יהונתן הקשקשן (13) – האם באמת אין לו מקש Backspace?

איך בונים קונסטרוקציה חסרת-שחר, ומשרואים כי היא אינה מחזיקה מים – יוצאים איתה מהדלת, כדי לחזור איתה דרך החלון.

וכאשר מלכלכים, ומלכלכים, ומלכלכים – כוהני-ה”אתיקה” מנכים זאת “הטחת רפש ושיקוצים” – בסוף משהו נדבק, במיוחד אם מטיח-הרפש הוא שופט בית המשפט העליון.

מריחה-בתוך-מריחה

בפרק הקודם בסדרה על השופט יהונתן עדיאל (“יהונתן הקשקשן (12) – כמה אפשר לדבר, ולדבר, ולדבר – בלי להגיד שום דבר?“), ראינו כיצד הוא “מורח” אלפי מלים – בלי להגיד ולא-כלום.

אבל בתוך הלא-כלום הקולוסאלי הזה ישנו לא-כלום “פנימי”, מריחה-בתוך-מריחה, דבר שהוא מיותר גם לשיטתו של היהונתן עצמו.

20.   …

באירוע השני, ייצג המערער נאשם בתיק תעבורה בבית משפט השלום בפתח תקווה. המערער החתים את מרשו על ייפוי כוח שנוסח באופן שהגביל את המערער בפעולותיו כעורך דין; בין היתר, לא הוסמך המערער להשיב בשם מרשו על שאלה בבית המשפט, ולא הוסמך להתייחס לקבלת ראיות. המערער הגיש ייפוי כוח זה לבית המשפט, והסתמך על ההגבלות בו כדי להצדיק את סירובו להשיב לשאלת בית המשפט בדבר עמדת הנאשם לגבי קבילות הודאתו.

…

23.     לבד מהאירועים האמורים, עסקינן בשניים נוספים שהובאו לפני בית הדין המחוזי, גם הם עניינם בייפוי כוח שערך המערער והגיש בשני תיקי תעבורה שבהם ייצג נאשמים; האחד, בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע (נדון בתיק בד”מ 27/99), והשני – בבית משפט השלום בתל אביב (נדון בתיק בד”מ 72/96). גם ייפויי כוח אלה הגבילו מראש את סמכות המערער להשיב בשם לקוחותיו על שאלות שלא נרשמו בפרוטוקול, לקבל המצאות, או להגיע להבנות מסוימות.

24.     בית הדין המחוזי דן במאוחד בשתי קובלנות אלה. אף כאן נפסק כי שיטתו של המערער בניסוח ייפויי הכוח עומדת בניגוד להוראות החיקוק שנזכרו דלעיל. בית הדין המחוזי אמנם הכיר ברצון המערער להגן על לקוחותיו, אולם קבע כי שיטה זו לא רק שעלולה לפגוע בעניינם של הלקוחות, אלא שהיא אף פוגעת באינטרסים אחרים של מערכת המשפט. במקרים שהובאו לפני בית הדין, נקבע, בוזבז לריק זמנו של בית המשפט בעטייה של שיטת המערער. עוד נקבע, כי לקוח סביר לא יסכים למתן שירות על ידי עורך דין בצורה מגבילה כזאת. המערער הורשע בגין מעשיו בעבירות על סעיפים 53, 54, 61(1), 61(2) ו–61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.

25.     בבואו לגזור את עונשו של המערער, איחד בית הדין המחוזי את הדיון בארבע הקובלנות דלעיל. בית הדין ציין בגזר דינו כי … וכן, כי “הוא עושה שימוש בייפוי הכוח שנתן לו מרשו, כך שלא ברור כלל לשם מה מצוי במקום עורך דין, שכן אסור לו, על פי ייפוי הכוח, להודות או לכפור או לשנות דברים או לשתוק…”. בית הדין המחוזי הוסיף כי התנהגות המערער “…עוברת כחוט השני לאורך השנים ואין הוא מרפה. נראה כי הנאשם לא שמע את שאמרו לו בתי הדין בעת שהרשיעו אותו…”. אולם מאידך צויין, כי “…לא קל לגזור על הנאשם את העונש. מדובר באדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו … ואשר מסונוור כנראה מרצונו להצליח עד שאין הוא רואה עד כמה הוא מזיק ופוגע במטרה“. לבסוף נקבע כי “התנהגות כמו זו של הנאשם יש להוקיע ועליו, כמו על כלל ציבור עורכי הדין לדעת, כי על התנהגות שכזו יש לשלם מחיר“. …

…

27.     הערעור שהגיש המערער לעניין הרשעתו נדחה. בעניין ניסוח ייפוי הכוח, בית הדין הארצי הסתייג מהשקפתו של בית הדין המחוזי, שייפוי כוח זה אינו תואם את רוחם של סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת, לשיטתו של בית הדין הארצי, משום שסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי נועד להגן על האינטרס של הנאשם, ועל כן נאות בית הדין לבחון את טענת המערער כי ההגבלה בייצוג אינה פוגעת באינטרס זה. עם זאת נקבע, כי המערער לא שכנע כי המטרה של ההגבלה בייפוי הכוח היא בהכרח לטובת הלקוח, והדבר נראה לבית הדין כהתנצחות עם המערכת המשפטית, תוך לקיחת סיכון על חשבון הלקוח. החזקה היא, נקבע, שרק ייצוג מלא משרת את הלקוח. לבד מזאת קבע בית הדין, כי בית המשפט ומהלך הדיון התקין אינם ערוכים לסוג כזה של ייצוג חלקי. “מרחב התמרון היצירתי של עורך הדין וחובתו כלפי לקוחו תחום באינטרסים נוספים, ביניהם החובה כלפי בית המשפט“. מקום בו מתנגשים האינטרסים, פסק בית הדין הארצי, יש לאזן ביניהם. בנוסף, כך נפסק, הפסול בייפוי הכוח של המערער “הוא בהיותו מניפולטיבי ומתחכם … מטרתו האמיתית היא מתנצחת, היא ניסיון ל‘חינוך‘ של המערכת, שהוא מייחס לה הרבה חוסר תום לב, וניסיון להכריח אותה להשתנות, בדרך של ‘הבה נתחכמה‘”. ואם אכן נגועה המערכת, קבע בית הדין, יש להילחם בה בגלוי, בדרכים הקיימות, ולא ב“תרגילים“.

…

אף המערער משיג על פסק הדין של בית הדין הארצי (בעל“ע 9728/03). … לדידו של המערער, לא היה כל רבב בהתנהגותו, כל שעשה היה בתום לב ו“לשם שמיים“, ופסק הדין מהווה הפרה בוטה של חירותו המקצועית של עורך הדין ושל חופש הדיבור שלו. ייפוי הכוח המוגבל, נטען, אין בו דבר אשר נעשה שלא לטובת הלקוח, ואין בו דבר המונע מבית המשפט לעשות משפט כהלכתו. גם כאן חוזר המערער על טענתו כי מעשים שנעשו ללא זדון, כפי שקבע בית הדין הארצי, אלא במסגרת גישה עקרונית, אינם יכולים להיות עבירת משמעת, רק משום שהגישה העקרונית מוטעית לדעת בית הדין.

29.     אף ערעור זה של המערער דינו להידחות. … כך אף בעניין שלושת ייפויי הכוח שהגיש המערער לבתי המשפט השונים כמתואר בקובלנות, ….

30.     אשר לייפויי הכוח שיצר המערער, דעתי היא כי נוסחם עומד בסתירה להוראת סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע כי “סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט…”. תכליתה של הוראה זו, כך נפסק, היא בין היתר:

“להבטיח לנאשם ייצוג רציף, יציב ונטול זעזועים … [ו]הדרך הנאותה להשגת תכלית זו היא להבטיח שהפסקה בייצוג… תיעשה אך ורק במקום שבית המשפט מוצא כי יש לכך טעם ענייני המצדיק זאת והגנתו של הנאשם אינה מתקפחת” (בג“ץ 4689/94 עו“ד דן אבי יצחק נ‘ השופט יעקב צמח, פ“ד מח(5) 70, 85-84).

ובהמשך, באותו מקום:

“הוראתו של סעיף 17(א) מחייבת אפוא סניגור שלא לקבל על עצמו ייצוג נאשם במשפט פלילי אלא אם זה למשפט כולו; קבלת ייצוג ל‘קטע‘ של משפט בלבד או הפסקת ייצוג לפני סיום המשפט טעונות רשות מבית המשפט …

מקום שנאשם מינה לעצמו סניגור על מנת שייצג אותו במשפט והמשפט החל – אין הייצוג נפסק כל עוד המשפט נמשך, אלא ברשותו של בית המשפט; והגבלות בייפוי הכוח בהקשר זה הינן חסרות תוקף, ללא רשותו של בית המשפט… במשפט פלילי אין ייצוג למקוטעין, אלא – למשך המשפט כולו עד לסיומו…” (שם, בעמ‘ 88-87, ההדגשה במקור).

אכן, הוראת סעיף 17(א) מתערבת בחופש ההתקשרות של השולח [הלקוח] עם שלוחו [עורך הדין], אולם “התערבות זו מתחייבת מאופיו המיוחד של ייצוגו של נאשם בפלילים; ומחובתו של בית המשפט להבטיח את רציפותו ויציבותו של ייצוג כזה” (שם, בע’ 86). על כן, הגבלת הייצוג לקטעי משפט או להפסקתו במשך הדיון היא אפשרית רק אם התקבלה רשות בית המשפט לכך (שם, בע‘ 89). לפיכך, סנגור אינו רשאי להפסיק את ייצוגו של הנאשם או להגבילו, שלא ברשות בית המשפט. באופן זה מוגן האינטרס של טובת הנאשם בקבלת ייצוג עקבי ומתמשך. ההנחה היא, כי מקום בו טובת הנאשם תהא דווקא בקביעת מגבלה מסוימת בייצוג או בהפסקת הייצוג כליל, ישקול זאת בית המשפט וייתן לכך את אישורו. על כן, אף אם יוכיח עורך דין כי הגביל את הייצוג לטובת הנאשם עצמו, לא יהא בכך כדי ליתן תוקף לאותה הגבלה, כל עוד לא נתבקשה, וממילא לא ניתנה, רשות בית המשפט לכך.

31.     לאור האמור, ברור כי ההגבלות השונות בייפויי הכוח, כפי שנוסחו בידי המערער, אינן תקפות. בייפויי הכוח שהוגשו לבית משפט השלום בתל אביב ולבית המשפט לתעבורה בבאר שבע צוין כי “תוקפו המתמשך של ייפוי כוח זה תלוי בהסכמתו המתמשכת של מרשי“. התניה כזו איננה תקפה, והיא עומדת בניגוד גמור להלכה שנזכרה לעיל, המתנה את תוקפה של התניה מעין זו ברשות בית המשפט. רשות כזו לא נתבקשה כאן מבתי המשפט, וודאי לא ניתנה. לאור הרציונאל העומד בבסיס סעיף 17(א), של מתן ייצוג יציב ומתמשך לנאשם במשפט פלילי, גם יתר ההגבלות המופיעות בייפוי הכוח, לרבות ייפוי הכוח שהוגש לבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, אינן תקפות, והסכמת הלקוח להן אינה מעלה או מורידה לעניין זה. הגבלה לפיה “…בא כוחי לא יהא מוסמך להשיב על כל שאלה אשר לא נרשמה תחילה…”, או כזו שלפיה “לא יהא בא כוחי מוסמך להסכים לקבלתה של כל ראייה מטעם התביעה, עד תום ראיות התביעה בשלב שלפני הכרעת הדין…”, משבשת את מהלכו התקין של המשפט, ואף אינה עולה בקנה אחד עם מטרת ההגנה על הנאשם.

עד כאן, אחרי שהוצאנו מהטקס את כל הנוגע ל”התבטאויות”, וככל הנוגע לייפויי-הכוח שבמחלוקת, נותרו לנו 1243 מלים, אשר, כפי שראינו בפרק הקודם, לא אומרות ולא-כלום על גדרי-המחלוקת, וכפי שראינו בפרק יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?! – הוא לוקה באיוולת חסרת-הגיון בכל הנוגע ל”הפסקת הייצוג”.

אבל מסתבר, כנראה, שהקשקשן מבין שכל הקונסטרוקציה שלו “לא מחזיקה מים”, והוא מחפש “נסיגה טאקטית” מסעיף 17 (המדבר על הפסקת הייצוג ללא רשות בית המשפט) אל לא-כלום אחר (201 מלים):

32.     אולם, השאלה העיקרית העומדת לפנינו אינה השאלה האם ייפוי הכוח שערך המערער עומדת בדרישותיו של סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא אם בעריכת ייפוי הכוח ובהגשתו לבית המשפט עבר המערער עבירת משמעת. בעניין זה מקובלת עליי השקפתו של בית הדין המחוזי כי שיטתו של המערער בניסוח ייפויי הכוח אינה עולה בקנה אחד עם החובה להושיט עזרה לבית המשפט. בית הדין המחוזי הזכיר בהחלטתו קביעה של ועדת האתיקה של הלשכה לעניין ייצוג חלקי בפלילים. בין היתר הובהר במסגרת אותה קביעה, כי “יתכנו גם מקרים בהם ניתן להגביל ייפוי כוח של עורך דין לשלב מסוים של המשפט בפני אותה ערכאה ובלבד ששלב זה ניתן להפרדה מיתר שלבי המשפט (הליכי המעצר או ההקראה) ועורך הדין לא יוגבל בייפוי הכוח לאותו שלב באופן שלא יאפשר לו מילוי חובותיו כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט“. קביעה זו היא מחודש ספטמבר 1997, לאחר מתן פסק הדין בבג“ץ 4689/94 הנ“ל, ועל פני הדברים, למעט במקרה של הגבלת הייצוג לשלב המעצר, היא איננה מתיישבת עם ההלכה שנפסקה שם. מכל מקום, ייפויי הכוח שניסח המערער אינם מתיישבים גם עם האמור בקביעת ועדת האתיקה, שכן המערער לא הגביל את הייצוג לשלב מסוים של המשפט אשר ניתן להפרידו מיתר שלבי המשפט, אלא יצר מגבלות השזורות לאורך ההליך כולו. …

אמרנו “נסיגה טאקטית מסעיף 17“? לא בדיוק, אלא יציאה מהדלת כדי לחזור דרך החלון!

אבל לא סתם “חזרה דרך החלון“, אלא חזרה עם “תמהיל” של אותו סעיף 17, הכאילללו–זנוח, יחד עם כך ש“ייפויי הכוח שניסח המערער אינם מתיישבים גם עם האמור בקביעת ועדת האתיקה, שכן המערער לא הגביל את הייצוג לשלב מסוים של המשפט אשר ניתן להפרידו מיתר שלבי המשפט, אלא יצר מגבלות השזורות לאורך ההליך כולו” …

ובמלים אחרות: “אני כבר לא מדבר על סעיף 17, אלא על קביעת ועדת האתיקה“, אבל אליה זו שלושה קוצים בה:

האחד – ועדת האתיקה של הלשכה יכולה לקשקש כמה שהיא רוצה, אבל היא לא מוסמכת לקבוע מה מותר לעורך-דין, ומה אסור לו;

השני – קביעתה של ועדת האתיקה דווקא כן מתייחסת לסעיף 17;

השלישי – הקביעה האמורה אומרת כי “עורך הדין לא יוגבל בייפוי הכוח לאותו שלב באופן שלא יאפשר לו מילוי חובותיו כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט”, ואילו יהונתן הקשקשן מדבר על כך שהמערער “לא הגביל את הייצוג לשלב מסוים של המשפט אשר ניתן להפרידו מיתר שלבי המשפט, אלא יצר מגבלות השזורות לאורך ההליך כולו”, אבל הוא לא הראה מה יש באותן “מגבלות השזורות לאורך ההליך כולו” אשר “לא יאפשר לו מילוי חובותיו כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט”, והוא גם לא הראה מדוע אי אפשר להפריד את המשפט כך שהייצוג יתחיל רק בשלב ההוכחות.

האם נדירה במקומותינו התופעה שנאשם – במיוחד במשפטי התעבורה – מתייצב בישיבת ה”הקראה” כשהוא לא מיוצג, ורק לשלב ההוכחות הוא מביא עימו את עורך-דינו? מה הפסול ברצונו של הנאשם לחסוך את שכר-הטירחה של הסניגור לישיבת ה”הקראה”? ואיזו עבירת-משמעת עבר עורך-הדין אם הוא בכלל לא ידע דבר על המשפט ועל הנאשם, וזה האחרון פנה אליו רק לקראת ישיבת ההוכחות?

הערת–שוליים א‘

בסעיף 31 לפסק דינו, אשר הובא לעיל, אומר יהונתן: “לאור האמור, ברור כי ההגבלות השונות בייפויי הכוח, כפי שנוסחו בידי המערער, אינן תקפות”.

נו? …. ואם ההגבלות “אינן תקפות”, לשם מה לדון בהן, ולדוש בהן, כל כך הרבה?

הערת-שוליים ב’

בכל שלושת המקרים בהם מדובר בחלק הזה של פסק-הדין אין טענה (וממילא גם אין קביעה) כי המערער עשה שימוש כלשהו בהגבלות חסרות-התוקף האלה, והשאלה המתבקשת היא על מה רגשו גויים.

האם באמת אין ליהונתן מקש Backspace?

כאמור לעיל, יהונתן הקדיש לייפויי-הכוח 1243 מלים, כדי להגיע בסופן למסקנה שהוא “פיספס” את העיקר, ונזקק לעוד 210 מלים בלבד כדי להחזיר את העיקר על מכונו.

יכול להיות שהוא “למד את הנושא” תוך כדי כתיבת פסק-הדין, כמו אאורליאנו, בסצינת-הסיום של מאה שנים של בדידות (מאת גבריאל גארסיה מארקס), אשר קורא את תולדות משפחתו, וחי אותן בו-זמנית, אבל משמצא יהונתן כי כל אשר כתב בראשונה לא היה ממש רלוואנטי – לא מלאנו ליבו “לבחור” (select) את הטקסט המיותר, לתת מכה קלה על מקש ה-Backspace, ואחרי שנייה זה היה עובר, וזהו.

אבל סביר בהרבה הוא שיהונתן בחר מראש “למרוח” ו”ללכלך” כמה שיותר, כדי לרכך את הקורא, ולסמם אותו עד שבתת-הכרתו הוא כבר שוכנע ב”מסר” שרצה השופט “למכור” לו, ואחר-כך כבר אין זה משנה אם כן סעיף 17, או לא סעיף 17, או סעיף 17 מחופש ל”קביעה” של וועדת האתיקה, אשר ניתנה ללא סמכות, ואפילו ניתנה בסמכות – היא לא מתיימרת לעסוק בנושא-שבמחלוקת.

וכאשר מלכלכים, ומלכלכים, ומלכלכים – כוהני-ה”אתיקה” מנכים זאת “הטחת רפש ושיקוצים” – בסוף משהו נדבק, במיוחד אם מטיח-הרפש הוא שופט בית המשפט העליון.