על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ה):

שיקול-דעת ועשיית-צדק בהטלת-מטבע

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ו”מסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ג): על הקשקשנות של השופטים

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

תחת הכותרת “שיני הבינה של מזוז” כותב יובל יועז (הארץ):

ב-31 בינואר אמור בית המשפט להכריע את דינו של רמון. … סיכויי ההרשעה בתיק הזה, אגב, לא עולים לדעת היועץ על 50-50, בעיקר מאחר שמדובר בגרסה מול גרסה (ההדגשה לא במקור).

שאלת סיכויי הזכייה היא תמיד שאלה הנלקחת בחשבון כאשר מחליטים אם “ללכת למשפט”, אם לאו, אם כי לא בהכרח השאלה היחידה, או המרכזית.

כך, למשל, כאשר פלוני שוקל אם להגיש תביעה אזרחית, עתירה לבג”ץ, קובלנה פלילית פרטית, ערעור על פסק-דין וכו’, השיקולים המרכזיים הם אלה:

·        שווי התביעה;

·        העלות של ניהול המשפט (שכרו של העו”ד, אם שכירתו הכרחית; אגרות המשפט);

·        היחס שבין שווי התביעה לבין העלות;

·        שיקולים מוסריים ורגשיים (“שיעלה כמה שיעלה, אני כבר אלמד אותו לקח!”);

·        סיכויי הזכייה, ופסיקת ההוצאות (בעיקר במקרה של הפסד, כאשר החיוב בהוצאות מתוסף להוצאות שנלוו להגשת התביעה – אגרות ושכר טירחת העו”ד);

·        כאשר ההחלטה היא אם להגיש ערעור נוסף לשיקולים האלה גם הצורך להפקיד ערבות לכיסוי הוצאותיו של המשיב.

כאשר אדם נתבע (או נדרש להתגונן כ”משיב”) בהליך כאמור, חלק מהשיקולים לא קיימים: הוא לא משלם אגרה, למשל, אבל הצד הרגשי עשוי להיות חזק יותר.

כאשר אדם נאשם בפלילים, השיקולים אם לנהל הגנה, ועד כמה, הם לרוב שונים לגמרי, בעיקר לאור חומרת העבירה, הקלון שעשוי להתלוות אליה ומעמדו הציבורי של הנאשם.

כך, למשל –

·        אדם המקבל דוח עם ברירת-קנס או ברירת-משפט (יש הבדל, אבל זה נושא לדיון נפרד), הוא לרוב ירוץ לדואר לשלם את הקנס, אפילו אם הוא מאמין בצדקתו, העיקר “לא להפסיד יום עבודה“, והוא הדין גם כאשר מדובר ב”הזמנה לדין” על עבירות תעבורה, למשל;

·        בוזגלו הלא-משפטן, זה שאין ידו משגת לשכור עורך-דין, לרוב יתפתה לקבל את “הצעותיו” של התובע, אשר במקרים רבים מגובות בלחץ פסול מצד השופט, ויודה באשמה, בין בעיסקת-טיעון, בין בלעדיה (אם מגיעה לו הגנה מטעם הסניגוריה הציבורית, מצבו אמור להיות טוב יותר, אבל גם זה נושא לדיון נפרד);

וכן הלאה, וכן הלאה, וזה מביא אותנו אל שאלת סיכויי-ההרשעה באספקלריא של התובע המחליט להגיש את כתב האישום.

אחרי שהמחליט על האישום הגיע למסקנה שיש עניין ציבורי בהגשת האישום (לרוב זו השאלה הקלה ביותר) עומד הוא בפני שאלה קשה יותר: האם יש לי מספיק ראיות לצורך ההרשעה?

כדי להרשיע נאשם בעבירה יש, כידוע, להוכיח את אשמתו “מעל לכל ספק סביר”, והשאלה היא אם מגישים אישום פלילי כאשר המגיש עצמו לא בטוח בסיכויי-הזכייה שלו.

עמדנו על כך תחת הכותרת על השאלה האם להגיש כתב-אישום נגד ראש הממשלה, אריאל שרון, ותמצית עמדתי הייתה כי מי שמחליט להגיש כתב-אישום, ולנהל משפט פלילי, צריך להיות בעצמו משוכנע מעל לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם. אתה לא יכול לבקש הרשעה של נאשם, ולטעון שאשמתו הוכחה “מעל לכל ספק סביר”, כאשר אתה-עצמך לא משוכנע בכך – במיוחד את אתה “פרקליט ציבורי”.

עמדתו של בית המשפט העליון, כפי שפירטתי (שם), היא שונה, ולפיה די ב”סיכוי סביר להרשעה”, ואני שאלתי מה זה “סיכוי סביר”? 51 אחוז? 70 אחוז? או אולי אפילו 30 אחוז בלבד?

וגם עניתי: אני לא יודע. אני רק מוכן להמר על כך ש-80 אחוז זה סיכוי טוב, ו-90 אחוז זה סיכוי טוב מאוד, אם נשתמש בסולם-הציונים מהבצפר.

היום אנימוכן להסתכן יותר, ולומר כי “סיכוי סביר להרשעה” קיים כאשר הוודאות היא קרובה לרמה של “מעל לכל ספק סביר”, כך שהפער בין השקפתי לזו של בית המשפט העליון אינו רב במיוחד.

תהא אשר תהא ההשקפה הראוייה, ודאות של 50 אחוז היא רחוקה מאוד מ”סיכוי סביר להרשעה”.

וכאשר היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בעצמו סבר כי הסיכויים להרשעתו של חיים רמון הם 50-50, היה עליו להימנע מהגשת האישום, כי על ודאות של 50% אפשר להמר גם בהטלת-מטבע.

ואל תגידו לי כי העובדה שחיים רמון הורשע מוכיחה שההחלטה להגיש את האישום הייתה נכונה, כי את זה יכול להגיד גם מי ששם בפיס את הלירה האחרונה שלו, וזכה בשתי לירות.