הוי, איזו תכנית נהדרת!

כמו שרון לפניו, האלוף איילנד רוצה לסדר את המרחב מחדש, ממש  מן היסוד. תוכניתו אינה פחות מרשימה מזו של שרון. לא תוכנית ההתנתקות, חלילה, אלא אותו חזון גדול לשינוי המרחב כולו. אל תוכנית ההתנתקות של שרון מתייחס איילנד בבוז גלוי, וכך גם לתוכנית ההתכנסות של אהוד אולמרט. בעיניו, גם שרון וגם אהוד אולמרט הם חובבנים גמורים, שאינם יודעים מה זה עבודת-מטה ודיון מסודר, אלא מקבלים החלטות על פי תחושות-בטן.

English attached / נוסח אנגלי מצורף

 

10.6.06

תשעה חודשים לפני שפלש ללבנון, גילה לי אריאל שרון את תוכניתו הגדולה לשינוי פני המרחב. זה היה חזון עוצר-נשימה. הוא לא דרש לשמור את הדברים בסוד, אלא רק שלא אפרסם את הדברים בשמו. כך עשיתי.

 

שרון, אז שר-הביטחון החדש, לא הסתפק בצעדים לשינוי פני הדברים בארץ. הוא רצה לשנות לחלוטין את פני המרחב, על פני ארבע מדינות. עיקר הדברים: לגרש את הסורים מלבנון; להקים בלבנון שלטון של דיקטטור נוצרי-מארוני (בשיר ג’ומאייל); להעביר את הפלסטינים מלבנון לסוריה, ומשם לירדן; לעזור לפלסטינים לחולל מהפכה בירדן ולסלק את המלך חוסיין; להפוך את ירדן למדינה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת; להתמקח עם השלטון הפלסטיני בעמאן על גורל הגדה המערבית. למשל: ליצור שם מצב שיאפשר לישראלים להתנחל בכל רחבי הגדה, ולפלסטינים להצביע לפרלמנט בעמאן.

 

תוכנית זו עמדה לעיני שרון כאשר פלש ללבנון בקיץ 1982. זה לא ממש הצליח. התוצאות היו הפוכות:  ישראל שקעה בבוץ הלבנוני במשך 18 שנים ויצאה משם בסוף בשן ועין. הנוצרים-המארונים אמנם ערכו טבח בסברה ושתילה כדי להבריח את הפלסטינים  לסוריה, אך אלה לא ברחו. בשיר ג’ומאייל המארוני אכן הומלך כדיקטטור בלבנון, אך נרצח מיד. הסורים נשארו בלבנון במשך 23 שנים נוספות, והשאירו אחריהם את חיזבאללה. יאסר ערפאת לא הלך לעמאן אלא לתוניס, ומשם חזר לפלסטין, אחרי שישראל הכירה באש”ף וחתמה עימו על הסכם-אוסלו. חזון ושברו.

 

נזכרתי בפיאסקו ההיסטורי הזה כאשר קראתי את תוכניתו הגרנדיוזית של עוד גאון אסטרטגי: האלוף גיורא איילנד, לשעבר ראש אגף המבצעים בצה”ל, ועד לאחרונה ראש “המועצה לביטחון לאומי”, מוסד האמור לגבש את האסטרטגיה הלאומית.

 

 

 כמו שרון לפניו, האלוף איילנד רוצה לסדר את המרחב מחדש, ממש  מן היסוד. תוכניתו אינה פחות מרשימה מזו של שרון. לא תוכנית ההתנתקות, חלילה, אלא אותו חזון גדול לשינוי המרחב כולו. אל תוכנית ההתנתקות של שרון מתייחס איילנד בבוז גלוי, וכך גם לתוכנית ההתכנסות של אהוד אולמרט. בעיניו, גם שרון וגם אהוד אולמרט הם חובבנים גמורים, שאינם יודעים מה זה עבודת-מטה ודיון מסודר, אלא מקבלים החלטות על פי תחושות-בטן.

 

כפי שגילה לעיתונאי ארי שביט ב”הארץ”, יש לו לאיילנד תוכנית הרבה יותר מבוססת ומחושבת, ואלה פרטיה:

 

·        לספח לישראל 12% של הגדה המערבית, 600 קמ”ר מינימום, כדי להבטיח את בטחונה.

·        לקחת מהמצרים בצפון סיני 600 קמ”ר ולצרפם לרצועת-עזה, כדי שהפלסטינים יוכלו להקים שם נמל-ים, נמל-תעופה בינלאומי ועיר של מיליון נפש.

·        לתת למצרים, כפיצוי, 150 קמ”ר משטח ישראל בנגב.

·        לאפשר כריית מנהרה בין מצריים לירדן, סמוך לאילת.

·        להעביר 100 קמ”ר משטח ירדן לידי הפלסטינים, כפיצוי על השטח שישראל תיקח מהם בגדה המערבית.

 

שמעתי בחיי עשרות – ואולי מאות – תוכניות של אנשים טובים, שיש להם רעיון נפלא לפיתרון הסכסוך בין שני העמים. לא עובר כמעט חודש מבלי שמישהו ישלח לי תוכנית חדשה באינטרנט. תוכניתו של איילנד אינה גרועה משאר האוטופיות. אך גם לא יותר טובה.

 

אבל יש הבדל גדול אחד: בעל התוכנית הזאת הוא אדם שמילא תפקיד מרכזי בצמרת מערכת-הביטחון, והוא מעיד על הלכי-הרוח המקובלים שם.

 

 

צריך אדם להיות נאיבי באמת, וגם חסר כל ניסיון פוליטי, כדי להאמין שאפשר יהיה לשכנע שלוש ממשלות – הפלסטינית, המצרית והירדנית, שלא לדבר על הישראלית – לוותר על שטחים שלהן.

 

גרוע מזה: דרוש מיבנה נפשי מסוים כדי להתייחס להמוני בני-אדם כאילו היו פיונים על לוח השחמת, שאפשר להזיז אותם ממדינה למדינה, ממקום למקום.

 

נכון, במחצית הראשונה של המאה ה-20 זה נעשה. אחרי מלחמת-העולם הראשונה ישבו המדינאים וסידרו מחדש את מפת העולם, פירקו מדינות והרכיבו מדינות. רוב התוצאות היו הרות-אסון. אחרי מלחמת-העולם השנייה עשה סטאלין דבר דומה. הוא סיפח חלק גדול של פולין לברית-המועצות, ונתן לפולין כפיצוי חלק גדול של גרמניה. בינתיים זה מחזיק מעמד. אדולף היטלר התכוון, כמובן, לעשות את אותו הדבר בכיוון ההפוך.

 

במציאות שלנו, זה רעיון מופרך עוד יותר. אין שום סיכוי בעולם שמצריים תוותר על חלק מאדמתה, תמורת שטח קטן בהרבה אי-שם במדבר. מנחם בגין כבר נוכח לדעת מה רבה רגישות המצרים לאדמת מולדתם. זה נוגע לנימות עמוקות בנשמה הלאומית. בסוף לא ויתרו המצרים אף לא על גרגר אחד מאדמתם. ע”ע פרשת טאבה.

 

הסיכוי שממלכת ירדן תוותר לטובת הפלסטינים על חלק גדול של אדמתה הפורייה קטן עוד יותר. כמו קצינים רבים בצה”ל, איילנד רוחש, כנראה, בוז עמוק לירדן. כמו שאינו מבין את המצרים, אין הוא מבין גם את הצמרת הירדנית. היא רגישה מאין כמוה לסכנות האורבות לה מסביב. אך היא נהנית, כמובן, מתמיכה חזקה מאוד מצד ארצות-הברית ובריטניה.

 

על האפשרות שארצות-הברית ואירופה יתנו יד למשחק הזה של חילופי שטחים ואנשים לא כדאי אפילו לחלום. אירופה מקדשת גבולות קיימים. היא למדה מניסיונה העקוב-מדם שאין דבר מסוכן יותר מאשר להזיז גבולות. כשמתחילים בזה, אין לדעת איך זה ייגמר.

 

איילנד אינו אומר איך להגשים את הרעיונות הגרנדיוזיים שלו. את זה הוא משאיר, כנראה, לפוליטיקאים – אותם הפוליטיקאים שהוא בז להם. כמו אותו ממציא שהגה את הרעיון להאט את סיבוב כדור-הארץ. כאשר נשאל איך לעשות זאת, אמר: “לי יש הרעיון. את הביצוע צריך להטיל על הטכנאים.”

 

פעם אמר לי בוטרוס בוטרוס-ראלי, שהיה אז שר-החוץ-בפועל של מצריים, בחיוך אירוני דק: “יש לכם, בישראל, המומחים הכי טובים בעולם לעניינים ערביים. הם קראו כל ספר, כל חוברת וכל מאמר. הם יודעים את הכול ולא מבינים כלום – מפני שלא חיו אף יום אחד בארץ ערבית.” נראה כי האלוף מאשר קביעה זו.

 

 

 

Uri Avnery

10.6.06

Oh, What A Wonderful Plan!

 

NINE MONTHS before he invaded Lebanon, Ariel Sharon let me in on his grand design for solving all the problems of this region. It was mind-boggling. He did not ask me to keep it secret, just not to attribute it to him directly. I published it accordingly.

Sharon, then the freshly appointed Minister of Defense, was not satisfied with modest steps for improving the situation in the country between the Mediterranean Sea and the Jordan River. He wanted to change the face of the entire region, over four countries. The main points: To expel the Syrians from Lebanon; to establish there a Maronite-Christian dictator (Bashir Gemayel); to transfer the Palestinians from Lebanon to Syria, and from there to Jordan; to encourage a Palestinian revolution in Jordan to overthrow King Hussein and turn Jordan into a Palestinian state under Yasser Arafat; to negotiate with the Palestinian government in Amman about the future of the West Bank. One possibility: to create a situation there that would allow Israel to establish settlements all over the West Bank and the Palestinians there to vote for the parliament in Amman.

This was the plan which inspired Sharon to march into Lebanon in the summer of 1982. It was not quite successful. Actually, the results were the opposite of what he expected: Israel got stuck in the Lebanese quagmire for 18 years, and in the end barely escaped. The Maronite-Christians did indeed massacre hundreds in Sabra and Shatila to frighten the Palestinians into fleeing to Syria, but they did not budge. Bashir Gemayel was appointed President unopposed but murdered soon after. The Syrians stayed in Lebanon for another 23 years, and, upon leaving, left behind Hizballah. Arafat did not go to Amman but to Tunis, returning twelve years later to Palestine, after Israel had recognized the PLO and signed the Oslo agreement.

This historic fiasco sprang to mind this week when I saw the grandiose plan of another strategic genius: Major-General Giora Eiland, former chief of the Army Operations Department, until recently chief of the National Security Council, the Government department charged with formulating national strategy.

LIKE SHARON, General Eiland dreams of rearranging the entire region, from the foundations up. His grand design is no less impressive than that of Sharon. Not the Separation Plan, God forbid, but the grand design I mentioned earlier. Eiland has only contempt for Sharon‘s Separation and Olmert’s Convergence, holding both Sharon and Olmert to be mere dilettantes who know nothing about staff work and orderly deliberations, but make decisions according to their gut feelings.

As he disclosed to Haaretz interviewer Ari Shavit, Eiland has a much more serious and worked-out plan, as follows:

To annex to Israel 12% of the West Bank, 600 sq. km. at least, in order to safeguard the security of Israel with defensible borders.

To take 600 sq. km of North Sinai from Egypt and join them to the Gaza Strip, to enable the Palestinians to build a seaport and an international airport there, as well as a city of a million people.

To compensate Egypt with 150 sq. km. of Israeli land in the Negev.

To allow the digging of a tunnel between Egypt and Jordan under Israeli territory near Eilat.

To transfer 100 sq. km. of Jordan to the Palestinians, as compensation for the territory Israel will take from the West Bank.

I have seen dozens – perhaps hundreds – of plans thought up by good people, who have wonderful ideas for the solution of the conflict. Hardly a month goes by without somebody e-mailing me another one. Eiland’s plan is no worse than the other utopias. Unfortunately, it is also no better.

But there is one big difference: the proud author of this plan is a man who played a central role in the highest ranks of the security establishment. His ideas may indicate something about the mental patterns prevalent there.

A PERSON has to be really naïve, and devoid of any political understanding, to believe that it would be possible to convince three governments – the Palestinian, Egyptian and Jordanian, not to mention the Israeli – to give up part of their territory.

Worse: one needs a certain mindset to treat large numbers of human beings as if they were chess figures to be moved about from state to state, from here to there.

True, in the first half of the 20th century this was indeed done. After World War I, the statesmen sat down and rearranged the map of the world, dismantling states here and putting together new ones there. Most of the results were disastrous. After World War II, Stalin did the same. He annexed to the Soviet Union a big chunk of Poland, and compensated Poland with a big chunk of Germany. Until now, it has worked. Adolf Hitler, of course, intended to do much the same in the other direction.

In our reality, this idea is totally impractical. There is no chance in the world that Egypt would give up a chunk of land in return for a much smaller patch of desert. Menachem Begin already found out how sensitive the Egyptians are in this regard. It touches the deepest strings of their national soul. In the end, the Egyptians did not give up one square millimeter of their territory. Witness: the Taba affair.

The chance that Jordan would sacrifice fertile land for the Palestinians is even slimmer. Like many Israeli army officers, Eiland, so it seems, has deep contempt for Jordan. Just as he does not understand the Egyptians, he does not understand the ruling class of the Hashemite Kingdom. It is – with reason – uncommonly sensitive to the dangers lurking all around it. But it enjoys, of course, the unwavering support of the United States and the United Kingdom. 

It is not even worthwhile considering the possibility that the United States and Europe would lend a hand to such a game of switching around people and territories. Europe sanctifies existing borders. It has learned from bloody experience that there is nothing more dangerous than moving borders. Once started, no one knows where it will end.

Eiland does not burden himself with the practical details of his grandiose plans. He leaves all that, so it seems, to the politicians – the same politicians he so despises. Like the inventor who wanted to slow down the revolution of the globe, when asked how this should be done, he replies: “I have the ideas. The implementation is the job of the technicians.”

Years ago Boutrus Boutrus-Ghali, then the acting foreign minister of Egypt, told me with a thin ironic smile: “You Israelis have the best experts on Arab affairs in the world. They have read all the books, all the articles. They know everything -and understand nothing, because they have never lived one single day in an Arab country.”

General Eiland seems to be no exception.