כי ”לנו-לנו” ארץ זו
כי ”לנו-לנו” ארץ זו
כמעט בכל שלב וסימן כלשהו על הסרגל ההיסטורי, בעיקר בזיקה לאירועי הנצחה כמו יום השואה ויום העצמאות, נמצאים בקרבנו, והמה לא מעטים, המשקיעים עצמם בהתפכיינות ובהתפייטות על אודות המפגש הדרמטי בין חמישה מרכיבים: “גלינו באונס מארצנו”, “מנעו מאיתנו את העליה”, “סבלנו קשה”, “שבנו לארץ אבותינו” וכי “אין לנו ארץ אחרת”.
אכן טענות כבדות משקל ומשופעות בעוצמה רגשית עזה, אלא שפרט לציון עובדת הסבל הקשה והנורא בתקופת השואה, שאר המרכיבים שגויים ומעוותים אך נעוצים עמוק, כמעט מובנים, בתוך ההיסטוריה של העם היהודי.
נבחן כל טענה לכשעצמה:
ראשית – טענת ה”גלינו באונס מארצנו”. ההגליה הכפויה נכונה, חלקית ומעוטת כמות, בהקשר לגלות האשורית של שלהי המאה השמינית לפנה”ס והבבלית של ראשית המאה הששית לפנה”ס. בשני המקרים מדובר על הגליה עירונית חלקית (שומרון וירושלים) ועל הגליה כפרית חלקית (סביבות שומרון וירושלים).
הגליה נקודתית נוספת, קטנה הרבה יותר באופן יחסי מקודמותיה, היתה זו של שלהי המרד הגדול (71 לספ’) ושלהי מרד בן כוסבה (135 לספ’). הוגלו מורדים ש”דם על ידיהם” (כמה מאות בסך-הכל. אולי?).
מה שכן, וזו אולי הנקודה המרכזית בזיהוי נסיבות הגלות: לא מעטים עקרו מהארץ מסיבות כלכליות, כשסיום המרידות והגזירות הרומיות בעקבותיהן יצרו מצב כלכלי בלתי נסבל, שבעקבותיו עזבו את השטח (ובעיקר במרכזי המרידה ביהודה) בעיקר חקלאים יהודים. חלקם התמקם באזורים שלא נפגעו כתוצאה מן המרידה וחלקן היגר למצרים או לבבל – שני המרכזים הקהילתיים היהודים הגדולים מחוץ לגבולות הפרובינקיה יהודה.
חלק מהמהגרים שב בחזרה בשעה שהנסיבות הכלכליות היו נוחות, אם כי לגבי ממדי החוזרים אין לנו מידע.
אף הטענה כי היהודים הוגלו “מארצם וממולדתם” על-ידי המוסלמים אינה נכונה. אנו מוצאים תופעה מעניינת של צמיחת קהילות יהודיות באגן הים התיכון במהלך השליטה המוסלמית, הח’ליפית, משלהי המאה השמינית לספ’ ואילך, כמו בדרום איטליה, בצפון אפריקה ובספרד, אך אין בין התופעה הזו לבין הגליה יהודית דבר ולא חצי דבר.
זאת ועוד, הסיבה המרכזית לתופעה זו נעוצה דווקא בגורמים יהודיים שביקשו לשדרג מעמדם הכלכלי והחברתי על ידי הצטרפות למהלכים הקולוניזטוריים של הח’ליפות האיסלמית (בעיקר בספרד). הללו תקעו יתד נאמן באותם שטחים והקימו לעצמם קהילות, אשר ברבות הימים הלכו ושגשגו.
שנית – טענת ה”מנעו מאיתנו לעלות” אף היא שקרית ומעוותת. העדר התמלאותה של “ארץ ישראל האבודה” ב”גולים” השבים ל”מכורתם” נבעה מן הטעם הפשוט מצד אחד והמורכב מצד שני: קהילות יהודיות שקמו, נאמר בספרד המוסלמית, ואחר-כך הנוצרית, או בצרפת או בגרמניה, היו נטועות שורש עמוק במכורתם חדשה, ועל אף הגלים השליליים שפקדו אותן מדי פעם בפעם, ראו באירופה את מולדתם-מכורתם ופשוט סרבו לראות עצמם כמהגרים פוטנציאליים השבים למזרח.
אין להוציא כמובן מכלל אפשרות את הקשיים הכלכליים שהיו כרוכים בעקירה ממקום מושבם, בהגירתם לארץ ישראל ובהתיישבות בה.
הצידוק לישיבתם של היהודים ב”גלות”, בתפוצות אירופה בעיקר, היה הציפייה לבוא המשיח. סינדרום האפקט המשיחי התפתח בתפוצות כדי להצדיק מחד את העמקת שורש ההתיישבות באירופה, ומאידך להצדיק את העדר הניסיון להגר לישראל, שהרי כל המנסה לעלות לישראל בכוחותיו וביוזמתו מעכב את ביאת המשיח. וכך, כמו כל “דת טובה”, המתפתחת מתוך צורך קיומי ומהותי להתמודד עם שאלות נעלמות-ונאלמות פיתרון, התפתחה לה התפיסה המשיחית המאפשרת ליהודי “ללכת עם… ולהרגיש בלי…”. כלומר לחיות ב”גלות המעיקה” ולא לנסות אפילו להגר לישראל. וכך שלם הוא עם עצמו ועם אלוהיו.
זאת ועוד, הסינדרום המשיחי התעבה על ידי פילפוליסטיקה רבנית (אף היא מרוצה מעצם ישיבתה בתפוצות ושליטתה במוחם, בליבם ובארנקם של בני הקהילה) שהתגבשה לכלל תפיסת “תעודת הגלות”, בנוסח של: “טובה וחסד עשה עימנו הקב”ה, שהפיצנו בין אומות העולם להיות אור לגויים”. והנה לכם מוטיבציית-על להיתקע בתפוצות.
הכמיהה לארץ ישראל והכיסופים לבוא המשיח הגואל שימשו תשתית להתפתחות הפיוט והתפילה בנוסח של “בשנה הבאה בירושלים הבנויה”, או “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” וגומר. היהודי המתפלל הונחה להסתפק בתפילה, בפיוט, בתחינה ובמשאלת לב לעלות ארצה, וירטואלית-פינטוזית, דרך התמלמלות שפתית של פעמיים-שלוש בכל יום. קדושת הפיוט והתפילה הזינו את המנטרה המשיחית הנ”ל, וזו את הפיוט והתפילה. ואילו ניסיון לממש הלכה למעשה את שאיפת ההגירה לישראל? – הס מלהזכיר.
האם התפרסמו גזירות כנגד הגירה-עליה לישראל? לא מניה ולא מקצתיה. ואף עובדה זו מערימה טונות של פקפוק וספקנות על אותה הנחה כאילו “רצו, אך לא נתנו”.
שלישית – הסכמנו שטענת ה”סבלנו קשה ולאורך זמן” היא אכן בעלת משקל, אך בבחינתה לאורך כל תקופת מאות שנות חיים בתפוצות, כשבני הציבור היהודי מאופיינים כ”בוכים וממשיכים”, יש בה כדי להעיב עקרונית על טענת ה”מגיע לנו”.
רביעית – אף טענת ה”שבנו לארץ אבותינו” ראויה לבחינה היסטורית רצינית. אינני נכנס כאן כלל לעובי הקורה של שאלת הצדק ההיסטורי, שבנוכחות העם היהודי הקדמון באזורים הידועים, שהרי כל ההתנסחויות של האלוהות לאבות האומה – “אפקט ההבטחה” – נכתבו בתקופה מאוחרת ושימשו לגיטימציה לכיבוש, לגירוש, להתנחלות ולשליטה, ואו-אז מואפלת לגמרי הטענה של “ארץ אבותינו”.
הציונות מראשיתה, כידוע סבלה מדחייה ומהסתייגות רובה המוחץ, המכריע, של יהדות אירופה: מצד אחד היא נדחתה על-ידי הסקטור היהודי-העירוני-המשכיל ובן המעמד הבינוני מתוך חשש לריסוק צפוי, בעתיד הקרוב או הרחוק, של הישגי האמנסיפציה. מן הצד האחר נדחתה התנועה הציונית העוברית על ידי הציבור היהודי המסורתי והחרדי משום החשש לעיכוב בואו של המשיח.
זאת ועוד, גלוי וידוע הוא המאבק הסוער, הדרמטי, בין הציונות ההרצליאנית-נורדאוית, לבין הציונות הפינסקראית. הראשונה טיפחה את חלום ה”מולדת” בנקודות יישוב שונות, אך לא בארץ ישראל (קפריסין, אוגנדה ועוד), מול השניה שלחמה בעוז למען ארץ ישראל. משמע – פילוג במחנה הציוני בקביעת ארץ היעד, והרצל בכלל, כאשר פעל דיפלומטית מול גדולי אירופה, ראה עצמו כשליחם הקולוניאלי של מעצמות גרמניה או בריטניה.
אף העליות המוגדרות כציוניות היו בחלקן הגדול מפעל של אין-ברירה, כאשר מול סגירת חופי ארה”ב, או נהלי סינון בכניסה למדינות מערב אירופה מזה ופרעות ואנטישמיות מזה, מצאו עצמם עולים רבים נדחפים כמעט באינוס לשטח המנדט הבריטי.
ופליטי השואה לא-כל-כך רצו לעלות ארצה, אלא ששיקולים קרים, פוליטיים-אינטרסנטיים, הינחו את ממשלת ארה”ב להפעיל לחץ על ממשלת בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי שירווחו יותר את שערי הכניסה לארץ ישראל, אחרת, “רחמנא ליצלן”, עלולים הפליטים להוות פצצת זמן חברתית באירופה ולכיוון ארה”ב.
חמישית – אף הטענה – “כי אין לנו ארץ אחרת” – אינה יכולה לעמוד מול מאבקם (הצודק), של יהודים בכל רחבי העולם, מאז…ועד…, להשתלב בחברה המקומית, השלטת, המובילה, ואף נוכח צרות ומרעין-בישין הנופלים עליהם מדי פעם בפעם, אין הם פוזלים לכיוון ה”אין-לנו-ארץ-אחרת”, אין הם צוררים את טוביהם על מקל הנדודים ושמים פעמם ל”ארץ הקודש”.
מה עולה מחמש הנקודות הנ”ל?
… שאין ליפול אל תוך מלכודת הדבש המיתולוגית, הרגשנית והבוכיינית של “זו ארצנו-מולדתנו-מכורתנו-שאין-בלתה-ואין-זולתה”. בחינת ההיסטוריה ושנים אלה ממש, מראה כי האזור המדובר לא היה משאת נפשם של היהודים, ברמת המימוש הפוטנציאלי ולא הפייטני וההתפייטותי, ועל כן הלגיטימציה לביצוע מהלכים בלתי-אנושיים הכרוכים בעיקר בתופעת הכיבוש מזה והביטחוניזם מזה, כאילו מדובר במלחמת הישרדות של עם המנסה זה “אלפיים שנה” להיאחז בצפורניו בפיסת הקרקע הזערורית, כשמנגד מנסים לכלותו, איננה אלא מריחת צבע מבאיש על גבי פלטה היסטורית, שהרכבה שונה לחלוטין מכוונתו של הצבעי.