לדורית ביניש: אתם בורחים מפני הכבוד!

לדורית ביניש: אתם בורחים מפני הכבוד!

שמחה ניר, עו”ד
19.10.2010 13:18
לדורית ביניש: אתם בורחים מפני הכבוד! - דורית ביניש - יעקב נאמן - דוד ליבאי - דניאל פרידמן - פסיקת הוצאות - בוזגלו - מספר השופטים - בית משפט לערעורים - קנטוניזציה - הלכה פסוקה - חניון חיפה - אהרן ברק - בית משפט לחוקה - אמון הציבור - שיטת הסניוריטי - הזנייה


הסיבה, גברתי, שאין לכם מספיק שופטים היא לא בגלל שלא נותנים לכם, אלא בגלל שאתם מפחדים לקבל, כמו סינדרלה-במהופך, שהנעליים המוצעות לה גדולות מדי, לטעמה או למידותיה



שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

19.10.2010

 

לכבוד

השופטת דורית ביניש

נשיאת ביהמ”ש העליון

שערי משפט 1

ירושלים


נכבדתי,

הנדון: דבריך בטקס פתיחת שנת המשפט, בחודש שעבר

בפתח הדברים הרשי לי לשבח אותך על תשובתך הניצחת לשר המשפטים, יעקב נאמן, אשר מציע, בעקבות קודמו, דניאל פרידמן, להשתמש בפסיקת ההוצאות ה”משמעותית” כמכשיר להפחתת העומס על מערכת המשפט.

יעקב נאמן, כידוע, מייצג את משרדי עורכי-הדין הגדולים, אשר, מצידם, מייציגים את חברות-הענק אשר שום פסיקת-הוצאות לא “מזיזה” להם דבר, משום שניהול המשפטים הם חלק מהעסק שלהם, ולנצחון או הפסד במשפט אחד – קטן ככל שיהיה – עשויות להיות השלכות של מיליונים רבים.

ה”איום” הטמון בפסיקת-הוצאות “משמעותית” לא מרתיע את חברות-הענק, גם משום שמנהליהן, המחליטים לנהל משפט זה או אחר, לא ישלמו את ההוצאות מכיסיהם הפרטיים, ועורכי הדין המייעצים להם לנהל, או שלא לנהל, את המשפט – הם ירוויחו בכל מקרה, גם אם מרשיהם יפסידו את המשפט.

ואם לא די בכך – ההוצאות (משמעותיות אל לא משמעותיות) הן “הוצאה מוכרת”, אשר תגולגל אל שלטונות-המס, ובסופו של דבר אלינו, משלמי-המס. לפיכך אמירתך כי פתרונות כאלה הם בעלי השפעה רק “כשמדובר בהליכים אזרחיים ובעלי דין בעלי אמצעים” הינה שגוייה מיסודה, כי מי שעליו הדבר משפיע הוא דווקא בוזגלו הקטן, אשר ממהר לקפל זנב מייד כאשר השופט אומר לו “אולי אדוני …”.

בהקשר הזה אני מזמינך לקרוא את המאמר אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – תמריץ וזרז לשחיתות, בו אני מראה כיצד האגרות, פסיקת-ההוצאות והערבויות מעניקות סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, ומהוות תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט.

הגיע, איפוא, הזמן לשים סוף לפסיקת ההוצאות בכלל, ובאשר לעומס על המערכת – אוסיף בהזדמנות קרובה.

על המחסור בשופטים – תזכורת

בנאומך שבנדון חזרת והלנת על המחסור בשופטים, וחבל שלא התייחסת לרעיון הגאוני-בפשטותו שהעליתי במכתבי אליך מיום 25.8.2010. באותו מכתב פתחתי ואמרתי כי “אני מבקש ממך לענות למכתבי זה – לפחות מטעמי הנימוס, אבל לא רק מטעמי הנימוס”, אבל את לא ענית. האם פניתי אליך בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס? לא, תבדקי.

האם את חוששת מהיום בו תקבלי 1,000 (אלף!) שופטים, ולא יהיה לך על מי להלין על הסחבת אלא על עצמך, כמי שנושאת באחריות העליונה להתנהלותה של המערכת? תגידי את.

על רעיון בית המשפט לערעורים: כן, אבל אחרת!

בנאמך את מזכירה רעיון אשר עולה מדי פעם בפעם – להקים בית משפט לערעורים בין ביהמ”ש המחוזי לבין ביהמ”ש העליון, וזאת כדי להוריד את העומס מבית המשפט העליון.

לפי הרעיון הזה, בגירסתו המצוייה, יש להקים “מחלקת ערעורים” בכל בימ”ש מחוזי, ושופטי המחלקה הזאת ידונו בערעורים על אותו בית משפט מחוזי. אני לא רוצה להיכנס לשאלה מה עשוייה להיות השפעתה של הקירבה ה”קולגיאלית” בין שופטי שתי הערכאות האלה, כי ישנה כאן בעייה משמעותית יותר: ה”קנטוניזציה” של המשפט בישראל.

תפקידו של בית המשפט העליון, כערכאת-ערעור, הוא ליצור הלכה אחת לכל המדינה. היום, לאור המשוכה הידועה של חניון חיפה, לבד מהתיקים המתחילים בבית המשפט המחוזי, מעט מאוד מקרים זוכים להגיע לבית המשפט העליון, וכבר הגעתי לבית המשפט העליון עם בקשת רשות לערער בסוגיה בה בתי המשפט המחוזיים הגיעו לשש (!!!) תוצאות מהותיות שונות, ובית המשפט העליון גילה שאין לו עניין ביצירת הלכה אחידה ומחייבת.

הקמתן של “מחלקות ערעורים” בבתי המשפט המחוזיים תביא לכך שהקנטוניזציה תתרחב גם לתיקים הכי כבדים, כגון רצח, ומה לא.

כן, ההשוואה לארצות הברית מוכרת לי, אבל ארה”ב היא פדרציה של 50 קנטונים עצמאיים, אשר לכל אחד מהם ישנם מחוקקים משלו, בימ”ש עליון משלו, ממשלה משלו, ובעיקר – חוקים משלו. לפיכך אי אפשר ליצור הלכה אחידה בין חוקי החוזים של פילדלפיה, למשל, לבין אלה אלה של קליפורניה.

בית המשפט העליון בארה”ב קובע רק כאשר מתעוררת השאלה אם חקיקה או פעולה שלטונית באחד הקנטונים מתיישבת עם החוקה הפדרלית. זהו, איפוא, בית משפט לחוקה, ואם לא די בכך, שופטיו גם מתמנים פוליטית – לא בדיוק אותו ה”מודל” שאהרן ברק וממשיכי דרכו (כנראה גם את) ממש “משתגעים” עליו.

מה אני מציע?

בית המשפט לערעורים צריך להיות ערכאה ארצית, אשר תשב במקום אחד – ירושלים, מן הסתם – ומעליה יעמוד בית משפט עליון אחד, וזה מחזיר אותי אל מכתבי אליך מיום 25.8.2010, בו חזרתי – והפעם פניתי ישירות אלייך – על מכתב קודם אל שר המשפטים, עם העתק אלייך. במכתבים אלה עמדתי על כך שהסמכות לקבוע את מספר השופטים (בבתיהמ”ש המחוזיים ובבתימ”ש השלום) נתונה לשר המשפטים לבדו, ואין הוא זקוק להסכמת הממשלה או שר האוצר, והעליתי בהם גם רעיון נוסף – להעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את סמכותו של שר המשפטים לקבוע את מספר השופטים, כאמור – וזאת כדי להבטיח את עצמאותה ואי-תלותה של מערכת המשפט.

אני מתפלא עליך, כבוד הנשיאה, שלא לקחת את הרעיון הזה בשתי ידיים, ובמקום זאת את ממשיכה להלין, שוב ושוב, על כך שהממשלה לא נותנת תקני שופטים די הצורך.

מבנה הערכאות ומספר השופטים

את העיקרון לפיו מערכת המשפט היא הקובעת את מספר השופטים אני מציע להרחיב גם לבית המשפט הארצי לערעורים, והיחס שבין מספר השופטים שיכהנו בו לבין מספר השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים יהיה כיחס שבין מספר השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים לבין מספר השופטים בבתימ”ש השלום.

כך, למשל, אם מספר השופטים בבתימ”ש השלום יהיה 1,000 (אלף) ומספר השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים יהיה 250 – מספר השופטים בביהמ”ש הארצי לערעורים יהיה למעלה מ-60.

מעל לבית המשפט הארצי לערעורים יבוא בית המשפט העליון, אשר ישמש ערכאת על ביהמ”ש הארצי לערעורים, ויהווה תחליף משובח יותר למוסד הדיון הנוסף הקיים היום.

מספר השופטים בערכאה הרביעית יהיה, עם היווסדה, תשעה – מספר שרירותי, שאני לא רואה בו שום קדושה.

תשתית כוח-האדם השיפוטי לשתי הערכאות הארציות

שופטי הערכאה הרביעת ייבחרו, בשלב הראשון, מקרב שופטי בית המשפט העליון, על פי שיטת הסניוריטי, ואת הויכוח על השיטה הזאת – שגם אני לא מתלהב ממנה, אם ננקוט לשון-המעטה זהירה – אפשר יהיה לדחות להזדמנות אחרת.

גם שופטי ערכאת הערעורים הארצית ייבחרו, בשלב הראשוון, מבין השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים, כך שתיפתחנה להם אפשרויות-קידום שהיום לא קיימות.

מעמדם ושכרם של השופטים בערכאת הערעורים הארצית יהיו כשל שופטי ביהמ”ש העליון כיום, ואילו שופטי הערכאה הרביעית יהיו דרגה אחת למעלה משופטי ביהמ”ש העליון היום.

המינוח “בית המשפט הארצי לערעורים” לערכאה השלישית, ו”בית המשפט העליון” לערכאה הרביעית יכול לעורר בעיות-אגו לאותם השופטים של ביהמ”ש העליון דהיום, שלא יקודמו אוטומטית לערכאה הרביעית, כאשר תקום. את הבעייה הזאת אפשר לפתור, בין ע”י השארת הגדרת “בית המשפט העליון” לערכאה השלישית, ובין יצירת הגדרה חדשה לערכאה הרביעית. אפשר לקדם גם אותם, ולתת להם מינוי-בפועל לערכאה השלישית (דבר אשר יבטיח את קידומם לרביעית, בבוא העת), ואפשר למצוא פתרונות נוספים, אבל דיה לצרה בשעתה.

קידום המערכת, או הזנייתה?

לפני שאת יוצאת מגדרך, ומטיחה בי את ההתרסה באיזה סגנון אדוני מדבר, אני מזמינך לקרוא את המאמר האם “הזנייה” היא מילה גסה, או מטאפורה לגיטימית?

המאפיין את כל ה”רעיונות” להקלת העומס על מערכת המשפט הוא “הורדה בדרגה” של עניינים – מבית המשפט העליון למחוזי, מהמחוזי – לבימ”ש השלום, מבימ”ש השלום לתביעות קטנות, ומהרכבים של שלושה להרכבי דן יחיד.

ומבית המשפט המחוזי – לבית המשפט לענייני משפחה, אשר מעמדם בתוך המערכת פנימה מקביל למעמדם של בתיהמ”ש לתעבורה (ר’ להלן).

וכמובן שגם העלאת סמכותו של בימ”ש השלום לדון בתביעות ששווי נושאן הוא 2.5 מיליון ש”ח (אם לא איבדתי את הספירה), ובעבירות שעונשן עד 7 שנות מאסר היא חלק מההזנייה הזאת.

איך אמר הפרופ’ אמנון רובינשטיין, שהיה גם חבר הוועדה לבחירת שופטים? ישנם שופטים שתמכתי בבחירתם לבימ”ש השלום, אבל אם הייתי יודע שיעלו כך את סמכותם – לא הייתי נותן יד לבחירתם.

זה התחיל, ככל הנראה, בהורדת ערעור התעבורה בבית המשפט המחוזי מהרכבים של שלושה להרכבי דן יחיד, והתואה הסופית (בינתיים …) היא ששופטת שעלתה למחוזי בזכות קשריה הפוליטיים, שאיש לא חפץ בשירותיה ושמעולם לא ניהלה אפילו תיק תעבורה יחיד, נעשתה בן-יום לפוסקת-ההלכות הראשית של מדינת ישראל בכל הנוגע לענייני התעבורה.

מי שמדובר בה היא, כמובן, השופטת נוגה אוהד: מינוי פוליטי כושל; זיוף הפרוטוקול – גרוע מפרשת השופטת הילה כהן!

שיאה של ההזנייה הזאת היה – בינתיים – הורדת ערעורי לשכת עורכי הדין מהרכב של שלושה בבית המשפט העליון להרכב דן יחיד בביהמ”ש המחוזי, דבר המעמיד את בית הדין הארצי של הלשכה, לעניין הערעור, באותו הרמה של ביהמ”ש לתעבורה, הדן בעבירות-חנייה.

ואם זו אינה הזנייה של המשפט – לא ידעתי הזנייה מהי.

אבל זה עוד לא מספיק, במקום ששר המשפטים יוסיף תקנים, הוא מציע לנו עכשיו שתביעות עד לסכום של 50,000 תהיינה נידונות בפני פקיד שתפקידו המקורי הוא לנהל את משרד הרישום.

ואם זו אינה הזנייה של המשפט – לא ידעתי הזנייה מהי.

האבסורד: עו”ד שמחה ניר נלחם על כבודה של מערכת המשפט, וזו בורחת מפני הכבוד!

עו”ד שמחה ניר הוא, כידוע, עוכר מערכת המשפט, הוא מבזה אותה על כל צעד ושעל, הוא לא סובל שופטים חסרי יושר אינטלקטואלי וחסרי יכולת אינטלקטואלית. בניגוד לאחרים, הסבורים כי שופט מושחת או שופט אידיוט אינם פוגעים באמון הציבור במערכת המשפט, עו”ד ניר דווקא סבור שהם כן פוגעים, אבל, מה לעשות, זה עניין של השקפה.

גם השאלה מיהו מושחת ומיהו אידיוט היא שאלה של השקפה, אבל, מה לעשות, הקריטריונים של עו”ד ניר, כצרכן המשפט, הם מחמירים יותר מהקריטריונים שמערכת המשפט מציבה לעצמה – זהו המאבק הנצחי שבין היצרנים לבין הצרכנים, אלא שבמדינות המתוקנות כבר הבינו שטובתו של היצרן מחייבת אותו לתת לצרכן את המילה האחרונה, ושיש לכבד אותו – גם כשנראה ליצרן שהלקוח טועה.

במערכת המשפט, שאת עומדת בראשה, עוד לא הפנימו את זה. אתם מדברים על הצורך ב”החזרת” הכבוד ואמון הציבור לבית המשפט, אבל הפתרון שלכם הוא להחליף את הציבור – וזה לא ממש הפתרון הכי ישים.

זאת לא הפעם הראשונה שאני רץ אחרי מערכת המשפט עם הכבוד, והמערכת בורחת ממנו. לפני עשרים שנה, וכמה חודשים, פניתי אל שר האוצר דאז, יצחק מודעי ז”ל, בהצעה להוסיף עוד 100 שופטי תעבורה על כ-20 שופטי התעבורה שהיו אז. שר האוצר אכן אימץ את ההצעה (הארץ, 23.7.1990), אבל, ראו זה פלא: שר האוצר רץ אחרי מערכת המשפט עם פנקס הצ’קים פתוח, וזו בורחת מפני המתנה, כמו סינדרלה במהופך, כשהנעליים המוצעות לה גדולות מדי, לטעמה או למידותיה.

בסופו של דבר הנושא הזה התמסמס עד לאפס, וכאשר נכנס דוד ליבאי לתפקיד שר המשפטים, הוא התחיל הכל מחדש, ואחרי התמקחות עם האוצר – ובעיקר גם בנדבנותו של משרד התחבורה – הוא זכה לתוספת זמנית של 10 – 15 שופטי תעבורה, שגם היא התמסמסה והיום יש לנו רק 24 שופטי תעבורה, רק מעט מזעיר יותר ממה שהיו לנו לפני 20 שנה.

אז הסיבה, גברתי, שאין לכם מספיק שופטים היא לא בגלל שלא נותנים לכם, אלא, כנראה, בגלל שאתם מפחדים לקבל, ואוי לנו שהגענו למצב בו שמחה ניר רודף אחרי מערכת המשפט עם הכבוד, והיא, במקום לקבל את הכבוד הזה, מוקיעה אותו כמי שלא רוחש לה את הכבוד המגיע לה.

שמחה ניר מציע להעלות בדרגה את כל המערכת – כולל את ביהמ”ש העליון – ואתם עושים הכל כדי להוריד את עצמכם בדרגה, ואפילו ביותר מדרגה אחת.

את הרעיון הזה, אגב, העליתי כבר לפני עשר שנים, אבל אתם לא הרמתם את הכפפה, והמשכתם לדרדר את עצמכם לדעת.

לכי עם זה אל שר המשפטים, דפקי לו על השולחן, ודרשי שהוא יחתום על החלטה הנותנת לך את כל מספר השופטים הדרוש, פלוס רזרוובה, ושיכין הצעת-חוק אשר תיצור ערכאת-ערעור ארצית, ותעלה את בית המשפט העליון לערכאה שיפוטית רביעית.

בכבוד רב,

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

נ”ב: מצורף בזה העתק מכתבי אל רשם ההוצל”פ רט עמיעד, המדבר בעד עצמו. לדעתי מן הראוי להזמין אותו לכוס קפה בלשכתך, לבקש ממנו הסברים, ואם לא יהיו לו הסברים שיניחו את דעתך – להציע לו פרישה מרצון, בהשקט ובצנעה, “על פי בקשתו”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר