הטומי לפיד של בית המשפט העליון, מישאל חשין, הולך הבייתה

הטומי לפיד של בית המשפט העליון, מישאל חשין, הולך הבייתה

אריק באך
גלובל ריפורט 26.02.2006 05:33
מי שיודע לכתוב שירה לא בהכרח יודע לשיר משפט. על פסקי דינו ניתן לומר: מיטב השיר - כזבו

מי שיודע לכתוב שירה לא בהכרח יודע לשיר משפט. על פסקי דינו ניתן לומר: מיטב השיר – כזבו


עם הגיעו לגיל 70, פורש שופט בית המשפט העליון הססגוני ביותר , מישאל חשין. “משורר”, “פסיכופט”, “מרצה נערץ” (אבל חרמן), “פייטן רומנטי”, “מהמר כפייתי תאב בצע”, ו”אומן המוסר הכפול” הם כמה מהכינויים להם זכה לאורך השנים מי שרכש את התואר ליצן החצר של בית המשפט העליון. אפשר לאהוב אותו ואפשר לתעב אותו, אך אי אפשר להישאר אדיש כלפיו. הנה כמה דברים שהתקשורת לא אהבה להדגיש לסיכום פועלו של האיש אשר הוביל להתאבדותו של אברהם עופר, סייע לאריק שרון לעלות לשלטון, טיהר את השופטת הזייפנית הילה כהן, סייע לשופט המחוזי פריש לקבל שוחד כספי, הילך איימים על השופטת פרוקצ’יה אשר העיזה להרשיע את גיסו אלי הורוביץ בעבירות המרמה אשר ביצע, איפשר לפוליטיקאים (רק מהעבודה) לקבל מתנות מחברים מליונרים, והשופט המזוהה אולי יותר מכל אחד אחר כחסיד של סתימת פיות, משטרת מחשבות והגבלת חופש הביטוי לכל מי שרק העיז לחשוב אחרת ממנו *** המאמר ה-300 באתר החדש של קימקא ***




השופט חשין הוא קודם כל בן אדם. מקורביו מתארים אותו כאדם חם לבב. אלה שאוהבים אותו פחות נאלצים להסכים שהוא אמנם חם. חמום מוח. 

חשין הוא מסוג האנשים המעדיפים לקלל את החשכה במקום להדליק נר. צ’חצ’ח פואטי אמנם, אבל המוטו הוא לקטר, לא לתקן. חשין הוא חסיד של ענישה, לא של מניעה. של התבכיינות על חלב שנשפך, לא של החוכמה לחלוב את הציבור למעשים טובים. מעין מר-נפש שלא מבין כי להרוג את הכלב לא מרפא את הנשיכה.

בסך הכל הוא אדם חלש ושביר. מהסוג ההוא שאוהב להעניש… הרבה אנשים חלשים אוהבים להכות את נשותיהם ולצעוק אחוזי חימה על כל שטות שרק מזדמנת בדרכם (תסמונת הפינצ’ר). מעניין מה כל כך נורא בעברו שהוא מנסה להסוות את זה באמצעות הענישה וההטפה המיוחצנת שהוא טורח לרחוץ בה את תסביכיו, ומאחורי החזות הצדקנית שהוא מנסה לעטות על פניו. שהרי צדק, יושר או כבוד לחוק זה לא המניע, כפי שעוד נראה בהמשך.

הוא נמנה על אותם שופטים חד-מימדיים, אשר לא הצליחו להפנים כי השתלטותו של סרטן-השחיתות הממאיר בגוף המדינה כולה אין זה משום שהבאר עמוקה מדי, אלא בגלל שהחבל קצר. בתור שופט הוא קיבל מונופול על החבל. אבל מבחינתו חבל זה רק לתלייה, לא להצלה. הוא מסוג אבירי הנפש שאם היה עד לתאונת דרכים, הוא יכה את הדורס במקום להנשים את הנפגע. הוא נמצא שם כדי לתת פורקן לבעיותיו האישיות ולא בכדי לספק פתרונות לציבור.

מלחמתו הסלקטיבית בשחיתות מזכירה לי את שוטה הכפר שהפושעים היו שולחים לשדוד מכולת ברחוב הסמוך, כדי שהם ישדדו את הבנק בזמן שהמשטרה עסוקה בהגנה על גבינת קוטג’ וחצי לחם של אתמול. הוא רדף את הדפוקים על פשעים קטנטנים כדי לפלס את הדרך למושחתים הגדולים כך שיוכלו לפעול חפים החשש שמה הציבור יתרשם שהשומר נרדם.

אבל כיום הסוד הפך לגלוי: השומר לא נרדם – בית המשפט העליון פשוט איננו חלק מהפתרון נגד השחיתות, הוא הפך להיות חלק מהבעיה .יש המאשימים את בית המשפט בזה שהוא בסך הכל הצטרף להילולת השחיתות בלית ברירה (בהתחשבי בברירה האחרת, מוטב לגנוב מאשר לרעוב), ויש המתרצים את ההשחתה הכוללת בזה שאם אפילו בבית המשפט מינויים ופרוטקציה ואכיפה סלקטיבית זו שגרת יומם, אז מה לנו כי נלין על הנגבים והבלומנטלים למיניהם. אבל זה כבר נושא לטרגדיה אחרת. כעת אנו עוסקים בקומדיה. קומדיה מהסוג שעליה אמרו חז”ל – “אם החמור לא היה שלי, גם אני הייתי צוחק”.


ניתוח מעשי של פסקי הדין שלו מאפשר לחוקרי מוח האדם מבחן מרתק ומפגש נדיר עם תורת היחסות

חשין איננו טיפש. הצד השמאלי של המוח שלו בריא ונורמאלי. אבל הצד הימני של מוחו (היצירתי, עתיר הדמיון ורווי האמוציות) אמנם בריא גם הוא, אך מפותח מידי. וכמו כל בעל רגל בריאה שהרגל השניה שלו גם כן בריאה אבל מאורכת יתר על המידה: פסקי הדין שלו צולעים. ניכר בהם שחוש הפרופורציה שלו השתבש עליו לחלוטין. הוא מכלה את כל כולו בצורה וזה בא על חשבון איכות התוכן. פסקי הדין שלו מעבירים בי תמיד תחושה של איש עם הפרעה קשה ונטייה מוגזמת לאקסהיביציוניזם,  המוצא לו פורקן על ידי ריפוי בעיסוק. התרופה שלו היא המחלה של מי שמנסה להבין למה התכוון השופט בשירו…

בזמן שהוא מבזבז על תרגילי הפרוזה שלו בפסק דין אחד על חשבון קופת הציבור, הוא יכול היה לכתוב עשרה פסקי דין נוספים ותכליתיים, ובכך לסייע ולו במעט לסחבת הנוראית של בתי המשפט. אבל הוא התייחס לבית המשפט כמו דוגמנית על מסלול תצוגת אופנה. הם שם כדי לעשות הצגות ולא כדי לספק את הסחורה. 

במבחן האמונה העיוורת, חשין זוכה בתקשורת להמון סופרלטיבים. ולא רק בתקשורת אלא גם חבריו מדברים בשבחו. אבל סקר מהיר בקרב כמה מהמעריצים המדקלמים את התשבוחות הללו ברפלקס מותנה ממש, מגלה שהם מעריצים את כושר הביטוי שלו ולא דבר מה כלשהו מהפרמטרים אשר על פיהם נבחן שופט ומשפטן. “כבוד הסופר” כינה אותו עיתון הארץ, באירוניה מאופקת. בעיתון גלובס לעגו לו שאם הוא ראוי לפרס ישראל, אז זה בספרות ובטח לא במשפט…

כל מי ששאלתי מסכים: 14 שנות כהונה בבית המשפט העליון ואף לא הלכה משמעותית וחדשנית ויצירתית אחת. המון מלל ציורי ופייטני ויצירתי ואפילו רומנטי המלמד על אישיות מורכבת ובעייתית, המון פרוזה חובבנית המאפילה במסך עשן מסובך את המסרים הפשוטים שהוא ניסה להעביר. המון יחצנות. איסטרה בלגינא…

כולם לוקים באותה המבוכה: “הוא עילוי”, “הוא גאון”, הם נוהים אוטומטית, אבל אף אחד לא יודע להסביר למה. אף אחד לא הצליח לספק לי דוגמאות לפסק דין מרשים כלשהו שהוא נתן לטובת איזה עני, יתום, אלמנה, יהודי דתי או ימני, או איזה זכויות יסוד מהפכניות. כולם יודעים לספק אנקדוטות. קוריוזים. קטעי שירה. בקיצור: ליצן החצר של בית המשפט העליון.

בשורה התחתונה, אף אחד לא יודע להסביר ממש למה הוא ראוי לתשבוחות שהוצמדו לו. לא כל מי שמדקלם חז”ל מהילדות מסוגל להבין את האסטרטגיה של הגמרא, להבדיל מהטקטיקה שלה, אותה מרבה חשין להחצין להדיוטות חילוניים, ובכך מצטייר כמוצא שלל רב. מי שיודע לכתוב שירה לא בהכרח יודע לשיר משפט. על כך נאמר: A Jack of All Words … a Master of None.

קיקרו נהג לומר שמה שחסר לנואמים בעומק, הם משלימים באורך. גם ברנארד שו נהג לומר שהכתיבה איננה אומנות, אלא דווקא המחיקה. חשין היה אומן של סיבוך, אלוף הסחור סחור, פעלולן של מילים. של עטיפה ולא של תוכן. של אסוציאציות פנטסטיות ולא של עובדות. אצל חשין היה דין אחד לרטוריקה, ואחד לפרקטיקה. בית הילל למקורבים, ואשמאי מבית שמאי לכל היתר.

חשין היה חסיד שוטה של שחיתות. נואם קולני כביכול כנגדה, אך בפועל שותף בכיר בטיפוחה של נורמת השחיתות בישראל

חשין מכונה בקרב כל מביני העניין, “הטומי לפיד של בית המשפט”. (איך אמר לי עליו פעם חבר מלומד: פה של ג’ורה, שכל של חכמולוג פיקח אך לא חכם, וצבוע בעל מוסר כפול).

את אטימותו ניתן היה לראות בשיא התגלמותה בפסק הדין שנתן האיש העשיר הזה בפרשת ה”קיום בכבוד”.

חשין המדושן-עונג, שלל את חובתה של המדינה לערוב לקיום מינימליסטי בכבוד של הילדים והזקנים והאזרחים העניים שבה, אותם עניים שאינם מסוגלים להתפרנס כי המושחתים שאותם חשין אוהב לטפח שודדים אותם בכל הזדמנות ובקרן כל פינה ועל כל צעד ושעל. אבל בצדק: חשין הרי מונה על ידי עשירים, והוא אמור לייצג בפסקי הדין שלו את מי שמינה אותו ולא את הציבור הרחב. זו הייתה האג’נדה שלו. הוא שייך לאלא שמתפרנסים ממכירת תרופות ולא לאלה הנזקקים למימון שלהם, וככזה הסיוט הכי גדול שלו הוא שפתאום כולם יהיו בריאים…

חולשתו של חשין לטובות הנאה הולידה לא אחת פסקי דין מביכים למדי. הוא גם היה לוחם גדול במושחתים אבל… רק באלה של החבורה המתחרה. כגודל רגשות האשמה שלו כך גודל דמעות התנין שלו והתפרצויות החימה שלו בכל פעם שהוא ניתקל בשחיתות שהצד השני ולא הוא או מקורביו הצליחו להתקמבן עליה. עיסקת בראון חברון הייתה שערורייה אשר הרעידה את המדינה. כי הם העיזו לנסות למנות לעצמם יועץ משפטי המתאים לאג’נדה שלהם. שערורייה! הרי המונופול על השליטה בשלטון החוק נמצא בצד של חשין…. הציבור התרשם מהצווחות ולא שם לב שמדובר בסך הכל במלחמת כנופיות אופיינית, קרב שליטה על איזורי חסות. הא ותו לא.

דומני כי פסק הדין המביך ביותר של השופט חשין היה זה אשר זיכה, למעשה, את השופטת הילה כהן מעבירות הזיוף שאותן ביצעה.

פסק הדין המזכה הזה הצליח לקומם על חשין את כל המערכת המשפטית ממש, את כל ציבור עורכי הדין, ואת התקשורת כולה (הציבור הרחב ממילא כבר איבד את אמונו בטוהר מערכת השיפוט, למרות שבבית המשפט מנסים לשחק אותה כאילו הם לא מודעים לסקרים, למחקרים ולדעת הקהל והכנסת והאקדמיה וציבור עורכי הדין).

השופט אליהו מצא, בכירי לשכת עורכי הדין,  ושופטים בכירים נוספים (בדימוס ואף כאלה המכהנים) לא הצליחו להתאפק ופשוט כינו את חשין בכינויי גנאי השמורים רק לנאשמים בעבירות של זילות בית המשפט ממש. אף אחד לא הצליח להבין איך חשין מעז לדבר בכלל כנגד עבריינות של פשוטי העם בסגנון כל כך צווחני ובוטה, כשבמקרה הילה כהן הוא -במו ידיו- הפך שותף למעשה עבריינות סידרתית חמורה הרבה יותר של זיוף פרוטוקולים על ידי השופטת הילה כהן. מינו אותו לשופט והוא מצא עצמו עוסק בטיוח וטיפוח עבריינות של שופטים…(ולא בפעם הראשונה בחייו – בהמשך ניגע במקרה דומה נוסף אך פחות מפורסם).

מעשהו של חשין התקבל בקהיליה המשפטית בזעם וכבגידה ממש. בצעד חריג ביותר ובניגוד לכל כללי המשפט – התכנסה הועדה למינוי שופטים וביטאה בוז פומבי ממש כלפי פסק דינו של חשין (למרות שלא הייתה מוסמכת לכך) והשליכה אותו אל פח אשפת הקלון של בית המשפט העליון.

חשין הצליח איפה ליצור את התקדים שלפיו פסק דין סופי של שופטי בית המשפט העליון אינו שווה למעשה כלום, ולרשות שלטונית מותר להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהתייחס אליו בביטול. אני שמח עלהתוצאה, אבל לא בטוח שחשין מוכן לאכול את הביצה הסרוחה שהוא בישל לחבריו השופטים רגע לפני שפרש לגמלאות

כשופט הוא אף לא היסס לתבוע לעצמו טובות הנאה חמורות: כדי לחמוק מאשמתו תביעה אזרחית שהגיש נגדו אופנוען בשם פרדי נצר אשר נפגע בתאונה שגרם חשין אשר היה ככל הנראה בגילופין, חשין ביצע כמה עבירות פליליות של ממש. חשין פגע ברוכב האופנוע, אך סירב למסור לו את פרטיו האשיים ומסמכי הביטוח כחוק. כשהרוכב הפצוע התעקש, הסכים חשין למסור לו רק את מספר הטלפון שלו. לימים הסתבר כי חשין רימה אותו וזה היה הטלפון של איש אבטחה שעבד במשמר בתי המשפט. בהמשך התגלגלה הפרשה לבית משפט אזרחי, וחשין החצוף הידוע דרש מהשופטת הזוטרה חסינות-שיפוטית מפני התביעה הזו, למרות שאין בינה לבין תפקידו השיפוטי ולא כלום. במהלך הנסיון הכושל הזה, הוא אף ניסה להשיג חיסיון על עצם הבקשה הזו שלו, תוך ניצול לרעה של מעמדו וכוח המשרה שלו (עבירה שענשה חמש שנות מאסר). בקשתו נדחתה בבוז.

בפסק דין ידוע פחות, אני עצמי ראיתי את חשין שותף לביצוע עבירת שוחד חמורה. זו הייתה פרשה שבה נתבע שופט מחוזי אחד, אברהם פריש שמו, בתביעה אזרחית לאחר שנתפס משקר ביודעין בפסק דין, ממציא עדויות שלא היו בכלל, ומעלים עדויות הפוכות ומפריכות שדווקא כן נשמעו בפניו, ובעצם כותב פסק דין שיקרי בלי שהיה לו שום יסוד עובדתי בראיות להאמין במה שכתב.

התביעה האזרחית אשר הוגשה נגד השופט פריש היכתה את עולם המשפט בתדהמה, לאחר שטענת החסינות של סניגורי-השופט נדחתה לנוכח הטיעון הנגדי – לפיו החסינות לא נועדה להכשיר מעשי הונאה אותם ביצע השופט אלא להקנות לו חופש פעולה ביושר ותום לב בלבד.
 
כתוצאה מאישור ניהול התביעה, ולפני שיאלץ פריש להגיש כתב הגנה, מיהרו בפרקליטות לחלץ את השופט וגיבשו עיסקת טיעון שהוגדרה על ידי בכירי המשפטנים בארץ ובעולם כ”שערוריית שוחד שיפוטית בחסות בית המשפט העליון”.

חשין אישר במו ידיו עיסקת טיעון שערורייתית, המנוסחת בבהירות ולא מסתירה דבר: שחרור מעונש מאסר ממושך תמורת מחיקת תביעה אזרחית נגד שופט. עיסקת טיעון פלילית ממש, המאפשרת לשופט פריש לקבל מחיקה של כתב התביעה האזרחי שלו (ואף התחייבות של התובע למשוך את ההליכים הפליליים נגדו ונגדבייניש), ובתמורה לשחרר את הנאשם מעונש המאסר שפסק לו השופט פריש במרמה.

חשין עשה זאת לאחר שהוזהר לילה לפני הדיון, על ידי הנשיא דאז שמגר, מפני פסלותה של העיסקה.

גילוי נאות: זו הייתה התביעה שאני הגשתי נגד השופט פריש בגין מעשי הונאה שהוא ביצע, ולכן לא ארחיב עוד בסוגייה זו אבל העובדות מדברות בעד עצמן: חשין קיבל עיסקת טיעון המנוסחת במפורש על פניה כי שופט פלילי יקבל מחיקה של תביעה אזרחית שנצחונה הוגדר אז כוודאי (אחרת לא היו מבטלים את חסינותו של השופט ודוחים אותה על הסף בהליך מקדמי), ויקבל ביטול תלונה פלילית מוכחת לחלוטין נגד השופט, בתמורה לשחרור מעונש מאסר שהטיל השופט. כסף תמורת ביטול פסק דין. הא ותו לא.

נורמת השחיתות של חשין והמוסר הכפול שלו המשיכו ללוות אותו עד יומו האחרון כשופט

חשין מונה לבית המשפט העליון הישר מעבודתו כסניגור פרטי של עברייני צווארון לבן בעיקר, בלא שהיה לו ניסיון שיפוטי כלשהו. זה לדעתי יתרון ולא חיסרון. אבל מינויו בעייתי בערך כמו של בייניש. הוא נעשה למרת שלאורך שנים השופט לנדוי התנגד נחרצות לכל הלובי שניסה להשחיל את חשין לעליון מטעמו. לנדוי הסביר את התנגדותו בבעיות הפסיכולוגיות מהן סובל חשין (התפרצויות הזעם ואובדן העשתונות וחוש הפרופורציה). כשלעצמי חשין עדיף על בייניש, אבל מדוע לעזאזאל לא מצליחים הקולות השפויים בקהילייה המשפטית לפרוץ את המונופול הדורסני הזה ולקדם לעליון משפטנים בעלי שיעור קומה של ממש מבתי המשפט המחוזיים, והשלום, ואף מהאקדמיה והפרקטיקה האזרחית. מה הרעל הזה המפוזר בעליון שמרתיע משפטנים כמו ויינרוט, גולדברג ז”ל, ובועז אוקון להתקרב לשם? מה הם כוחות האופל המצליחות להכשיל מינויים אלמנטריים כגון זו של גביזון, או גורן, או זפט, או לויט? עד כמה בית הבושה העליון שלנו צריך להתבזות עד שהוא מכריז על עדנה ארבל כמשפטנית הכי הכי ראויה שנצאה בכל מדינת ישראל לתואר “עליון”? למה אות הקלון הזה מגיע לכל מי שמנקודה זו ואילך למד שהוא ביחס אליה, תחתון?

לפני שהפך לסניגור עבד במשרד המשפטים בתפקידים שונים כשהבכיר שבהם היה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק. תגובות עקשניות של מגיבים באינטרנט טוענים כי הוא היה מהמר כפייתי ורודף שמלות אובססיבי. לטענת ההימורים הכפייתיים (“בקלובים של ירושליים”) אין לנו תימוכין, אם כי יש יותר מידי סימנים שהקליינטים שלו מהפרקטיקה הפרטית דאז זכו להקלות מטרידות ביותר, ככל הנראה רק משום שידעו לשלם לו מספיק כדי שיחלק את השלל עם שרשרת המזון של חבריו לשעבר בפרקליטות.

בתקשורת אף פורסמו מפעם לפעם פרשיות המטילות צל כבד על נאמנותו ויושרו של חשין, כמו לדוגמא הבת הבלתי חוקית של פרקליטה שהייתה כפופה לו, והוא סירב להכיר באבהות עליה עד שנכנע לאיומיה ערב מינויו לעליון (וגם סיפורים על כל מיני סטודנטיות שובבות שקיבלו תואר והצטיינות וקידומים למיניהם למרות שאת התמחותן אצלו הן לא עשו בתחום המשפט, ולא פעם למורת רוחה של רעייתו).

שוחד וטובות הנאה מעולם לא היו מנוגדים לאני מאמין שלו.

לדוגמא: בעתירה לבג”ץ אשר הגישה תנועת אומ”ץ, קבע השופט חשין כי לשמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון מותר לקבל טובות הנאה ייקרות ערך מסוחר נשק מליונר המייצג את גופי מדינת ישראל ותעשיותיה הבטחוניות ברחבי העולם (אהרון פרנקל), “כי טענתו לפיה לא קיבל את המתנה “באשר הוא עובד ציבור” אלא במסגרת חברותו עם נותן המתנה, ולפיכך לא חל עליו סעיף 2(א) לחוק המתנות לא הופרכה“.

כלומר, לכאורה – חשין ב”חכמתו המופלגת” מטיל על הציבור את נטל ההוכחה למניעי השוחד של הנותן והמקבל, ולא כפי שנהוג בעולם כולו, כאילו התמים לא לא ידע שאין ולא היה מעולם מקרה של קבלת ונתינת שוחד ישיר בין אנשי הון לאנשי שלטון שלא על רקע “חברות” (התלויה מן הסתם בדבר). מליונרים נהיים מליונרים כי הם מסתחבקים עם נבחרי ציבור. זה הוא לב ליבה של תעשיית השוחד. חשין נתן לנוהג הנפסד הזה חותמת הכשר…

בפועל אין זו עדות לטיפשותו של חשין. טיפש ממש הוא לא. לכולם ברור כי אילו השמות של הנידונים לא היו חביביו של חשין אלא מהצד השני של המתרס הפוליטי, הם היו חוטפים פסק דין חמור ביותר, קולני ביותר, ובוטה ומשתלח ביותר, כדרכו של חשין: פסקי הדין שלו הם לא לפי העניין אלא בהתאם למידת קירבתו אל המעוניין. בדיוק כמו שנתן לחזיר חותמת הכשר במדינה יהודית שאיננה רק דמוקרטית, ובדיוק כמו שנתן לשופטת הילה כהן חותמת הכשר. האיש פשוט בעל עולם ערכים מעוות וסלקטיבי. הוא מכפיף את החוק לעולמו האישי המורכב ולא לתכלית שלמענה נחקקו החוקים בעמל כה רב.

חשין אף הצליח לגרום כמעט לכל מי שהופיע בפניו לתהות אם הא בכלל שפוי ויציב בנפשו, וככל שחלפו השנים והתקריות המביכות, הפך הלחשוש הזה משאלה פסולה לאקסיומה. לכולם כבר היה ברור כי הוא לא נבחר לעליון בזכות כישוריו או התאמתו או כשרותו הנפשית, אלא בזכות קשריו ובטחונם של פטרוניו כי הוא יספק את התמורה לאתנן מינויו. והוא לא איכזב.

חשין אף ניתפס בפרשייה מביכה, כשניסה להשפיע על תוצאות המשפט הפלילי נגד גיסו, נשיא חברת התרופות “טבע” אלי הורוביץ, ולנקום בשופטת המחוזית פרוקצ’יה אשר העיזה להרשיע אותו. מן הסתם סביר להניח שביטול ההרשעה בעליון גם כן הושג כדי לשמור על ההגמוניה ושלום הבית ב”משפחה”. אחרי הכל המצב שם בתוך המשפחה ההיא הוא לא ממש יציב, ודי בחילופי הקללות והמכות וההתעללויות שמתרחשות שם בין אמא בייניש לבאבא ברק כדי לגזור על כל יתר בני המשפחה שתיקה מאונס…

חשין אף תמך המינויה של עדנה ארבל לעליון, ודחה את עתירתו של יואב יצחק לחייב את הועדה למינוי שופטים לשקול את מבול התלונות והראיות לפלילים שהוגשו כנגדה ערב מינויה. “חזקה שהם יודעים את מלאכתם” כתב וסירב לתהות על מניעיהם. האיש שלא מהסס לחטט בתחתונים של כל ש”סניק וליכודניק נהיה פתאום עיוור וחירש ופתי. הסלקטיביות הקיצונית הזו היא, היא חשין: הכל ראוי ונחמד אבל הפרופורציה משובשת עד טירוף! 

חשין הכשיר איפה לא רק את הילה כהן לשלום, אלא גם את ארבל לעליון למרות גל המעשים הפליליים שבהם היא הייתה ועודנה מסובכת (זיוף קורות החיים שלה, שותפות עם נוני מוזס בפרשת האזנות הסתר לנמרודי, שותפות עם ניצב מזרחי בפרשת האזנות הסתר לפוליטיקאים ואנשי עסקים, תפירת תיקים לחפים מפשע לפי הזמנה, הוצאת 200 אלף ש”ח מקופת המדינה במרמה ועוד שורה של עבירות אותם ביצעה). מינויה הותיר אף הוא את הקהילייה המשפטית בתדהמה. אך חשין מודע היטב לכללי המשחק שהשתנו. הוא לא בא לבית המשפט העליון לעשות צדק, אלא כדי לקבע את שלטונו ושלטון חבריו. ואם לטובת הענין צריך להתבזות ולחטוא במינוי פוליטי ופרוטקציונרי,  אז לא נורא:  “פעם – גם אם עשו את הדברים – עשו בהסתר. היום עושים הכל בגלוי” הודה במבוכה, בנאום “המשתינים מהמקפצה” של חשין בכינוס של העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. דבריו כוונו כביכול להעביר ביקורת על הפוליטיקאים, אך מביני העניין ידעו לקרוא בין השורות את התנצלותו על זה שברומא על שופטי בית המשפט להתנהג כרומאי ולחטוא בשחיתות כדי לשרוד.

לבן דודה שלו שהסתבך בפרשיית מרמה רחבת היקף, הוא סייע להתחמק מאישום פלילי ואילץ את המשטרה להכריז עליו כאילו הוא משתף פעולה שלה. למי הוא טילפן בתור שופט? מה התמורה שהוא השופט יצטרך לתת תמורת רוחב הלב השלטוני הזה?

ככלל, דברי הביקורת של חשין היו תמיד מכוונים כלפי אחרים. הראיה הסלקטיבית שלו נהנתה מהכוח לעצום עין אחת ולסתום היטב את האף כשהוא הוא נוהג דבר והיפוכו בכל דבר ודבר במעשה ידיו כמעט. דין אחד למקורבים ודין הפוך -תוקפני וקולני- למי שאינו נמנה על הסחבקייה.

חשין – איש המחלל בסידרתיות את מה שהוא מטיף בפנאטיות לאחרים לקדש

חשין ייזכר כאיש אשר התעלה על אהרון ברק רק בדבר אחד: הוא תרם לריסוק אמון הציבור במערכת המשפט אפילו יותר מאהרון ברק עצמו: זיכויה של השופטת הילה כהן, התמיכה במינויה של עדנה ארבל, סתימת הפה של ח”כ גדעון סער בעניין מינוי גביזון (ושתיקתו בעניין בכלל), הכשרת המתנות מחברים מליונרים לפוליטיקאים ממפלגת העבודה בלבד, האפלת המסך לאריאל שרון, התפרצויות הזעם והקפריזות, והסלקטיביות המשפטית במלוא כיעורה: בית המשפט האקטיביסטי ביותר נתקף פרץ של ריסון ואיפוק והמנעות מהתערבות בשיקולי השלטון כשנושא הדיון הוא… הבטחת קיום בכבוד מינימלי  של עניים, יתומים ואלמנות…

עד כמה “חוכמתו המופלגת” של חשין האפילה על הוירטואוזיה הורבלית שבה הוא ניחן,  מוכיחה האנקדוטה הבאה:

בנוגע לביקורת הקשה שהוטחה בו ובעמיתיו השופטים פעמים רבות, אמר חשין בנאום הפרידה שלו מבית המשפט: “הניחו להם לשופטי ישראל שכוונתם טובה ומעשיהם טובים אף-הם”. “אם נדרשת ביקורת, נשמע לביקורת, ובלבד שתהא זו ביקורת הוגנת. ביקורת הכתובה בלשון של תרבות, ביקורת לגופם של דברים ולא לגופו של אדם”.

ראייתו השטחית של חשין לא השכילה להבין כי יהלום פגום שווה יותר מאשר אבן חצץ מושלמת (“כאשר קיימות זהירות ושנינות אנו רואים מיד את לידתה של הצביעות” {לאו טסה}).

זה מאוד מביך לשמוע דברים נגד ביקורתיות, מאדם שהגיע לגיל שבעים, ואשר את מרבית שנותיו כילה רק בהעברת ביקורת על אנשים שמן הסתם גם הם חשבו שמעשיהם טובים (עומרי שרון לא קיים רק מצוות כיבוד אב? דרעי לא ביצע רק שחיתות מתקנת? הרי כל אחד מוצא לו ק”ן טעמים להכשיר את השחיתות של עצמו ושל יקיריו!), ודווקא אצל חשין – מרבית הביקורת שלו הייתה רחוקה מלהיות “בלשון נקייה” (בוטה ומשתלח) או “הוגנת” (חד מימדי תמיד), ותמיד, אבל תמיד, הביקורת שבה הוא עסק הייתה לגופו של אדם ולא לגופם של דברים.

חשין הפגין באמירתו הצורמת, את חטאם של שופטים רבים, חטא ההיבריס: הרי הם הם, המתפרנסים כל חייהם אך ורק מביקורת על בני אדם, מזדעזעים פתאום עד כלות ומשתנקים בגרון ניחר כשאחרים מעבירים עליהם את אותה הביקורת באותה הזכוכית מגדלת ובלא מורא ממש כפי שהם עושים. חשין אוהב ביקורת רק כשהיא מחניפה. (“טיפש חורץ משפט על אנשים על פי המתנות שהם נותנים לו” {מאו מאו}) בדיוק כמו שהוא שונא שחיתות רק כשהיא אצל המתחרים מהפוליטיקה (“מי שטובע אינו מוטרד מן הגשם” {ינג פו}).

איך בכלל אפשר להעביר ביקורת על גופם של דברים מבלי לעסוק בגוף המבצעים את אותם הדברים, המניעים שלהם, והנסיבות שלהם?

האם הכנסת מושחתת, או חברי כנסת מסויימים הם המשחיתים אותה? האם מרכז הליכוד הוא המושחת או התנהלותם של חברי מרכז ושרים מסויימים הם המשחיתים אותה? האם כל היהודים בגרמניה ואירופה של שנות הארבעים היו רמאים וגנבים ועלוקות וקומבינטורים, או רק קומץ זניח ובלתי מייצג, שלא הצדיק כלל את השקפתו של חשין, לקצוף על כל העדה כולה במקום לגופם של חוטאים בודדים, בלי הכללות, בלי דיעות קדומות, בלי מוסר סלקטיבי!

תחושת האטימות הגובלת בעיורון של ממש, לרדוף אזרחים בקנאות פנאטית מלאכותית על כל פיסת שטות, ומאידך להזדזע בזעם כשהאזרחים עצמם מעיזים לעשות את אותו הדבר כלפי משרתיהם השופטים מאפיינת עד מאוד את המוסר הכפול של חשין.

גם השרה ציפי לבני לעגה לחשין ישירות לא מזמן, כנגד גישתו לאפשר ביקורת של שופטים על כל העולם ואישתו בשם האקטיביזם, אבל לסתום את הפה לכל העולם ואישתו כשהם מעיזים להעביר את אותה הביקורת על השופטים עצמם.

ליבני לחשין: “כשנכנסתי לעולם הפוליטיקה חשבתי שאביא עימי משפט לפוליטיקה. מהר מאוד גיליתי שיש גם פוליטיקה של המשפט”.

 לבני מתחה ביקורת חריפה על דברי חשין והבכירים האחרים במערכת המשפט הנשמעים באחרונה, לפיהם אין לתקוף את בית המשפט העליון בנושאים שונים:

“מצאתי שיש נטייה לפסול כל ביקורת שיש על פסיקה או התנהלות של בית המשפט. מיד נעמדים חלק ממייצגיהם של בית המשפט ואומרים – מנסים להרוס אותנו, הצילו אותנו מפני הפוליטיקאים. והרי אם התוקף הוא פוליטיקאי, הוא בטח מושחת”. לבני עקצה את חשין: “ברגע שאחד נכנס לתחומו של השני, לשני יש לגיטימציה לכניסה לתחומו של האחר”.

חשין הינו אחד הבכירים בחבורת הנוכלים הנוהגים להתחמק מלהשיב על ביקורת מוצדקת המוטחת בהם בתירוצים שהסגנון שבה היא נאמרת לא מתאים לתגובה, אפילו כשהטענות צודקות ונכונות. אצל חשין המסגרת חשובה יותר מהתמונה. העטיפה יותר מהתוכן.

נאמן לדרכו החד-מימדית, חשין סיכל את מועמדותה של רות גביזון לעליון ותמך בגישת הנשיא ברק, שיש להכשיל כל נסיון להכניס לבית המשפט העליון משפטנים שאינם אומרי הן לאג’נדה של האוליגרכיה השלטת בעליון. לא בטוח שהוא גילה לגביזון ביושר שהוא מתנגד למינויה. יותר סביר להניח שהוא סיפר לה סיפורי תמיכה בסודי סודות בחדרי חדרים, אבל שתק במקומות שבהם הוא חייב היה להצליף בלשונו המפורסמת.

א פרו פו ההתנגדות לגביזון, חשין לא היסס לתקוף במילים בוטות והשתלחות רבתי את גדעון סער שבסך הכל אמר לו: “כשאנו עומדים בפני מצב שבו מועמד לשיפוט לא יכול להתמנות בגלל אג’נדה – זו בעיה”, אמר סער, “יש בתוך המערכת איזה סוג של התנגדות לכל שינוי. כל שינוי נתפס כמניע פוליטי. אם המהלך הזה יסתיים בלי מינוי גביזון, זה יתרום לתחושות מאוד קשות שיש לציבור הרחב כלפי הפלורליזם בבית המשפט העליון”.

שופט חשוך של ימי הביניים, חסיד סתימת הפיות וחיסול בעלי דיעות מנוגדות

בכל הנוגע לחופש הביטוי הציג חשין עמדות פנאטיות המאפיינות את שלטונם של סטלין, סדאם חוסיין ומשמרות המהפכה של אירן. הוא עצמו מודה בפסק דין שכתב שהוא בעד השיטה הפונדומנטליסטית ונגד כל המשפט הבינלאומי המודרני: 

“המושג “חופש הביטוי” אינו מושג קסם שאם ייקרה על דרכנו ניקוד ונשתחווה לו.” (בג”צ 4804/94).

לגישתו, רק למי שנהנה מהפרנסה המרובה של מערכת המשפט על שלוחותיה והשפעתה על המוסדות הסמוכים על שולחנה, מותר לכתוב דברים בשיבחה (או בגנותה, אם מתחשק לו להתאבד מקצועית).

לגישתו, לקורבן מערכת המשפט אסור להתלונן כנגד מי שלדעתו הוא האשם בפשע נגדו. כשהחשוד העיקרי הוא איזה שופט או בית משפט, אצל חשין מתהפכות היוצרות מבלי בכלל להבחין שמשהו בשיקול הדעת שלו השתבש: אז פתאום לקורבן אין זכות דיבור ורק לחשוד ולמבצע הפשע מותר להביע עמדה. חופש הביטוי הוא מושג השייך לגישתו של חשין לאנשים שתוכן הביטוי שלהם מקובל עליו ועל השקפותיו האידאולוגיות בלבד. אם התוכן לא מוצא חן בעיני אז הוא נמלט מהסברים בתירוץ שכאילו זה הסגנון מה שמפריע לו.

כך למשל, התנגד לפרסום טור בעיתון שכותב אסיר, תוך שהוא מתעלם מזה שבכל העולם דווקא אסירים שכתבו מהכלא הם -דווקא הם- אלה אשר הובילו את מהפכות זכויות האדם, החופש והנאורות. ממרתין לות’ר קינג, עובר בחביב בורגיבא ונלסון מנדלה, וכלה במיייסדי מדינת ישראל ומערכת המשפט עצמה, כגון חוטר ישי האב, ומאיר שמגר.

בהפגנה חשוכה של רגשות אשמה וראייה דוגמטית צרה, הוא פסל את הקרנת הסרט “אימפריית החושים”. למה? תשאלו את נשיא אירן, אולי הוא יבין את מניעיו של חשין. או אולי כמה מהסטודנטיות של חשין…

עמדת המיעוט של השופט חשין בכל הנוגע לחופש הביטוי הייתה חריגה בפרמיטיביות שלה לעומת יתר עמיתיו בביהמ”ש העליון.

חשין נותר כל כך בודד ותלוש בהתנגדות שלו לחופש הביטוי, עד כי באחד מפסקי הדין שלו, בהם נותר בעמדת מיעוט ואסר על הקרנת שובר הקופות הבינלאומי “אימפריית החושים” ביטא את מצוקתו בלשונו הציורית:

“קראתי את חוות-דעתו של חברי, הנשיא ברק, והנה היא שיר מזמור לחופש הביטוי. נתתי ידי בידו של חברי והנחתי לו להוליכני אחריו, תוך שהוא מבקע דרכו בסבך. כברת דרך ארוכה הלכתי כך שמח וטוב לב והנהנתי ראשי בהסכמה. ואולם לקראת סופה של הדרך הרגשתי כי נתקלים אנו במהמורות וכי הדרך קשתה עליי. ותחת אשר אנגף ואפול אמרתי אל לבי הבה אכבוש לי דרך משלי. כך החילותי הולך בדרכי שלי, ולסופה מצאתי עצמי לבדד וחבריי אינם עמי”.

ואכן, חסידי סתימת פיות כדוגמת חשין, סדאם וחומייני יש לבודד. ומה שלא עשה השכל הישר, עשה הטבע: הוא הגיע בשעה טובה לגיל 70.

העמדה הרווחת רואה כל ביטוי כחוסה תחת חופש הביטוי (אף שרמת ההגנה על ביטויים שונים עשויה להיות שונה). לעומת גישה זו, סבור חשין כי קיימים ביטויים שחופש הביטוי אינו חל עליהם.  למה? כי הם לא לטעמו…הם מעיזים להביע דיעה המנוגדת לדעתו, טעמו, השקפותיו, או נגד החברים שלו…

ידועה התבטאותו העוקצנית לפיה “לא כל קרקורים הבוקעים מחדרי בטן זכאים לחסות תחת כנפי חופש הדיבור”. כך, קבע בדעת מיעוט בפרשת “קידום”, כי הביטוי המסחרי אינו חוסה תחת חופש הביטוי, והצדיק את פסילת התשדיר בו נאמר הסלוגן “לך תצטיין” בעוד שבעולם הרחב ביטויים חריפים הרבה יותר כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות הפופ (ראפ) והקלאסיקה של תוכניות הבידור, עולם הפרסום ותיאטראות המחאה.

בפרשת “ערוץ פלייבוי” העלה את הסברה המגוכחת, לפיה ייתכן שגם הביטוי הפורנוגרפי, אינו חוסה תחת חופש הביטוי. חומייני… כבר אמרנו?

הוא התנגד בלשון נרגשת ובציטוטי שירה מעורי תמיהה, להקרנת סרט המטיל רבב בדמותה של חנה סנש, כאילו כל סרט, כל מחזה, כל ספרי האגדות וכל השירים חייבים להיות פסקי דין מבוססים ולא אמנות ופנטזיה; כאילו לא היה זה הוא שציטט את “מיטב השיר – כזבו”. כאילו פסקי הדין שהוא ועמיתיו נותנים לא מהווים לעיתים כה קרובות העתקה עצלנית של סיכומי התביעה במקום שיקוף אובייקטיבי של הראיות עצמן.
 
הוא גם היה עורך הדין אשר ייצג את המדינה נגד עו”ד יהודה רסלר, בעתירתו לאפשר לרשות השידור לשדר בשבת והכשיל את העתירה תוך מעילה בתפקידו ובכנסת ישראל כולה, וכדי לקדם את האני מאמין האישי שלו.

חשין הוא שלפן. הוא שולף מהר כמו אותו מקסיקני שיכור במערבונים, השולף במהירות אבל תמיד מפספס בקליעה למטרה. כך לדוגמא הוא גם יזכר כיו”ר ועדת הבחירות המרכזית שהחשיך את המסך לאריאל שרון בבחירות 2003 וקטע את נאומו – צעד שהיו מי שאמרו שבסופו של דבר, דווקא סייע לגריפת עוד כמה מנדטים לטובת הליכוד. שוב, וגם במקרה הזה, חשין הגיע רחוק, אבל טעה בדרך…

לאחרונה חשין החל להיות פעיל בכל מיני יוזמות לסתימת פיות ברשת האינטרנט, לאחר שהסתבר כי רשת האינטרנט מאפשרת לאזרחים לחשוף מעשי שחיתות של שופטים ובכך לשבור את השליטה המוחלטת שהייתה למערכת המשפט במידע שהאזרחים יכולים לדעת.

בדיוק כמו סטאלין, ומשמרות המהפכה של אירן, חשין חוזר ומדגיש בכל פסקי דינו שראוי לתת חופש ביטוי רק לסוג מסויים של אמירות מפי אנשים ראויים (לטעמו, כמובן) המבטאים מסרים ראויים (להשקפתו, כמובן) ולסתום את פיותיהם של כל מי שמעז לחשוב ולומר אחרת, נאמן לדוקטורינת “הציבור הנאור” של גבלס, אשר אומצה כידוע בהתלהבות פרוידיאנית על ידי קורבנותיו, כדוגמת הנשיא ברק.

עד כמה הוא הילך אימים על כל בכירי וקברניטי המשפט בישראל, תעיד ההתנהלות המבוהלת של כולם בפרשת הילה כהן. בפרשה הזו חשין פישל. וגם נתפס עם המכנסיים למטה. אבל כל חכמי וגאוני וגדולי ושליטי המשפט בישראל האשימו את עמוד החשמל שהוא עמד במקום השגוי כשהייתה תאונה: כולם נטפלו להילה כהן על שהיא לא מתפטרת למרות פסק הדין שהכשיר אותה, ואף אחד לא העיז להגיד אפילו מילה רעה אחת על חשין (חוץ מהשופט אליהו מצא שבעצם אמר שדעתו השתבשה עליו). הרי איך אפשר לבוא בטענה לחזיר שהוא טמא ולא לבוא בטענה לטבח שבישל את החזיר הזה והכניס אותו בדלת הקידמית לבית המקדש???

בפרשת הילה כהן הוא המית על כל ציבור השופטים אשר מרביתם עושה את מלאכתם נאמנה, בושה. הוא חרט על מצחם אות קלון פומבי. אבל אף אחד לא העיז לבוא איתו חשבון. למרות שבפרשת הילה כהן מה שחמור לא היה המעשה שהיא עשתה. זה קורה, במערכת כל כך גדולה שמישהו כושל וחוטא, ואחרי הכל בכירים ממנה עשו מעשים חמורים ממנה ולא קרה כלום. אבל הבושה הגדולה בפרשת הילה כהן הייתה הנסיון לחפות, להכשיר את השרץ, להכניס את החזיר לבית המשפט. ועל הטומאה הזו פיקד מישאל חשין!

כרונולוגיה של נפוטיזם חף ממבחני כישורים והתאמה

ארבע-עשרה שנים כיהן חשין בבית המשפט העליון. אביו השופט שניאור זלמן חשין שכיהן גם הוא בעליון, וסייע לו לקבל תואר במשפטים לאחר שלא הצליח לסיים את לימודיו במחלקה להנדסה בטכניון. ב-58′ (ימים שבהם שופט עליון יכול היה להתקשר לדיקן הפקולטה ולהכתיב לו איזה ציונים לתת לבן הכושל שלו) סיים את לימודי התואר הראשון והתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים אצל גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן. אלו היו ימים כמו היום במערכת המשפט: מי שלאבא שלו יש חברים, לא צריך פרוטקציה…

את המשך המסלול האקדמי עד לקבלת הדוקטורט עשה בליוויו של החבר של אבא, פרופ’ גד (גווידו) טדסקי.

בשנים 62′-73′ שימש כפרקליט בפרקליטות המדינה, אליה התקבל בזכות קשריו המשפחתיים כמובן ובלא שנדרש לעבור מבחני קבלה כלשהם או מכרז. 

ב-68′ מונה לראש מחלקת הבגצי”ם ושימש בתפקיד סגן פרקליט המדינה. ב-73′-78′ כיהן כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, חברו לפקולטה. על רקע הסתבכויות במשרד המשפטים ובמישור האישי אשר מנעו ממנו להתקדם במשרד המשפטים, פרש לשוק הפרטי והפעיל משרד בשותפות עם עורך הדין צבי אגמון.

כעבור ארבע-עשרה הצטלבו שוב דרכיהם של ברק וחשין כשזה נתמנה לשופט בבית המשפט העליון (גם כן, בלי שעבר מבחן מקצועי או בריאותי נפשי כלשהו). מאז עברו על חשין שנים סוערות ביותר, ולא רק עליו – אלא גם על כל בעלי הדין והציבור הישראלי בכלל, שנחשפו לשופט בלתי שגרתי, סנסציוני שאינו חוסך את שבט לשונו מאיש, אשר הצליח לא פעם להביך מאוד את עמיתיו לכס השיפוט בפליטות הפה ופרצי הזעם שלו.

חיקוי זול של עגנון למיעוטי יכולת אינטלקטואלית
(“מי שמעדיף את היפה על היעיל גומר כילד המעדיף סוכריות על לחם, על ידי כך שהוא מקלקל את הקיבה, ועל ידי השקפת עולם מרה”, ניטשה)

השופט חשין ידוע בסגנונו הייחודי. הוא נוהג להאריך במילים ולהרבות בציטוטים מן המסורת היהודית ומספרים ידועים. הוא מפלפל את כתיבתו במליצות ונוקט בביטויים ציורים וססגוניים. הוא מרבה גם להשתמש בשפה עוקצנית יחסית לשפה הסטרילית והמדודה הנהוגה על ידי שופטים בדרך כלל.

אורכם של פסקי-דינו וסגנונם זכה לביקורת מצד משפטנים ועורכי-דין, המבכרים פסקי דין ברורים, קצרים וממוקדים. מנגד, רכש לו השופט “עדת מעריצים” בקרב הסטודנטים למשפטים, אשר קריאת פסקי-דינו מתבלת את שגרת הקריאה היבשה והמונוטונית לה הם נדרשים במהלך לימודיהם. הם עוסקים בכיופים, ולא מחוייבים ללכת עם פסק דין כלשהו למכולת…

להלן שתי דוגמאות קצרות לסגנונו המיוחד של השופט חשין:

“חבריי הנשיא שמגר והנשיא ברק הניפו חרמש ומגל, ולא הניחום מידיהם עד רדת יום בקוצרם בשדה חוקי-היסוד. אך מעט לקט, שיכחה ופאה הותירו אחריהם. מתוכם אמרתי אאסוף אל חיקי שתיים-שלוש שיבולים, אותן אטחן ומהן אאפה את פיתי-שלי”. (ע”א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע”מ נ’ מגדל כפר שיתופי, פ”ד מט(4) 221, עמ’ 507-508)

“הברבור אשר בצעירותו, בהיותו ברבורון, לא היה בחברת הברווזים אלא ברווזון מכוער, גדל והיה לברבור יפה, ברבור -בין-ברבורים. ואולם עצם העובדה שאותו ברבור גדל בין ברווזים היה בה, בדרך הטבע, כדי להשפיע על דרכיו, על מינהגותיו, על המנייריזמים שלו. רצונו המודע והלא-מודע של הברבור להידמות לסביבתו השפיע על התנהגותו, ועל-אף היותו ברבור, התנהגותו במובנים מסוימים הייתה התנהגות של מעין-ברווז”. (רע”פ 2976/01)

בפסק דין בפרשת “לך תצטיין” כתב חשין את המשפט הבא:

“דומה כי הכל יסכימו כי לא כל הרעדת מיתרי הקול, וכי לא כל קרקורים הבוקעים מחדרי בטן, זכאים לחסות תחת כנפי חופש הביטוי. ההגנה אינה ניתנת לויברציה שאדם יוצר באוויר, גם אם אותה ויברציה קנתה לה פירוש כבעלת תוכן מסוים”

ועכשיו לפני שנפטיר לעברו דווקא שילך להצטיין, לכו תשברו את הראש למה התכוון המשורר בפסק דינו…

תלמידים בפקולטאות למשפטים מתענגים על לשונו הציורית, הפיוטית שלעיתים כך נדמה מתיימרת לגרור אל תוך התכליתיות של פסקי הדין איזה חיקוי זול, מסורבל ולא יוצלח של עגנון אל בין שורות פסקי הדין, בתוספת ניחוח חזל”י.

בעלי דין נאלצים להתמודד עם החלטות הכתובות באריכות, תוך שימוש נרחב במליצות ובמשלים שלא היו מביישים את קרילוב; ואילו חבריו השופטים וודאי כבר השלימו עם החיוורון שנגזר על פסקי דינם לצידם של כתבי חשין. מי שמחפש שם תכלס – יאלץ ללכת סחור סחור עד אינסוף. מי שיחפש שם נפש מסובכת של שופט, מלאת רגשות נחיתות, רגשות אשמה ונסיונות נואשים להתבלט כמו אצבעוני בראש כל גדוד, ימצא שם ובהתנהלותו באולם המשפט תשתית נהדרת לעבודה מעמיקה לחוקרי מחלות הנפש ורופאי התסביכים השונים.


נאמנותו לחוק ולצדק רופפת בערך כמו נאמנותו לאישתו


אבל חשין, דווקא חשין, הודה פרויידיאנית באחד מפסקי דינו עד כמה הוא נוהג לכזב כשהוא כותב שירה במקום פסקי דין. כך הוא כותב (בבג”צ “לך תצטיין”):

כותבי העיתים מדווחים לנו שכך אמר אותו אדם חכם ושנון, פרנסואה מרי ארואה הלא הוא וולטיר:  “אינני מסכים למלה אחת שאתה אומר, אך אגן עד-מוות על זכותך להביע את דעתך”.

 דברי וולטיר הם שיר, ומיטב השיר – כזבו. ערכם של חיים נעלה-מכל-נעלה, ואינני סבור כי וולטיר התכוון ברצינות לדברים אלה שאמר”.

ובעקבות הודאתו זו של חשין, לנו לא נותר אלא לצטט את המקור ולא את חיקויו הזול, את עגנון: “נחתום המעיד על עיסתו כי רעה היא, מה צורך לנו לגנותה עוד?”.


השופט שהחשיך את המסך לשרון, השופט שזיכה את הילה כהן, השופט שסייע לשופט פריש לקבל שוחד

החלטותיו קוממו עליו לא פעם רבים. בידיעות אחרונות חשבו שהשיא היה אולי קריאתו של חבר הכנסת מנחם פרוש מיהדות התורה, שכינה את חשין “חזיר” לאחר ההחלטה לאפשר מכירת בשר חזיר במדינת ישראל שהיא כידוע לא רק דמוקרטית אלא אמורה להיות גם יהודית.

אבל השיא הוא כל כך מביך, שאף אחד לא מעז להזכיר… חשין נתן את פסק הדין הסופי היחידי במדינת ישראל שועדת מינויים החליטה שפסק הדין הסופי שלו כל כך מטומטם, כל כך מנותק, כל כך מופרך, וכל כך נוגד את עקרונות החוק, הצדק והיושר האלמנטרי עד שהיא החליטה להתייחס אל פסק הדין שלו בביטול כאילו לא ניתן (בפרשת השופטת הזייפנית הילה כהן. הוא קבע בפסק הדין שלו שהיא ראויה להיות שופטת. אבל למזלנו הועדה למינוי שופטים קבעה למעשה שהוא אידיוט).

הרבה שופטים בישראל הואשמו בסלקטיביות. אבל דומה שחשין יותר מכולם הגיע הכי רחוק, אבל טעה בדרך: חשין בתפקידו כיו”ר ועדת הבחירות היה השופט אשר פסל את מועמדותו של ברוך מרזל, אך… לא את זו של עזמי בשארה, ובכך טיהר את הכנסת מיהודי שתמך בטרנספר לערבים, אבל החדיר לכנסת ערבי שהצליח לטרנספר יהודים.

חשין היה השופט אשר התנגד למינויו של צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, למרות שהעבירות אשר יוחסו להנגבי (אשר היו אמנם חמורות כשלעצמן) היו בעצם שיגרת חיים של שופטי בית המשפט העליון הנוהגים כדבר שבשגרה למנות לתפקידים רק מקורבים, בני משפחה, וכאלה הנאמנים לאותה אג’נדה בלבד.

חשין נשוי לרות חשין, מנהלת קרן ירושלים. רות היא צאצאית למשפחת סלומון, ממייסדות חברת טבע, ולפיכך אחת מעשירות הארץ. חשין הוא אב לשלושה. בן דודו הוא דוד חשין, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. גיסו הוא יו”ר טבע המזוכה (בעליון, כמובן), אלי הורביץ. הכל נשאר במשפחה…

לזכותו של חשין אסור לשכוח מעשה ראוי אחד שבכל זאת הצליח להוציא תחת ידו: הוא היה היחיד מבין שבעה שופטים שחשב כי יש מקום לבדוק שוב את החלטת מזוז לטייח את פרשת האי היווני. דבר מה נוסף: כראש ועדת הבחירות הוא גם התנגד למנוע שיחת צ’ט אינטרנטית ולראות בה תעמולת בחירות, ופסק כבר בשנת 2001 כי אין בינה לבין שיחת סלון שום הבדל. אך הזכות הזו עומדת בסימן שאלה גדול, שכן נדמה כי לכולם ברור כי הוא היה פוסק להיפך אילו העותר לא היה ש”ס נגד אופיר פינס אלא להיפך…  

כדי להיות מאוזן השתדלתי למצוא בכל זאת עוד כמה מילים טובות להגיד על האיש ופועלו כשופט. בכל זאת עשויים לטעון לקונפליקט של אינטרסים ומדובר באדם זקן. אבל לא מצאתי. מה שאני חייב לציין הוא שהחברים שלו מדברים מאוד בשבחו. הם אוהבים אותו אהבת נפש, מעריצים אותו, ומתייחסים בסלחנות לכל דבר ביקורת כנגדו.אף אחד לא יודע להגיד באמצעות עובדות למה הוא גאון, אבל כולם נהנים לדקלם האחד את השני מבלי שיש להם כיסוי עובדתי לדברים.

מי שמכיר פסקי דין חיוביים של חשין, או מעשים חיוביים שאותם הוא עשה (לא בירבורים – מעשים!) מוזמן לציין זאת כאן בתגובות, בצירוף קישור לפסק הדין ולכל עניין רלוונטי אחר.

______________

פניתי (17.2.2006 7:30) לקבל את תגובתו של חשין לדברים, כדלקמן:

שלום אדוני

 

סיימתי זה עתה לכתוב מאמר: 14  שנות שיפוט מעורר מחלוקת של מישאל חשין באו אל קיצן

 

המאמר מבוסס על מידע אישי, מחקר ברשת האינטרנט, ושיחות עם מביני עניין ובהם כמה מהחברים המשותפים שלנו.

 

מפאת הזהירות, על מנת שלא לפגוע חלילה שלא לצורך, מחמת ניגודי האינטרסים אשר עשויים להשתמע מהמפגש שלנו לפני כעשרים שנה, וכדי שלא אכשל חלילה בציון מידע עובדתי שגוי, אני פונה אליך בטרם משוחרר המאמר לפרסום פומבי כדי לשמוע את תגובתך, לקבל את השגותיך על העובדות כדי לתקן אותן, ואף ליתן במה לתגובתך על דברים אשר גם אם עובדתית לא ניתן להתכחש אליהם, אולי יש בידך הסברים העשויים להעניק להם נופך חיובי ופרשנות אחרת. למותר לציין כי ביקורת בונה תתקבל בברכה וכל הטעון תיקון, יתוקן כמתחייב.

 

הקישור למאמר (הוא כרגע לא בהפצה וידוע רק למי שיודע את הקישור המדוייק, לא לציבור ולא במנועי החיפוש):

 

http://www.global-report.com/a.php?c=gg&a=3310992&rc=il

 

אני ממתין לתגובתך עד הערב, ואם לא תגיב אסיק שאינך מוצא עובדה לא נכונה בנטען לעיל.
באם אתה מבקש להגיב ורק זקוק לעוד זמן כדי לנסח את התגובה, אין כל חיפזון ואוכל להמתין עם הפרסום יום נוסף אם תודיע לי על כך.


מאחר ואני לא בטוח שאתה ממשיך להשתמש בתיבת הדואר שלך בבית המשפט העליון, אני שולח גם העתק לתיבת הדואר הפרטית של אמיר כדי שיעביר לעיונך.

 

למרות הביקורת חשוב שתדע שאין לי שום דבר אישי כנגדך, אבל יש לי בהחלט המון נגד הביקורת החד כיוונית שאתה מחסידיה, במיוחד כשהיא מתבלטת לעומת הרגישות הקיצונית לביקורת כשהיא מופנית כלפיכם על אותם מעשים בדיוק שאתם עושים בפועל אבל מטיפים לאחרים לא לעשות.

.

כך או אחרת ובכל הכנות: כל טוב, מזל טוב, איחולי אריכות ימים ובריאות טובה, ובהצלחה בדרכך החדשה

 

 

אריק באך

 

(את הביקורת תוכל להכניס גם כתגובה למאמר. ניתן להגיב ללא הכנסת סיסמה, ניתן להגיב אנונימית או בשם עט שתבחר לאמץ לעצמך. לא דרוש כל רישום או פרט מזה)

________________________

תגובתו של חשין:

חשין לא הכחיש כלום מהנטען לעיל, עד לשעה זו, ושמר על זכות השתיקה.

כפנסיונר, הוא אפילו כבר לא נהה מהתירוץ שיש לשופטים להמנע מלהגיב ישירות…

_________________________

קישורים חיצוניים

* פרופיל אישי, מישאל חשין, מחלקה ראשונה

*  נועם שרביט,  הברק של העליון, גלובס

*  יובל יועז, כבוד הסופר חשין, “הארץ”

* יואב יצחק, הידידים של חשין, Nfc

* עו”ד יוסי דר, חשין ומלחמתו בשחיתות,  למה בדיוק מתגעגע השופט חשין?,  Nfc

___________

אריק באך, מאמרים קודמים:

בכייני האנטי-שחיתות, נמאסתם

בייניש: תעמולה באינטרנט לא נחשבת תעמולה…

רק החמאס יכול

בית משפט אמריקני קבע…

 

 

 

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר