על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 05.02.2007 18:52
חברה אל מסדר-המחשבות

חברה אל מסדר-המחשבות


מדברים עליה כעל מרכיב הכרחי בעשיית הצדק, אבל נותנים לגווייתה להרקיב בשדה.



על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד):

על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

לימדונו רבותינו כי “צדק שאינו נראה אינו צדק”, ובהקשר הזה מדברים על “מראית פני הצדק”, ועל החשיבות שלה, אבל ספק אם הייתה פרשה משפטים אשר מראית פני הצדק נפגעה בה כשם שהיא נפגעה במשפט הזה.

אבל ממשיכים להלעיט אותנו בסיפורי-סבתא על “אמון הציבור”.

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (א): האמנם “נקבעו” נורמה ומסר חד-משמעי”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ב): האמנם תיק של “מימצאי אמון”?

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ג): על הקשקשנות של השופטים

על הכרעת-הדין במשפטו של חיים רמון (ד): על מראית פני הצדק, זכרונה לברכה

 

שופטי ישראל הם, כידוע, שופטים מקצועיים.

שופטים מקצועיים, כידוע, אין להם אלא מה שעיניהם רואות, וחזקה עליהם שהם לא יושפעו ממה שאל להם להיות מושפעים ממנו.

הם לא יושפעו מראיות פסולות אשר נתקבלו בטעות.

הם לא יושפעו ממה שהם קלטו מאמצעי התקשורת.

הם לא יושפעו מהלכי-הרוח ברחוב.

הם פוסקים על פי הדין והעובדות, ולא על פי תחושות-בטן.

הם עד כדי כך מקצועיים, שהם מסוגלים לשפוט בצדק גם כאשר יש להם, או למי שמקורב להם, אינטרס אישי במשפט שהם מנהלים.

אלא מה? אם שופט ידון בעניין אישי שלו, או של מקורבו, הציבור לא יאהב את זה, וזה יפגע באמון הציבור, כי זה פוגע ב”מראית פני הצדק”, וזה יוצר “חשש ממשי למשוא-פנים”.

כדי למנוע את החשש הממשי למשוא-הפנים נוצר מוסד פסלות השופט, ואם השופט מסרב לפסול את עצמו, בעל-הדין מערער לבית המשפט העליון – זה המקרה היחיד שגם אם מדובר בשופט בימ”ש השלום הערעור הוא ישר לביהמ”ש העליון – ואם בית המשפט העליון (הפראקטיקה היא שהערעור נדון בפני דן יחיד, לרוב הנשיא עצמו) משתכנע – לרוב הוא לא משתכנע – הוא פוסל את השופט מלדון באותו התיק.

בעייתית יותר היא סוגיית “מראית פני הצדק”, המבוססת על העיקרון הידוע לפיו צדק שאינו נראה אינו צדק כלל-ועיקר.

מהי “מראית”, ומהי “מראית פני הצדק”?

“מראית”, עפ”י מילון אבן-שושן, היא “[בתלמוד רק בצירוף מראית-עין, ראה להלן] מראה, חזות”.

וכדוגמה לאותה “מראית” הוא מביא, בין השאר, מדוד שמעוני את “איש מאחיו שונה בתוך ובמראית“, וזה כבר מביא אותנו לכך שה”מראית” אינה מה”תוך” אלא מבחוץ: כיצד איש ואחיו נראים למתבונן מהצד.

ובהמשך, באותו הרוח:

מראית-עין, מראה עיניים, מה שעין הבריות רואה.

והלאה:

למראית-עין, 1. כלפי חוץ (כדי שייראה כך בעיני זרים) …

הנה כי כן, כאשר מדברים על “מראית”, הכוונה היא לצורה בה נראים הדברים למתבונן מהצד, למביט ממקום אחר, ומכאן גם “מראית פני הצדק” – כיצד עשיית-הצדק נראית בעיני הבריות.

ובמלים אחרות: כאשר מדברים על “מראית פני הצדק” השאלה אינה כיצד אנחנו, השופטים, רואים את עצמנו ואת הצדק שלנו, אלא כיצד הציבור הרחב רואה אותנו ואת הצדק שלנו.

ו”הציבור” הוא גם “הציבור הנאור” וגם בוזגלו, שני יוצאי-חלציו של אהרן ברק, המשקפים את הציבור הרחב, על כל גווניו ושכבותיו.

וסליחה שנאלצתי להסביר לכם, ברמה של ילדים מפגרים, את הברור-מאליו, כי ישנם במערכת המשפט לפחות שניים-שלושה שופטים אשר לא מבינים את אותו הברור-מאליו – או שמשימים עצמם כלא-מבינים.

שחקן החיזוק

בנוסף לקיומה העצמאי, טענת הפגיעה במראית-פני-הצדק מהווה “שחקן חיזוק” כשר לכל טענת פסלות, אבל השופטים לא מתרשמים ממנה – לא כשהיא באה בזכות עצמה, ולא כשהיא באה לחזק טענות אחרות. הם מרבים לדבר על “אמון הציבור בבתי המשפט“, אבל מראית פני הצדק, שהיא אבן-הראשה לאמון הציבור, נחשבת בעיניהם כאות מתה.

טלו, למשל, את משפטו והרשעתו של שר המשפטים לשעבר, חיים רמון.

כעת, אחרי ההרשעה, אנחנו מגלים מן התקשורת כי אם-בית-הדין, השופטת חיותה כוחן, היא מועמדת לקידום לבית המשפט המחוזי, ומועמדותה נמצאת על שולחנה של הוולב”ש – היא הוועדה לבחירת שופטים.

בשלב זה, כאשר רשימת המועמדים טרם פורסמה רשמית, לא ידוע אם גם השופטים האחרים שבהרכב הציגו גם את מועמדותם, אבל בהתחשב בוותק שלהם בבימ”ש השלום (דניאל בארי – 10 שנים, דניאלה שריזלי – 9 שנים), בוותק הממוצע בבימ”ש השלום של שופטי המחוזי בת”א (כ-10 שנים) ובזמן החולף בין הגשת המועמדות לבין הבחירה והמינוי (שנה? שנתיים? שלוש?), סביר להניח כי גם שני האחרים הם מועמדים לקידום (לפחות בעיני עצמם), ואם הם עדיין לא הגישו את מועמדותם – הרי זו שאלה של זמן לא רב.

האם אין חשש למראית פני הצדק? האם אין חשש ממשי לעיוות הדין?

יש גם יש.

על מימשק האינטרסים

האינטרס של מערכת המשפט היה להעיף את חיים רמון מלשכת שר המשפטים, ולמרחק כזה שהוא לעולם לא יחזור שמה. אפשר להתווכח אם הייתה קונספירציה נגד רמון – עוד נגיע לנושא הזה, בהמשך הסדרה – אבל האינטרס גלוי, שקוף וידוע: מערכת המשפט לא רוצה פרוטוקולים בדיוני הוולב”ש, ולא רוצה לבטל את שיטת ה”סניוריטי”.

בעלת האינטרס המיידי להעיף את רמון מכהונתו, כאשר עוד כיהן כשר המשפטים, הייתה השופטת דורית ביניש, אשר המשך ישיבתו של רמון על כס שר המשפםטים – וממילא גם בתפקידו כיו”ר הוולב”ש – היווה סיכון מתמיד על בחירתה העתידית לכהונת נשיא ביהמ”ש העליון, לקראת פרישתו של אהרן ברק מאותה הכהונה.

כיום דורית ביניש יושבת בוולב”ש מכוח תפקידה כנשיא ביהמ”ש העליון, ומכוח זה היא גם מנהיגת “האגף השיפוטי” של הוועדה – להלן: ביניש ושות’ – אשר בלעדי התייצבותו המלוכדת כמעט שלא תיתכן בחירתו של שופט כלשהו.

מה צריך לעשות שופט המבקש קידום?

הוא צריך, קודם כל, לרצות את האגף השיפוטי של הוולב”ש, והבעייה שלו קשה במיוחד כאשר סיכוייו הם “גבוליים”, דהיינו שהוא מתחרה מול מועמדים אחרים אשר כולם ברמתו הוא, וכדי לעקוף אותם הוא צריך להציג “דבר-מה נוסף”.

מהי ה”סחורה” שיכול לספק ל”מערכת”, בתמורה לקידומו, שופט אשר מבחינת כישוריו נמצא בתחרות קשה עם מועמדים אחרים?

לא תמיד יש לו מה להציע, אבל במקרה הזה נפלה לשופטים הזדמנות-פז נדירה: ראשו של חיים רמון.

הסיכוי לעשיית-הצדק

כמה שופטים בישראל יהיו מוכנים לעשות את הישר בעיני אלוקים ואדם, אם יש בכך – בעשיית משפט-צדק – כדי לסכן את קידומם?

לדעתי הענייה – אף לא אחד, כי כדי להתעלות לרמה הזאת צריך שופט להיות אחד מלמ”ד-ו”ו הצדיקים, ואפילו היו כל ל”ו הצדיקים שופטים בבימ”ש השלום, ת”א, הסיכוי שאחד מהם יהיה בהרכב הוא 1:2, הסיכוי ששניים מהם יהיו בהרכב הוא 1:4, והסיכוי שכל השלושה שבהרכב יהיו למ”ד-ו”וניקים הוא רק 1:8.

אבל לומר שכל הצדיקים שבעולם מרוכזים דווקא בבימ”ש השלום, ת”א, זו יומרה חצופה. חצופה לא רק מבחינת ההסתברות הסטטיסטית, אלא חצופה גם מבחינה זו שהיא לא משאירה אפילו שופט-צדיק אחד בכל שאר בתי המשפט, החל מביהמ”ש העליון ועד לאחרון בתי משפט השלום.

אמור מעתה: אם כל ל”ו הצדיקים נמצאים במערכת המשפט בישראל, ופיזורם במערכת הוא “הומוגני” בכל בתי המשפט, אזי הסבירות שאחד משופטי ההרכב שדן את חיים רמון היא קצת יותר מאחד לעשרים, והסבירות ששניים מהשופטים או שלושתם היא בהתאם – נמוכה עוד יותר.

הבה ננסה שלא לחשוד בכשרים

נניח שההשגחה העליונה ניקזה לתוך הוולב”ש 25% מל”ו הצדיקים, דהיינו תשעה צדיקים, כמניין חברי הוועדה, כך שמובטח לנו שבחירתם של שופטי  ישראל תהיה בחירה מקצועית טהורה, חפה מכל שיקול זר ומכל שיקול אינטרסנטי, לאמור כל הראוי לקידום יקודם גם אם לא יביא לנו, על המגש, את ראשו של חיים רמון, וכל שאינו ראוי לכך – לא יקודם, אפילו יביא לנו את ראשו של זה.

אבל כיוון של”ו הצדיקים, כידוע, הם נסתרים-מעין-רואה, גם שופטיו של רמון לא יודעים כי וועדת צדיקים היא הוולב”ש, ולכן הם מאמינים, או עשויים להאמין, כי ראשו הכרות של חיים רמון ישפר את סיכוייהם לקידום.

אז הם עיוורים, אשר טחו עיניהם לראות את ט’ הצדיקים המאיישים את הוולב”ש מקיר-לקיר, והם סבורים – בטעות, כמובן – כי חברי הוולב”ש הם בני-תמותה, שופעי רגשות של אהבה, שנאה, קינאה, נקמנות, וכו’, וה”סחורה” שהם יביאו לוולב”ש תשפיע גם תשפיע.

אז הם עיוורים, אבל בעיוורונם זה הם-הם השופטים את חיים רמון. הם ולא אחרים.

ועל כן, נרצה או לא נרצה, קיים חשש סביר שקיים חשש סביר ששופטיו של חיים רמון, בהכריעם את הדין, פזלו אל הוולב”ש.

וכאשר פוזלים אל מחוזות אחרים, מראית פני הצדק היא כאסקופה הנרמסת.

מראית פני הצדק בשלבי הפרשה אשר קדמו למשפט

ואם כבר מדברים על מראית פני הצדק במשפטו של חיים רמון, מן הראוי לחזור אל שלבי החקירה אשר קדמו למשפט.

זה שהאלוף גדי שמני “תיכנת” את הגב’ ה’ (מן הסתם קיצור של המתלוננת) אנחנו יודעים מהדברים שהוא-עצמו אמר (“סידרתי  לה את המחשבות”);

זה שתנ”צ מירי גולן חברה אל שמני בלחצים על ה’ אנחנו יודעים מהכרעת-הדין עצמה, אם כי ה”פרק” שבדבריה על האסון הלאומי שייגרם מכך שרמון יהיה זה אשר יקבע מי יהיה נשיא ביהמ”ש העליון הובלע והוצנע בו, כמעט כלא-היה;

זה שהמשטרה שלחה צוות של קציני משטרה אל קצווי-עולם, כדי לחקור את ה’ אנחנו יודעים, וזה לא במחלוקת, ומנסיון החיים הכללי שלנו אנחנו יודעים שאם החשוד היה בוזגלו, היו סוגרים את התיק “מחוסר עניין לציבור”, במקום להוציא ל”טיול” הזה ממשאביה המדולדלים של המשטרה.

ואנחנו גם יודעים שכל ההליך הזה עלה היטב-היטב בקנה אחד עם האינטרס של ה”מערכת” בכלל ושל דורית ביניש בפרט – בין אם היא בישלה אותם, בין אם הכל נעשה בלי ידיעתה, אבל מתוך כוונה לרצותה.

ואחר כל הדברים האלה נשאלת שאלת-תם: איכן כאן “מראית פני הצדק”?!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר