ימי הקראות מרוכזים בבתי משפט לתעבורה – אות קלון למשפט בישראל
ימי הקראות מרוכזים בבתי משפט לתעבורה – אות קלון למשפט בישראל
בחודש מאי 2002 נרתמה לשכת עורכי הדין בישראל, לביטול נוהל “ימי הקראות מרוכזים” בבתי משפט ובין פועליה, הגשת עתירה לבג”צ.
בבסיס העתירה שתי טענות עיקריות כנגד הימים המרוכזים. האחת, הימים המרוכזים גורמים לפגיעה קשה בזכויות נאשמים שבלחץ בית המשפט מודים ומורשעים על פי הודאתם, ללא שיקול דעת משפטי נכון ומבלי שיהיו מודעים למשמעות סוג ההרשעה. השניה, בשל העומס והלחץ בו נתון בית המשפט, מינוי סניגור ציבורי על ידי בית המשפט, הוא עניין שבשגרה ולכל דורש, מבלי לעמוד בקריטריונים הקבועים בחוק וללא הפעלה של שיקול דעת שיפוטי ענייני.
לצורך בירור הסוגיה והבנתה נחל בתיאור השתלשלות האירועים מהגשת כתב האישום ועד למשפט בבתי המשפט לתעבורה.
נאשם שנמסר לו כתב אישום מסוג “הזמנה לדין” נקרא להתייצב למשפט ליום מרוכז מסוים (בד”כ היום המרוכז נקבע בטווחים של חודש עד 3 חודשים מיום הגשת כתב האישום) ולשעה מסוימת באותו יום.
במקביל, מרכזת יחידת התנועה המרחבית של משטרת ישראל את כל כתבי האישום מסוג “הזמנה לדין” שנצברו בטווחים של חודש עד 3 חודשים ולעיתים אף יותר ומוסרת אותם לנציגי התביעה של המשטרה שאלה האחרונים דואגים להביאם בבוקרו של יום ההקראה המרוכז שנקבע מראש.
כמות כתבי האישום הנקבעים ליום המסוים תלויה במספר אלמנטים : האחד, תקופת איסוף הדוחות. השני, מספר ימי האכיפה המוגברים. השלישי, שכיחות הפעלת הממל”ז. הרביעי, מחסור בשוטרי תנועה עקב צורכי עיבוי פיגוע חבלני עוין.
על פי הסיכום והתיאום בין משטרת ישראל אגף התנועה עם הנהלת בתי המשפט, נקבע כי משטרת ישראל, תקפיד ותשאף להגיש לעד כ-80 כתבי אישום ליום הקראות מרוכז.
בפועל מוגשים, בדרך שגרה ולעיתים מזומנות, ביום הקראות מרוכז אחד, למעלה מ-150 כתבי אישום.
כל המוזמנים למשפט, כאמור לעיל, מוזמנים לאותה שעה ומטבע הדברים עוד לפני פתיחת שער בית המשפט, כבר מן השעה 7:30, נוצרת התגודדות המונית של המוזמנים (המצפים להקדים עניינם משיקולים שונים) במתחם הכניסה של בית המשפט, שהרי בית המשפט נפתח לקהל מהשעה 8:30 בלבד.
בינתיים, בתוך בית המשפט, מחלקים שני תובעים מטעם משטרת ישראל את העבודה ביניהם. האחד לוקח על עצמו לנהל את הדיון בתוך אולם בית המשפט והשני לנהל מו”מ עם הנאשמים בפרוזדור בית המשפט.
החל מהשעה 8:30, עם פתיחת בית המשפט לקהל, עטים המוזמנים על התובע היושב בפרוזדור בית המשפט, תוך שההתנהגות מלווה ברעש רב, דחיפות פיזיות אחד את השני, קללות ולעיתים אף מגיעים לקטטה של ממש.
התובע מנהל מו”מ חפוז ומהיר ולא מוכן להקשיב לאף טענה זולת, מוכנות של הנאשם להודות באשמה, תוך כפיית הסדר בלתי סביר ואף לעיתים בלתי צודק, על הנאשם. מי שמוכן להודות ונותן את הסכמתו ל”הסדר הכפוי” נכנס לאולם בית המשפט וממתין לקריאת שמו.
הלא מודים מבין הנאשמים, נדחים לשעות הבוקר המאוחרות ובכל אותה עת הם שרויים ב”סיר לחץ” של הודיה באשמה גם אם באו נחרצים ועיקשים להוכיח חפותם, גם החזקים שבהם נשברים אט אט. בכל אותה עת, ממתינים התובעים “כעיט על קורבנו”, להיחלשות כוח ההתמדה וההתנגדות של הנאשמים הכופרים באשמה.
כל נאשם “נכנע” מתקבל בסבר פנים יפות ובחיזוק דרקוני סרקסטי במילים “עשית עסקה טובה” או “קיבלת עונש קל בהשוואה לעבירה דומה אצל נאשמים אחרים” והעומדים בפרץ נשארים לסוף היום. בו בזמן, השופט היושב בדין, מקבל בקילוחין את זרם הנאשמים ויחד עימם לראשונה, גם את התיק וכתב האישום.
בימים כתיקונם כשסדרי הדין פועלים כתיקונם, השופט היושב בדין לומד את התיק העומד לדיון טרם תחילת המשפט ולכל הפחות, כך יש לצפות, כי קרא את כתב האישום, בחן ובדק את כתב האישום ומוכן להקראתו לנאשם. אלא שבימי הקראות מרוכזים, “אין דין ואין דיין” והשופט ממלא פונקציה של פקיד, ללא שיקול דעת, ולמצער “חותמת גומי”.
כל עשייתו מתרכזת ברישום ההודיה וקבלת ההסדר ככתבו וכלשונו. הליך ההקראה, פרשת התביעה וההגנה, ההודיה, הטיעונים לעונש וגזר הדין לא אורכים יותר מ-3 דקות. למראית עין, כולם יוצאים “מרוצים” – המשטרה, בית המשפט, אוצר המדינה, השופט, הקלדנית, התובע ואפילו הנאשם:
המשטרה בית המשפט, אוצר המדינה – כזרוע המאחדת והמובילה את יישומם של עקרונות טובת הציבור המתבטאים בתחום דיני התעבורה, ב”מלחמה בקטל בכבישים”, בהרתעת נהגים עבריינים פוטנציאלים, בשמירה על הערך המוגן וטובת הציבור ובהעשרת קופת האוצר עם תשלום הקנס כעונש חובה בכל הרשעה.
השופט – ביישום העקרונות שלעיל, שלא יאלץ בעתיד להתמודד עם העובדות בכתב האישום ועם חכימא לטענות משפטיות מפולפלות וסיום מהיר ומוקדם של היום המעיק והמעצבן הזה.
הקלדנית – שלא תצטרך להקליד את “השטויות” של הנאשם ושמא תאלץ להישאר עד מאוחר.
התובע – ביישום העקרונות שלעיל, שהכניס לשיאו האישי כמות לא מבוטלת של תיקים לסגירה בהסדר מכובד שהציבור יכול ל”חיות עימו” ועוד.
הנאשם – שלא נאלץ להמתין עד מאוחר למשפטו שלו, חסך מעצמו לשמוע את “השטויות” של הנאשמים האחרים וקיבל עונש קל יחסית לנאשמים אחרים בעבירה דומה.
אלא שמדובר באחיזת עיניים לשמה !!!
המצב המשפטי המתואר לעיל, אינו יכול שלא להזכיר לכל בר מינן, את תקופת חשכת ימי הביניים שאין דין ואין דיין, לא שלטון חוק ולא משפט צדק.
זה המקום לדרוש את יישומם של עקרונות הברזל “עתיקי היומין” : “הליך הוגן” “משפט צדק”, “חפות” ועוד.
שורש הווייתנו כבני אנוש החיים בצוותא לתועלתו של כל אחד כלפי כולם וכולם לטובת האחד הוא קודם וראשית לכל שוויון, העדר שררה ומשפט צדק.
הנאשם הממוצע, שזה יומו הראשון בבית משפט לתעבורה, אינו בקיא בסדרי הדין ואינו בקיא בחפותו המשפטית. גם אם שוררת בתוכו התחושה כי כתב האישום הוגש כנגדו שלא בצדק והעובדות בכתב האישום משוללות כל יסוד עובדתי, המציאות, כפי שהוצבה על ידי קברניטי משטרת ישראל והנהלת בתי המשפט בימים המרוכזים הנ”ל, מנטרלת כל כושר עמידה ועקשנות להוכחת חפותו.
הנאשם, ככל האדם, כ”עלה נידף ברוח” אל מול תובע משפטן ותנאי לחץ נוראיים, כאשר מנגד עומדים, מבחינתו של הנאשם שיקולים שונים ומשונים של אי הפסד ימי עבודה, קבלת גזירה של עונש קל יותר (לפחות סובייקטיבית), עלות והוצאות גבוהות של תשלום שכ”ט עורך דין, הבושה מהעמדה לדין והיחשפות לקהל שומעים גדול ועוד, מבכר הנאשם להודות באשמה ומקבל על עצמו בהכנעה את העונש המוסדר.
אלמלא עידודה ותמיכתה של מערכת בתי המשפט בביסוס תופעה “משפטית” שלילית זו, הרי שמתחת לזו היה נשמט, זה מכבר, הבסיס עליו היא נשענת והיתה נעלמת מן העולם.
אלא שמערכת המשפט בישראל, ללא אח ורע בעולם המשפטי בעניין זה (להוציא מדינות העולם השלישי ומדינות טוטליטריות), מבכרת לשאת בתודעתה הציבורית משפטית, אות קלון זה.