ב”ה, אלול, התשס”ו

חנה אייזנמן                                                                                                                             

ונתנה תוקף

ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום
ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך
ותשב עליו באמת

וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון
כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו
כן תעביר ותספר ותמנה ותפקד נפש כל חי
ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתב את גזר דינם

הפיוט “ונתנה תוקף” נחשב לקטע התפילה המרומם ביותר בתפילות ראש השנה. בשנים האחרונות זכה לתהודה רבה, גם בחוגים שאינם מבאי בית הכנסת, עקב לחנו לפיוט של יאיר רוזנבלום, כאשר במנינים שונים ברחבי הארץ הוא אפילו זוכה לעדיפות על פני לחנים מסורתיים, מקדמת דנא. המניע ליצירת הלחן הייחודי הזה, היתה נפילת 11 מבני קבוץ בית השיטה, במלחמת יום הכיפורים. לוחמים אלה מסרו את נפשם למען העם והארץ ועל קידוש-ה’! מה מתאים יותר, להזכרת שמם, מאמירת הפיוט “ונתנה תוקף”, שנאמר על ידי מקדש שם ה’, ר’ אמנון ממגנצא, ברגעי חייו האחרונים?

 קדוש ה’ של ר’ אמנון ממגנצא

“מעשה ברבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר ויפה מראה, והחלו השרים וההגמון לבקש ממנו שייהפך לדתם, וימאן לשמוע להם” (“אור זרוע”).

סיפורו של ר’ אמנון, בהקשרו לפיוט “ונתנה תוקף”, “תורגם” על ידי אורי פז לעברית בת ימינו (מופיע ב”אתר  פאזל” http://www.notes.co.il/uripaz/13797.asp), בתוספת רקע  הסטורי ותיאור מצבו הנפשי של ר’ אמנון, המתייסר על הפגנת חולשה ופקפוק, כביכול, באמונתו התמימה. הוא מבקש לכפר על כשל לשונו בקידוש שם שמים ברבים.

הקטעים הבאים מתוך מאמרו של אורי פז, תחת הכותרת –  “התרגשות עד דמעות“

אחד הסיפורים המשפיעים ביותר של תופעת “קידוש השם” בזמן מסעי הצלב ובתקופת רדיפות האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל, הוא המעשה המצמרר של קידוש השם של רבי אמנון ממגנצא מן המאה ה-11, שהוכנס לתפילת הימים הנוראים כרקע לפיוט “וּנְתַנֶּה תוֹקֵף” (הסיפור מובא ב”אור זרוע”, ר’ יצחק בן משה מווינה, הלכות ראש השנה, סימן רע”ב).

רבי אמנון מתואר כגדול הדור, עשיר ומיוחס, יפה תואר ויפה מראה, ואף מקורב למלכות. השרים וההגמון מבקשים להדיחו להמיר את דתו. הם חוזרים ומדברים על ליבו, ואילו הוא מתעקש ומסרב. אבל פעם אחת חזקו עליו דבריהם, וכדי לדחותם הבטיח להם להיוועץ ולעיין בדבר ולהשיבם בתוך שלושה ימים. כאן מתרחש מעבר רב משמעות: רבי אמנון אמנם לא העלה כלל על דעתו לקבל את הצעתם, הוא רק רצה להשתחרר מן הלחץ שהופעל עליו, אבל על-פי אמת המידה הדתית המחמירה שלו עצמו, כבר בכך היה משום חטא חמור כלפי שמים, חטא המחייב קורבן כפרה.

רבי אמנון חש רגשי אשמה על שיצא מפיו לשון של ספק כאשר נדרש להתנצר; כאילו היה ספק בלִבו אם להשתמד או להמשיך להיות נאמן לאלהי ישראל. הוא מתאבל ואינו מקבל נחמה, וביום השלישי, כאשר שליחי ההגמון באים לבקש את תשובתו, הוא מסרב ללכת אִתם. בעל כורחו הוא נלקח אל בית ההגמון, וכשהוא נדרש להסביר את סירובו, הוא מודה כי חָטא חֵטא כבד, אך לא להגמון כי אם לאלהיו. לפיכך, אומר רבי אמנון, תיכרת לשונו, שדיברה כזבים. לא-כי, גוזר ההגמון, לשונו דיברה אמת דווקא, אך רגליו, שסירבו לבוא במועד שסוכם עליו, ושאר איברי גופו הם שיקוצצו. פרקי אצבעות ידיו ורגליו נקצצו, והוא עדיין עומד בסירובו להשתמד.

לפנינו מעשה כמעשה עקידת יצחק. על כל פרק ופרק שנקצץ נשאל רבי אמנון אם יאבה עתה להמיר את דתו, ואילו הוא בוחר וחוזר על בחירתו זו שוב ושוב ומקדש שם שמים על כל איבר מקוצץ, כמקריב קורבן לגבוה. לבסוף הוא נישא קְצוץ-איברים לביתו וכל פרקי אצבעותיו מונחים לצִדו; הוא משלים את הקורבן כדין בציווי שהוא מצווה: לזרות מלח על איבריו המקוצצים. קרב המועד לתפילת ראש השנה, ורבי אמנון מגיע עם כל פרקי אצבעותיו לבית הכנסת. כאשר הגיע הזמן לומר “קדוּשה” הוא משלים את מעשה קידוש השם שלו בקרב עדתו: הוא מצדיק עליו את הדין בלב שלם, מקבל ברצון את כל המכאובים, טוען לקידוש שמו יתברך על מלכותו ולייחודו, ופותח בפיוט: “וּנְתַנֶּה תוֹקֵף קדושת היום כי הוא נורא ואיום…” מתוך התרגשות עד דמעות, ולבו מלא מורא וחרדת קודש.

לכאורה נראה” אפוא, כי לפנינו הצדקת משפטו של אלהים מתוך תפיסת הייסורים והמוות כעונש על חטא. ואולם מדובר בחטא שאינו חטא, ורבי אמנון עוד מעצימו מתוך יראת שמים ומחמיר עם עצמו יותר מכפי שדורשת התורה. נראה כי לא בא ה”חטא” אלא לרומם את מעלת קדוּשתו של האיש המקבל עליו דין נורא כל כך, על לא עוול בכפו. המסר הרעיוני-הדתי המרכזי של הסיפור נמסר אפוא על רקע מוטיב החֵטא, אך מרחיק מעבֶר לו: את שארית חיותו הכניס רבי אמנון במילות השיר “ונתנה תוקף”, ומשנדם קולו נדמו גם פעימות ליבו. מסופר כי הוא נקרא “אמנון” על כי האמין באל חי.

 קידוש ה’

תמצית

על שלושה ייהרג ולא יעבור – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים,  בין בסתר ובין בפרהסיא.

שאר כל מצוות עשה או לא תעשה, אם בסתר, כמו אכילת טריפות, באין כל מזון אחר, יעבור ולא ייהרג. אם בפרהסיה, בעיקר בעת גזירות שמד, ייהרג ולא יעבור, והוא – כשנדרש על ידי כופי השמד, לעבור על כל מצווה שהיא, קבל עם ועדה, ייהרג על קידוש ה’ ולא יעבור, כי כוונתו של הגוי לחלל את כבוד ישראל ואלוקיו (רמב”ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה’).

אם משפיל הגוי את כבוד ישראל, בעצם הריגתם, יילחמו על חייהם, גם כאשר אבד כל סיכוי, ויקדשו שם שמים במלחמתם לחיים ולא למוות.

הכללת “קידוש החיים” בתחומו של קידוש השם מפורסמת בשמו של הרב יצחק ניסנבוים, הי”ד, מנהיג ה”מזרחי” בורשה:

“זוהי שעה של קידוש החיים, ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו איבינו את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם;  עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חייו”

(מובא אצל נתן עק, “המאבק התרבותי בגיטו וארשה”, בתוך “התועים בדרכי המוות”, עמ’37).

בצורה דומה מתבטא “קידוש החיים” אף בדבריו של הרב מנחם זמבה, הי”ד, גדול רבני וארשה וממנהיגי אגודת-ישראל של אותה תקופה:

“לא כדרכי קידוש השם לפנים – דרכי קידוש השם כיום… בשעה שניתנה ליהודי האפשרות לחיות כלא יהודי, די היה לקדש את השם בזה בלבד, שהוא יהודי. כך פוסק הרמב”ם. אך היום, כשאין תועלת בהמרת הדת, אזי הריגתו של יהודי אין בה משום קידוש השם, אלא בשאיפתו לחיים”

(מובא אצל הרבה אבינר [הערה 19] עמ’ 64, 10099).

בשנת תש”ב, כאשר התקרבה שעת המרד בגטו ורשה, הוסיף הרב זמבה, שהיה ממנהיגיו של אותו מרד, הרחבה נוספת למצות קידוש השם. לדעתו, לא רק השאיפה לחיים היא דרך של קידוש השם, אלא כל צורה של התנגדות לנאצים הארורים מהווה קיום של מצווה זו, וככל שההתנגדות חריפה יותר – כך קידוש השם גדול ונשגב יותר:

“יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל ע”י השתמדות – כמו בספרד או בשעת גזירת תתנ”ו – היתה מיתתנו, כשלעצמה, בחינת קידוש השם. הרמב”ם אומר שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי – הרי זה בלבד קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה, הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזויינת בפועל”

(מובא ב”יומן  גיטו ורשה”, מאת הלל זיידמן, עמ’ 221).

 (יצחק בארט, דף-קשר, ישיבת אור-עציון)