עזות-המצח של השופט אדמונד לוי

עזות-המצח של השופט אדמונד לוי

שמחה ניר, עו”ר
22.03.2006 01:37
עד אנה?!

עד אנה?!


האם עיסקת “אדמונד לוי תמורת איילה פרוקצ’יה”, אשר נעשתה בין נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק לבין שר המשפטים, בשעתו, מאיר שיטרית, מחייבת את מערכת המשפט לעולמים?



עזות-המצח של השופט אדמונד לוי

האם עיסקת “אדמונד לוי תמורת איילה פרוקצ’יה”, אשר נעשתה בין נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק לבין שר המשפטים, בשעתו, מאיר שיטרית, מחייבת את מערכת המשפט לעולמים?

ההסתדרות הרפואית בישראל, גוף בשם צב”י – צרכני בריאות ישראל, וחה”כ שאול יהלום, יו”ר ועדת הבריאות של הכנסת, עתרו לבג”ץ נגד הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה, וועדת סל שירותי הבריאות ושר הבריאות, כאשר במרכז העתירה עומדת הוראתו של היועץ לוועדה “לחכות עם זה” עד לאחר הבחירות לכנסת, מול טענתם של העותרים, לפיה מדובר בתרופות מצילות חיים, ואם יהיה צורך להמתין עד לאחר הבחירות, יהיו חולים אשר ימותו בינתיים.

על הבעייתיות של הסוגייה, ושל העתירה לבג”ץ עמדנו במקום אחר, אבל כאן נעמוד על נקודה “צדדית”, כביכול, אשר צריכה להדליק נורה אדומה לכל מי שאמור להיזקק אי-פעם לבית משפט כלשהו.

מדווח לנו טל רוזנר (Ynet):

“יו”ר ועדת הבריאות בכנסת, ח”כ שאול יהלום (המפד”ל), ביקש לפנות אל השופטים ולדבר בעת הדיון, אולם השופט לוי אסר זאת כיוון שמדובר בתקופת בחירות ואין לאפשר לחבר כנסת להשמיע את דברו במקום באי כוחו”.

ואני שואל מאיכן שאב השופט אדמונד לוי את עזות-המצח הזאת, לסתום לבעל-דין את הפה, רק משום שיש לו גם עורך-דין.

לכל בעל-דין ישנה הזכות “להשמיע את דברו”. כאשר בעל-דין שוכר עורך-דין לטעון כבא-כוחו, מי שטוען “במקום” חברו הוא עורך-הדין, אשר טוען במקום שולחו, בעל-הדין. שירותיו של עורך-הדין נשכרים כי הוא אמור לעשות זאת טוב יותר. הוא גם אמור לתת תשובות משפטיות, דבר שבעל-הדין עצמו לרוב אינו אמון עליו.

אבל ישנם דברים שבעל-הדין אמור להיטיב לדעת מעורך-דינו, ואלה דברים שבעובדה, או, למשל, דברים שבמומחיותו של בעל-הדין, בתחום הנוגע לדיון עצמו.

אז חה”כ יהלום ביקש לטעון בעצמו, אבל לא “במקום באי כוחו”, אלא “במקום” עצמו, ונשאלת, כאמור, השאלה מאיכן שאב השופט אדמונד לוי את עזות-המצח למנוע זאת ממנו. אז מה אם זו “תקופת בחירות”? הרי כל מה שפוליטיקאי עושה – גם במהלך ארבע שנות הקדנציה – הוא מעין “תעמולת בחירות” לקדנציה הבאה, ואם בעל-דין מנסה “להגניב” לטיעוניו דברים לא-רלוואנטיים, יש לבית המשפט כלים למנוע זאת בעדו.

את הכלים האלה בתי המשפט מפעילים יום-יום, במקרים רבים – הרבה מעבר לדרוש והרבה-הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב, אבל אם הדברים שבעל דין טוען הם רלוואנטיים, העובדה שהם נאמרים בתקופת בחירות – ואפילו אם הם מדיפים ריח של תעמולת-בחירות – אין בה כדי להתיר לבית המשפט למנוע מבעל-דין לשאת את דבריו.

ועל כך אמרינן: בשביל שאני זכר הפסדתי?

אבל אדמונד לוי, ככל הנראה, אינו מסוגל להשתנות. ראו כאן:

יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!

אדמונד לוי – “מומחה למשפט פלילי”?

והשאלה היא איך מערכת המשפט יכולה להמשיך לסבול את פגיעתו באמון הציבור בה, ואם עיסקת אדמונד לוי תמורת איילה פרוקצ’יה, אשר נעשתה בין נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק לבין שר המשפטים, בשעתו, מאיר שיטרית, מחייבת את מערכת המשפט לעולמים.

____________________

המלצת היום:

לנציבת תלונות הציבור על השופטים: את תרמת לדחיפתו כלפי-מעלה של מיפלס החלאה, השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט. מה דעתך לקום ולומר “טעיתי”?

ועל תשובה ה”אמיצה” של הנציבה:

הנציבה שטרסברג-כהן כלטאה מצוייה: The lizard’s tale



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר