איילת הכושלת ופטרונה, נפתלי בנט, פורשים ממפלגת הבית היהודי, ומקימים מפלגה חדשה: הימין החדש. על השיקולים שהנחו אותם, ועל ההימור שהם לוקחים, ראו כאן.

כמי שאינו מתערב בפוליטיקה ה“פוליטית“, אין לי שום עניין בשאלה איך הימין או השמאל מתפצלים או מתאחדים בתוך עצמם. מה שכן יש לי עניין בו הוא להוציא את איילת הכושלת ממשרד המשפטים, ולשם כך הקמתי – בין השאר – את קבוצת הפייסבוק איילת שקד – איילת הכושלת – רק לא במשרד המשפטים! (מוזמנים להצטרף!).

אני מברך על הקמת המפלגה הזאת – כי היא מבשרת את סופה של הכושלת במשרד המשפטים. אני לא צופה שהם יקבלו יותר משישה מנדטים בבחירות לכנסת, שהוקדמו לחודש אפריל 2019: ארבעה מנדטים (לכל היותר) שיקחו מהבית היהודי (המפלגה שהביאה אותם למה שהם עכשיו), ושני מנדטים (לכל היותר) מהליכוד, או, אולי, שלושה מכאן ושלושה מכאן – תלוי עד כמה הם ימשכו ימינה (אל בוחרי הבית היהודי), או שמאלה (אל בוחרי הליכוד).

הנחת–העבודה הרווחת (שאני שותף לה) היא שבנט שואף לראשות הממשלה אחרי בנימין נתניהו, והוא רואה את תפקיד שר הביטחון או שר החוץ כקרש–קפיצה אל מחוז חפצו (הוא כנראה לא קרא את “כל מה שרצית לדעת על עמיר פרץ ולא העזת לשאול”). בהתאם לאותה ההנחה שקד חותרת לראשות הממשלה – אחרי בנט (גולדה מאיר, מהדורת–כיס). כדי להישאר במשרד החינוך ובמשרד המשפטים הם לא היו צריכים את ההימור הזה.

אני מודע לכך שבפוליטיקה קל מאוד לתת תחזיות – בעיקר לגבי העבר, ולכן כל מה שאני אומר כאן הוא בערבון מוגבל מאוד (ומאוד מונחה משאיפות–הלב שלי, אני מודה).

השיקול המכריע של ביבי נתניהו הוא הישרדותו האישית, והוא כבר הבהיר כי גם אם יוגש נגדו אישום – הוא “לא הולך לשום מקום“, כלומר: הוא לא יתפטר אם יוגש נגדו אישום, וימשיך לנהל את המדינה ואת הגנתו המשפטית, במקביל.

בעניין החקירות והאישומים האפשריים כנגדו, מצבו של ביבי לא ממש מרנין, משום שבקצה השמאלי, המתון, של מצביעי הליכוד ישנם מספיק קולות “צפים“, כדי 2, 4 ואולי 6 מנדטים ויותר, שיעדיפו לפרוש שמאלה אל חיקם החמים והנעים של גנץ–יעלון, יאיר לפיד, משה כחלון, אורלי לוי (ה“מרכז” תמיד היה אבן שואבת למי שאין לו דיעה, והוא רוצה לשכנע את עצמו שהוא “לא נתפס לקיצוניות“).

בנקודה הזאת נראה לי כי ביבי הולך לחזור על השגיאה שלו מהבחירות הקודמות: במקום לנסות ולבלום את הזליגה שמאלה, הוא ימשיך לקרוץ לבוחרי בנט, כי האגו, והרצון להיות המפלגה הגדולה ביותר גוברים, כנראה, על ההגיון הפוליטי (שגיאה דומה עשתה ציפי לבני, יו“ר קדימה, בבחירות לכנסת ה-18: היא ניהלה קמפיין כנגד המפלגות שמשמאלה כדי להיות המפלגה בגדולה בכנסת, הצליחה בכך וקיבלה 28 מנדטים, לעומדת הליכוד שקיבל רק 27 מנדטים, אבל בקונסטלציה הפוליטית הכללית, היא לא הצליחה לגייס 61 ח“כים לקואליציה בראשותה, וביבי זכה להקים את הממשלה).

לפני שניגש לבחירות עצמן ותוצאותיהן האפשריות, צריך להביא בחשבון אפשרות בה כל המפלגות נשאלות אם הן מוכנות להתחייב שלא תשבנה בממשלה בראשות נתניהו, אם יוגש נגדו כתב אישום. מבחינת החוק ראש הממשלה אינו חייב להתפטר, ואפילו לא להתנבצר, אם מוגש נגדו אישום פלילי, אבל קשה לי להאמין שתהייה מפלגה שתימנע מהתחייבות כזאת, כי זה יכניס אותה אוטומטית למעגל ה“מושחתים, נמאסתם“.

הדרישה להתחייבות כזאת עשוייה לחזק את כל המפלגות שמחוץ לליכוד – מימינו ומשמאלו כאחד.

הקושי הראשון העומד בפני ביבי הוא, איפוא, שגוש הימין לא מצליח להשיג 61 מנדטים.

זה עדיין לא אומר ממשלת שמאל, משום שקשה לראות את המפלגות הציוניות מכניסות לממשלה את הרשימה המשותפת, אבל בהחלט תיתכן “תמיכה מבחוץ“: המשותפת לא מקבלת תיקים בממשלה, אבל תומכת בממשלת שמאל.

עד כאן אין איילת שקד במשרד המשפטים.

קושי נוסף הוא “גוש חוסם“: חבירה של מפלגות שאינן יכולות לשבת זו עם זו בממשלה (נניח ליברמן ומרץ), אבל יכולות למנוע ממשלה כזו או אחרת (נניח בראשות ביבי). גגלו “קואליצית ניר“ (אין קשר משפחתי).

כך, למשל (כל המספרים במאמר הזה הם עפ”י אחד הסקרים, והם אינם מתיימרים להיות תחזית–בחירות, רק אילוסטרציה): גנץ–יעלון – 17, המשותפת – 12, יש עתיד – 11, מחנ“ץ – 7, אורלי לוי – 6, כחלון – 5, מרץ – 5, ישראל ביתנו – 4, ובסה“כ 67 מתנגדים, גוש חוסם לתפארה.

עד כאן אין ממשלה, וממילא גם אין איילת שקד במשרד המשפטים (אלא בגדר ממשלת–מעבר, שגם זה לא הכי מרנין).

אפשרות סבירה של תוצאות הבחירות היא ליכוד – 30 מנדטים, גנץ+יעלון – 17, אורלי לוי – 5, הדתיים – 10, וביחד 62 ח“כים – לא קואליציה יציבה במיוחד, אבל קיומה של האפשרות הזאת די בה כדי להוריד על הברכיים כל מפלגה אחרת: הימין (בנט+הכושלת), למשל, יצטרכו להסתפק בתיק בינוני אחד עבור בנט, וכסא מרופד בספסלי הכנסת – עבור חברתו (אם הם לא יבחרו לשבת באופוזיציה – סבירות נמוכה).