צדק כיבושי

בית המשפט המחוזי בירושלים בהרכב השופטים משה רביד (אב”ד), אורית אפעל גבאי ואהרן פרקש, גזר (יום ב’ 3 בדצמבר 2007) על חמדי קורעאן בן ה-33 מאסר עולם ועוד מאה שנות מאסר לאחר שמצאו אותו אשם בהתנקשות בשר רחבעם זאבי.

חמדי קורעאן אמר עם היכנסו לאולם המשפט כי הוא לא מכיר בבית משפט של הכיבוש “וכי יבוא יום ונשפוט אתכם”.

השופטים חזרו בגזר הדין על עיקרי הסעיפים בהם הורשע הנאשם, והקדישו קטע לרימום דמותו של זאבי שכיהן אז כשר התיירות, בין השאר נכתב שהיה אוהב ארץ ישראל, היה אלוף בצבא, “והקדיש את חייו להגנת העם ולביטחון המדינה”.

אף מלה על כך שזאבי היה איש הימין הקיצוני שתמך בטרנספר לערבים; אף מלה על כך שהוא היה אחד מאבני היסוד של הכיבוש הישראלי ופעולות הדיכוי, ההרג, הרצח, הענישה הקולקטיבית והשפלת מיליוני העם הפלסטיני הן בתפקידו הצבאי כאלוף פיקוד המרכז והן כשר בממשלה; אף מלה על כך שכחבר כנסת הסתובב חמוש בשטחים הכבושים ונתן גיבוי לטרור המתנחלים; אף מלה על כך שתמך במפעל ההתנחלויות שמוגדר בחוק הבינלאומי כפשע מלחמה;

אף מלה על כך שההתנקשות בשר זאבי ב-17 באוקטובר 2001 הייתה פעולת תגמול ל”סיכול ממוקד” (כפי שמכנים זאת בעברית הקולוניאלית) שביצע צבא הכיבוש הישראלי חודשיים קודם לכן (ב-21 באוגוסט 2001) נגד  אבו עלי מוצטפא ראש החזית העממית, שהיה מנהיג אזרחי פוליטי.

ההתנקשות בשר זאבי לא הייתה שונה במהותה מהתנקשות אחרת, שבוצעה כמה עשרות שנים קודם לכן על ידי מחתרת לח”י. שני אנשי המחתרת, אליהו חכים ואליהו בית צורי התנקשו בקהיר ב-5 בנובמבר 1944, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בלורד מוין שהיה השר לענייני המזרח התיכון בממשלת הוד מלכותו בראשות ווינסטון צ’רצ’יל.

השניים הועמדו לדין בפני בית משפט בריטי שדן אותם למוות. שני האליהו לא הכירו בסמכות שלטון הכיבוש הבריטי לשפוט אותם בדיוק כפי שחמדי קורעאן לא הכיר בסמכות בית המשפט הישראלי. בשני המקרים מדובר בבתי משפט של הכובשים, ששופטיו הם זרוע של השליט הקולוניאלי, המנהלים משפט מכור שתוצאתו ידועה מראש.

אליהו חכים ואליהו בית צורי, שנשפטו כטרוריסטים, נחשבים כיום בישראל ללוחמי חרות השוכנים כבוד במוזיאון עולי הגרדום המנוהל על ידי משרד הביטחון.

וזה בדיוק מה שיקרה עם חמדי כנעאן וחבריו שלקחו חלק בהתנקשות. באתוס הפלסטיני הם יזכרו כלוחמי חרות שנאבקו על שחרור עמם מעולו של כובש אכזרי.

חלק מהאירוניה במקרה זה הוא שאב בית הדין ששפט את קורעאן, משה רביד, גדל על ברכי תורת ז’בוטיסקי, ורואה עד היום בשני המתנקשים מלח”י לוחמי חרות, והנה בחלוף הזמן הוא ממלא אותו תפקיד שמילאו שופטי בית המשפט הבריטי ששפטו את חכים ובית צורי. איך הגלגל מסתובב לו.

במאבק נגד קולוניאליזם וגזענות נקוט בידי הכלל של סולידריות עם המדוכאים הנאבקים לשחרורם, וכלל זה יפה גם באשר למאבקם של הפלסטינים המבקשים לבתק את שלשלאות הכיבוש, גם אם חלק משיטות המאבק לא מקובלות עלי.

חוצפה יהודית

חנוכה הוא חג עם פרשנויות דתיות וחילוניות. היהדות הדתית בטרם ציונות שמה את הדגש על נס פח השמן, כדי לעמעם את ההילה הצבאית של מרד החשמונאים, ולהדגיש את התערבות האל. הציונות לעומת זאת “גיירה” את החג לצרכיה והדגישה כמובן את האלמנט של אקטיביזם צבאי, בבחינת “נלחמנו ויכולנו לאויב” והוא הזין את בניית הכוח הצבאי ושירי חנוכה חילוניים.

חנוכה זה חג שיש הרבה קופצים עליו. עבור חב”ד זו הזדמנות לפלוש לכיכרות הערים, להקים חנוכיות ענק ולערוך כל ערב טקס הדלקת נרות. זהו חלק ממצוות “הרבי” לפעילות המיסיונריות של חב”ד.

חתן אחר של חנוכה הוא האגודה למען החייל שבחנוכה עורכת מדי שנה את “השירותרום” אליו מתגייסים אמנים, פוליטיקאים, עיתונאים, הערוץ הראשון , גלי צה”ל וכמובן הרמטכ”ל ואלופיו כדי לשנורר מכל מי שאפשר כספים ל”מען חיילינו”.

השנה הצליחו לגייס 14 מיליון שקלים.

השירותרום הוא אחד הביטויים הדוחים של חוצפה יהודית. הצבא מקבל בישראל את התקציב הגדול ביותר. עשרות מיליארדים של שקלים. מתקיים שם בזבוז עתק של כספי ציבור. יש לצבא די והותר מקורות לדאוג לרווחתם של החיילים. אבל למה לייעל קצת את המנגנון המסואב הזה שנקרא צבא, אם אפשר להקים עוד גוף, שנושא את השם הנחמד והמצודד “האגודה למען החייל” שהפכה ליעד של עוד משרה נחשקת עבור קצין בכיר שנושא בתואר יו”ר האגודה. ואם יש אגודה, יש גם מנגנון, וגם אותו צריך כמובן לפרנס.

השירותרום הוא חלק משטיפת המוח שמקיימים מנגנוני השלטון והצבא כדי לקיים בציבור רמה גבוהה של הערצה לכל דבר שריח צבאי נודף ממנו. השירותרום הוא מערכת משומנת וסחטנית של שנור, שמעטים מצליחים להיחלץ ממנה. איני מדבר על העסקים הגדולים שתרומתם היא חלק מהשקעה כלכלית במסווה של “אהבה לחיילינו”, שאת פירותיה יראו בעתיד בחוזה כזה או אחר עם המדינה. גם אינני דואג למיליונרים שיודעים להפיק את טובות ההנאה מתרומתם, שלא לדבר על כך שמדובר בהוצאה המוכרת על ידי שלטונות המס.

אבל השירותרום נכנס לכיסם של מה שקרוי האזרח הקטן, ויותר חמור, לנשמותיהם וחסכונותיהם של ילדים. המתרימים הסלבריטאים (אילנה דיין העיתונאית, צביקה הדר מכוכב נולד והזמרת ריטה – חלק מהאינוונטר המתרימים) בגלי צה”ל ובערוצי הטלוויזיה מספרים לנו שוב ושוב סיפורים מרגשים, על ילדה בת 12 שתרמה את מתנות הבת מצווה לצבא, על ילד בכתה א’ שתרם את דמי הכיס שלו ל”חיילים שלנו” והשטיפה הזו יורדת עד לגני הילדים. אני זוכר כיצד הגננת בגן טרום חובה!!! בו שהו גם ילדי, לקחה את הילדים למחנה צבאי להראות להם את מגורי החיילים “אתם רואים ילדים? על המיטות האלה ישנים החיילים הגיבורים שלנו”. שם מתחילים השנור והסחיטה. כבר לא צריכים את ההורים שיגידו לילדים, הם, הילדים, מבקשים לעתים מההורים לתרום לחיילים.

אילוסטרציה לנכתב כאן מצאתי כאשר עברתי ליד דוכן התרמה מטעם האגודה למען החייל ברחוב אבן גבירול בתל-אביב. המתרימים ביקשו ממני לתרום. אמרתי להם כי אינני תורם. למה? עניתי להם כי מדובר בצבא מושחת שמבזבז מיליארדים ואחר כך אתם מבקשים ממני לתרום, שאינני תורם לגוף הקשור לצבא משום שמדובר בצבא כיבוש שמדכא עם אחר, שהמעט שיש לי לתרומות מוצא את דרכו לארגונים ועמותות הנאבקים למען זכויות אדם וצדק חברתי כמו למשל סרבני כיבוש. המתרימים הסתכלו עלי כחייזר שבא מכוכב לכת אחר שזקוק באופן מיידי להשגחה.

ככה זה במקומותינו.

לקחו להם את המשחק

דו”ח משותף של כל סוכנויות המודיעין של ארה”ב, 16 במספר, קובע כי כבר מ-2003 חדלו האיראנים מפיתוח צבאי של תכנית הגרעין שלהם.

שנים מזיינים לנו את השכל עם הסכנה האיראנית, מכינים אותנו למתקפה צבאית, שנת 2008 אמורה להיות “שנת ההכרעה” והנה, דווקא האמריקאים מצננים את כל המהומה ושופכים מים קרים על מוחות חמומים.

במקום שתפרוץ שמחה בישראל על כך שמה שפומפם לנו “כסכנה קיומית” חלפה, נכנסה המנהיגות הישראלית למרה שחורה. הממסד הצבאי ביטחוני במבוכה. לקחו להם את המשחק. מה יעשה עתה השר לעניינים אסטרטגיים? אצלו כבר המטוסים היו באוויר בדרך להפצצות באיראן.

במדינה דמוקרטית נורמלית מותר היה לאזרחים להירגע ולישון במנוחה. לא בישראל.

נכון, הייתה מבוכה קלה, אבל החבר’ה מתאוששים. וכבר אנו עדים למתקפה מרוכזת של גנרלים, פוליטיקאים בסיועם של הכתבים הצבאיים, שמספרים לנו כי “הדו”ח המודיעין האמריקאי מלא חורים” כי “הסכנה לא חלפה” כי “התמונה של המודיעין הישראלי שונה לחלוטין”, כי עכשיו “ישראל לבד מול איראן” וכך הלאה.

כל זאת נועד לצנן את אלה שכבר נשמו לרווחה כי סכנת מלחמה חלפה. לא זו בלבד שלא חלפה, אלא אני חושש שבישראל ממשיכים מטוסי חיל האוויר באימוני תקיפה על איראן, והמשוגעים בממשלה ובצבא ידחפו לפעולה צבאית ישראלית שבוודאי תיענה במכת טילים על ישראל, והסוף מי ישורנו.

עתה חובתם של הפוליטיקאים, אנשי הרוח והעיתונאים היותר שפויים לעמוד על המשמר ולעשות כל שביכולתם כדי לחסום מהלכי מלחמה הרפתקניים, ואם יש למישהו מידע סודי שפרסומו עשוי לבטל פעולה צבאית ישראלית נגד איראן, נא להעבירו לסנדיי טיימס הלונדוני שישמח לפרסמו.

יום שחור

החלטת בית הדין הארצי לעבודה להוציא צווי מניעה למורים העל יסודיים השובתים, וכך לשבור את שביתתם, הוא יום שחור ליחסי העבודה בישראל. אינני מתפלא על השופטים, שכרגיל במקרי מבחן מהותיים מתגלים כחבורת שפנים משרתי הממשלה.

יושב ראש ארגון המורים העל יסודיים, רן ארז, הודיע כי יורה למורים לכבד את הצווים. אם כך יהיה, אזי השביתה באמת נכשלה והמורים יחזרו שבורים ומדוכאים לכיתות. אלא שלא כך חייב לקרות.

המעשה הנכון לעשותו עתה הוא לא להישמע לצווים, להפר אותם. זו לא תהיה הפרת חוק, אלא מימוש זכותם החוקתית והדמוקרטית של המורים לחופש השביתה כל עוד תביעותיהם הצודקות לא נענו.

אני מקווה שעד סוף חופש חנוכה יתעשתו מנהיגי הארגון ויחליטו להמשיך בשביתה. המורים בשטח, על פי תגובתם להחלטת בית הדין, מוכנים לאתגר את בית הדין והממשלה. נא לזכור כי הישגים בתחום זכויות דמוקרטיות, וכזו היא זכות השביתה, היו לא אחת תוצאה של הפרת חוקים, תקנות ופסקי דין. רק כך הצליחו השחורים בהנהגת מרטין לותר קינג לבטל את חוקי האפליה נגד השחורים במדינות הדרום בארה”ב.

רן ארז הוא עוד לא דמות מופת כמו מרטין לותר קינג, אבל הוא יכול ללמוד ממנו מה עושים כשהשלטון מתנכל לעקרונות הדמוקרטיה.