בבית משפט השלום                                                                                         ת.א. 28492/06

בתל   אביב   –   יפו

 

 

מישאל חשין

 

ע”י ב”כ עוה”ד ליבליך-מוזר, משרד עו”ד

מרחוב הנמל 40 תל-אביב, ת.ד. 300 ת”א 61002

טל: 03-5442370 פקס: 03-5442375                                התובע

 

                                                            –   נ   ג   ד   –

 

                                                1.  מעריב הוצאת מודיעין בע”מ

 

                                                2.  נועם ביטון

 

                                                3.  ירון דורון

 

                                                כולם ע”י ב”כ עוה”ד עמית דולב ו/או אורי שנהר

                                                ו/או ענבל ארבל ו/או גליה אליהו

                                                מרחוב יגאל אלון 65 תל-אביב, 67443

                                                טל: 03-5618080 פקס: 03-5618082                           הנתבעים

 

כתב הגנה

 

1.            הנתבעים טוענים כי אין מאחורי תביעה זו מאום וכי היא איננה אלא נסיון להשתיק ביקורת ציבורית לגיטימית ו”להתחשבן” באופן קטנוני ביותר עם העיתון “מעריב” (ואף עם התקשורת בכלל).

 

2.            ויודגש, מדובר בביקורת ציבורית על נושא חשוב מאין כמותו, שעדיין לא עלה לדיון ראוי וממצה בציבוריות ובתקשורת הישראלית.

 

3.            התובע נתבע בבית משפט השלום בירושלים ע”י מר פרדי נצר (להן: “האזרח נ'”), אשר טען כי התובע התנגש ברכבו וגרם לו לנזק ברשלנותו. התובע מצידו הכחיש את גירסתו העובדתית של האזרח נ’.

 

בית משפט השלום בירושלים נדרש אפוא לקבוע מי מן השניים – האזרח נ’, או שמא המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ד”ר חשין – שיקר בעדותו.

 

בית משפט השלום בירושלים ניצב בפני משימה לא פשוטה: היה עליו להכריע בין שתי גרסאות, שאחת מהן נמסרה ע”י שופט בכיר ממנו, העומד כמעט בראש ההיררכיה השיפוטית במדינה, ושלמרותו ולביקורתו הוא כפוף. לא זו בלבד, היה עליו לבצע משימה זו בדרך שלא תהא בה, ולו שמץ של מראית עין, של מנהג איפה ואיפה, או של העדפתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון על פני האדם מן הישוב.

 

4.            אלא שלדעת האזרח נ’ (דעה המבוססת, בין השאר על האמור בסעיפים 8-10 להלן), כשל בית משפט השלום בירושלים במשימה זו ועל פניהם של הדברים נהג איפה ואיפה בניהול התיק ובהכרעה בו.

 

              האזרח נ’ הלין בפני הנתבעים על כך, והנתבעים עשו את שחובה היה עליהם לעשות בשיטת משפט דמוקרטית, המכבדת את השוויון בכלל והשוויון בפני החוק בפרט, את כבוד האדם, את חופש הביטוי ואת זכותו של הציבור לדעת: היינו, לפרסם את הדברים.

 

5.            מדובר בסוגייה חשובה, מעניינת ועקרונית מאין כמותה, בעלת עניין ציבורי רב, הראויה בהחלט אחת ולתמיד לדיון ציבורי ותקשורתי פתוח ונטול עכבות: כיצד יתפקד שופט בערכאה נמוכה, כשעליו לדון בעניין אישי של שופט בכיר ממנו, אשר בדרך כלל הוא זה הנתון לביקורתו ולמרותו.

 

ביקורת כלפי מערכת אכיפת החוק (משטרה, בתי המשפט), שתפקודה נמצא לקוי, שעה שעליה לדון ולהכריע בעניינו האישי של שופט בית המשפט העליון, המצוי בראש ההיררכיה של המערכת היא ביקורת ציבורית נדרשת, חשובה ביותר ולגיטימית מאין כמותה (ואין זו ביקורת כלפי התובע באופן אישי, כפי שהוא מנסה להציג זאת).

 

6.            התובע עצמו, הוא שלימדנו בפסיקותיו את חשיבותו של עקרון השוויון (ראה למשל בג”צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ. שר העבודה והרווחה, פ”ד נב(3) 630, 650-652; בג”צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ. הכנסת, פ”ד נ(3) 485, 502), כמו גם את מעלותיו של כבוד האדם ( למשל: עע”א 4463/94 גולן נ. שירות בתי הסוהר, פ”ד נ(4) 136, 168), אלא שכאשר אמורים היו הדברים בזכותו של האזרח נ’ (שניצב מולו בסכסוך אישי) לשוויון מחד, ולהבעת דעתו הלגיטימית והכנה מאידך, מצא התובע לנכון להגיש תביעה זו, שמשמעותה מניעת האפשרות ליתן ביטוי תקשורתי לאזרח נ’.

 

אין לאפשר לתובע לחסום ולהשתיק דיון כזה ואין לאפשר צנזורה על נושא שכל “חטאו” בכך שהינו נושא רגיש מבחינת המערכת.

 

7.            הטענה בדברי הביקורת של האזרח נ’, מקורה ביחס המועדף והבלתי שוויוני שמעניקה המערכת לאדם בעל תפקיד נכבד – במקרה זה, במערכת המשפט, יחס הנוטע – או לכל הפחות, עלול לנטוע – בליבו של האדם מן היישוב את הרושם כי אותם בכירים, בעלי תפקידים, זוכים לעתים להיות “מעל החוק”.           

 

8.            אין צורך להפליג למרחקים על-מנת להיווכח כיצד ניכר היחס המועדף האמור.

 

              באותו משפט, שהתנהל בין האזרח נ’ לתובע, ניהל בית המשפט את פרוטוקול הדיון. בפתח חקירתו הנגדית של האזרח נ’ כתב בית המשפט כך: “התובע [הכוונה כמובן לאזרח נ’ – ע.ד.] לאחר שהוזהר והתחייב כחוק”. ואילו בפתח חקירתו הנגדית של התובע, כתב בית המשפט כך: “מר מישאל חשין לאחר שהוזהר כדין” [ההדגשות הוספו].

 

              עינינו הרואות, בעוד שהאזרח נ’ מכונה “התובע”, ובית המשפט אינו מסתפק בהזהרתו, אלא אף דורש ממנו, כדרישת החוק, להתחייב (וכך אף משני העדים האחרים שהעיד האזרח נ’ מטעמו), הרי שהתובע [כאן] אינו מכונה “הנתבע” (על אף שזה היה מעמדו בתיק הנ”ל), אלא “מר מישאל חשין” [ההדגשה הוספה]. לא זו בלבד, אלא שבית המשפט מוותר על התחייבותו של התובע [כאן] להעיד אמת, התחייבות הנדרשת על-פי החוק, ושאותה דרש הן מהאזרח נ’ והן  משני עדיו (ולמעשה מכל מי שהעיד בפניו, למעט מהתובע).

 

              העתק מפרוטוקול הדיון במשפט שהתנהל בין האזרח נ’ לתובע מצורף לכתב ההגנה ומסומן “א”.

 

אין ספק, שאזרח מן השורה, דוגמת האזרח נ’, עשוי להתרשם מעובדות אלו – ובצדק רב – כי התובע זכה מבית המשפט לכל הפחות ליחס מועדף, אם לא למעמד של מי שהינו “מעל החוק”.

 

9.            בכך לא התמצה היחס המועדף והבלתי שגרתי לו זכה התובע ממערכת אכיפת החוק, יחס שהאזרח נ’ לא זכה לקבלו. בתאריך 8.8.02 (יום לאחר תאונת הדרכים נשוא המשפט בין התובע לאזרח נ’), שלחה משטרת ישראל לתובע הזמנה לסור לחקירה בעניין מעורבותו בתאונה. בראש ההזמנה נכתב “דחוף מאוד”, ובגופה צויין כי התובע נדרש להתייצב בתחנה “מייד ודחוף”.

 

              העתק ההזמנה מצורף לכתב ההגנה ומסומן “ב”.

 

              למרות זאת, גירסתו של התובע נמסרה לראשונה רק בתאריך 15.8.02, כלומר שמונה ימים לאחר קרות התאונה ושבוע ימים לאחר שזומן להתייצב “מייד ודחוף”. לא זו בלבד. התובע מסר את גירסתו בלשכתו שבבית המשפט העליון, ולא בתחנת המשטרה, כפי שצויין בהזמנה.

 

              יצויין, כי האזרח נ’ נחקר בתחנת המשטרה, וזאת יום אחד בלבד לאחר קרות התאונה.

 

              למותר יהא זה להכביר מלים, בהקשר זה, על החשיבות שבגביית עדות מייד בסמוך לקרות הארוע, חשיבות שככל הנראה, לא עמדה – משום מה – לנגד עיני המשטרה, כשמדובר היה בגביית עדותו של התובע.

 

10.          אביו של האזרח נ’ העיד בבית המשפט, בעדות שלא נסתרה, כי לאחר שבנו פונה ממקום התאונה לבית החולים, נסע לביתו על-מנת להביא מצלמה ולתעד את מצב רכבו של התובע לאחר התאונה. משחזר למקום התאונה, גילה שהרכב נלקח מהמקום. הוא שאל את השוטר שהיה במקום היכן יוכל למצוא את הרכב, וזה האחרון השיבו: “אתה לא יודע של מי הרכב הזה?”. כשהשיב האב בשלילה, הוסיף השוטר כי מדובר בשופט בית המשפט העליון מישאל חשין, וכי אין אפשרות לצלם את הרכב.

 

11.          דוגמא נוספת ליחס שקיבל התובע מבית המשפט, נוכל למצוא בפסק הדין שנתן כב’ השופט מינץ. בפסק דינו, בו העדיף בית המשפט את עדותו היחידה של בעל דין – התובע, אל מול 3 עדויות שהובאו מטעם האזרח נ’ (שלפחות אחת מהן – של השוטר שנקרא למקום התאונה – אין חולק כי הינה אובייקטיבית ונטולת אינטרסים) מבסס בית המשפט את הכרעתו, בין היתר על כך ש“הנתבע גם לא הכחיש כי פגע בעמוד החשמל”. זאת הוא עושה, בניגוד גמור לעדותו של התובע (הנתבע שם), שאומר בעדותו: “אני לא פגעתי בעמוד החשמל”. ולפני כן: “אין לי ספק שאם הייתי פוגע בעמוד החשמל הייתי מציין את זה”.

 

              העתק פסק-הדין מצורף לכתב ההגנה ומסומן “ג”.

 

12.          ואכן, בערעור שהגיש לאחרונה האזרח נ’ לבית המשפט המחוזי, הוא טוען כדלקמן:

 

              “התובע [כך במקור] יטען כי בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו מס’ טעויות מהותיות, ולא מן הנמנע כי מעמדו הבכיר של הנתבע [כך במקור] מס’ 1, כשופט בית המשפט העליון, שימש מרכיב חשוב אם לא מכריע בפסק הדין“. [ההדגשה הוספה].

 

              העתק הודעת הערעור מצורף לכתב ההגנה ומסומן “ד”.

 

13.          לנוכח האמור לעיל ובהביאנו בחשבון את ידיעותיו המשפטיות המפליגות של התובע, אין צל של ספק, כי התובע היה ער לכך שהפרסום נשוא התביעה הוא פרסום ציבורי חשוב מאין כמותו, עקרוני ולגיטימי. אלא שהתובע הגיש את תביעתו, כאמור, כי יש לו “חשבון” עם העיתון “מעריב” (ועם התקשורת בכלל).

 

14.          לקראת סיום כהונתו בבית המשפט העליון, פורסמה ב”מעריב” כתבה שעסקה בתובע. בכתבה זו צויינו יחסו הנוקשה של התובע למתדיינים בפניו, עויינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, וכן נטען בכתבה כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית: בין השאר חשף “מעריב” כי התובע לא שמר על קשר עם בתו מחוץ לנישואין, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם.

 

              עוד נטען בכתבה כי בעוד שהתובע היה ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, הרי שלא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אף לשונו של התובע גונתה בכתבה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית.

 

              העתק הכתבה מצורף ומסומן “ה”.

 

15.          ואכן, זועקת לעין העובדה, שהאזרח נ’, המקור לפרסום שהוא עילת התביעה, בעל-דברו של התובע, אשר אין מחלוקת שאמר את הדברים לנתבע 3, אינו נכלל כנתבע בתביעה זו. התובע העדיף – מטעמיו – לתבוע רק את ה”צינור”, או ה”מראה”, ששיקפה את הדברים והביאה אותם לידיעת הציבור, כפי שחובה היה עליה לעשות משנחשפה לביקורת שמתח האזרח נ’, ולא את בעל דינו האמיתי.

 

16.          על כך שהתובע בא חשבון עם כלי התקשורת ניתן ללמוד אף מראיון שהעניק לאחרונה לגלי צה”ל, ראיון שהתייחס להתבטאות פומבית אומללה ונוראה של התובע שהתפרסמה בעיתון “הארץ”. התובע ניצל את הבמה שניתנה לו והתבטא כך:

 

“לכן כאשר אומרים התקשורת אשמה – כן”;

 

“זה כותרת אכזרית, כותרת רעה. דברים רעים אלה  … יוצא גם בצורה מתנשאת. זה רע!! רע מאוד!!”;

 

“הפרסומים בעיתונות גרמו לי עוגמת נפש רבה”;

 

“בתקשורת שעושים את הדברים האלה לאישיים ולא לענייניים”;

 

העתק מתמליל של הראיון מצורף לכתב ההגנה ומסומן “ו”.

 

17.          אלא שעמדתו המחמירה של התובע נגד החופש להתבטא ולפרסם, ונגד השיח הציבורי והדיון החופשי, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה, נסתרת ע”י התובע עצמו בהתנהגותו, עד כדי כך שהעמדה המחמירה שהוא מציג, נגד התבטאויות חופשיות מגעת כדי התחסדות והתממות, שלא לומר צביעות. וזאת כדלקמן:

 

ראשית, ממש בסמוך להגשת התביעה, התבטא התובע התבטאות פומבית בנוגע לנשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, באמרו: “ברק מוכן שיתפוצצו בין 30 ל- 50 אנשים, אבל שיהיו זכויות אדם”.

 

זהו דיווח – פרי יצירת כפיו של התובע – לא נכון, לא הגון, משמיץ ומשתלח אודות הכרעה שיפוטית (נזכיר: המדובר כמובן, בפסק-דינו של נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, בעניין חוק האזרחות, שהתובע העדיף לתארו בצורה האומללה שבה תיארו).

 

התובע עצמו מכנה את דבריו הנ”ל: “פליטת פה נוראה”  ו- “דברים שטוב היה להם שלא נאמרו משנאמרו”.

 

על טענת התובע בתביעתו זו, ראוי אפוא לומר לו: “קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים”.

 

ושנית, כאשר נדרש התובע להתייחס, להסביר, או להצדיק את ההשתלחות חסרת הרסן וההתבטאות האומללה, הוא הצדיק אותה, גילה גישה סלחנית ביותר כלפיה והעניק לה את מלוא הלגיטימציה, על אף שכינה אותה, כאמור, כפי שכינה אותה (“נוראה” וכו’). וכך אמר:

 

“מותר לאדם לומר דברים. מותר לומר דברים”.

 

וכן:

 

“הלשון מתגלגלת, מתגלגלת לפני האדם …”

 

18.          כלומר, זוהי תורתו של התובע, המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר: לו עצמו מותר לומר דברים שהם בגדר פליטות פה נוראיות, ואשר לא היו צריכות להיאמר, כלומר, יש להיות סלחנים לגביו. אך הדין שונה ביחס לאזרח מן השורה, דוגמת האזרח נ’, שכלפיו צריכה הגישה להיות מחמירה הרבה יותר, ואין לאפשר לו אפילו להביע את דעתו הלגיטימית על יסוד עובדות אמת. זאת, מבלי שנזכיר את הנתבעים, שלהם, לפי שיטתו של התובע אסור אפילו לצטט כלשונה את דעתו של האזרח נ’, שאליה נחשפו.

 

19.          מעניין לעניין באותו עניין: בהזדמנות קודמת, הרשה התובע לעצמו להשמיץ, בהכללה, גם את “אנשי הזדון” – כך כדבריו – שמנסים לטרפד את מינוייה של גב’ דורית בייניש כנשיאה הבאה של בית המשפט העליון, אך סירב לבקשה לנקוב בשמותיהם. כך נוצר מצב שבעיני הציבור נותרו, מן הסתם, אנשים תמימים שהתובע לא כיוון אליהם, חשודים כ”אנשי זדון”, באופן שנגרם להם נזק רב מלשונו השלוחה של התובע. התובע שהיה ער לכך, סירב למרות זאת, לומר אל מי כיוון.

 

20.          בתום הדיון המשפטי שהתנהל בין התובע לבין האזרח נ’, אכן נותר התובע עם השופט מינץ באולמו, בעוד שהאזרח נ’ ופרקליטו יצאו את האולם. על רקע זה ועל רקע כל האמור לעיל, הביע האזרח נ’ את דעתו כפי שהביעה בפני הנתבע 3.

 

21.          עיקרה של הכתבה הוא בדיווח נכון והוגן מההליך השיפוטי. בסיומה הובאו תגובתם לפסק הדין של האזרח נ’, שתביעתו נדחתה, ושל בא-כוחו. ויודגש: מדובר בהבעת דעתו ותחושותיו בדבר אופן התנהלות ההליך.

 

              הקטע שעליו מבוססת התביעה, מתוך תגובתו של האזרח נ’ אינו נחזה בעיני הקורא הסביר כתיאור עובדתי של התרחשות שאירעה במציאות, אלא כספקולציה שמטרתה היא למתוח ביקורת על השופט שבפניו התנהל התיק. כך למשל אומר האזרח נ’: “אחרי זה הם בטח עלו ללשכת נשיא השלום ובטח סגרו ביניהם מה יהיה פסק הדין. אף אחד לא ישכנע אותי שזה לא היה כך” [ההדגשות הוספו והן ממחישות כי הדברים הם ספקולציה של הדובר, הא ותו לא].

 

22.          תגובת בא-כוחו של התובע הובאה בכתבה במלואה, והדבר מחזק שבעתיים את הטענה כי הבאת דברי האזרח נ’ לא נועדה לתאר את שאירע ובוודאי לא הקנתה להם כל אמינות. הבאת הדברים לידיעת הציבור נועדה לתאר את תחושותיו של מי שבחר לתבוע שופט.

 

23.          כותרת המשנה של הכתבה משקפת את הנטען לעיל ואין בה כדי לשקף את עמדת הנתבעים או את המציאות. המילה “קומבינה” שזורה במשפט המביא לידיעת הקורא כי מדובר בטענתו של האזרח נ’. קורא סביר אינו מסיק מתוך הכותרת והכתבה כי היתה קנוניה אלא כי זו תחושתו של האזרח נ’. כך גם נאמר בכותרת המשנה של התגובות: “מישאל חשין על האשמות הקומבינה של נצר: להד”ם”.

 

24.          כתיבת הכתבה נעשתה מתוך מילוי חובה עיתונאית להביא לידיעת הציבור פרטים שיש בהם עניין ציבורי רב כאמור לעיל. הכנת הכתבה נעשתה בצורה מקצועית ומיומנת, בתום לב, בסבירות ובהגינות מרביים.

 

25.          לנוכח טענותיו של התובע כלפי הנתבעים, על מנת לסיים את העניין בדרכי שלום, ומבלי להודות בנכונותן של הטענות או בכל אחריות, פרסמו הנתבעים, בגליון יום 3.4.06 של המקומון “כל הזמן” ידיעה, שהעתקה צורף כנספח ג’ לכתב התביעה.

 

              לאור נוסח הידיעה ונסיבות פרסומה, תמוה שהתובע בחר להגיש את תביעתו, שכאמור הוגשה משיקולים זרים, שכן הנוסח שפורסם, הקטין עד כדי איפוס כל נזק שעלול היה להיגרם לתובע, אם בכלל (ולטענת הנתבעים כלל לא היה פוטנציאל של נזק כזה).

 

26.          התובע אינו מציין בכתב התביעה את מס’ תעודת הזהות שלו ואף לא את מען מגוריו, דברים שחובה לכלול בכתב התביעה על פי תקנות סדר הדין האזרחי, וחזקה על התובע שהדבר נהיר וידוע לו היטב.

 

27.          הנתבעים מכחישים את סעיף 2 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

28.          הנתבעים מכחישים את סעיף 3 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

29.          הנתבעים מכחישים את סעיף 4 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

30.          הנתבעים מכחישים את סעיף 5 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

31.          הנתבעים מכחישים את סעיף 6 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

32.          הנתבעים מכחישים את סעיף 7 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו וכן את האמור במכתב נספח ב’ לכתב התביעה. יצויין, כי ב”כ התובע טועה ומטעה במכתבו שעה שהוא נוטע את הרושם כי בכתבה נטען עובדתית שהתובע נכנס ללשכתו של השופט מינץ וללשכת הנשיא.

 

33.          הנתבעים מכחישים את סעיף 8 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

34.          הנתבעים מכחישים את סעיף 9 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

35.          הנתבעים מכחישים את סעיף 10 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו. כן הם מכחישים את כל האמור במכתב נספח ג’ לכתב התביעה.

 

36.          הנתבעים מכחישים את סעיף 12 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

37.          הנתבעים מכחישים את סעיף 13 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו. מבלי לגרוע מכלליות ההכחשה, הנתבעים טוענים כי הפרסום נספח ו’ הינו סביר לחלוטין בנסיבות העניין, אם לא למעלה מכך.

 

38.          הנתבעים טוענים כי אמנם לא העלו כל תרומה כספית, זאת לנוכח צדקתם המוחלטת בתביעה מופרכת זו.

 

39.          הנתבעים מכחישים את סעיף 15 לכתב התביעה וכל חלק וחלק ממנו.

 

40.          הנתבעים מכחישים את זכותו של התובע לסעדים הנתבעים בסעיפים 16 ו- 18 לכתב התביעה.

 

41.          הנתבעים טוענים כי אין בכתבה משום לשון הרע על התובע, לא במישרין ובשלמות ולא משתמעת.

 

              מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, טוענים הנתבעים כי התובע לא הראה כיצד לשון הרע והתייחסותה אליו משתמעת מן הכתבה או מנסיבות חיצוניות.

 

42.          מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, טוענים הנתבעים כי אין בכתבה כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות, או כדי לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, או לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, או לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

 

43.          מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, טוענים הנתבעים כי גם אם יש בכתבה משום עוולה של פירסום לשון הרע, דבר המוכחש, עומדות להם ההגנות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: “פקודת הנזיקין”) וכן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, ובין היתר, אלו המפורטות להלן.

 

44.          הנתבעים טוענים, כי אם ביצעו כלפי התובע עוולה, והדבר מוכחש, הרי היא בגדר מעשה של מה בכך, כמשמעותו בפקודת הנזיקין.

 

45.          הנתבעים טוענים כי התובע חשף עצמו במודע ומרצונו לפירסום ואף גרם לפירסום.

 

46.          הנתבעים טוענים כי הפירסום נשוא תביעה זו הינו בגדר “פירסום מותר”, כמשמעותו של מונח זה בחוק איסור לשון הרע, בין השאר לנוכח הוראתו של סעיף 13(7) לחוק.

 

47.          הנתבעים טוענים כי מה שנאמר בכתבה הוא אמת וכי היה ענין ציבורי בפירסומו.

 

              עוד טוענים הנתבעים, כי גם אם לא תוכח אמיתותו של פרט כלשהו בכתבה, הרי שמדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

 

48.          הנתבעים טוענים כי פרסמו את הכתבה בתום לב וכי חלה אחת, או יותר, מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ובין השאר, אלו המנויות להלן.

 

49.          הנתבעים טוענים כי פרסמו את הכתבה בתום לב וכי היחסים שבינם לבין האנשים שאליהם הופנתה הכתבה הטילו עליו חובה חוקית ו/או מוסרית ו/או חברתית לפרסם את הכתבה.

 

50.          הנתבעים טוענים כי פרסמו את הכתבה בתום לב וכי הכתבה נכתבה לשם הגנת עניינם האישי הכשר שלהם ו/או של מר נצר ו/או של האנשים שאליהם הופנתה הכתבה ו/או של האנשים בהם מעוניינים הנ”ל בענין אישי כשר.

 

51.          הנתבעים טוענים כי פרסמו את הכתבה בתום לב וכי הכתבה היתה הבעת דעה על התנהגות התובע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של התובע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

 

52.          הנתבעים טוענים כי פרסמו את הכתבה בתום לב וכי הכתבה היתה הבעת דעה על התנהגות התובע כבעל דין בישיבה פומבית של דיון משפטי או כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של התובע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

 

53.          הנתבעים טוענים כי פרסמו את הכתבה בתום לב וכי הכתבה היתה ביקורת על פעולה שעשה התובע בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של התובע במידה שנתגלו באותה פעולה.

 

54.          הנתבעים מכחישים כי לתובע נגרם ו/או יכול היה להיגרם נזק בעקבות הכתבה.

             

מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, אם נגרם לתובע נזק, והדבר מוכחש, הוא נגרם באשמו שלו בלבד. אין אפוא לתובע להלין, אלא על עצמו.

 

55.          הנתבעים טוענים כי התובע לא נהנה משם טוב עובר למועד הפרסום הנטען. הנתבעים שומרים על זכותם להביא ראיות בענין זה, לפי סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע.

 

56.          הנתבעים טוענים כי אם ביצעו כלפי התובע עוולה ואם נגרם לתובע נזק, והדבר מוכחש, הרי שהתובע ידע והעריך, או שיש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרם לנזק וחשף את עצמו למצב זה מרצונו.

 

57.          הנתבעים טוענים כי אם נגרם לתובע נזק באשמם, והדבר מוכחש, הרי שהתנהגותו של התובע, היא שהביאה לידי אשמם של הנתבעים, ולפיכך יש לפטור את הנתבעים מלפצות את התובע.

 

              לחילופין, טוענים הנתבעים כי התובע, באשמו התורם, גרם לנזק, אם נגרם לו נזק, והדבר מוכחש. הנתבעים טוענים כי אשמו התורם של התובע עולה כדי 100%.

 

58.          הנתבעים טוענים כי באם יחליט בית המשפט לפסוק לתובע פיצויים, עליו להתחשב לטובתם בהקלות המנויות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע ובין השאר, באלו המנויות להלן.

 

59.          הנתבעים טוענים כי גם אם פורסמה לשון הרע, והדבר מוכחש, הם היו משוכנעים באמיתותה של לשון הרע.

 

60.          הנתבעים טוענים כי גם אם פורסמה לשון הרע, והדבר מוכחש, הם לא נתכוונו לפגוע.

 

61.          הנתבע טוענים כי גם אם פורסמה לשון הרע, והדבר מוכחש, לשון הרע לא היתה  אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והם נקבו את המקור שעליו הסתמכו.

 

62.          הנתבעים טוענים כי גם אם פורסמה לשון הרע, והדבר מוכחש, הם התנצלו בשל הפרסום, ותיקנו והכחישו את הפרסום.

 

63.          הנתבעים טוענים כי אין כל בסיס או יסוד לסכום הפיצויים המופרז הנתבע.

 

64.          הנתבעים טוענים כי התובע אינו זכאי מהם לסעדים הנתבעים על-ידו, כולם או חלקם.

 

לאור כל האמור לעיל, יתבקש כב’ בית המשפט לדחות ו/או למחוק את התביעה על הסף ולחילופין לדחות את התביעה ולחייב את התובע לשלם לנתבע את הוצאות המשפט וכן שכ”ט עו”ד ומע”מ בגינו.

 

 

היום:

 

 

                                                                                                _____________________

                                                                                                         עמית דולב, עו”ד

                                                                                                           ב”כ הנתבעים

 

מעריב/חשין/ע13