שירת הברבור

שירת הברבור


אביגדור פלדמן, עו”ד 31.12.2006 09:39
שירת הברבור


שני פסקי דין ששפתם כהוראות התקנה של איקאה. זהו חותמו של הדיווה הפורשת אהרן ברק.



שירת הברבור

פסק הדין (של אהרן ברק בעניין החיסולים הממוקדים), שבו 55 עמודים, הוא מחרוזת דחוסה של ציטוטים על גבי ציטוטים. זה פסק דין רזה מאוד, שלד גרום בגוף של פינגווין שמן. חלק נכבד מהציטוטים הם של ברק עצמו, כעין נחש האוחז את זנבו בפיו. קשה לחלץ משני פסקי הדין אמירה עצמאית העומדת אמיצה על רגליה שלה ומתבוננת אל מעשי חיילי צה”ל, מקשיבה אל זעקות הפצועים, מתלווה אל הלוויות ומחפשת בין הריסות הבתים ההרוסים את מיטת התינוק העלובה.

הציטוט הוא מפלטו של השופט הנמלט מאחריות אישית. הוא מעלה באוב את אבותיו השופטים ומגייס את קולותיהם להחריש את הבכי העולה בלילה האפל של המשפט. כך נפרד ברק מן השטחים הכבושים.

רבים עוד ידוברו פסקי הדין שנתן הנשיא בדימוס, אהרן ברק, בשלושת חודשי החסד לאחר פרישתו הפיסית מבית המשפט העליון. בקהל הגדול של פסקי הדין, כחול שעל שפת הים, הנה הם המשפחה האחרונה לבית ברק, מסתופפים בינם לבין עצמם, מתהלכים כה וכה בחשיבות עצמית. קבוצת פינגווינים מוזרה, רגליים קצרות ובטן גדולה מתנדנדת. כמעט לא מזכירים את בני ברק הראשונים, המתבוננים בהם בתמיהה ושואלים “אנחנו מאותה משפחה?”

פסקי הדין של ברק אף פעם לא היו דקי גזרה ותמיד ניחנו באיזו גמלוניות חנונית. כמו שאי אפשר לצפות מהתלמיד הכי טוב בכיתה, בבגדי ההתעמלות שיצאו מזמן מהאופנה, לנצח בריצת 60 מטר, כך לא ניסו פסקי הדין של ברק להתחרות בקלי הרגליים של זוסמן או באלופי הקרב-רב של חשין – שהם גם רצים, גם מרימי משקולות וגם מדלגים לגובה מעל לבינת אדם.

פסק הדין האחרון שנתן היה בעניין מדיניות החיסולים הממוקדים – שברק מתעקש לקרוא להם בחוסר חן מובהק: “פגיעה מונעת הגורמת למות מחבלים ולעתים גם למותם של אזרחים תמימי לב”. יומיים קודם נתן ברק, בהרכב של תשעה שופטים, פסק דין שביטל את התיקון לפקודת הנזיקין – שמנע לחלוטין הגשת תביעות להריגה, פציעה ונזקים כלכליים שנגרמו על ידי כוחות צה”ל בפעולות לא מלחמתיות בזמן האינתיפאדה.

פסקי הדין הללו, הכל-כך “חוקתיים” – שירת הברבור של הנשיא ברק – היו צריכים להתנגן כמקהלת המלאכים של הרקיע השביעי של המשפט, ממש על יד כיסא הכבוד. המשפט החוקתי הוא הפואטיקה העליונה של המשפט. הוא מתחיל מעולם החומר וממריא אל מהותו של משפט בחברה השואפת לצדק. בשירת החוקה, כל המיתרים נמתחים עד לקצה גבול היכולת, מנעד הצליל אינסופי, עצב עמוק ואושר בלתי מושג משמשים בערבוביה.

לכך המתנו – ארבע שנים לפסק דין בעניין החיסולים, שנה לפסק הדין בנושא הנזיקין. שניהם היו ראויים לסיים את כהונת הדיווה הגדולה של המשפט החוקתי. ובמקום זאת קיבלנו פינגווין, שפה של משפט חוקתי המזכירה יותר מכל הוראות התקנה של חלקי מיטת נוער מאיקאה: שלושה שלבים, לכל שלב שני שלבי משנה – האם הזכות מוגנת על פי חוק יסוד, האם הזכות נפגעה על ידי החוק, האם הפגיעה נועדה למטרה ראויה, האם אמצעי הפגיעה מידתיים ועוד; אם תעקבו אחרי ההוראות, תקבלו מיטת נוער העומדת על ארבע רגליה – לא פאר ולא הדר לה.

קשה וקשה וקשה

השפה היא העדות הראשונה לבושה. כמו עורו של השקרן היא מאדימה, חושפת נקבוביות מכוערות, אניצי שיער גס שלא גולח – מה קרה לשפה האלגנטית המצוחצחת של ברק? דוגמה מתוך פסק דין תביעות האינתיפאדה. הנשיא ברק מדבר בפעם הראשונה, והיחידה בפסק הדין, על הפגיעות והנזקים שאנו גורמים לאוכלוסייה האזרחית הפלשתינית בפעולות שאינן מלחמתיות: “ניזוקים נפגעים קשות, הם הופכים להיות נכים קשים, יכולתם להתפרנס נפגעת קשות”. אוי, הכל כל כך קשה וקשה וקשה – ואין מלה אחרת לתאר גיהנום עלי אדמות המשתרע 3 ק”מ מבית המשפט העליון.

הזמרת מגמגמת. הקול חוזר מן הכתלים צרוד וחלול – כך גם בפסק דין של החיסולים הממוקדים. אין קלישאה שאינה מרפדת את הכרס המשונה הלא-פרופורציונלית של הפינגווין, מ”התותחים רועמים”, “המוזות שותקות”, “המטרה מקדשת את האמצעים”, ועד “דמוקרטיה מתגוננת”.

פסק הדין, שבו 55 עמודים, הוא מחרוזת דחוסה של ציטוטים על גבי ציטוטים. זה פסק דין רזה מאוד, שלד גרום בגוף של פינגווין שמן. חלק נכבד מהציטוטים הם של ברק עצמו, כעין נחש האוחז את זנבו בפיו. קשה לחלץ משני פסקי הדין אמירה עצמאית העומדת אמיצה על רגליה שלה ומתבוננת אל מעשי חיילי צה”ל, מקשיבה אל זעקות הפצועים, מתלווה אל הלוויות ומחפשת בין הריסות הבתים ההרוסים את מיטת התינוק העלובה.

הציטוט הוא מפלטו של השופט הנמלט מאחריות אישית. הוא מעלה באוב את אבותיו השופטים ומגייס את קולותיהם להחריש את הבכי העולה בלילה האפל של המשפט. כך נפרד ברק מן השטחים הכבושים – שפעלו כל שנותיו בבית המשפט העליון בחסותו של מוסד זה. שנות הכיבוש יצרו מפלצת נוראה של מדיניות חיסולים, הרכבת רשימות של מיועדים לחיסול, יצירת היררכיה של אישורי רצח, מדיניות המסלקת את האחריות האישית לרצח ומחליפה אותה בבנאליות של ביורוקרטיה של רצח.

ולנשיא, בפסק הדין האחרון-אחרון שהתפרסם בשמו, אין שום דבר לומר על זה וכך לסכם את מפעלו המשפטי בבית המשפט העליון, במלים הנועלות את פסק הדין: “אשר על כן הוחלט, כי אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי המנהגי, כשם שאין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא מותר על פי המשפט הבינלאומי המנהגי. דיני הסיכול הממוקד קבועים במשפט הבינלאומי המנהגי, וחוקתיותה של כל פגיעה אינדיווידואלית צריכה להיקבע לאורם”.

מה אומר כבוד הנשיא? אלה מלות הפרידה שלו מאתנו. זה מה שמסתתר מאחורי המידתיות והסבירות והחוקה הקנדית והמדינה היהודית והמדינה הדמוקרטית וההוראות להרכבת חוקה תוצרת בית עשויה שלושה חלקים – שכל מה שחוקי הוא מותר וכל מה שאינו חוקי הוא אסור.

עוד באותו עניין:

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק, קשקשן בלתי-נלאה (ג): כמה שנים צריך כדי לומר בלה-בלה-בלה?

ד”ר ישראל בר-ניר: קצת שכל ישר, בבקשה

שמחה ניר, עו”ד: נאום תשובה לישראל בר-ניר

פסק-הדין בבג”ץ החיסולים

עוד על הקשקשנים (בדימוס?):

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (א): “כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין”

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק, קשקשן בלתי נלאה (ב): על איזו “חמלה” אדוני מדבר?!

שמחה ניר, עו”ד: אהרן ברק ומישאל חשין – צמד הקשקשנים התורן – ה”חמלה” שלכם עושה שירות-דב לנשיא המדינה, משה קצב

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר