והמאמר הזה מראה פעם נוספת את מה שאני אומר לכל חברי – הן מהימין והן מהשמאל – שאלה גם אלה מייללים על התוצאה, כשהיא לא לטעמם הפוליטי, ורוקדים על הגגות כשהיא לטעמם הפוליטי.

לאלה גם לאלה אני אומר: השופטים הם אותם השופטים, והבעייה היא עם תרבות השפיטה הקלוקלת, לא עם התוצאה הפוליטית.

מה זה “תרבות השפיטה“?

לשיטתי, ואני חוזר על כך שוב ושוב: לשופט מותר לטעות, ולפסוק גם בניגוד לדעתי – ובלבד שיגלה חריצות, מקצועיות, תום לב ויושר אינטלקטואלי.

יושר אינטלקטואלי כיצד. שיתייחסו לכל הטענות והראיות שלפניהם, ולא יתעלמו ממה שלא מתיישב עם התוצאה אותה הם סימנו לעצמם מראש – להגיע אליה, ויהי מה.

על כך אני רב איתם כבר חמישה וחצי עשורים.

ומהו הדין אם השופטים אכן מגלים חריצות, מקצועיות, תום לב ויושר אינטלקטואלי, ומגיעים לתוצאה שאינה לטעמנו?

התשובה, לשיטתי: אם התוצאה אינה לטעמך, או לטעמי, תיקון המצב יהיה בחקיקה, ואנחנו נעלה עם הדי–ניינים שלנו על הכנסת, לא על בית המשפט.

קחו את דוגמת בג“ץ הגופות: בערכאה הראשונה נחלקו הדיעות, אבל גם שופטי הרוב וגם שופט המיעוט שטחו הכל על השולחן, וחשפו את עצמם לביקורת, ומבחינת תרבות השפיטה דווקא לא היו לי טענות.

ראו: על קבורתו הזמנית של נוסח החוק.

המצב השתנה עם דנג“ץ הגופות, כאשר המדינה – במקום ליזום חקיקה, כפי שהציעה הערכאה הראשונה (ונתנה לה עיכוב–ביצוע לשם כך) – העדיפה לעתור לדיון נוסף, ושם התהפכו היוצרות – גם כן בדעת רוב ומיעוט.

גם בעניין הזה לא הייתה לי בעיה עם היפוך התוצאה, אבל הייתה לי בעייה אחרת, משום שהתוצאה השאירה שאלה קרדינלית פתוחה. ראו: על קבורתו הזמנית של נוסח החוק (ב), על בית המשפט העליון כבית משפט לא רלוואנטי (ב) ועל אקטיביזם וסמולנות שקיימים, או לא קיימים.

את השאלה הפתוחה הצגתי בתרשים הזה:

ואמרתי:

כאן אנחנו רואים שש אפשרויות, ואם פסק–הדין היה נותן את אותה התשובה (כן או לא) לכל אחת משש האפשרויות, היינו יכולים לדון בפסק–הדין כולו, ולחוות דיעה אם הוא “נכון” או “לא נכון” – כל מבקר על פי טעמו.

דא עקא, שבהעדר תשובה לשאלה הזאת, אני מרגיש לא נוח עם פסק הדין כולו. יכול להיות שאם שופטי הרוב היו נותנים תשובה מניחה את הדעת לשאלה הזאת, הייתי משקיע מזמני ומחווה את דעתי בשאלה שעמדה במרכזו: האם תקנה 133(3) מסמיכה – או לא מסמיכה – את המפקד הצבאי להחזיק גופות למטרות מיקוח.

בהעדר תשובה לשאלה הזאת, מבחינתי פסק–הדין הזה יכול לעמוד רק בין הצדדים להליך: המדינה, מחד, והמשפחות, מאידך. הוא יכול לשמש גם תקדים לעתיד, אבל במישור הציבורי הוא, מבחינתי, פיסת נייר חסרת–ערך.

עד כאן לעניין תרבות השפיטה, ולעניין זכותם של השופטים לפסוק בניגוד לדעתי.

ומכאן לנושא שבכותרת, הבג“צים בעניין נתניהו. והפעם אקצר מאוד.

מה קרה בבג“צים נגד נתניהו?

הדברים ידועים לכל, נכתב עליהם רבות, ואין צורך בקישורים ובמספרי התיקים: לפני הבחירות, אחרי שכבר הוגש נגד בנימין נתניהו כתב האישום על עבירות שחיתות חמורות (שוחד, מירמה והפרת אמונים), הוגשו כמה עתירות לבג“ץ, כדי שזה יקבע שמי שתלויים כנגדו חמורים כאלה לא יכול להתמודד על ראשות הממשלה.

______________________________________

ההסכם עם איחוד האמירויות – עדיף מלא–כלום, אבל …

______________________________________

מדוע זה היה כל כך חשוב לדון בכך לפני הבחירות? כדי שהבוחרים ידעו מה צפוי להם אחרי הבחירות. כדי שאלה התומכים ברק–ביבי לראשות הממשלה לא יופתעו אם וכאשר זה לא יוכל להתרחש, ועל כך הם יצטרכו לתת את הדעת בעומדם בתא הקלפי, וכדי שאלה התומכים ברק–לא–ביבי לא יימצאו במצב בו מי שלא יוכל להיות ראש הממשלה ימשוך להם קולות בתור מועמד–פיקטיבי פופולארי לראשות הממשלה.

לשאלה הזאת יכולה להיות תשובה חיובית או שלילית, לטעמי או שלא לטעמי, ואם הבג“ץ היה פוסק לכאן או לכאן – יכולתי להביע את דעתי, להסכים או שלא להסכים, אבל הבג“ץ התחכם והתחמק.

לפני הבחירות הבג“ץ דחה אם העתירות, משום שהן “מוקדמות“, דהיינו שביבי עוד לא נבחר, נשיא המדינה עוד לא הטיל עליו להרכיב את הממשלה, הוא לא הודיע לנשיא וליו“ר הכנסת שהצליח במעשה המרכבה, הכנסת עדיין לא הצביעה אמון בממשלתו, והוא עדיין לא נכנס לרכבו בואכה חזרה לבלפור – ואם בסוף כל אלה לא יתרחשו, אנחנו, השופטים, עשינו מלאכתנו לשווא.

אוקיי, עברנו את פרעה, ועברנו גם את זה, הבחירות עברו, ביבי קיבל מהנשיא את התפקיד להרכיב את הממשלה, הצליח במשימה, ואו–טו–טו אנחנו על סף הצבעת האמון בכנסת.

כעת נדרש הבג“ץ לפרוע את השטר עליו חתם לפני הבחירות, ולענות סוף–סוף על אותה השאלה: האם חבר כנסת שתלויים כנגדו אישומי–שחיתות חמורים כשיר להתמנות כראש הממשלה?

כעת התירוץ שהעתירה היא “מוקדמת” כבר לא קיים … מה עושים כדי לחמוק מהחלטה, אשר תהייה חשופה לביקורת הציבורית, תהייה תוצאתה אשר תהייה?

הפיתרון שלהם: אין “משיב” שבית המשפט יכול לצוות עליו לעשות משהו בנדון: נשיא המדינה הוא “חסין בג“ץ” מכוח החוק, אם נתניהו מסכים להרכיב את הממשלה, אי אפשר לצוות עליו שלא יסכים, וכן הלאה, וכן הלאה …

ראו כאן: על פסק הדין בעתירות נגד מינויו של נתניהו כראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני.

מעילתם של השופטים בתפקידם

והתוצאה: הבג“ץ נמנע, באופן שיטתי, לפסוק באחת השאלות החשובות שהוצבו לפניו אי–פעם – לשמחתם של שונאי הבג“ץ, המייללים תדיר על כך שהוא “אקטיביסטי” ו“נוטל לעצמו סמכויות לא–לא“, ולמגינת ליבם של המשחרים לפתחו של הבג“ץ, כדי שיפסוק בשאלות שרק הוא יכול לקבוע מהי התשובות להן – והוא משיב את פניהם ריקם.

ועל כך, כפי שאמרתי בהקדמה, לעיל, אני תמיד אומר לידידי – הן מהימין והן מהשמאל – שאלה גם אלה מייללים על התוצאה, כשהיא לא לטעמם הפוליטי, ורוקדים על הגגות כשהיא לטעמם הפוליטי, ולאלה גם לאלה אני אומר: השופטים הם אותם השופטים, והבעייה היא עם תרבות השפיטה הקלוקלת, לא עם התוצאה הפוליטית:

הבג “ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;

הבג “ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

אני מתריע על שוב ושוב, “אך כלום לא עוזר ושוב זה חוזר / כמו הים העקשן, אל החוף“ (שלא לאהוב אותך איך אפשר, מלים: יוסי גמזו, לחן: רפי בן משה, ביצועים: אבי טולדנו; להקת גייסות השריון).

ובהקשר לנושא הזה: כל המבקרים את התוצאה – אני איתם, ואני מסכים שהתוצאה אינה מניחה את הדעת, אבל אף אחד מהמבקרים לא אומר את הדבר החשוב יותר: השופטים לא מילאו את תפקידם, חמקו ממנו ללא בושה.