנראה, עבר כבר את כל גבולות ההזוי.

 

אני מוכן להרחיק לכת: נניח שהשופט אדם ישר, והוא גם משתדל להיות אובייקטיבי, אבל איך אפשר להבטיח כי במקרים גבוליים אפילו בדל-של-בדל של תת-ההכרה לא יטה את הכף?

 

לא, לעולם אי אפשר “להוכיח” דבר כזה.

 

מה זה חשש “ממשי”, והיאך מכמתין אותו?

 

כידוע, בשיטת המשפט שלנו – להבדיל משיטות משפט אחרות – “מראית פני הצדק” אינה פרמטר רלוואנטי, ולכן יש “להוכיח” כי קיים “חשש ממשי” למשוא פנים.

 

מה זה חשש “ממשי”? סבירות של אחוז אחד, 5, 10, 20 או 51 אחוז – מתי החשש הופך מחשש “ערטילאי” לחשש “ממשי”? על כך אין פסיקה, כי ברגע שהשופטים יגדירו את ה”ממשיות” של החשש, הם יזמינו על עצמם לא רקה מטחי ביקורת, אלא גם מבול של דרישות פסלות וערעורי פסלות בהם יהיה צורך לבדוק אם ממשיות החשש מגיעה לכדי 20%, למשל, דבר היוצר את הפסלות, או רק 19% – דבר שאינו מחייב את פסלותו של השופט.

 

יחד עם זאת, כיוון שהמשפטנים יוצאי הפרקליטות (נאוה בן אור גם היא גדלה שם) נוהגים לתמוך את עצמם “גם בחגורה וגם בשלייקעס”, הוסיפה השופטת כי היא הייתה דוחה את הבקשה גם לוּ הייתה מראית פני הצדק מהווה עילה עצמאית לפסילה.

 

הנה כי כן, עוד “שחיין עייף” מצטרף לדבוקה האומללה הזאת, אבל גם זה לא הספיק לה לשופטת, וכנפוץ-לעייפה במקומותינו – איך אפשר לתת החלטה בלי לקנח במשהו מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!” (וכרגיל – בלי להצביע נקודתית על פגם סגנוני כלשהו):

 

השופטת בן אור סירבה לפסול את עצמה בין היתר מכיוון שבן דוד אינה צד להליך והקרבה עמה אינה בגדר קרבה ממשית. השופטת ציינה בהחלטה כי מוטב היה לנסח את בקשת הפסלות בנימוס ובכבוד והטילה על החברה הוצאות בסך5,000 שקל (עו”ד אנה נודל, תקדין, 2.1.2013).

 

חיובה של החברה-המבקשת בהוצאות בסך 5,000 ש”ח – אות וסימן הוא למצפון רע, שהרי לצד-שכנגד בערעורי פסלות כאלה אין, למעשה, כל say בשאלה הזאת, וממילא אין לו “הוצאות” עליהן יש לשפות אותו, אבל אצל אשר יגורתי הכל כשר כדי להרחיק את מבקשי-הצדק מהזכות למשפט-צדק.

 

משנדחתה בקשת הפסלות ערערה החברה לבית המשפט העליון (ע”א 8466/12), וכרגיל דן בה הנשיא – היום אשר גרוניס.

 

בערעורה טוענת החברה את כל הטענות הרגילות, אבל מוסיפה, בין השאר, כי אותו “חשש ממשי” קם גם לאור שורת החלטות בהן נדחו בקשות המערערת תוך השתת הוצאות כבדות ביותר עליה, כולל בהחלטה נושא ערעור זה.

 

השופט, החתול והמקלדת

 

אכן, החלטה שגוייה, או אף מספר החלטות שגויות, אינן יוצרות בשל כך עילת פסלות, אבל יש שהחלטות מסויימות זועקות לשמיים שהן אינן סתם “שגויות”, אלא גם מונחות-זדון, ולא כל שכן כאשר הן מצטברות לכדי “מאסה קריטית”.

 

הנה דוגמה שכבר נתתי לא פעם:

 

שופט עושה שורה של טעויות חשבוניות, וכולן – בין למטה בין למעלה – תמיד לטובת צד מסויים (נניח: חברת הביטוח). תארו לעצמכם שהשופט הזה נושא באמתחתו גם תואר ד”ר למתימטיקה, והטעויות הם כאלה שגם תלמיד כיתה א’ לא היה עושה אותן.

 

ברור שהשופט, במקרה כזה, עבר את גבול הטעות הלגיטימית, אפילו כאשר מדובר בטעות אחת – ולא כל שכן כאשר מדובר ברצף מתמשך של טעויות כאלה, כאמור לעיל, אשר כולן פועלות, “במקרה”, תמיד לטובת צד מסויים, או הצד.

 

ולא כל שכן כאשר השופט “מסביר” את רצף ההחלטות האלה בנימוקי-הבל שקריים.

 

קחו, למשל, את הדוגמה שהבאתי למעלה: השופט שעושה טעויות חשבוניות שכולן לטובת צד אחד בלבד, כאשר הוא נושא באמתחתו את התואר ד”ר למתימטיקה, וה”טעויות” הן כאלה שאפילו תלמיד כיתה א’ לא היה עושה אותן.

 

כעת תארו לעצמכם שהשופט “מסביר” את ה”טעויות” בכך ש”החתול דרך לו על המקלדת”, אבל …

 

א.   לשופט הזה אין חתול, והוא בכלל שונא חתולים ושאר בעלי חיים;

 

ב.   לשופט הזה אין מחשב, וממילא גם אין לו מקלדת, והוא גם לא יודע להשתמש במחשב;

 

ג.   כיוון שהשופט לא משתמש במחשב, הוא כותב את החלטותיו בכתב-ידו, ומוסר אותן לקלדנית;

 

ד.   ה”טעויות” האלה מופיעות בכתב-ידו המקורי של השופט, המוצג לפנינו, ואינו מוכחש;

 

ה.  הקלדנית מעידה על כך שהיא העמידה את השופט על טעויותיו, והוא היסה אותה באמרו זה לא עניינך, תקלידי כמו שכתוב, אני לא אוהב שנשים מעירות לי!

 

הנה כי כן, כאשר מועלית טענה על רצף של החלטות המעורר חשש למשוא פנים, אי אפשר להסתפק במנטרה הידועה (“החלטות שגויות, כשלעצמן, אינן יוצרות עילת פסלות”), ויש לבדוק את הרצף הזה לגופו.

 

וכמובן שאי אפשר לסגור ערעור פסלות בלי לקנח בטענה כי “השופטת אינה יכולה לפסוק בתביעה כאשר חברתה הקרובה יושבת בוועד המנהל של המשיבה, ואם לא תיפסל, ייפגע אמון הציבור ברשות השופטת”.

 

והנה מה שאומר אשר יגורתי, בשורה רב-מפרקית ארוכה כאורך הגלות:

 

דין הערעור להידחות. … מדובר, לכל היותר, בחשש סובייקטיבי של המערערת, שאינו מלווה בחשש אובייקטיבי …

 

בואו נשאיר את האמירה הזאת לסוף, ובינתיים:

 

מבחן הקרבה הממשית, עליו מסתמכת המערערת, הוא מבחן נסיבתי, היינו יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו … אכן, יש לבחון את כלל נסיבות המקרה בשים לב, בין היתר, למאפייני ההיכרות ולמשכה … נסיבות המקרה דנא מלמדות כי אכן קיימים קשרי חברות טובים בין השופטת לבין בן דוד. ואולם, אין בקשרי החברות הללו כדי להקים חשש בדבר פגיעה באובייקטיביות השיפוטית של השופטת בנוגע לתביעה המתנהלת לפניה.

 

אנחנו הרי מכירים את זה “עוד מקפריסין”: כאשר למשפטן אין משהו חכם יותר להגיד הוא משתמש בקלישאה השחוקה “בנסיבות העניין”:

 

“בנסיבות העניין מן הדין ומן הצדק לקבל בקשה זו”;

 

“בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות”;

 

“בנסיבות העניין בלה-בלה-בלה”.

 

אז, עם כל הכבוד, מעבר למה שתואר בפסק-הדין של גרוניס  (ולמעשה לא תואר כלום) אנחנו לא יודעים מהן “נסיבות המקרה” אשר מביאות למסקנה לפיה “אין חשש” לאובייקטיביות השיפוטית, למשל: כמה זמן קיימת החברות בין השופטת לבין תמר בן דוד?

 

נניח שהחברות הקרובה שבין השתיים נמשכת חמש שנים, וזה לא מספיק ליצור את החשש, במיוחד כאשר בן דוד היא רק אחת מ-16 חברי הדירקטוריון, אבל אז נשאלת השאלה מה יהא הדין אם החברות הזאת נמשכת שש, שבע … עשר … עשרים שנה והחברה היא לא אחת מ-16חברי הדירקטוריון, אלא אחת מ-15, 14 … או 2 חברי הדירקטוריון? ומהו הדין אם הדירקטוריון מונה אדם אחד בלבד, והחברה עצמה היא הדירקטוריון כולו? איפה הגבול?

 

אומר גרוניס עוד:

 

כאמור בהחלטת השופטת, עובדת היותה של בן דוד חברת הוועד המנהל של המשיבה כלל לא הייתה בתודעתה כשהוקצה לה התיק ואף במהלך כל הדיונים שהתנהלו. אף משהדבר הובא למודעותה, סברה השופטת, ובצדק, כי אין כל עילה לפסילתה מלשבת בדין משלא הוכח שחברות זו תשפיע על הכרעה בתביעה או כיצד תושפע בן דוד באופן אישי כתוצאה מהכרעה בה.

 

הנה רמז לשאלה הקודמת: אין כל משמעות למשך חברותו של השופטת עם חברת הדירקטוריון, ולמעמדה של החברה בדירקטוריון, כל עוד לא הוכח שלשופטת אין אחות.

 

גרוניס לא מסוגל להבין, או שהוא לא רוצה להבין?

 

אבל גם הדרישה החלופית, להוכיח שהחברה תושפע “באופן אישי” אין לה כל שחר.

 

אין לה כל שחר, משום שמי שמתנדב לשמש בתפקיד כלשהו במוסד ציבורי, גם כשהוא עושה זאת כשליחות ציבורית שלא-על-מנת-לקבל-פרס, גם אז הצלחתו של המוסד היא הצלחתו האישית של המתנדב לפעול במסגרתו.

 

אמור מעתה את מה שגרוניס לא מבין, או שמשים עצמו כלא מבין: כל מה שטוב לקרן לירושלים טוב גם לתמר בן דוד, בלי שיהיה צורך להוכיח את זה.

 

אבל גם זה לא מספיק לו, לאשר יגורתי, והוא מוסיף:

 

בטוחני כי כבוד השופטת אינה משוחחת עם גב’ בן דוד על ענייני התביעה הנדונים לפניה.

 

והשאלה היא מניין לו הביטחון הזה.

 

ואם לא די בכך, מוסיף גרוניס “לזכור ולהזכיר”:

 

יש לזכור ולהזכיר, כי בן דוד חברה בוועד המנהל של המשיבה וכי היא אחת מבין 16 חברים בוועד המנהל. המשיבה אינה גוף עיסקי ולבן דוד אין אינטרס כספי בעניין, בוודאי לא לגבי הסכסוך של המשיבה עם המערערת.

 

אבל כבר עמדנו על כך שאין צורך באינטרס כספי דווקא, ויכול להיות גם אינטרסים לא כספיים, כגון תחושת השליחות והצלחתו של המוסד בכל אשר יפעל ויעשה.

 

והנה הסיכום הגרוניסי:

 

משכך, אפילו נוצר בראיית המערערת, בנסיבות העניין, חשש למשוא פנים כלפיה, הרי שחשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות …

 

וזה מחזיר אותנו לעניין החשש ה”סובייקטיבי גרידא”.

 

ב”מבחן הקבלה לעבודה” לאשר גרוניס הצגתי בפניו, בין השאר, את השאלה איך אתם מצפים לאמון הציבור כאשר אתם לא מתחשבים בתחושותיו ה”סובייקטיביות” (וכי יש תחושה “לא סובייקטיבית”?), וגם הוספתי:

 

בשיטות משפט אחרות – לא פחות מתקדמות משלנו – פסלות השופטים נבחנת לפי “מראית פני הצדק”, וכן, כן, גם לפי תחושותיו ה”סוביקטיביות” של בעל-הדין אשר רואה עצמו נפגע.

 

הגיע הזמן להחליף את הדיסקט גם בנושא הזה (למרות שכיום כבר כמעט אין דיסקטים).

 

אשר יגורתי התנה את תשובתו בכך שאני אגיד לו קודם אם רשיון העו”ד שלי בתוקף, והשאלה היא מה זה רלוואנטי, כאשר אני פונה אליו בשם עצמי, ולא מייצג איש זולתי.

 

מסתבר שקל מאוד לקשקש בקומקום על “אמון הציבור”, אבל כאשר צריך לממש את זה – מי שאמון על כך משתין על אמון הציבור בקשת גבוהה במיוחד.

 

ועל ההוצאות שגרוניס פוסק – במקרה הזה מדובר בשכר טרחת עורך דין של המשיבה בסך של 10,000 ש”ח (בנוסף ל-5,000 שנפסקו לטובתו ע”י השופטת במחוזי), כאשר אותו עורך-דין בא אל המוכן והמבושל מראש – על כך בהזדמנות אחרת.

 

______________

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר