מכת הערות-האגב השיפוטיות, ומינויו של יעקב גנות כמפכ”ל המשטרה

מכת הערות-האגב השיפוטיות, ומינויו של יעקב גנות כמפכ”ל המשטרה

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 20.02.2007 16:55
מכת הערות-האגב השיפוטיות, ומינויו של יעקב גנות כמפכ"ל המשטרה


המתנגדים למינוי אומרים: אמנם בית המשפט זיכה אותו, אבל הוסיף הערות הפוסלות אותו לתפקיד הזה * נשיא ביהמ”ש העליון, יואל זוסמן, אמר: “אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן כן ייטב” * מי שרוצה להסתמך על התנהגותו של גנות בעבר – שיתכבד ויוכיח את התיזה שלו באופן “מקורי”, ולא ילעיט אותנו במזון לעוס.



מכת הערות-האגב השיפוטיות,

ומינויו של יעקב גנות כמפכ”ל המשטרה

מפקד חיל הים בשעתו, האלוף מיכאל ברקאי, הועמד לדין בפני בית דין צבאי, על אונס של חיילת, וזוכה בדין.

הזיכוי היה משום שלא היה סיוע לעדותה של המתלוננת, כפי שנדרש אז על פי החוק (בינתיים דרישת הסיוע בוטלה), אבל בית הדין הוסיף: האמנו למתלוננת, וזיכינו אותו רק משום שלא היה סיוע לעדותה.

ה”תוספת” הזאת לא הייתה חיונית, משום שלא היה בה כדי לשנות את “השורה התחתונה” של פסק-הדין, דהיינו הזיכוי. בטרמינולוגיה המשפטית היא נקראת הערת אגב.

הערת-האגב הזאת העיפה את האלוף משורות צה”ל.

מה מנע מהשופטים לומר כיוון שלא נמצא סיוע לעדותה של המתלוננת, ובהעדר סיוע אין אפשרות להרשיע את הנאשם, אנחנו לא נכנסים לשאלת אמינותה ומהימנותה של המתלוננת?

שום דבר, זולת האגו של השופטים.

אם השופטים היו מסתפקים בזיכוי ה”טכני”, איש לא היה זוכר אותם אפילו חמש דקות אחרי מתן פסק-הדין, ועם הערת-האגב הזאת זוכרים אותם אפילו אחרי כשלושים שנה.

אבל השאלה היא מי משלם את מחיר האגו, ובאותו המקרה שילם האלוף ברקאי את המחיר בכך שנאלץ לפרוש מהפיקוד על חיל הים, לסיים את שירותו הצבאי, ולשכוח מכל אופציה לקריירה ציבורית נוספת.

איך יכול היה האלוף המזוכה לתקוף את הערת האגב?

הוא לא היה יכול. מי שמזוכה במשפט לא יכול לערער על הנימוקים.

לא תמיד נימוקי הזיכוי מביאים כבוד רב למזוכה. אם, למשל, הוא לא מזוכה “פוזיטיבית”, אלא רק “מחמת הספק”, הספק הזה ירדוף אחריו כל החיים, במיוחד כאשר הוא יבקש להתמנות לתפקיד ציבורי.

אכן, לפעמים אין מנוס מזיכוי מחמת-הספק. כך הוא, למשל, כאשר ישנן נגד הנאשם ראיות של ממש, אפילו מארג סמיך של עדויות, אשר בית המשפט לא יכול לשים אותן כעפרא-דארעא גם אם בסיכום הדברים נשאר בליבו אותו הספק המחייב את הזיכוי.

מצב גרוע גרוע במיוחד, מבחינת הנאשם המזוכה, נוצר כאשר בית המשפט מוסיף הערות-אגב מתחום האתיקה, המוסר, ומה לא. השופטים עושים זאת כדי שלא להיחשב “פראיירים” בעיני הציבור, בעיני הנאשם, ומעל לכל, אולי – בעיני עצמם.

זה מה שקרה למפכ”ל המשטרה המיועד, יעקב גנות: הוא זוכה במשפט פלילי, והמדינה ערערה לבית המשפט העליון, אשר, ברוב דיעות, דחה את הערעור, והשאיר על כנו את הזיכוי.

אבל בית המשפט העליון לא הסתפק בכך, והוסיף הערות כהנה וכהנה – הערות אשר, כאמור, לא ניתן היה לערער עליהן, או לתקוף אותן בכל דרך שהיא.

ומה עושים עכשיו המתנגדים למינויו של גנות לתפקיד המפכ”ל?

הם אומרים: אמנם בית המשפט זיכה אותו, אבל הוסיף הערות הפוסלות אותו לתפקיד הזה …

נשיא ביהמ”ש העליון, בשעתו, הד”ר יואל זוסמן ז”ל, אמר פעם, בפסק-דין: “אין זה מתפקידנו ואין זה מסמכותנו להעיר הערות-אגב, וככל שנמעיט בהן כן ייטב”.

ולכן מי שרוצה להסתמך על התנהגותו של גנות בעבר – שיתכבד ויוכיח את התיזה שלו באופן “מקורי”, ולא ילעיט אותנו במזון לעוס.

עוד על הערות-האגב:

שופטים נכבדים, סלקו ידיכם מהתקשורת!

מדינת ישראל נגד שמחה ניר: גם השופטת גיליה רביד מצטרפת למשתלחים ב”סגנון” של שמחה ניר!

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר