שכרון-הכוח והתבונה – השופטת-בדימוס נירה לידסקי כמשל

שכרון-הכוח והתבונה – השופטת-בדימוס נירה לידסקי כמשל

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 09.09.2006 15:25
שכרון-הכוח והתבונה – השופטת-בדימוס נירה לידסקי כמשל


השופטת-בדימוס מתגאה, מהמקפצה: “גם אני הייתי בין המתנפלים” (על השופט אמינוף וחברותיו), אבל …



שכרון-הכוח והתבונה –

השופטת-בדימוס נירה לידסקי כמשל

השופטת-בדימוס מתגאה, מהמקפצה: “גם אני הייתי בין המתנפלים” (על השופט אמינוף וחברותיו), אבל “שוכחת” שגם היא, כשופטת, עשתה בדיוק את אותו הדבר, וסומכת על זכרונו הקצר של הציבור.

מדוע היא לא מנצלת את הזדמנות-הפז לומר – מאותה המקפצה – “אכן, טעיתי”?

פרשת השופט אהרן אמינוף וחברותיו מושלת בנו מקברה – וטוב שכך. טוב שכך – משום שישנם דברים אשר אל לו לציבור לשכוח, עד דור עשירי, עד עולם.

הטובה-למי שטרסברג-כהן המליצה לנזוף בכל שלושת השופטים, אחרי שהיא, ככל הנראה, תיזמרה ותיכנתה אותם להפוך על פיהן את תלונותיהם המקוריות – מהאשמת אלה את זה, ולהיפך, בשקרים במצח נחושה למשהו “צמחוני” – לסתם “מחלוקת”, אשר מקורה ב”אי הבנה שעניינה, כשל בתקשורת ביניהם”, אבל זה היה – וטוב שהיה – רק “סטארטר” לגל חדש של תהודה ציבורית.

הנה, למשל, השופטת-בדימוס נירה לידסקי. כפי ששמע ברדיו חברנו נרי אבנרי, היא מתראיינת אצל גבי גזית, אשר הזמינה לפרשן למאזיניו את הסיטואציה המשפטית, ובאותה הזדמנות, הביעה את דעתה על קביעת השופטים מנצרת, לפיה “הנאנסת נהנתה”.

גם אני הייתי בין המתנפלים” (על השופט אמינוף וחברותיו), הזכירה לידסקי, בשידור חי, לכל מי ששכח אותה כחל מהבון-טון הלאומי … אבל אם היא חושבת שאיש אינו זוכר את נפלאותיה, חודשים ספורים לאחור, מן הסתם היא בטוחה שאיש אינו זוכר את מעלליה, שש שנים לאחור …

זה הסיפור בקצרה, כפי שמזכיר לנו נרי אבנרי:

שני פושעי מין דוד מיכאלי בן 33 ואייל אסרף בן 27 פגשו ברחוב ילד נטוש בן 11, ופיתו אותו להגיע לדירתם. שם אנסו אותו תקופה ארוכה תוך שהם מצלמים את מעשה האונס במצלמת וידאו. הם נתפסו והובאו לדין בביהמ”ש המחוזי בת”א בפני הרכב של שלושה שופטים: דוד בר-אופיר, הדסה אחיטוב-הרמן, ו…נירה לידסקי.

בהכרעת הדין, קבע אב-בית-הדין, דוד בר אופיר, שמדובר ב”סטייה התנהגותית חמורה מאין כמוה”, וסבר שיש לגזור על הנאשם, 10 שנות מאסר, ופיצוי בסך 25 אלף שח לילד. אלא שהוא היה בדעת מיעוט. השופטת הדסה אחיטוב-הרמן קבעה ש”מצפייה בקלטת, הקטין ניראה נהנה, מיומן, ולא כמי שמשתתף בביצועים בעל כורחו”, ואם לא ממש הבנת גבי, אז שים לב לציטוט הבא: “הילד גילה בקיאות ומיומנות מינית, ולפי התרשמותה, לא היה כאן ניצול ציני, ולא היטפלות לילד חלש”. השופטת נירה לידסקי חתמה על כל מילה.

ואם יש צורך בתיעוד אשר נעשה בזמן-אמת, הרי הוא: “שופטות שהקלו בעונשו של גבר שאנס ילד הוא נהנה“). חמש שנים לפני פרשת “ייתכן שנעמו לה”. לא להאמין.

והשאלה היא: אם היא מרגישה דחף בלתי-נשלט להתראיין ברדיו, האם היא מוכרחה להתראיין דווקא בעניינים “בעייתיים”, מבחינתה, ולמה היא מוכרחה למשוך את עצמה אל עין-הסערה?

אבל נניח שהיא הסכימה להתראיין, ודווקא בעניין הזה, מדוע היא לא מזמינה מהמראיין את השאלה איך דבריה היום מתיישבים עם פסק-דינה מלפני חמש שנים, על מנת לענות כי במחשבה שנייה, ועם חלוף הזמן, נראה לי כי אכן טעיתי.

אהרן ברק, יהושע פרץ של שופטי ישראל, אומר לא פעם (ראה, למשל, הארץ, 17.11.99):

“אנחנו מחפשים, מבקשים וזקוקים לביקורת יותר מהרשויות האחרות … בוודאי שבית המשפט העליון טועה … אנחנו טועים ואנחנו גם מודים בטעויות שלנו”.

הוא גם אומר על עצמו ועל כלל השופטים כי “כשאנחנו יושבים לדין, אנחנו עומדים לדין”, אבל כאשר ביקשתי להעמיד במבחן את ההצהרה היפהפיה הזאת, ופניתי אליו עם שאלת-תם איך “יורדים עם זה למכולת”, דהיינו איך מממשים את זה, הוא מילא פיו מים.

ואכן, שופטי לא זקוקים לביקורת, לא סובלים את הביקורת, ולא מודים בשגיאות, גם כאשר ההודאה בשגיאות היא הדבר הנכון ביותר לעשותו – גם באספקלריא הסובייקטיבית של מי ששגה.

שכרון-הכוח, כמה מפתיע, לא מתיישב עם הודאה בשגיאות, וזה מה שקרה גם לנירה לידסקי, אפילו שהיא כבר חודשים ארוכים מחוץ ל”מערכת”.

מחלה שלא נגמלים ממנה.

 

המלצת היום: לו הייתי ביניש: מדוע להיות חכם, צודק ומעורר אמון, אם אפשר ההיפך?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר