אין שופטים בירושלים

אין שופטים בירושלים

אהרון רול
05.12.2008 23:31
אין שופטים בירושלים


ברור לכל עיתונאי בישראל כי פסיקת בית המשפט העליון הינה כישלונית, חלמאית ונוגדת חוק *** “כלבי השמירה של הדמוקרטיה” היוו מאז ומתמיד “חולדות השמירה של הדמוקרטיה” *** ביקורת על בית המשפט העליון? הס מלהזכיר, הרי הם מאנ”ש *** השלטון החדש שיעלה בתוך כ-שלשה חודשים בישראל חייב לתת דעתו על רוויזיה (לא רגולציה) כוללת במערך העיתונות הישראלי.



5 דצמבר 2008

כל זרועות המדיה מבצעות מעשי לולינות בזוי למדי בכך שמסבים את תשומת הלב הציבורית והסיבות האמיתיות לעליית מפלס האלימות באיו”ש עקב פינוי ‘בית השלום’ או בכינויו החביב על התקשורת “בית המריבה”, אמש בחברון.

זוהי אותה התקשורת הנוטה בבירור “להבין” את “המוקוומה” (ההתנגדות) הפלסתינית, לזו המכונה “כיבוש” ישראלי של שטחים פלסתינים. לגישת פרטים נחשבים במדיה הרי הלחץ וחוסר הצדק כלפי הפלסתינים מביאים אותם לאבד עשתונותיהם ולפוצץ ולהפגיז אוטובוסים וישובים יהודים. גישה זו גורסת כי זו זכותם של הפלסתינים לאחוז בנשק ולגרש את כובשיהם / מדכאיהם מעל אדמתם. כמה נאה, כמה יאה, כמה מתיפיף.

כתר נא זעיר, ראה זה הפלא, כאשר הדבר נוגע במתישבי איו”ש היהודים, נעלמת באחת “ההבנה” לפעולות יאושם המלוות באלימות מתונה יחסית לפעולות הרצח הפלסתיניות. ומדוע? הפלסתינים ממלאים את משאלות לב עיתונאי המדיה, המתישבים היהודים מסכלים את שאיפות המדיה ולכן מכשירה היא כל עוולה כלפיהם. רבותי, צדק אינו מלה שגורה במוחותיהם של עיתונאינו, כל שבראשם הוא מילוי תאוותם הכרוכה בגרוש מתישבים ולעזאזל מידת הצדק בכך והסכנה לביטחון ישראל (הפגזת קסאמים מסיבית על כלל מישור החוף).

ברי הוא כי נקעה נפשם של קומץ מתישבים צעירים וחמומי מח באיו”ש מההתנהלות הכוללת של מוסדות השלטון, המשפט והמדיה כנגדם בלא שקולם טיעוניהם ודעתם תישמע כראוי. לתחושתם הפכו הם לאזרחים סוג ב’ בארצם ועל כך הם מוחים. בעינים כלות רואים הם הכיצד משטרת ישראל וצבא ההגנה לישראל הפכו ל”צבא ההגנה לפלסתין” ואינם יודעים את נפשם. אלו אותם נערים אשר לכשיתגייסו לשרות בצה”ל יהוו הם את חוט השדרה של הגנת ישראל (כפי שהבוגרים מהם מהווים כיום) ועובדה זו מעמידתם תחת לחץ אידאולוגי קשה מנשוא.

כיום כבר ברור לכל בר-בי-רב כי החזרת שטחים אינה כרוכה בשלום עם שכנינו אלא נהפוך הוא, ללא כל ספק החזרת שטחים נוספת לאויבינו בעת הזו ( בנוסף על החזרת דרום לבנון ורצועת עזה עד הסנטימטר האחרון בם) תדרדר באורח חמור ביותר את ביטחון ישראל עד למצב האפשרי כי קיום ישראל כמדינה יהודית יוטל בספק. גם אנשי התקשורת מודעים לעובדות, אולי יותר מאחרים, ולמרות הכל הודעה בטעות קשה עליהם הר כגיגית. מוכנים הם לראות בחיסול מדינת ישראל ולא להודות כי טעו לאורך עשרות בשנים בהנחותיהם והמלצותיהם. ללא כל צל של ספק אנשי התקשורת הם הינם הצבועים עליהם היצביע מלכנו ינאי.

ובכן, האם המתישבים או חלקים בם אחראים למהומות בגדה? כמובן שלא. אחראים לכך הם (לפי סדר יורד), בית המשפט העליון הישראלי, המדיה הישראלית ואהוד ברק.

בית המשפט העליון

רוממות החוק אמנם בגרונם של השופטים היושבים בירושלים אך הם הראשונים לערוך סיכול ממוקד לחוק ולסדר במדינת ישראל. בית המשפט העליון אינו בית משפט מזה כעשור אלא עוד מפלגה פוליטית בין שאר מפלגות הכנסת בהבדל מהותי, זוהי אינה מפלגה העומדת לבחירת ופיקוח הציבור אלא ממנה עצמה, בינות עצמה, מתוך עצמה. זוהי המפלגה היחידה בישראל אשר חובת הציות לחוק אינה חלה עליה (ואכן אינה מצייתת לו הלכה ולמעשה). זוהי המפלגה היחידה אשר בועטת ברגל גסה בדמוקרטיה הישראלית בלא שיוכל גוף אחר לבקרה ולעצרה (ואכן סיכלה ומסכלת היא את המשטר הדמוקרטי בישראל ). במילים אחרות, בית המשפט העליון הוא שליטה הדיקטטורי העליון של ועל מדינת ישראל.

פסיקת בית המשפט העליון באשר לפינוי בית השלום בחברון אין בה ולו שמץ של כיבוד החוק. הפסיקה הינה עלבון לאינטיליגנציה ולשכל הישר, הפסיקה הינה סיכול ממוקד לעקרונות הצדק הטיבעי. לא ניכנס כאן לפירטי המקרה, יוצאים אנו מההנחה כי הקורא כבר בקי בפרטים החשובים. יאמר כל קורא לעצמו עם יד על לוח ליבו, תהיה נטיתו הפוליטית אשר תהיה, האם נחה דעתו באשר לפסיקת בית המשפט העליון בנושא?

בניגוד לסדר הדין הפלילי והאזרחי המחייב לימוד מעמיק, רב שנים, הרי שחוש הצדק הטיבעי הינו מולד, או שיש לך אותו או שאינו. אין כל אפשרות ללמוד הנושא ב”פקולטה לצדק” למשל, אין בנימצא פקולטה כגון דא. אין בליבינו ספק כי שופטי העליון בקיאים בסדרי הדין למיניהם אך באותה נשימה, אין ספק כי לוקים הם חריפות בחושם לצדק. חמור מכך, מטים הם משפט בהתאם לנטיותיהם האישיות גם כאשר ברי הוא למעלה מכל ספק כי פסיקותיהם הינן פוליטיות המודרכות על ידי נטיות לב הזרות לנושא.

ברי הוא כי בית המשפט העליון בשיבתו כ”בית המפלגה הדיקטטורית העליונה” הישראלית, פסק פסיקה פוליטית למהדרין שבמהדרין. בית משפח זה הוא שגרם, ראש וראשון, לתסבוכת ולמהומות שפרצו סביב פינוי בית השלום. אך ראה זה פלא, כולם אשמים ואילו בית המשפח העליון יוצא נקי וזך כשלג. הוא אשר האחראי הראשי לכל הבוקה ומבולקה הזו יוצא פטור בלא כלום. עיתוי הפסיקה גם הוא בעייתי ומעלה חשד בהיר וחזק כי ניפסק כך שיעזור לגוש השמאל המתדרדר לקומם עצמו מחדש כקדימון לבחירות הקרבות ב- 10 לפברואר 2009 .

הרי ברי הוא כי במדה והיו ממתינים לפסיקת בית המשפט המחוזי באשר לתקפות חוזה ופעולת המכר של בית השלום נימנע היה כל המשפח הזה. באיוולתם יצאו השופטים גם לא צודקים וגם לא חכמים, חלם בהתגלמותו.

יותר ויותר נחשפים אנו לרמזים דקים כפיל כי מקור החוכמה הצדק והמשפט בישראל אינו שוכן בבית המשפט העליון אלא דווקא בבתי המשפט המחוזיים במדינת ישראל. נחשפנו אי פה אי שם להתבטאויות שופטי ביתי המשפט המחוזיים המעזים להביע דעתם בגלוי (טימן, טירקל, שטרוזמן ועוד אחרים ביניהם מספר שופטות נערצות אשר שמן נישכח אך כעת), עת איפשרה פרישתם לגימלאות התבטאויותיהם בנושאי חוק וצדק. שופטים אלו ואחרים מתגלים בכל שיעור קומתם המשפטית, הנון-קונפורמיסטית, הרעננה ובכך שמים ללעג וקלס את “חכמי חלם” היושבים בבית המשפט העליון הישראלי. לוואי ותימצא כנסת עזת רוח לשלוח את שופטי בית המשפט העליון המכהנים כעת לשרת בבתי משפט השלום ולבחור ולהעלות שופטי בתי משפט מחוזי למעלת שופטים עליונים. זהו צדק אשר יעשה ויראה. הרי סך הכל גם מפלגת שלטון שסרחה אנו שולחים לאופוזיציה וכך במה ניבדלים “העליונים” הפוליטים שכשלו?

המדיה הישראלית

מזה 70 שנה ויותר משתפת המדיה הישראלית פעולה עם גוש השמאל במסעם להכפשת כלל גוש הימין ובעיקר הוצאת חוזה דה-לגיטימציה כנגד מחצית האומה. נציין כי הדרכים לכך נילמדו בבית מדרשם של לנין, טרוצקי וסטלין הבולשביקים-קומוניסטים, תלמידיהם היהודים עלו על רבותיהם.

ראינו זאת לאחר רצח ארלוזורוב בשנות השלושים על שפת ימה של תל-אביב, אשר האשמת סטבסקי הרוויזיוניסט ברצח גררה מסע דה-לגיטימציה פוליטי ואישי אדיר ממדים כנגד כלל גוש הימין. זיכויו המוחלט של סטבסקי בבית המשפט לא שינה דבר כמובן.

ראינו זאת בפעולת הרצח שטופת השנאה ללא מצרים בפיקודו של יצחק רבין כנגד נוסעי אלטלנה היהודים, הרוויזיוניסטים, אשר ניטבחו על הספינה ובתוך מי החוף הרדודים, כאשר פעולה זו לידתה בהוראת בן גוריון אשר לובתה על ידי שקריו של ישראל גלילי בדבר פוטש דימיוני שמתכנן האצ”ל כנגד ההגנה. למרות הפירכה המוסרית המובנית בפעולות הרצח, תמכה העיתונות במעשה תוך דה-לגיטימציה בולטת של גוש הימין ד’אז.

ראינו זאת בהתנכלויות, האשמות והסגרות לשם תליה עד צאת נישמתם של יהודים-רוויזיוניסטים בידי אנשי ההגנה (ביניהם טדי קולק הוא ‘סקורפיון’ המודיע של ארגון הביון הבריטי לצורך זה בנוסף לרבים רבים אחרים, כולל חיים ויצמן ואליהו גולומב), בתקופה הידועה לשמצה כ-“הסזון” בין 1944 ל- 1947 . תקופה זו נוצלה בידי המדיה הישראלית לדה-לגיטימציה נוספת של גוש הימין אשר סיעה לגוש השמאל לתפוס ולהשאר בשלטון למשך 29 שנים רצופות לאחר קום המדינה.

ראינו זאת משך הארועים שקדמו להסכם אוסלו (אשר אפשר והיסטוריונים יציינוהו כראשית הסוף), גם אז הוצג גוש הימין כהזוי, אלים, מחרחר מלחמה ומה לא בעצם. העובדה כי כל, אבל כל אזהרות מנהיגי הימין לגבי תוצאות ההסכם האומלל הזה התגשמו אחת לאחת לא שינתה דבר, פשוט אי אפשר לבלבל אנשים מסוימים עם עובדות, חד וחלק.

ההסתה אשר ניחתה על גוש הימין מצד המדיה הישראלית לפני ותוך ארועי הגרוש של גוש קטיף וצפון השומרון אין לה אח ורע בהיסטוריה העולמית המודרנית. אין מדינה בעולמנו זה אשר דרכה והידקה עד עפר מחצית מבניה. אפילו הרצחני-סטאלין אשר שלח לגלות ומוות כ-25 מליונים מבני עמו לא היגיע ולו כדי 10% מהעם הרוסי, אנו דרכנו על 50% מהעם, מאחינו היהודים. ההסתה לרצח, בגלוי ובריש גלי מצד מנהיגים והוגי דעות בשמאל כנגד גוש הימין אין לה דומה אפילו בין החמאס לפאת”ח.

וכך, אין תימא כי המדיה כמדיה, ממשיכה במסע הדה-לגיטימציה של מחצית העם דהיינו מתישבי איו”ש וגוש הימין בכללו עקב ארועי בית השלום. ברור ללא כל ספק לכל עיתונאי במדינת ישראל כי פסיקת בית המשפט העליון הינה כישלונית, חלמאית ונוגדת חוק. “כלבי השמירה של הדמוקרטיה” היוו מאז ומתמיד “חולדות השמירה של הדמוקרטיה” וממשיכים בכך. ביקורת על בית המשפט העליון? הס מלהזכיר, הרי הם מאנ”ש, הם בעלי אג’נדה משותפת לעיתונאים וכך ביקורת מצד זה הינה מוקצה מחמת מיאוס. כבר גרסנו, “צדק” היא מילת תועבה בראשם של עיתונאינו המאד לא חביבים. הינם מחצרצים את מנטרת “שמירת וכיבוד החוק” בעוד ברי להם כי נעשה כאן (כבמקרים רבים מאין ספור נוספים) כל דבר למעט כיבוד החוק על ידי בית המשפט העליון.

השלטון החדש שיעלה בתוך כ-שלשה חודשים בישראל חייב לתת דעתו על רוויזיה (לא רגולציה) כוללת במערך העיתונות הישראלי. בענין זה היגיעו מים עד נפש. יותר נכון לאמר, אנו במצב בו אלמנטים מסויימים במדיה הישראלית מסכנים ישירות את קיומה של מדינת ישראל. אשר צריך להעשות, חייב להעשות וההכרח לא יגונה.

אהוד ברק

אהוד ב’ “היצליח” לדרדר את מפלגת העבודה לשאול תחתיות התמיכה הציבורית. אכן דרושים כישורים מיוחדים להצליח בכך. הסיבות לכך אינן מענינו של מאמר זה אך התנהלותו של אהוד ב’ בענין בית השלום, שייכת גם שייכת.

אין ולו צל צילו של ספק כי מעמדו המשפיל בסקרים בקדימונים לבחירות פברואר 2009 , של אהוד ב’ הביא אותו להחליט על פינוי בית השלום בעיתוי הספציפי (אתמאל) שבו נערך. באם ניזכור כי ההוראה לפינוי ניתנה בעודו נושא ונותן עם מנהיגות יש”ע על תנאי הפינוי מרצון מהמבנה השנוי במחלוקת הרי שפועלו “המוצלח” של “שר הביטחון לפלשתין” בפינוי הבית, מוצל באור דלוח מכל דלוח נוסף.

אפילו בלא שניהיה קנטרנים אלא בצמידות לעובדות בלבד נישאל וניתמהה, הכיצד כישורים כה נדירים אשר הופגנו בידי אהוד ב’ בפינוי בית השלום אינם מתועלים למשל לעצירת התחמשות והתעצמות החמאס? או שמא נישאל שאלת תם, הכיצד הגיבור הגדול על היהודים הופך לחיית מחמד יללנית, מתרפסת, פושקת רגליה, בכל האמור לעצירת הקטיושות והקסאמים החמאסיים?

העובדה כי נהג בנוכלות ניבזית בענין זה אמנם תביא לו קולות של שוטמי גוש הימין במחנהו ובמיוחד לאור העובדה כי מפלגת העבודה הינה המפלגה הערבית הגדולה בישראל אשר דפוסי הצבעתם ידועים וברורים, הינה ניצחון פורתא, ניצחון פירוס. התנהלותו הנכלולית בנושא תיזכר לו לשנים רבות נוספות, אהוד ב’ “יוברח” מחיינו במוקדם אם במאוחר.

הגרעין “הקשה” של מפלגת העבודה הינו כבני 70 ועד90 אשר באים מעשיה ציונית רבת מעללים והשגים ללא עוררין. מאידך, זמנה של העשיה הציונית הגדולה עבר בעבור אלה ולתחושתם (הנכונה בבסיסה) נידחקו הם על ידי מתישבי איו”ש אשר תפסו מקומם כציונים של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. מתישבי איו”ש הציבו מראה לפני וותיקי מפלגת העבודה ואלו פרשוה כעלבון גדול וכגימוד פועלם ההיסטורי. מכאן ברורה השינאה ללא מצרים למתישבים הציונים החדשים. ראוי היה כי וותיקי מפלגת העבודה יתעלו מעל לחשבונות הכיתתיים הקטנים, הנלעגים והמזיקים ויתמכו בממשיכי דרכם.

אהה, כמעט שכחנו, זה אותו אהוד ב’ השואף לשלוט עלינו. הבה ונאמר זאת בקול רם וצלול, לא יקום ולא יהיה, הנכלולי הזה לא יהיה ראש ממשלה בישראל, לכל היותר ראוי הוא לאסוף את כוסות הפלסטיק בתום ישיבות מרכז מפלגת העבודה.

בסיפא למאמר ברצונינו להדגיש כי איננו תומכים במתפרעים יהודים יהיו מטרותיהם צודקות וראויות (וכאלו הן) באשר יהיו. אין אפשרות לקיים חיים תקינים בכל משטר שהוא תחת התנהלות אנרכיסטית אלימה הן כנגד צה”ל המשטרה והן כנגד הפלסתינים. ברי הוא כי רוב רובו המוחלט של ציבור המתישבים בגדה הוא ערכי ושוחר שלום. חייבים אנו לפנות לציבור זה ולקרוא לו לקרב אליו את הצעירים חמומי המוח ולהרגיעם בבחינת היה חכם ולא רק צודק. הפעולות האלימות בגדה מזיקות בחשבון אחרון יותר משהן מועילות לענין היהודי והישראלי.

ניצחון המתישבים יבוא ביום שבית המשפט המחוזי יתן תוקף לחוזה המכירה של בית השלום ודייריו יחזרו לשם ברשות ולפי חוק. אכן ניגרמה עוגמת נפש עצומה ואי נוחות רבה לדיירים, גם אי הצדק שניגרם הוא משווע ומרתיח, אך היי, ראו, עברנו את פרעה, תעברו גם זאת. בסיומו של יום התוצאה הסופית היא שתקבע.

הערה

אישוש ואימות לכל העובדות אשר הובאו במאמר זה יובאו בהרחבה רבה במאמר-מחקר מפרי עטי, הבא בתוך ימים ספורים בשם “משנאי החינם בינינו“.

_____________________

המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

 

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר