א.         מדוע לא ייאכף וימומש עקרון רציפות הדיון שניתן לו ביטוי חקיקתי בהוראת תקנה 152 (א) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד – 1984 (להלן – “התקסד”א”) ; בהוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב – 1982 (להלן – “החסד”פ”) והוראות חוק אחרות, באופן שישמעו הראיות בתיק ברציפות, יום אחר יום לאחר שהמשפט החל בשמיעת הראיות?

ב.         מדוע לא יינקטו סנקציות משמעתיות נגד שופטים שלא יקיימו את עקרון רציפות הדיון?

ג.          לחלופין, מאחר והעיקרון בלתי ישים, מדוע לא יבוטלו ההוראות בדין המעגנות את עקרון רציפות הדיון?

המצב המשפטי המצוי

1.         המצב המשפטי המצוי כיום בהקשר של אכיפת עקרון רציפות הדיון הינו עגום ביותר. מרבית בתי המשפט בישראל בערכאות שלום ומחוזי אינם אוכפים עקרון זה.

2.         על אף מודעות המערכת המשפטית בישראל לאי אכיפה מוגברת של עקרון זה בבתי המשפט, לאורך שנים רבות, לא נעשה דבר לפתרון הבעיה.

3.         מעולם לא הוגשה עתירה לבג”צ ליישום עקרון רציפות הדיון אף על חשיבותו המיוחדת והרבה. מה כן נעשה? עלתה סוגיית עקרון הרציפות בדיון, באגב אורחא, בערכאות ערעור שיפוטיות מבלי שניתן לה פתרון מעשי. כן והוגשו כ-10 עתירות כנגד שופטים בסוגיות שונות שהמכנה המשותף להן, חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי.

שלא להתפלא, כל העתירות נדחו על הסף מטעם של חוסר סמכות שפיטות.

דרישת סף אחת, מיני רבות ומשונות.

4.         הסיבה למיעוטן של העתירות כאמור לעיל, כנגד שופטים, אינה נעוצה בהעדר הצורך לבקר את פעולתן המנהלית והשיפוטית של השופטים, אלא נהפוך הוא, קיים צורך רב ועצום לעשות כן. הצורך נובע בעיקר בשל ריבוי התקלות והפגמים הניקרים בדרכי עבודתם של השופטים המביאים לפגיעה קשה בזכותם של מתדיינים, בעלי דין, חשודים, עצורים, נאשמים וכיוצ”ב בדרך של שררה, הבנה לקויה, אי לימוד התיק, קלות ההכרעה וכיוצ”ב.

5.         כל מנהלי בתי המשפט ושרי המשפטים, מקום המדינה ועד היום לא ראו לעצמם כל חובה לתיקון הסוגייה. מכאן נובע הצורך המיידי והדחוף להתערבות בג”צ בסוגיה, בפרט שההיסטוריה המשפטית ציבורית מלמדת כי כל הגופים המנהליים בתוך המערכת המשפטית אינם מסוגלים לתת מענה ראוי לביקורת על שופטים בהיבטים מנהליים, הקשורים בעיקר לדרכי ניהול המשפט.

6.         בג”צ קבע לעצמו עקרון שפיטה ייחודי וצר בהתבססו על סעיף 15(ד)(3) סיפא לחוק יסוד: השפיטה תוך התעלמות מודעת מהסמכויות הגורפות שהוענקו לו בסעיף 15 (ג), 15 (ד) רישא לחוק יסוד: השפיטה לדון ולתת צווים כנגד בתי משפט שחוק היסוד דן בהם.

7.         השפיטה מורה את בית המשפט הגבוה לצדק כי לא יידרש לעתירות המופנות כנגד בתי משפט שחוק היסוד דן בהן, ובהן כמובן, בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי, אלא שיעשה זאת בכל זאת, במקרים חריגים ונדירים ביותר ובעילות מצומצמות כגון

חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי למשל מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מנהלי טהור.

(ראו: בג”צ 7172/97 כרמקס בע”מ נ’ בית המשפט העליון, דינים עליון, כרך

נג, 909 ; בג”צ 3473/00 ערן גלעד נ’ שופט התעבורה יוסף ריבלין, דינים עליון

כרך נח, 179 ; בג”צ 583/87 הלפרין נ’ סגן נשיא בית המשפט המחוזי

בירושלים, פד”י מא(4) 683 ; בג”צ 8693/99 אל – תין נ’ בית המשפט לעניינים

מקומיים בירושלים, דינים עליון נז 304 ; בג”צ 6371/94 דרעי ואח’ נ’ בית

המשפט המחוזי בירושלים, פד”י מט(1) 133, 135 ; בג”צ 8744/96 חוזה נ’ בית

המשפט העליון (טרם פורסם)).

8.         ברישא להוראת תקנה 152(א) לתקסד”א נקבעה לבית המשפט סמכות גורפת “לדחות את הדיון למועד, למקום ובתנאים שיראו לו, אם היה סבור כי למען הצדק מן הראוי לעשות כן”.

אלא שסמכות גורפת זו נבלמת מפורשות ומפקיעה מסמכותו של בית המשפט לדחות את הדיון שלא בהתאם לנסיבות כאמור בסיפא להוראת תקנה 152 (א) קרי, משהחל בית המשפט בשמיעת ראיות שאז חובה עליו לקיים את הדיון “ברציפות יום יום, עד גמר חקירתם של כל העדים זולת אם ראה צורך בדחיה מטעמים מיוחדים שיירשמו”.

9.         אודות הצורך בקיומו של הסדר זה של שמיעת ראיות סמוכים ככל האפשר לאירוע בגינו הוגשה התובענה, עמד על כך ד”ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995 עמ’  474:

“כאשר בקשת דחיה מוגשת אחרי התחלת הבירור, נוהג בית המשפט להקפיד עוד יותר, שכן  תקנה 152(א) מורה על גביית העדויות ברציפות מדי יום ביומו, ומתירה דחיה תוך מהלך גביית העדויות רק מנימוקים שיירשמו בפרוטקול. אפילו הסכמת בעלי הדין אינה נימוק לסטות מן  ההסדר הקבוע בחוק, שכן לא רק למענם, למען בעלי הדין נקבע הסדר זה, אלא לציבור יש עניין בניהול המשפטים כהלכה”.

10.       כלום יש לתמוה על כך שעולה תדיר בפני בית המשפט התופעה לפיה העדים מכריזים כי אינם זוכרים את האירוע, לאחר שחלפו שנים ספורות, מיום האירוע?

11.       מבקרים רבים לתופעה הנ”ל, אף בשורות שופטי ישראל, בשורה ארוכה של פסקי דין, ונזכיר אחדים מהם:

א.         כב’ השופט ברנזון בע”א 697/72 שמעון ויסמונסקי נ’ מרכבים מפעלי מתכת בע”מ, פ”ד כח (1) 429:

“גם כאן לא קויים הנוהל הקבוע בתקנות סדר הדין בדבר שמיעת המשפט ברציפות יום  אחרי יום עד גמירא. אכן, התוצאה הסופית היא בלתי נסבלת במקרה זה בעיקר בשל  האיחור הרב בהתחלת שמיעת המשפט – כשלוש וחצי שנים אחרי הגשתו. הפרשה  חוזרת על עצמה בהרבה תיקי  נזיקין המגיעים לבית משפט זה ואנו רואים חובה לעצמנו להפנות את תשומת ליבם של נשיאי בתי המשפט המחוזיים ושל שר המשפטים ומנהל  בתי המשפט למצב אומלל זה המשווע לתיקון יסודי ויפה שעה אחת קודם”.

ב.         כב’ השופט (כתוארו אז) ש. לוין בבג”צ 4974/92 יעקב רובין, עו”ד נ’ כב’ השופט סגלסון פ”ד מו (5) 772, בהתייחסו להוראה דומה בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ”ב 1982 ( להלן – “החסד”פ”) :

“ולמעשה עקב עומס העבודה שבבתי המשפט, מתעלמים בתי המשפט מסעיף זה המצפה  לתיקונו ‘ולו כדי למנוע מבתי המשפט מלעבור ולהפר יום  יום  את  האמור בה’. בכל  הכבוד – איני מסכים. ישבתי גם אני, כמו שופטים אחרים, בשעתו כשופט של ערכאה ראשונה וקיימתי דיונים מיום ליום ואין לי ספק שצורת דיון זו תרמה ליעול משמעותי ביותר בהליכים;  לדידי לא עומס ההליכים הוא שמונע ציות בתי המשפט למצוות המחוקק הכלולה בסעיף 125 הנ”ל אלא אי ציות לכלל האמור הוא אחד מהגורמים המרכזיים להגדלת עומס העבודה בבתי המשפט… שהרי אין מדובר בכלל טכני אלא בכלל המיועד ליעל את הדיון ואין המטרה מקדשת את האמצעים”. 

12.       על חשיבותה של תקנה 152 (א) לתקסד”א ועל חשיבותו הרבה של עקרון רציפות הדיון אין עוררין בתחום המערכת המשפטית. לראיה במשפטנו, עקרון רציפות הדיון קיבל עיגון חקיקתי בשורה של הוראות חוק דומות כגון: סעיף 125 לחסד”פ (כאמור לעיל) ; סעיף 10 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל”א – 1970 ; סעיף 17 לתקנות הספנות (ימאים) (סדרי דין בבית הדין המשמעתי) התשל”ז – 1977 ; סעיף 8 לתקנות השיפוט הצבאי (בתי סוהר צבאיים) התשמ”ז – 1987 ; סעיף 17א לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי דין של בית הדין), התשכ”ד-1963.

13.       לפגיעה בעקרון רציפות הדיון, כתופעה, יש השלכות מהותיות ושליליות רבות לא רק בתחומו הצר של המתדיין המתבטאת בעינוי דין, פגיעה קשה בראיות והעדויות ובעשיית הסעד פלסתר אם יזכה התובע (למשל במישור האזרחי, גם אם הצד הזוכה בתביעה כספית זוכה בסוף גם בריבית עבור תקופת ההמתנה, אין בכך כפרה על התמשכות המשפט יתר על המידה) אלא ביתר שאת, מתבטאת בתפיסת הציבור בכללותו את שופטיו.

14.       הגישה המקובלת הינה שככל שהמשפט נמשך יתר על המידה, נגרמת פגימה קשה באמון הציבור בשופטיו בפרט, ובאמון הציבור במערכת המשפטית בכלל האמונים על עשיית צדק.

יפים לעניננו דברי כב’ השופט ברנזון בע”א 520/71 צבי גולדברג נ’ צבי בלגה, פ”ד כו (1) 456:  

“יש להתפלא ולהצטער שלא כל העושים במלאכת השפיטה עושים די בכיוון זה, ואינם חשים עד כמה שזה חותר תחת אשיות החוק והסדר במדינה. וכבר זעק המשורר הלאומי שלנו, אמנם בהקשר הרבה יותר חמור – ‘ואם יש צדק, יופע מיד! אך אם אחרי השמדי מתחת לרקיע הצדק יופיע – ימגר נא כסאו לעד’. הצדק, כמו הגשם, הוא לברכה ולא לקללה, כשהוא בא בעתו וניתן במשורה נכונה”. 

המצב המשפטי הרצוי

15.       לדידנו, מעבר לכך שיש להעלות את עקרון רציפות הדיון לדרגת עקרון על במסגרת כללי הצדק הטבעי, כפי שניתן לו מעמדו זה במשפט העברי, יש אף לראות בפגיעה בעקרון זה, עילה ראויה לקבל הגנה חוקתית במסגרת העתירות לבג”צ ולא בדרך של תקיפה ישירה במסגרת ההליכים הרגילים בבתי משפט קרי, ערעור או ערר, שהרי מדובר, בין היתר, בהחלטה מינהלית טהורה הנוגעת ליישום נוהג ונוהל, רווח בסדרי עבודתו של בית המשפט ובעיקר משרתת את הפקידות המנהלית בבית המשפט.

16.       כמו כן, הפתרון המעשי לסוגיית יישום ואכיפת עקרון רציפות הדיון נמצא בפתחו של בית המשפט הגבוה לצדק. יש לפעול לשינוי ההלכה המגבילה את בג”צ לבקורת שיפוטית על בתי המשפט שחוק יסוד: השפיטה, דן בהם וזאת מהטעם כי סוגיית השפיטות ויישום עקרון רציפות הדיון כרוכים זה בזה. לא יהיה ניתן לאכוף את עקרון רציפות הדיון מבלי שיהיה פיקוח צמוד על שופטים בדרכם ליישום עקרון זה. ומה יועיל פיקוח אם אין בחובו הכוח להטיל סנקציות משמעתיות על שופטים המפרים עקרון זה?

17.       אחת מהשתיים: או שאוכפים את עקרון רציפות הדיון ככתבו וכלשונו או שמבטלים אותו. ברי, שהמצב המשפטי והמנהלי בעניין זה חייב להשתנות. אין מערכת שיפוטית נאורה המתירה לשופטיה, ביודעין, לעבור על החוק יום יום, שעה שעה, מבלי לקרוא לתיקון הבעיה.

18.       שופט שלא מקיים את האמור בהוראת תקנה 152(א), סיפא, לתקסד”א ולא את הוראת סעיף 125 לחסד”פ, מבלי לציין טעמים מיוחדים לדחייה הרי שהוא פועל בניגוד לדין תוך חריגה מסמכותו ובאי סבירות קיצונית בדחותו את המשך שמיעת הראיות והעדויות למועד אחר מבלי לקיים דיון ברציפות יום אחר יום .

19.       פעולת שופט המפרה את עקרון רציפות הדיון הנה הפרה גסה של החוק וראוי שבצידה יינקטו כנגד אותו שופט סנקציות משמעתיות. באותה מידה שחייב כל אדם לציית לחוק, כך חלה על שופט חובה כפולה ומכופלת לקיים את החוק, בפרט, שמדובר בהוראת חוק אשר נועדה

מלכתחילה לכוון את השופט בסדרי עבודתו במסגרת ההליך המובא בפניו. 

סוף דבר  

20.       בכך לא סגי ויש למצוא מזור לנפיצותה הרבה של תופעה שלילית זו, מייד וללא דיחוי המופלת שכם על כתפי שופטי ישראל, המוצאת את ביטויה, יום יום בעל כורחם, ומתוך אילוצי זמן ומקום, בדריסה מפורשת של עקרון רציפות הדיון.

21.       בניתוח הבודד הפרטני, אמנם,  נפגע בעל דין לבדו כתוצאה מהתארכותם הרבה של ההליכים המתבטאת בין היתר, במישור הפלילי בעינוי דין, בהוצאות כספיות ניכרות בשכחת האירוע על ידי עדי ההגנה, בהעדר יכולת השחזור ופגימה באיסוף הראיות ע”י הנאשם ועוד.במישור האזרחי, בנוסף לעינוי דין והוצאות כספיות ניכרות גם בשיעור וגובה הפיצוי הלא ריאלי שיגזרו בסופו של דבר על נזקיו, התשתו והבאתו לפשרה או הסדר כפוי, הקהת המוטיבציה ועניינו בתובענה, בצורך המיידי והדחוף להשיג את הסעד הנתבע (למשל בעוולה של לשון הרע קיים צורך דחוף ומיידי להביא לניקיון שמו ומעמדו שנפגעו עקב התנהגותו של הפוגע) ובפגיעה באמצעי ההוכחה והראיות בשל שכחה וכדומה.

22.       אלא שבהקשר הציבורי הרחב של העניין, יש משום צורך דחוף ועדיף מעל פני עניינו האישי של בעל הדין הבודד, מקום ששופטים, מתי מעט, נוהגים תדיר לאנוס את עקרון רציפות הדיון ומביאים על כלל ציבור השופטים בישראל, פגימה קשה, באמונו של הציבור בהם.

23.       אלה, השופטים הנוהגים לפגוע, תדיר, בעקרון רציפות הדיון, עושים זאת, למרבה הפרדוקס בשם “עומס עבודה” אלא, שבעשייתם זו, במו ידיהם הם מביאים על עצמם ועל כל מנהל בתי המשפט לעומס מכופל ובלתי נסבל.

24.       חשוב לזכור ולהזכיר, כי רובו של ציבור השופטים בישראל, אינו שומר על עקרון רציפות הדיון בעניינים אזרחיים ובעניינים פליליים , ובכך הם גורמים, בין היתר, לעינוי דין ודרדור האמון  שהציבור רוחש לשופטים במדרון תלול.

25.       זו השעה וזה המקום לעשות צעד זעיר ל”יישור הלכה על מכונה” וקביעת הלכה אחידה ומנחה מכאן ואילך.

המלצת היום – אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – תמריץ וזרז לשחיתות 

לכתבה המקורית המלאה