סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 ביולי, 2007: סרסורי המוות

סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 ביולי, 2007: סרסורי המוות

גדעון ספירו
גדעון ספירו 03.08.2007 15:18
לשניהם יש גרעינים על הידיים

לשניהם יש גרעינים על הידיים


על עיסקת-הנשק של ארה”ב עם סעודיה ושכנותיה: סרסורי המוות *** תראו מי שמדבר: שמעון פרס מלגלג על נשיא איראן אחמדינג’אד: הדת שלו זה לא אללה אלא פצצת האטום *** על הברזת-הגדנ”ע של תלמידי השביעיות: אינסטינקט בריא *** לאן הלכה ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש? *** בעייה: על הקשרים בין קטינות יהודיות משכבות-המצוקה עם צעירים בדואים *** מלחמת פרידמן-ביניש



סרסורי המוות

ארה”ב עומדת לחתום על עסקת נשק אדירה עם סעודיה ומדינות המפרץ בסדר גודל של 30 מיליארד דולר. ישראל כצפוי, הביעה “דאגה” מהעסקה ועל כן החליט הנשיא בוש “לפצות” את ישראל על יד הגדלת הסיוע הצבאי בעשור הקרוב לסכום של 30 מיליארד דולר.

במלים אחרות, ארה”ב הולכת לפמפם את אזורנו בכמויות אדירות של נשק הכי חדיש בסכום הדמיוני של 60 מיליארד דולר.

האם מישהו כאן באמת צריך את הנשק הזה? בוודאי שלא, שהרי גם בלי העסקות האלה רווי אזורנו, כולל כמובן ישראל, בכלי משחית והמדינות חמושות בהם עד מעל לצווארן.

אז למי זה טוב? לחברות הנשק. שוב אנו רואים את הרעל, ההרג וההרס שהקפיטליזם בכלל, והאמריקאי בפרט, מייצא לעולם.

כאשר ייצור נשק נתון בידיים פרטיות, יש רק כלל אחד תקף: הרווח.  לא נעים לומר ששולחים את מכונות הרצח האלה פשוט בשביל להרוויח, וכך שואבים בחזרה את רווחי הנפט שנכנסו לקופתם של שליטי המדינות. לכן ממציא ממשל בוש סיסמאות מן הגורן ומן היקב כדי להצדיק מכירות פנטסטיות אלה; כמו תמיכה במדינות הקרויות “מתונות” או “דמוקרטיזציה” של האזור. באחת – הצביעות חוגגת. 

כבר ראינו שהנשק האמריקאי לא יצר באזורנו גרם של דמוקרטיה, לא רק בעיראק, גם לא באיראן. הנשק האמריקאי שנמכר בכמויות מטורפות למשטרו המושחת של השאח, נפל בסופו ש דבר לידיו של  משטר האייטולות. זה מה עלול לקרות גם למשטר המושחת של ערב הסעודית.  גם בישראל אין הנשק האמריקאי יוצר או מחזק דמוקרטיה,  להיפך, הוא תומך ביכולתה של ישראל לקיים בשטחי פלסטין הכבושה משטר דיכוי רצחני, אכזרי ומושחת בעל מאפיינים של אפרטהייד.

אילו שליטי האזור היו קצת פחות מושחתים ומעט יותר נאורים, היו מבינים כי ראוי להשקיע את רווחי הנפט בעקירת העוני, שיפור הכלכלה והעלאת רמת החיים של שכבות המצוקה במדינות האזור.  המצוקה והעוני אל מול הפאר המושחת של שליטי המשטרים  “המתונים”,  היא הביצה בה מתרבים יתושי הקנאות הדתית. הנשק לא רק שלא יבטיח את שרידותם לטווח ארוך אלא יחיש את מפלתם. במקום דמוקרטיה נקבל עוד משטרים שמונהגים על ידי קנאות דתית, לא רק בערב הסעודית, סכנה זו אורבת גם לישראל.

תראו מי שמדבר   

בראיון שהעניק הנשיא החדש שמעון פרס לאחת מסוכנויות הידיעות העולמיות, הוא לגלג על נשיא איראן אחמדינג’אד. האיראני אמנם דתי, אמר פרס, אבל הדת שלו זה לא אללה אלא פצצת האטום.

לשמוע זאת מפרס, זה יותר ממוזר. אם יש בישראל מי שפצצות האטום הן האלוהים שלו, הרי זה נשיאינו קשישא שמעון פרס. כל אימת שפרס מונה את הישגיו, או מגן על עצמו מול מבקרים, הוא שולף את דימונה כפסגת הצלחותיו. “האיש שיצר את דימונה” זהו אחד מכרטיסי הביקור המרכזיים של פרס. אנחנו לא יודעים אם אחמדינג’אד הוא פריק של פצצות אטום, שהרי בשלב זה אין לו, והוא גם מצהיר, שאין לאיראן בכלל כוונה כזו. בעניין כוונותיו הגרעיניות אנו ניזונים אך ורק מהנשיא בוש ופקידיו במודיעין הישראלי. לעומת זאת, פרס כבר מימש את אהבתו לנשק הגרעיני, הוא כבר שזף את הפצצות הישראליות וגאה בנשק השואתי  שנערם  במחפורות בגליל, בירושלים וברמת הגולן. למנוע נשק גרעיני מאיראן זו מצווה גדולה, אולם גדולה שבעתיים היא המצווה לפרק את נשקה הגרעיני של ישראל. לקראת ה-6 באוגוסט, יום הטלת פצצת האטום על הירושימה, חשוב לחזור ולהדגיש כי הנשק הגרעיני הבטוח ביותר הוא זה שלא נמצא בידי אף מדינה.

בתחרות בין שני הנשיאים, מי עובד אלילים גדול יותר של פצצות אטום, פרס לוקח בגדול.

אינסטינקט בריא

אביגדור קהלני, בעבר תא”ל, שר וחבר כנסת מכהן כיום כמנהל האגף החברתי ביטחוני במשרד הביטחון.

אחד מתפקידיו הוא פעילות הגדנ”ע בבתי הספר. משום מה סברתי כי הגדנ”ע נעלם מהנוף, אולם מתברר כי טעיתי. השבוע קראתי כי במסגרת פרויקט גדנ”ע עושים כיתות י”א חמישה ימים במחנה צבאי, לובשים מדים, לומדים לירות, חיים במסגרת  משטר צבאי.

קהלני התלונן כי רק 60 אחוזים מהתלמידים באים לימי הגדנ”ע ובא בטענות אל מנהלי בתי הספר שלא מקפידים על התייצבות מלאה של התלמידים.

החלק הטוב בידיעה הוא, ש-40 אחוזים מתלמידי כיתות י”א מבריזים ונשארים בבית או עושים בחמישה ימים אלה דברים הרבה יותר טובים.  וגם שאפו למנהלים שעוצמים עין.

החלק המדכא הוא, עצם קיומו של פרויקט כזה.

בישראל נוהגים להאשים את החמאס בהרעלת הנוער הפלסטיני במסגרת אימונים כמו צבאיים שהם עורכים לילדי בתי הספר.

במה שונה פרויקט הגדנ”ע? מדוע צריכים תלמידי י”א ללמוד לירות? האם אין כאן הסתת צעירים לראות בערבי מועמד להריגה? במלים אחרות, חינוך לגזענות.  האם משרד הביטחון לא סומך על הצבא שישחית כדבעי את הצעירים במסגרת  שלוש השנים לאחר הגיוס?

נקווה שמספר המבריזים בכיתות י”א רק ילך ויגדל ועימו גם מספר מקבלי הפטור מגיוס לצבא.

לאן הלכה ההתנגדות?

בישראל דיווחו בחיוב רב על קווי היסוד של ממשלת אבן מאזן, משום שנעלם מהם סעיף ההתנגדות.

ממשלת החמאס בעזה הבינה מיד שיש לה כאן נקניקיה חמה. לשיטתה, זו עוד הוכחה שאבו מאזן הוא בעצם בובה אמריקאית ומשת”פ ישראלי.

כמי שתמך ותומך בזכותם של הפלסטינים להתנגד לכיבוש, אני תוהה, לאן נעלמה ההתנגדות?  מעולם לא קיבלתי את גרסת החמאס והג’יהאד להתנגדות בדמות צעירים עם חגורות נפץ המתפוצצים במרכזים אזרחיים וסוחפים עימם למוות אוכלוסיה לא לוחמת.

להתנגדות פנים מגוונות. יש מאבק חמוש לגיטימי המוכר גם במשפט העמים נגד יעדים צבאיים וכיבושיים בשטחים הכבושים. יש שיטות מאבק לא חמוש, לא אלים בנוסח המהטמה גנדי, שאישית אני חסיד שלהם, אותם ניסה בשעתו להוביל ד”ר מובארק עוואד עד שגורש.

בצד כל אלה יש כמובן גם המאבק הדיפלומטי. מכל מקום, כל עוד הכיבוש נמשך, לא תמה הזכות להתנגדות, ופליאה בעיניי כיצד כל שרי הממשלה שם, נתנו יד להעלמתה. שהרי אם יתברר לפלסטינים בגדה שאבו מאזן הוא לא יותר מסוכן נוסע ברחבי העולם שנפגש עם ראשי מדינות ומקבל כבוד לפי כללי הטקס, ובשטח הכיבוש נמשך כמימים ימימה, התוצאה תהיה שהחמאס  יזרוק מהשלטון את אבו מאזן גם ברמאללה. אילו אני פלסטיני בממשלת אבו מאזן הייתי מקפיד על כך כי בשום פנים ואופן לא לתת לחמאס את המונופול להתנגדות.

בעיה

לפני זמן מה התקיים בקרית גת כינוס שארגנה העירייה בשיתוף עם המשטרה בנושא מערכת הקשרים בין קטינות מהישוב לבין בדואים באזור.

מתברר שיש בישוב קטינות, שנפלטו ממערכת החינוך וחלק מהן קשרו מערכות יחסים עם צעירים בדואים, שלעתים הסתבכו בצורות שונות.

מדובר בנושא רגיש, שהוא מצע נוח לגזענים למיניהם, כולל ארגונים דתיים שיש להם משימה לנתק קשרים בין יהודיות לערבים.

אין פלא שגם בכנס בקרית גת היו מי שקפצו על העגלה הגזענית .

אולם אל לנו להקל על עצמנו בגלל שיש גזענים שמנצלים את הנושא לצרכיהם המגונים.

יש כאן בעיה. מצד אחד קטינות שרבות מהן באות משכבות מצוקה, ומצד שני צעירים בדואים, שגם הם חלק מהמצוקה הישראלית עם הייחודיות שלהם,  שבחברה בה הם חיים מעמד האשה לא מאפשר קשירת יחסים חופשית, מוצאים את דרכם אל אותן קטינות.

זו מערכת יחסים מאד בעייתית, וסיבה טובה להתערבותם של גורמי רווחה וחינוך. השאלה, איך עושים זאת בלי להישאב לסצינה הגזענית, זקוקה לתשובה שבמציאות הישראלית היא כמעט ריבוע המעגל.

מלחמת פרידמן-ביניש

מלחמת עולם מתרחשת עתה בין שר המשפטים פרופסור דניאל פרידמן לבין נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש. התקשורת מלאה בנושא ובפרשנויותיו. מכל צד מופיעים תומכים שנשבעים בהתרגשות רבה כי גורלה של הדמוקרטיה הישראלית מונח על כף המאזניים. האם ישראל תיפול או תקום אם ביניש או פרידמן יהיו יותר או פחות מעורבים בבחירת נשיאי בתי המשפט המחוזי והשלום? האם הסוגיה בדבר  אורך תקופת נשיאות בית המשפט, 7 או 8 שנים, וכיוצא באלה שאלות, הן כה הרות גורל?

האמת היא שאיני שותף להתרגשות הגדולה, משום שלדעתי בנושאי הליבה, אין בכלל הבדל בין ביניש ופרידמן. שניהם תומכים בפעולות הצבא והשב”כ בשטחים הכבושים, שניהם תומכים בחיה הבלתי אפשרית הקרויה  “מדינה יהודית דמוקרטית” , שניהם שותפים לעיוותי המשפט הישראלי בתחום זכויות האדם, שניהם נשבעים בשם הציונות, שניהם מצהירים כי הם בעד מדינת חוק ומשפט, והאמת היא שטרם נתקלתי בנושא משמעותי שבגללו כדאי להתייצב בצורה חד משמעית לצד זה או אחר.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר