בג”ץ ביבי – מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/56978

שופטינו מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בהם, אבל במו ידיהם כורתים את הענף עליו אתם יושבים *** פוחדים מאמון הציבור, ובורחים מפניו כמפני אש *** מנסים לרמות את כל הציבור – ומרמים רק את עצמם *** מבקשים להחליף את הציבור, במקום להיטיב את דרכם *** אז לא: המשחק הזה נגמר לכם, כי תמרנתם את עצמכם למצב בו מה שלא תעשו – חצי מהציבור יבעיר לכם צמיגים מתחת לאף.

 

שמחה ניר, עו“ד

בן 80 שנה אנוכי היום (15.6.2019), צעיר, בריא ובועט, אבל עוד הדרך רב, עו”ד רבה המלחמה!

כך זה התחיל: עו”ד שמחה ניר ומלחמתו במסרסים

לחג החירות, פסח התשע”ט: עוז לתמורה – בטרם פורענות!

עו”ד שמחה ניר, שר המשפטים וזכויות האזרח – זה המצע

נא להכיר, מוזמנים לעקוב: https://twitter.com/SimhaNyr_quimka

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

“לייק” לדף הפייסבוק עו“ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת“?

בג“ץ 8743/14, שמחה ניר, עו“ד, נ‘ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה

בשולי המאמר על המו“ם נתניהו–גנץ: מאבו–מאזן ועד גנץ – ביבי התחמן לא השתנה! הוספתי הערה:

מבחנו הקשה ביותר של בית המשפט העליון, מאז פרוץ המדינה

ההערה הזאת היא מקדמה למאמר נפרד, שיבוא במהרה בימינו, אמן.

עד היום נעשו כמה נסיונות להביא את הבג“ץ לפסוק שבנימין נתניהו לא יכול לקבל מינוי כראש הממשלה, בגלל האישומים הפליליים הרובצים על כתפיו, אבל הבג“ץ סירב לדון בנושא הזה, מהטעם שעדיין לא הוטל עליו להרכיב את הממשלה, ולכן העתירות הן “מוקדמות“.

עד כאן אין בפסיקה הזאת שום חידוש, ואפילו לא “דיעה קדומה“, משום שזו דרכו של הבג“ץ, מימים ימימה.

היום אנחנו על סיפו של “רגע האמת“, בו הבג“ץ חייב לנקוט עמדה – לכאן או לכאן – בעתירה שתוגש (אם לא הוגשה כבר) וכאן יש לו בעייה, במיוחד לאור דבריו של נתניהו, לפיהם “אם יפסלו אותי מלכהן תהיה פה קריאה להחרים את הבחירות” ובמקרה כזה “המונים ייצאו לרחובות“.

והבעייה שלהם: אם הם יפסקו שנתניהו כשיר לקבל את המינוי, יגידו עליהם שהם “נבהלו מהאיומים“, ואם הם יפסקו שנתניהו אינו כשיר לקבל את המינוי, יגידו עליהם שהם “עושים דווקא” לנתניהו, כדי להראות לו שהם “לא נבהלים” מהאיומים שלו.

אבל על כך – במאמר נפרד.

וכאן אני בא לפרוע את השטר הזה.

על אמון הציבור בשופטיו

אני מכיר את מערכת המשפט בישראל כבר חמישה וחצי עשורים. למעשה אני מכיר אותה קצת יותר, אבל בהתחלה זה היה נדיר, ונזקקתי לכמה שנים כדי להבין עד כמה המערכת הזאת מסואבת, עד כמה שופטיה חסרי יושר אינטלקטואלי, עד כמה תרבות השפיטה שלהם קלוקלת.

זה סיפור ההיכרות האישית שלי עם המערכת הזאת, כיצד למדתי עם מי יש לי עסק, ומהו המחיר האישי והמקצועי ששילמתי – ואני עדיין משלם – על המאבק שלי לאיכות השירות המשפטי בישראל.

שופטי ישראל מפמפמים ללא–הרף את הקלישאה השחוקה – והשקרית! – לפיה לבית המשפט אין ארנק ואין חרב – כל כוחם בא להם רק מאמון הציבור.

אני בספק אם השופטים עצמם מבינים את הקלישאה הזאת, ועוד פחות מזה עד כמה הם מפנימים שהיא תלושה לחלוטין ממציאות–חייהם.

לבית המשפט יש ארנק: הארנק שלך, אליו הם דוחפים בגסות את ידם כדי לקחת ממך את מה שהם מכנים “הוצאות“. ראו: אגרות, פסיקת–הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים – תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט אגרות, פסיקת–הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים – וזהו העונש שהם מטילים עליך כשאתה לא קונה את הרמז “אולי אדוני ימשוך את עתירתו“.

לבית המשפט יש גם חרב, אותה הם תוקעים בכך, ומסובבים להנאתם, אם אתה מעז לבקר את תרבות השפיטה שלהם.

אני מכיר אותם אישית, כל גופי מצולק ממדקרות חרבם, ממדקרות ה“דמוקרטיה” שלהם.

ומה אין להם? אין להם טיפה של אמון הציבור.

ואבהיר: אמון בבית המשפט יש (היום גם זה פוחת ופוחת, ועל כך בהמשך) למי שמעולם לא ראה בית משפט מבפנוכו.

אמון בבית המשפט יש גם למי שזכה במשפט – עד לפעם הבאה.

אמון בבית המשפט צריך להיות גם למי שהפסיד במשפט, שיגיד אמנם בית המשפט לא קיבל את עמדתי, אבל נחה דעתי שהוא פעל במקצועיות, בחריצות – וביושר.

ובנקודה הזאת, אמונו של הצד המפסיד, מערכת המשפט כשלה – ואפשר, פרדוקסלית, לומר שהיא דווקא הצליחה.

ומדוע היא “הצליחה“?

משום ששופטי ישראל עושים הכל כדי לאבד אותו – ובכך הם מצליחים.

כך הסברתי את הדבר במאמר הבלדה על אמון הציבור – מדוע השופטים פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש?:

עם טעם מר בפה

הכניסו את זה טוב–טוב לראש, כל המדברים – הן בתוך מערכת המשפט, והן מחוצה לה – על אמון הציבור בבתי המשפט ובשופטים. הקשיבו היטב.

אני חוזר כאן על דברים שאמרתי לא פעם, אבל כנראה לא מספיק.

השופטים לא רק שאינם מעוניינים באמון הציבור – הם פוחדים ממנו פחד–מוות, ובורחים ממנו כמפני אש.

נניח שאמון הציבור בשופטיו היה מרקיע שחקים: 100% של אמון ב-100% מהשופטים, מצד 100% של הציבור … לכאורה מצב אידיאלי, חלומו הרטוב ביותר של כל שופט בפני עצמו, ושל ציבור השופטים כולו גם–יחד.

כעת תארו לעצמכם מה היה קורה במצב של אמון אבסולוטי כזה:

• • • תביעות שהיום לא מוגשות בגלל העדר אמון בשופטים היו מוגשות בהמוניהן;

    • תובעים ונתבעים לא היו מתפשרים, אפילו מול כיפופי הידיים של השופטים (דבר שלא יכול לדור בכפיפה אחת עם מצב–אמון אבסולוטי, כאמור), משום שכל צד היה מאמין בשופט שיפסוק לטובתו;

    • אף נאשם לא היו מודה באשמה, אפילו במשפטי התעבורה, כי לכולם אמון מוחלט בשופט;

    • ערכאות הערעור – פליליות ואזרחיות – היו מוצפות בערעורים, משום שכל מי שלא בא על סיפוקו המלא היה מערער מתוך הנחה שהערכאה הבאה תתקן את טעויותיה של הקודמת;

    • גם הבג”ץ היה מוצף בעתירות, ובמקום 2,000 בשנה, כיום, הם היו מקבלים 200,000 בשנה…

וכן הלאה, וכן הלאה …

במצב הזה כל השופטים כולם, ביחד ולחוד, היו מבקשים את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

לכן הם בכלל לא משתדלים לזכות באמון הציבור, וההיפך הוא הנכון: הם רוצים שתצא מבית המשפט עם טעם מר בפה, בין אם זכית, בין אם הפסדת, כדי שלא יהיה לך החשק לחזור אלינו.

מבית המשפט יוצאים יום–יום מתדיינים רבים עם טעם מר בפה.

יש כאלה שלהם זה מפגש חד–פעמי, אבל לרבים זו תופעה חוזרת ונשנית: אזרח בא לבית המשפט, מביא עימו עדים וטיעון מסודר, אבל השופטים מתעלמים מעדיו ומטענותיו, ופוסקים נגדו.

האזרח המצוי חורק שיניו, משלים עם התופעה, וחוזר לשגרת יומו – עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה.

מה יעשה האזרח הדפוק – יפנה לחבר–הכנסת? אולי, אבל בשביל הפוליטיקאים זה לא נושא “סקסי” דיו, ואם חבר–כנסת ייקח את הנושא הזה ברצינות, ויטפל כראוי בכל פנייה, לא יישאר לו זמן לאג’נדה שהוא “הביא מהבית“, ותוצאות ממשיות הוא לעולם לא ישיג.

מתי פורץ הזעם הציבורי במלוא עוזו? כאשר הפוליטיקאים תוקעים סיכה קטנה בבלון חוסר–האמון הנפוח עד קצה היכולת.

שומו שמיים: הבג“ץ זורק מכל המדרגות 99% מהעותרים על עוולות השלטון, 1,000, 1,500 או אלפיים עותרים כאלה בשנה, ולאף פוליטיקאי זה לא מזיז דבר, אבל כאשר הבג“ץ מתערב בהחלטת יו“ר הכנסת אחת ל-72 שנים – הפוליטיקאים עושים מזה סקנדל.

אם לציבור המתדיינים היה אמון בשופטים, לפוליטיקאים היה קשה לבחוש בקלחת, אבל השופטים, בבריחתם מאמון הציבור, כמפני אש, לא דאגו ליום סגריר – והנה זה בא!

מבחנם הקשה ביותר

את סערת אדלשטיין השופטים צלחו, בין השאר בעזרתו של שר המשפטים לשעבר, הפרופ’ דניאל פרידמן, אשר בדרך כלל מתנגד להתערבות השופטים בעניינים הפוליטיים, אבל במקרה הזה הוא דווקא תמך ללא סייג בפס“ד הבג“ץ בעניין הזה. ראו את מאמרו: הפעם התערבות בג“ץ מוצדקת וחיונית.

אבל הפעם זה לא יבוא להם בקלות, כי הפעם זה נוגע ללב–ליבו של התהליך הפוליטי.

וזה לא יבוא להם בקלות, משום שבנימין נתניהו כבר “הכין” את ההמונים, את ה“בייס” שלו: “אם יפסלו אותי מלכהן תהיה פה קריאה להחרים את הבחירות” ובמקרה כזה “המונים ייצאו לרחובות“.

כמוזכר לעיל, עד היום נעשו כמה נסיונות להביא את הבג“ץ לפסוק שבנימין נתניהו לא יכול לקבל מינוי כראש הממשלה, בגלל האישומים הפליליים הרובצים על כתפיו, אבל הבג“ץ סירב לדון בנושא הזה, מהטעם שעדיין לא הוטל עליו להרכיב את הממשלה, ולכן העתירות הן “מוקדמות“.

עד כאן אין בפסיקה הזאת שום חידוש, ואפילו לא “דיעה קדומה“, משום שזו דרכו של הבג“ץ, מימים ימימה, אבל היום הם, השופטים, על סיפו של “רגע האמת“, בו הם לא יכולים לומר שהעתירות (שכבר הוגשו) הן “מוקדמות“, או “מאוחרות” (גם בכך יש להם “ותק מוכח“), והם חייבים לנקוט עמדה – לכאן או לכאן – וכאן יש להם בעייה, והבעייה היא: אם הם יפסקו שנתניהו כשיר לקבל את המינוי, יגידו עליהם שהם “נבהלו מהאיומים“, ואם הם יפסקו שנתניהו אינו כשיר לקבל את המינוי, יגידו עליהם שהם “עושים דווקא” לנתניהו, כדי להראות לו שהם “לא נבהלים” מהאיומים שלו.

ואת המצב המביך הזה הם הרוויחו ביושר.

על הקשיים המשפטיים בהתערבות הבג“ץ

מבחינת הליכי הרכבת הממשלה אנחנו נמצאים כעת בשלב השלישי (נשיא המדינה, ראובן ריבלין, דילג על השלב השני), בו רשאים רוב חברי הכנסת לבקש מנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שהסכים לכך בכתב (סעיף 10(א) לחוק יסוד: הממשלה), והנשיא חייב להטיל עליו את התפקיד הזה (סעיף 10(ב)), וכאן מתעוררים כמה קשיים בפני שופטי הבג“ץ, אם הם רוצים להתערב בהליך הזה (אם הם לא רוצים אין להם שום בעייה …).

הקושי הראשון – אי אפשר למנוע מחברי כנסת “לבקש” מהנשיא ככל שנפשם תחפץ.

הקושי השני – נשיא המדינה הוא “חסין בג“ץ” (סע’ 13(א) לחוק יסוד: נשיא המדינה): “לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית בשל דבר כזה“).

איפכא מסתברא

אני רוצה להתייחס כבר כאן לטענה הצפוייה מצד נתניהו ותומכיו: נשיא המדינה הוא חסין–בג“ץ, ובית המשפט לא מוסמך להתערב בשיקוליו.

כעת בואו נתאר לעצמנו מצב הפוך: נשיא המדינה מסרב להטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שרוב הח“כים ביקשו ממנו לעשות כן, והוא מסביר את הדבר בכך ש“מצפונו לו מתיר לו להטיל את מעשה המרכבה על מי שרובצים מעל ראשו אישומים פליליים כאלה ואחרים“:

מצד אחד – לפי לשון החוק, אם “הוגשה לנשיא בקשה כאמור בסעיף קטן (א), יטיל הנשיא, בתוך יומיים, את התפקיד להרכיב ממשלה על חבר הכנסת שצוין בבקשה“: “יטיל“, להבדיל מ“רשאי להטיל” – זו חובה שבחוק.

אבל מצד שני – הנשיא הוא “חסין בג“ץ“, כאמור.

ומצד שלישי – בחוק יסוד: הממשלה אין שום הוראה למקרה כזה.

עכשיו, חסידי ביבי, מה תעשו, מה לא תעשו?

אני יודע מה לא תעשו: בניגוד למחיאות–הכפיים שלכם ליולי אדלשטין, על ש“נענה לצו מצפונו“, אתם תעתירו על ריבלין שריקות בוז, וגם תגידו שהוא “סמולני“, וכו’.

ואני יודע גם מה כן תעשו: אתם תלכו לבג“ץ, ותטענו את ההיפך ממה שאתם טוענים היום כנגד התערבות הבג“ץ.

והמסקנה הבלתי–נמנעת מכך: מי שסבור כי נשיא המדינה פעל שלא כדין, רשאי לבקש מבג“ץ להתערב בדבר.

היאך מתגברין

כיוון שנשיא המדינה פטור מלתת את הדין “לפני כל בית משפט או בית דין בשל דבר הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו“, וממילא גם אי אפשר לצוות עליו דבר, זה לא אומר, למשל, שאי אפשר לתת פסק–דין הצהרתי שפוסל נאשם בעבירות שחיתות חמורות מלקבל את התפקיד להרכיב ממשלה.
וזה לא אומר, למשל, שאי אפשר להוציא צו האוסר על נאשם כאמור לקבל את המינוי.

זה גם לא אומר שאי אפשר להוציא צו האוסר על יו“ר הכנסת לקבוע ישיבה להשבעתה של ממשלה בראשות נאשם כזה.

מה זה כן אומר?

זה אומר שהכל אפשרי, תלוי באינטרס של הטוען, וזה אומר שמה שלא יעשה בית המשפט – יהיה “שמח”, באחריות!

ומילה לשופטי הבג“ץ

חמישה וחצי עשורים אני מנסה להחזיר לראשים המצומקים שלכם, ולמוחות המצ’וקמקים שלכם, שאתם מאבדים את אמון הציבור – לא בגלל הפוליטיקה, אלא בגלל תרבות השפיטה הקלוקלת שלכם.

חמישה וחצי עשורים שאתם רודפים אותי, במקום להקשיב לי.

אתם מתבכיינים על אבדן אמון הציבור בכם, אבל, במו ידיכם, אתם כורתים את הענף עליו אתם יושבים.

אתם פוחדים מאמון הציבור, ובורחים מפניו כמפני אש.

אתם מנסים לרמות את כל הציבור – ובמיוחד את עצמכם!

אתם מבקשים להחליף את הציבור, במקום להיטיב את דרככם.

אז לא: המשחק הזה נגמר לכם.

המשחק הזה נגמר לכם, כי תמרנתם את עצמכם למצב בו מה שלא תעשו – חצי מהציבור יבעיר לכם צמיגים מתחת לאף.

יש לכם מנטרה ידועה: אין ל… להלין אלא על עצמו בלבד.

אתם משתמשים במנטרה הזאת כנגד כל העולם – רק לא כנגד עצמכם בלבד.

אז עכשיו תיחנקו עם זה, ולא יהיה לכך להלין, אלא על עצמכם בלבד!

ואנכי הקטן אעמוד מהצד, עם ה“אמרתי לכם, ולא אביתם שמוע“.

צאו לדרך, המפתחות בפנים.

_____________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע“*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו“ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס