אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – תמריץ וזרז לשחיתות

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36289

שמחה ניר, עו”ד 28.08.2005 15:00
אולי אדוני ימשוך את עתירתו?

אולי אדוני ימשוך את עתירתו?

אולי אדוני ימשוך את עתירתו?

אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים – תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט


אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות –

 

סובסידיה לעשירים על חשבון העניים,

 

לחזקים על חשבון החלשים,

 

תמריץ וזרז לשחיתות

 

שיפוטית, שלטונית וכלכלית

 

וגורם משתק להתפתחות המשפט

 

 

 

תמצית

 

המשל

 

מקרה “גבולי”, בו השופט עומד בפני החלטה קשה.

 

הקושי הניצב בפני השופט

ההחלטה מצריכה עבודה רבה, ובכל מקרה לא בטוח מה תגיד ערכאת הערעור.

 

התרחישים

 

איזה צד מפסיד (החלש או החזק) יערער, ואיזה צד יספוג את ההפסד?

 

האינטרס של השופט

לשופט יש אינטרס לא לעבוד קשה, שלא יוגשו ערעורים על פסקי-הדין שלו, שפסקי דינו לא יתהפכו בערעור, וישנם עוד אינטרסים, פחות לגיטימיים – וכולם פועלים תמיד לרעת האזרח הקטן.

 

פסיקת-הוצאות כעונש, כפשוטו

 

כיצד השופט מעניש מתדיינים ב”הוצאות”, למשל על טענות שאינן נוחות לו.

 

מה כדאי לו, לשופט?

 

המסקנה הלוגית היא שלשופט כדאי לשאת פני עשיר וגדול, ולפגוע באזרח הקטן, גם כאשר הוא צודק!

 

וכאשר הצד החזק הוא המדינה …

 

… השופט גם מזדהה אתה, רגשית!

 

בבית המשפט המחוזי, כערכאת-ערעור

 

השופטים בביהמ”ש המחוזי שואבים עידוד נוסף מכך שלעבור את משוכת הרשות-לערער קשה עוד יותר, והפיתוי לנצל לרעה את כוחם גדול עוד יותר.

 

ומה בבית המשפט העליון?

 

לבית המשפט העליון ישנו אינטרס (אפילו מוצהר) שלא להעמיס על עצמו יותר ויותר עבודה, ויש לו יותר כוח לכפות את רצונו על הצד החלש.

 

הסובסידיה

 

כאשר תפוקתם הכמותית של בתי המשפט מוגבלת, העדפתם של החזקים באה על חשבון החלשים, המוצאים את עצמם מסבסדים את החזקים.

 

מעמדה המיוחד של המדינה כ”בעלת הבית”

 

למדינה יתרון נוסף על היתרון שבהיותה הצד החזק-שבחזקים: היא גובה אגרות ממי שתובע אותה, יתרון שאין לאף מתדיין אחר.

 

פסיקת-הוצאות כמקור-הכנסה נוסף, עצמאי, של המדינה

 

בתי המשפט פוסקים לטובת המדינה הוצאות כמקובל במיגזר הפרטי, בעוד היא מעסיקה את פרקליטיה בתנאי-שכר של המיגזר הציבורי, דבר הנותן לה יתרון חומרי נוסף.

 

הפילוסופיה של פסיקת-ההוצאות, ומימושה-בפועל

 

פסיקת-ההוצאות נועדה לשפות מתדיין על הוצאותיו, אבל בפועל היא משמשת במקרים רבים דווקא למטרות אחרות.

 

על האינטרס הנוסף של השופטים בפסיקת-הוצאות

 

פסיקת-הוצאות בשיעורים גוברים והולכים מעלה את רמת ההכנסות של עורכי-הדין, וכשהשופטים מתמקחים על שכרם, הם עושים השוואות.

 

על השחתת-המידות במערכת המשפט

 

מה עושה הכוח המשחית לשופטים עצמם.

 

על השחתת-המידות בעולם העסקים

 

על העידוד שנותנים השופטים לגורמים ה”מוסדיים” החזקים, להשחית את מידותיהם.

 

על השחתת-המידות במערכת הציבורית בכללותה

 

על העידוד הרב עוד יותר שנותנים השופטים לעובדי-הציבור להתעלל באזרח.

 

אגרות-משפט ופסיקת-הוצאות כמשתקים את התפתחות המשפט

 

מערכת המשפט היא מערכת שמרנית-ביותר, היא נרתעת מכל חדשנות, ומי שמנסה להוביל חידושים דרך הפסיקה, גם מפסיד את הקייס, וגם חוטף הוצאות, דבר המרתיע את כל מי שמנסה להביא את השופטים לידי חדשנות.

 

הפתרון המוצע (א): בלי אגרות-משפט, או אגרות סמליות

 

ביטולן (או, לפחות, צמצומן) של אגרות המשפט מצמצם את יתרונם של החזקים על החלשים.

 

הפתרון המוצע (ב): לא עוד פסיקת-הוצאות

 

האמור לגבי האגרות תקף שבעתיים לגבי פסיקת-ההוצאות, אשר לא “מזיזה” לחזקים, אבל ממוטטת את החלשים.

 

החריגים

 

ייתכנו מקרים בהם מוצדקת פסיקת-הוצאות, אבל גם באלה יש להבטיח שהשופטים לא ינצלו לרעה את כוחם.

 

המדינה, מוסדותיה ורשויותיה

 

כדי לאזן את הכוחות בין האזרח לבין המדינה, כדי לגרום לכך שלמדינה לא יהיה כדאי לפגוע באזרח, מן הראוי הוא שהמדינה תחוייב בהוצאות כאשר היא מפסידה, אבל לא תזוכה בהוצאות כאשר היא זוכה.

 

“באיזה סגנון אדוני מדבר!”

 

כדי למנוע מבעלי-העניין את האפשרות לחמוק מהויכוח בתירוצי “סגנון”, לא אוזכר בשמו אפילו שופט אחד. נראה איך הם יתמודדו עם הטענות האלה.

 

בקשה לקוראים: נא להעביר את המסר אל הגורמים ה”חברתיים”

 

מאמר המופיע בציבור אין לו התהודה הראוייה, אלא אם הציבור מאמץ אותו, ומביא אותו ריבוא פעמים אל הגורמים המשפיעים.

 

 

המשל

 

אדם מבטח את מכוניתו בביטוח מקיף. המכונית רשומה כרכב-לימוד (או כרכב שהיה בעברו רכב-לימוד, או רכב מהשכרה, וכו’), וככזו שוויה בשוק הינו פחות מזה של אותה המכונית, מאותה שנת-ייצור, עם אותו הקילומטראז’ ובאותו המצב המכאני.

 

חברת הביטוח יודעת את הפרט הזה, כמו את כל הפרטים האחרים, מתוך הצהרתו של המבוטח וגם מעיון ברשיון הרכב, אבל היא גובה את אותם דמי הביטוח שהיא גובה על ביטוחו של כל רכב אחר. למעשה היא גובה יותר, כי רכב-לימוד נמצא אצלה בקבוצת-סיכון גבוהה יותר, אבל הבסיס הוא שוויו של הרכב על פי הדגם ושנת הייצור, ללא התחשבות בכך שהיא מבטחת רכב שערכו פחות.

 

והנה, כאשר הרכב נגנב, חברת הביטוח אינה מוכנה לשלם, אלא לפי שוויו המופחת של הרכב, דהיינו ערך-השוק שלו, המבוסס על כך שהוא רשום כרכב-לימוד.

 

טוענת החברה בבית המשפט: לתובע מגיע פיצוי על נזקו האמיתי בלבד, ואין הוא צריך להרוויח מהאירוע, שאם לא כן יהיה לו פיתוי “לאבד” את הרכב.

 

עונה המבוטח: חברת הביטוח ידעה שזה רכב-לימוד אבל גבתה ממני דמים “מלאים”, וגם היא לא צריכה להרוויח מזה.

 

בשאלה מי צודק לא נדון כאן.

 

הקושי הניצב בפני השופט

 

נניח שהשופט, לאחר לימוד ראשוני של החומר, מגיע לשתי מסקנות:

 

האחת – שיש בתיק הזה הרבה עבודה;

 

השנייה – שהמקרה הוא גבולי, דהיינו שהשיקולים לכאן או לכאן הם “מאוזנים”, וממילא גם אין לדעת מה תגיד ערכאת-הערעור.

 

ובלשונו של השופט אהרן ברק (בע”א 518/82 + 540/82): המקרה שלפנינו הוא “מקרה קשה”, בו השופט ניצב בפני מספר אפשרויות שכולן לגיטימיות.

 

מה יעש השופט, וכיצד ינהג?

 

האם יפסוק לטובת חברת הביטוח, או לטובת המבוטח?

 

כמובן שמהשאלה זאת נגזרת השאלה מה יעש השופט, וכיצד ינהג במקרים פחות קשים, אשר גם בהם השופט ניצב בפני מספר אפשרויות שכולן לגיטימיות, וממנה נגזרת השאלה כיצד הוא ינהג כאשר האפשרויות הקיימות אינן באותה רמה של לגיטימיות, ומדוע שהפתח הנפתח לפניו כאן לא יביא אותו לכך שבסופו-של-דבר הוא גם יגלוש לאפשרויות לא-לגיטימיות לחלוטין.

 

אבל נחזור אל “מקרה הביטוח” שלנו, ואל התרחישים האפשריים.

 

התרחישים

 

תרחיש אחד הוא שהשופט פוסק לרעת חברת הביטוח, ומחייב אותה בתשלום הסכום המלא, וכן בהוצאות המשפט אשר יכולות לעלום על הסכום הנתבע כולו.

 

במקרה כזה בטוח שחברת הביטוח תערער, משום שלגביה זה עניין עקרוני, אשר יכול, בעתיד, לעלות לה במיליונים רבים, והחשש מפני חיוב בהוצאות נוספות אם תפסיד גם בערעור הינו זניח לגביה – מה גם שעורכי-הדין המייצגים אותה, או המנהלים בחברה המחליטים להגיש את הערעור, אינם משלמים את ההוצאות האלה מכיסם הפרטי.

 

ומה שעוד בטוח הוא שחברת הביטוח תעמיד בערעור את סוללת עורכי-הדין הטובה ביותר, שהרי, כאמור, העניין ה”טריוויאלי” הזה עשוי לעלות לה מיליונים בעתיד, בתיקים אחרים.

 

תרחיש שני הוא שהשופט פוסק לרעת המבוטח, וגם מחייב אותו בהוצאות המשפט.

 

האם יערער המבוטח?

 

ערעור על פסק דין במשפט אזרחי כרוך בתשלום אגרה, בהפקדת ערבות כספית להבטחת הוצאותיו של הצד-שכנגד, אם הערעור יידחה, וכמובן גם בחיוב בהוצאות, אשר עשוי “לטרוף” את הערבות כולה, ואפילו יותר ממנה.

 

כמובן שהאגרה הנוספת, הערבות – שגם היא עולה כסף, וגם מחייבת הפקדת בטחונות בידי הערב (הבנק) – והחשש מפני חיוב בהוצאות נוספות בערעור ירתיעו מאוד אזרח מן השורה, אשר מחפש צדק ואשר הכסף שלו “אינו צומח על העצים”.

 

במיוחד יירתע המבוטח מלערער אם הצדק גם לא ייראה, דהיינו שהשופט לא השתדל לנמק היטב את פסק-דינו, והמבוטח-התובע יצא בהרגשה רעה, אשר תיטע בליבו את האמונה ש”אין צדק במדינה הזאת”, ואת החשש שגם בערעור יכו אותו אל החומש.

 

כמובן שההרגשה הרעה הזאת תגבר ככל שההוצאות בהן הוא יחוייב תהיינה בסכום גבוה יותר.

 

ואומרים שצדק צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות, וצדק אשר לא נראה אינו צדק כלל ועיקר.

 

האינטרס של השופט

 

השופט הוא בראש ובראשונה בן אדם, וככל בן אדם גם לו יש אינטרס לא לעבוד קשה. עבודה קשה ומסורה מחייבת אותו לשבת לילות שלמים על כתיבתם של פסקי-דין לאור עששית הנפטא, ואפילו שבתות וחגים, עם הסיכון שיום אחד הוא ייקרא להתייצב לפני כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, אשר יניח לפניו אקדח ויגיד לו: חביבי, או שאתה מדביק את הפיגורים, או שאתה הולך הבייתה!

 

אינטרס שני של השופט הוא שלא יוגשו ערעורים על פסקי-הדין שלו. זה לא נעים, וגם “מזכה” אותו בסטטיסטיקה של שופט אשר הציבור אינו מאמין במשפטו.

 

אינטרס שלישי של השופט הוא שפסקי דינו לא יתהפכו בערעור, משום שהדבר הזה, באופן טבעי, אינו נעים. האינטרס הזה מחייב אותו, כמובן, לעמול שבעתיים על כל פסק דין, לצפות מראש את כל הטענות העשויות להתעורר בערעור, ולתת עליהן תשובה משכנעת כבר בפסק דינו. במלים אחרות: הוא חייב להגן על פסק דינו מפני ערעור אשר עדיין לא הוגש, ואשר אין הוא יודע אילו טענות תיטענה בו נגד פסק דינו!

 

ויכולים – לפחות תיאורטית – להיות לשופט עוד אינטרסים, כגון סיפוק יצר-השררה, ההנאה הסאדיסטית מגרימת צער ועגמת-נפש לזולת, נקמה בבעל-דין אשר סירב לקבל את הצעת-ה”פשרה” שלו (המונעת, לרוב, על ידי שלושת האינטרסים הנ”ל), וכן הלאה. אני רחוק מלעשות הכללות, אבל גם רחוק מלקבוע שהדברים האלה אינם קיימים, וכל עורך-דין המופיע בפני שופטים יוכל לאשר את עצם-קיומם.

 

כמובן שאינטרסים אלה פועלים תמיד לרעת האזרח הקטן, שהרי עורכי-הדין של חברת הביטוח ושל שאר הגופים ה”מוסדיים” רק עושים את מלאכתם, ולהם שום דבר לא מכאיב באופן אישי.

 

פסיקת-הוצאות כעונש, כפשוטו

 

ההצדקה הפילוסופית של פסיקת-ההוצאות היא, כידוע, שאין זה הוגן שבעל-דין אשר זכה במשפט ייצא בחסרון-כיס, למרות זכייתו, אבל, בפועל, בתי המשפט משתמשים בכוח הזה לא רק ל”כיפוף ידיים”, אלא גם ככלי-ענישה לכל דבר, והדוגמה הבאה מראה כיצד.

 

בעל-דין טוען, במהלך המשפט, טענה שאינה נוחה לו לשופט. מה עושה שופט מקצועי, הגון וישר?

 

ראשית – הוא מבקש הנמקה, אם הטענה לא נומקה דיה.

 

שנית – הוא מבקש את תגובת הצד-שכנגד, אם הטענה, על פניה, יש בה משהו.

 

ושלישית – הוא נותן החלטה מנומקת, בין אם הוא מקבל את הטענה, בין אם הוא דוחה אותה.

 

אבל מה אם הטענה “בעייתית”, מבחינת השופט, דהיינו שהוא לא רוצה לקבל אותה, אבל אין לו נימוקים טובים לדחות אותה?

 

אם הוא, כאמור, שופט מקצועי, הגון וישר, הוא ייתן החלטה מנומקת, גם אם היא אינה נוחה לו, אבל שופט שאינו מקצועי, אינו הגון ואינו ישר, יעצור את הדיון, ייתן החלטה המחייבת את הצד הטוען בהוצאות, אבל לא סתם הוצאות, אלא בסכום העולה פי 5 על הסכום שהוא עצמו יפסוק בסוף ההליך כולו!

 

וזה אומר שמכשיר ה”הוצאות” לא בהכרח בא לשפות צד על הוצאותיו, אלא גם כשוט בידי השופט: אם תטען טענות קשות, תקבל מכות!!!

 

מה כדאי לו, לשופט?

 

ראינו לעיל כי ככל שהמכה תכאיב יותר לבעל-הדין החזק והעשיר – כן ירבו הסיכויים שהוא יערער, וככל שהמכה תכאיב יותר לבעל-הדין החלש והעני – כן יפחתו הסיכויים שהוא יערער.

 

כמובן שאם יחתו הסיכויים שיוגש ערעור, כן תפחת העבודה שיצטרך השופט להשקיע, ותרבינה ההנאות הנלוות שלו.

 

והמסקנה הלוגית היא שלשופט כדאי לשאת פני עשיר וגדול, ולפגוע באזרח הקטן, גם כאשר הוא צודק!

 

והכדאיות הזאת, שימו לב, אינה במרכאות!

 

ועוד כדאי לו לשופט לערוך את פסק-דינו כך שהצדק גם לא ייראה, ושהאזרח המוכה גם ייצא בהרגשה רעה ככל האפשר.

 

כמובן שאם האינטרס הזה קיים במקרים “גבוליים”, הוא קיים – אולי במידה פחותה, אבל קיים – גם במקרים פחות גבוליים, ומכאן שהוא קיים גם במקרים בהם דווקא הצד החלש הוא הצודק באופן בולט ומובהק.

 

אמר לי פעם עורך-דין ידוע, אשר שמו הוזכר פעם כמועמד פוטנציאלי לבית המשפט העליון: כאשר אתה מכה אדם, אל תוסיף ותשפילו; כאשר אתה משפיל אדם, אל תוסיף ותכה בו.

 

אבל, כפי שראינו, לשופט יש אינטרס להפיל את האזרח הקטן לקרשים, וגם לבעוט בו בחוזקה, “ליתר בטחון” – כדי שלא יעז לקום, ואפילו לא להרים קמעה את ראשו, ולראות מה עשו לו.

 

ועל ההשלכות של יתרון-הפתיחה (ה”פור”) הזה נדון בהמשך.

 

במאמר מוסגר נציין כי השאלה עד כמה שופטים ישראל עומדים בפיתוי הזה הינה שאלה נפרדת, אשר לא נדון בה במסגרת זו. לגבינו די בכך שלשופט יש אינטרס לשפוט שלא בצדק, ומי שרוצה להעמיק-חקר בשאלה הזאת, אנחנו נברכו על כך, ואף נעמיד לרשותו את כל העזרה.

 

וכאשר הצד החזק הוא המדינה …

 

כאשר הצד החזק הוא המדינה, הכדאיות והפיתוי של השופט לפסוק לטובתה, ולרעת האזרח, הם רבים שבעתיים.

 

ראשית – המדינה היא הצד החזק-שבחזקים, ושנית – כיוון שלשופט, כידוע, אין אינטרס משלו בתוצאות המשפט, אין הוא אלא איש-הציבור, הפוסק בין המתדיינים, בין אדם לחברו, גם כאשר האדם הוא אזרח קטן וקשה-יום, וה”חבר” הוא חברת-ענק, או אפילו המדינה, בכבודה ובעצמה.

 

ובמלים אחרות: השופט, בעיני עצמו, הוא-הוא “הציבור”, וכיוון שגם המדינה היא “הציבור”, וגם היא, בתור-שכזו, הינה חסרת-אינטרסים בתוצאות המשפט (זולת, כמובן, האינטרס הערטילאי בעשיית-הצדק, בין אם לטובתה, בין אם לרעתה), נמצא השופט, א-פריורי, במצב של הזדהות רגשית עם המדינה, שהיא במקרה – ממש במקרה – הצד החזק-שבחזקים.

 

הוסף לכך את העובדה שהמדינה היא זו המפנקת את השופט: היא נותנת לו מינוי לתפקיד אשר יש בו גם כבוד, גם שררה וגם משכורת מכובדת (ותנאי פנסיה מכובדים עוד יותר), היא גם מדברת בשבחו כל הזמן, וגם הודפת את הביקורת נגדו (וגונזת את התלונות נגדו), ומצאת סיבה נוספת להעדיף את המדינה בריבה עם האזרח הקטן.

 

בבית המשפט המחוזי, כערכאת-ערעור

 

מי שהתדיין בבית משפט השלום, ופסה”ד לא נראה לו, זכאי לערער על כך לבית המשפט המחוזי.

 

בנוסף ל”חסינות” דה-פאקטו העומדת לה, לערכאה הראשונה, כפי שהסברנו לעיל, עומדת לבית המשפט המחוזי “חסינות” נוספת: כדי לערער פעם נוספת, דהיינו ערעור-על-ערעור, יש צורך ברשות מיוחדת, וזו כמעט לעולם לא ניתנת.

 

לפיכך לשופטי הערעור כדאי עוד יותר לתן פס”ד “חפיפי” לטובת הצד החזק, והם אכן נותנים לא אחת פס”ד אשר כל-כולו אינו אלא “נחה דעתנו שלא נמצא פגם בפסק דינה של הערכאה-קמא”.

 

ולא זו בלבד, אלא ששר המשפטים אף התקין תקנה שערכאת-הערעור רשאית לאמץ, על כרעיו ועל קרביו, את פסק הדין שעליו הערעור, בלי להוסיף אפילו מילה אחת, ובוודאי שבלי להתייחס לטענות המנומקות נגד אותו פסק-דין.

 

וגם לחייב את האזרח הקטן בהוצאות נוספות, בשיעור הגבוה בהרבה מאלה בהם חוייב בערכאה הראשונה.

 

נכון שהסמכות הזאת מותנית בתנאים מתנאים שונים, לבל תהא ההפקרות שורה במקומותינו, אבל משנפתח הסדק, הפכוהו לפירצה רבה, ואת הפירצה הפכו לשער רחב-ידיים, רחב מאופק-עד-אופק, ואין מושיע.

 

ואם האזרח הקטן עוד היה מוכן להסתכן באגרה ובהוצאות הכרוכות בערעור לבית המשפט המחוזי – אם הוא ירצה לערער לבית המשפט העליון, הוא יחשוב ק”ן פעמים, שמא יחטוף מכה שלישית, קשה מכל קודמותיה.

 

ומה בבית המשפט העליון?

 

אל בית המשפט העליון יכול האזרח להגיע, בין השאר, בהזדמנויות אלה:

 

א.      בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ישב לדין כערכאה ראשונה;

 

ב.      בבקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ישב לדין כערכאת ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום;

 

ג.        בעתירות לבג”ץ כנגד רשויות הפועלות על פי הדין, ואלה, בדרך-כלל, הן רשויות המדינה.

 

א. בבית המשפט העליון, כערכאת-ערעור ראשונה

 

כאשר בית המשפט העליון יושב כערכאת ערעור ראשונה, דהיינו בערעור-בזכות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, השיקולים להעדיף את הצד החזק דומים, בעיקרם, לאלה הקיימים בבית המשפט המחוזי, כערכאת-ערעור.

 

הוסף לאלה את העובדה שעל בית המשפט העליון אין ערעור, וגרע את העובדה שהציבור כולו הוא “ערכאת הערעור” על בית המשפט העליון (ולפעמים היא אכזרית יותר מכל ערכאת-ערעור “רגילה”), ומצאת שמאזן-הכדאיות של בית המשפט להעדיף את הצד החזק על פני הצד החלש אינו שונה בהרבה.

 

ב. בבית המשפט העליון, כערכאת-ערעור שנייה

 

כאשר מדובר בבקשת רשות לערער, משתפר עוד יותר מצבו של הצד החזק – זה אשר כבר זכה בשתי הערכאות הקודמות – על חשבון מצבו של החלש, אשר כבר הוכה פעמיים.

 

כפי שראינו, לבית המשפט העליון יש אינטרס (ואפילו אינטרס מוצהר!) שלא להעמיס על עצמו הרבה עבודה, ואת זאת הוא עושה באמצעות הלכת “חניון חיפה”, אשר לפיה לא די בכך שאתה צודק, אלא שאתה צריך להראות שבמקרה שלך יש “עניין משפטי-ציבורי-כללי”, ולא רק “עניין משפטי-ציבורי-כללי” סתם, אלא עניין משפטי-ציבורי-כללי “באותה העת”.

 

צריך לזכור כי רוב העניינים מתחילים היום בבית משפט השלום, כיוון שהמערכת דאגה לקבוע כי תביעות עד סכום של 2,500,000 מיליון שקלים חדשים הינן בסמכותו של בית משפט השלום, כך שהזכות “להתחיל במחוזי” – ומשם להגיע לבית המשפט העליון עם ערעור-בלי-טובות שמורה מלכתחילה רק לעשירים, אלה המגלגלים מיליונים, דבר אשר פשוטי-עם לעולם לא יזכו לו.

 

למען ההגינות יש לציין כי מחסום הרשות-לערער הינו מחסום לגיטימי, שהרי בית המשפט העליון לא יכול לדון בכל העניינים אשר החלו בכל בתי משפט השלום, אבל המחלוקת שלנו היא על יישומו של העיקרון הזה.

 

הנה כי כן, כאשר האזרח הקטן מבקש לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, בערעור, הוא צריך להביא בחשבון מכה נוספת, שלישית, שהיא כואבת ומשפילה עוד יותר מאלה אשר ספג בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי: לשלם אגרה, להפקיד ערבות, ולזכות להחלטה האומרת כי עניינו בכלל אינו ראוי לדיון “באותה העת”….

 

וכמובן גם “לחטוף הוצאות”, פעם שלישית, בתוספת השפלה מיוחדת.

 

ג. בבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”ץ), דן בעתירות נגד רשויות ציבוריות על פי דין, ורובן, כאמור, הינן רשויות המדינה.

 

הבג”ץ יושב לדין כערכאה ראשונה ואחרונה, ועליו אין ערעור, אלא בפני הציבור בכללותו.

 

כאן לשופטים ישנו אינטרס דומה לזה של השופטים בבתי המשפט האחרים: לא לעבוד קשה, ולא להיחשף לביקורת, ובנוסף לכך למנוע את הצפתם בעתירות, שהרי אם הם יתנו סעד-לכל-דורש, תוך שבוע הם יוצפו בעתירות לאלפיים שנה קדימה, וגם יצרו לעצמם תדמית של “מתמסרים בקלות”…

 

כיצד מאלפים את הציבור להימנע מהצפת הבג”ץ בעתירות? על ידי פסיקת-הוצאות דרקונית למי שלא “קונה” את הרמזים שלהם, ולא “מושך” את עתירתו.

 

אבל זה לא רק בבג”ץ אלא גם בערעורים אזרחיים, ולפעמים זה פועל דווקא לרעת הצד הצודק, כי אם הצד הלא-צודק נכנע ל”רמזים” ומושך את ערעורו, נותנים לו את הסוכריה (לא מחייבים אותו בהוצאות) על חשבון הצד הצודק, אשר, לפי המקובל היום, זכאי להוצאותיו.

 

מי נפגע מ”כיפוף הידיים” הזה? האזרח הקטן, אשר מביא לבג”ץ עניין החשוב לו, אבל אין ביכולתו לסכן 20,000 שקל, כהוצאות המשפט לטובת השלטונות.

 

מי לא נפגע מ”כיפוף הידיים” הזה? החברות הגדולות, אשר במחיר אגרת-משפט של כ-1600 שקל מביאות לבג”ץ עניינים השווים להם מיליונים רבים. חברות אלה יכולות להרשות לעצמן לסכן גם 50,000 שקל, ואפילו יותר, מה גם, כפי שכבר הוסבר לעיל, לא עורכי-הדין שלהן ולא מנהליהן ישלמו אותם מכיסם הפרטי (כך שסיפוק יצר-השררה של השופטים, כמוהו כהנאה הסאדיסטית מגרימת צער ועגמת-נפש לזולת, וכו’, עליהם דיברנו לעיל, למעשה אינם קיימים כאן).

 

ולא זו בלבד שחברות כאלה יכולות להרשות לעצמן “ללכת עד הסוף”, אלא שאם חברה כזאת עומדת על שלן, היא עוד עשויה לזכות בעתירתה (וזה קורה!).

 

הסובסידיה

 

אין מחלוקת על כך שפתח הבאר הוא צר, ושבתחומים מסויימים מערכת המשפט אינה מסוגלת כיום לענות על כל הצרכים.

 

זה לא אומר שאין מקום לשיפורים, כגון הגדלה מאסיבית של מספר השופטים, כגון הפסקת המנהג המגונה של הערות-אגב התופסות חלקים נרחבים מפסקי-דין, וגוזלות מהציבור זמן שיפוטי יקר, כגון, כגון.

 

אבל בינתיים זה המצב. הוא בולט במיוחד בבקשות רשות לערער ובעתירות לבג”ץ, אבל אפשר להניח בוודאות גמורה כי כל שופט מציב לעצמו, במודע או בתת-מודע, “מיכסה” מסויימת של תביעות/בקשות/עתירות אשר תתקבלנה, וכל השאר תידחינה. אפשר להבחין בכך, כך נראה לי, באחוז הקבוע (סביב 2 עד 3 אחוז, פחות או יותר, אך לא בדקתי זאת לאחרונה) של צווים מוחלטים בעתירות לבג”ץ, ומי שרוצה לבדוק בשאר תחומי המשפט, כנראה שיגיע למסקנה דומה.

 

התופעה הזאת, כך נראה לי, קיימת גם בתחומים ציבוריים אחרים: בנציב תלונות הציבור, במשרד הרישוי, ואיכן לא. היא לא תמיד קשורה ביכולת התפוקה של המערכת, אלא, כפי שכבר ציינתי לעיל, גם בתדמית הרצוייה לו לכל גוף: כך, למשל, אם רשות הרישוי תיתן לכל דורש רשיון נהיגה “בטסט ראשון”, יגידו עליה שהיא לא מקפידה על איכות הנהגים, ותורמת לקטל בדרכים, ואם נציב תלונות הציבור ימצא כמוצדקת כל תלונה, גם הוא יוצף עד מהרה.

 

ואם בתי המשפט לערעורים יקבלו כל ערעור, גם הם יוצפו עד מהרה.

 

ומעל לכל אלה, את התדמית של “מתמסר בקלות” אף אחד לא רוצה לעצמו.

 

ואם ה”מיכסות” האלה אכן קיימות, יתרון לאדם אחד משמעותו פגיעה באדם אחר, ויתרון לציבור אחד משמעותו פגיעה בציבור אחר.

 

ועל כרחך אתה מגיע למסקנה שהעניים והחלשים מסבסדים את העשירים והחזקים.

 

אכן, סוציאליזם במיטבו!

 

מעמדה המיוחד של המדינה כ”בעלת הבית”

 

ראינו לעיל כי לחזקים ולעשירים יש יתרון במשפט לא רק מול החלשים והעניים, אלא גם מול הרשויות, כך שאדם עשיר וחזק סיכוייו במשפט מול הרשויות גדולים מסיכוייו של אדם עני וחלש.

 

ראינו גם כי המדינה היא החזק-שבחזקים, וכי יש לה יתרון לא רק משום כך, אלא גם משום היותה ה”ציבור”, אשר השופט רואה את עצמו מזוהה – רגשית ובכלל – עם אותו “ציבור”.

 

אבל זה עוד לא הכל.

 

המדינה היא גם “בעלת הבית” של בית המשפט, והיא גובה עמלות (הקרויות, משום-מה, “אגרות”) מכל מי שבא לבית המשפט לבקש צדק – גם אם הוא תובע את המדינה עצמה, או רשות מרשויותיה.

 

במלים אחרות: לפקידי המדינה כדאי לפגוע באזרחים ולהתעלל בהם, כי הסיכוי שהאזרח יפנה לבג”ץ הוא קלוש ביותר, והסיכוי שהבג”ץ יעניק לו סעד, אחרי שפנה אליו – גם הוא קלוש ביותר.

 

וגם המדינה, בכל מקרה, מקבלת מהאזרח את הכסף עוד לפני הבירור המשפטי, גם אם הוא צודק והיא אינה צודקת.

 

הדבר בולט במיוחד בהליכי הבג”ץ: אם, בהערכה גסה, מוגשות נגד המדינה ורשויותיה 2000 עתירות לבג”ץ מדי שנה, והאגרה היא כ-1600 שקל, המדינה מרוויחה למעלה משלושה מיליון שקל בלי לעשות דבר!

 

פסיקת-הוצאות כמקור-הכנסה נוסף, עצמאי, של המדינה

 

המדינה מעסיקה את נציגיה לפי סולם-השכר במיגזר הציבורי, אבל כאשר בתי המשפט פוסקים לטובתה הוצאות, הם עושים זאת לפי המקובל בשוק הפרטי!

 

כך, למשל, אם, באשמת האזרח, נדרשה דחיית הדיון, הוא חוייב לשלם למדינה הוצאות בסך 10,000 שקל +מע”מ, סכום שהוא, ככל הנראה יותר משכרו החודשי של הפרקליט המופיע בשם המדינה (אבל, בהקשר לאפלייה עליה דיברנו לעיל, כאשר, באותו המשפט עצמו, נדרשה דחייה באשמת המדינה, חוייבה היא, בתירוץ משונה, רק ברבע הסכום, וכאשר נדרשה דחייה נוספת, גם זאת באשמת המדינה, מצא בית המשפט תירוץ חדש, משונה לא פחות, כדי לא לחייב אותה כלל בהוצאות).

 

הפילוסופיה של פסיקת-ההוצאות, ומימושה-בפועל

 

כבר עמדנו על כך שההצדקה הפילוסופית של פסיקת-ההוצאות היא בכך שאין זה הוגן שבעל-דין אשר זכה במשפט ייצא בחסרון-כיס, למרות זכייתו, אבל, בפועל, בתי המשפט משתמשים בכוח הזה גם ככלי-ענישה, והכוח, כידוע, משחית.

 

ראינו לעיל דוגמה בה השופט מעניש בעל-דין ב”הוצאות” על טענה שאינה נוחה לו, לשופט, למרות שהצד-שכנגד לא הוציא אפילו אגורה אחת.

 

ראינו לעיל גם דוגמה של חיוב האזרח ב”הוצאות” בסכום העולה על שכרו החודשי של הפרקליט המייצג את המדינה – רק בגין דחיית המשפט. האם זה “שיפוי” המדינה על הוצאותיה בגין הדחייה? לא, זה עונש כפשוטו, והא ראייה שבהמשך הוא לא נהג עם המדינה באותו החומרה, כי הרי את המדינה לא מענישים, ומה שמהווה עונש לאזרח, אפילו לא מגרד למדינה את הצבע.

 

והשאלה היא האם בגין הדחייה הזאת מגיע לאזרח עונש כאילו הוא נתפס תריסר ויותר פעמים במהירות 150 קמ”ש בדרך מהירה (עבירת-קנס שהקנס עליה הוא 750 שקל).

 

אבל למטבע-הענישה הזה ישנו גם צד נוסף: שלילת-הוצאות ממי שזה, בגלל התנהגות שלא נשאה חן מלפני כב’.

 

טול, למשל, “הגנבת ראיות” לתוך הסיכומים-בכתב (צירוף “נספח” שאינו העתק מראייה שהוגשה כדין, או אסמכתא משפטית אשר מותר להגישה כחלק מהסיכומים, אלא ראייה רגילה, אשר לא הוגשה בשלב ההוכחות): זה באמת לא יפה, ושופט מקצועי חזקה עליו שיידע להתעלם מהראייה הזאת, אבל מה לעשות אם הצד אשר “הגניב” את הראייה זוכה במשפט, משום גם בלי הראייה המוגנבת הוא נמצא צודק?

 

גם לכך מצאו בתי המשפט “פטנט”: שלילת-הוצאות כעונש…

 

ונשאלת השאלה מה עניין שמיטה להר סיני.

 

ומה אם שני הצדדים מתנהגים לא יפה, בעיני השופט, והוא לא יכול להעניש אותם ב”הוצאות”, כי כל עונש כזה הוא פרס לצד-שכנגד? מחייבים את שניהם ב”הוצאות לטובת המדינה” – למרות שהמדינה כלל לא הייתה צד להליך, והיא כבר קיבלה את הנתח שלה מראש, בצורה של אגרת-המשפט.

 

ואם כל ה”הוצאות” האלה מוסדרות בתקנות, באו בתי המשפט והמציאו עונשים חדשים, אשר אין להם בסיס בדין, כגון פסיקת “הוצאות אישיות” כנגד עורך-דין אשר התנהג לא יפה.

 

מאיכן שאבו הם, בתי המשפט, את הסמכות לחייב עורך-דין ב”הוצאות אישיות”, כאשר הדבר אינו מוסדר בשום חוק או תקנה? הם נטלו לעצמם את הסמכות ה”טבועה” לקבוע שיש להם “סמכות טבועה” לחייב בהוצאות את עורך-הדין, למרות שהוא רק שליח, ואין לו בהליך כל מעמד עצמאי משלו.

 

ואם כבר הם נוטלים לעצמם את הכוח להעניש את עורך-הדין, בלי בסיס בחוק, הם גם נוטלים להם את הכוח לעשות זאת בלי לאפשר לו להתגונן מפני העונש הזה.

 

והוא דאמרינן: הכוח משחית.

 

וכיצד יערער עורך-הדין על חיובו בהוצאות אישיות? בית המשפט העליון קבע שתקיפתו של החיוב תיעשה בדרך של ערעור אזרחי, גם אם ההליך עצמו היה משפט פלילי.

 

יכול להיות שבמשפט האזרחי יוכל עורך-הדין לשלב, במסגרת הערעור אשר יגיש בשם לקוחו, גם את ערעורו על חיובו בהוצאות, אבל אם המדובר במשפט פלילי, תקיפתו של החיוב תיעשה בדרך של ערעור אזרחי.

 

מה זה אומר? זה אומר שאם עורך-הדין חוייב, למשל, בהוצאות “אישיות” בסכום של 2000 שקל (לטובת המדינה, כמובן, כי היא הצד-שכנגד במשפט הפלילי), והוא צריך לשלם אגרת-ערעור בסך 3000 שקל, ולהפקיד ערבות בנקאית בסך 35,000 שקל, סביר מאוד שהוא יחרוק שיניים, יספוג את העונש – וישתוק.

 

אבל גם אם הוא יערער, ויזכה, עדיין קיים הסיכון שבית המשפט יחליט ש”כל צד ישא בהוצאותיו” – דבר אשר משמעותו היא שהמדינה הרוויחה 3000 שקל, הבנק הרוויח את העמלות על הערבות, ועורך-הדין הפסיד “רק” 1000 שקל ואת העמלות על הערבות.

 

ואם הוא לקח עורך-דין אחר שייצגו – גם זה עולה כסף!

 

ומה אם החיוב הזה נעשה על ידי בית המשפט העליון, אשר עליו אין ערעור?

 

נעשה ניסיון כזה, בעבר, ועורך-הדין הנפגע הגידש עתירתו לבג”ץ, שם, כנראה, הבינו השופטים שהם עולים על נקודה רגישה, אשר ייתכן ולא תעבור את הביקורת הציבורית, ולכן הם הביאו את הצדדים לפשרה: עורך הדין יתנצל, והמדינה תצהיר שהיא לא תגבה את ההוצאות.

 

אבל את אגרת הבג”ץ המדינה כבר קיבלה, ואותה היא לא נדרשה להחזיר.

 

ומעל לכל, אין כל בטחון שהמזל ישחק כך גם בעתיד.

 

ומה אם החיוב בהוצאות נעשה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ? על כך אין תשובה במצב המשפטי דהיום, אבל בהמשך אנחנו נציע פתרון אוניברסאלי.

 

על האינטרס הנוסף של השופטים בפסיקת-הוצאות

 

עיון שטחי מראה כי מאז פרוץ המדינה הסכומים הנפסקים בבג”ץ כהוצאות עלו ריאלית פי 10 עד 50. ריאלית!!!

 

סביר להניח, מכוח עקרון הכלים השלובים, כי גם בערכאות אחרות המצב אינו שונה.

 

כמובן שלא מדובר בתיקים בהם שכר הטירחה הראוי מתבטא באחוזים מסכום התביעה, או מהסכום הנפסק, אבל זה עניין אחר.

 

נשאלת השאלה מהו הגורם לכך.

 

על כך שהיכולת לפסוק הוצאות, להעניש וללטף, ועל סיפוקו של יצר-השררה כבר עמדנו לעיל, אבל ישנה סיבה נוספת, אשר איש לא מדבר עליה, ואולי גם איש לא נתן עליה את הדעת.

 

ההוצאות הנפסקות לטובת בעל-דין אמנם “שייכות” לו, ולא לעורך-דינו, אבל ברור שיש להן השלכה ישירה על שכר הטירחה של עורך-הדין – בוודאי כאשר כך מוסכם, אבל יש להן השלכה עקיפה גם אם לא מוסכם על כך, ומה שעוד ברור הוא כי הגדלת סכומי ההוצאות הנפסקים על ידי בתי המשפט יש לה השלכה מרחיקת-לכת על המחירים בשוק עריכת-הדין.

 

כאשר באים השופטים להתמקח על שכרם ושאר תנאי עבודתם, הם מציגים – וזה לגיטימי – השוואה עם הכנסותיהם של עורכי-הדין, וממילא כאשר הכנסותיהם של עורכי-הדין עולות באופן ריאלי, ישנה עילה לשופטים לתבוע “עיון מחדש” בכל המוסכמות הקשורות בשכרם.

 

אמור מעתה: כאשר שופט פוסק הוצאות בסכום גבוה יותר מאשר אתמול, הוא תורם לכך שמחר, אולי בטווח הארוך, אולי בטווח הפחות-ארוך, גם משכורתו תגדל כתוצאה מכך.

 

ומכאן ברור כי לשופטים יש גם אינטרסים חומריים מובהקים כאשר הם פוסקים הוצאות בשיעורים גבוהים והולכים, וזה בנוסף לכל האינטרסים האחרים, עליהם הצבענו לעיל.

 

אגב, אני לא רואה בביטולה של פסיקת-ההוצאות משום אסון גדול לעורכי-הדין, כי עורכי-הדין הפליליסטים אינם מתפרנסים מפסיקת-ההוצאות, ולא שמענו טרוניות על כך.

 

על השחתת-המידות במערכת המשפט

 

את המימרה הזאת יונקים כל הסטודנטים למשפטים כבר מהשנה הראשונה, וכדאי לחזור עליהם שוב-ושוב:

 

Power corrupts, absolute power absolutely corrupts.

 

(“הכוח משחית, הכוח המוחלט משחית באופן מוחלט”).

 

לשופטים בישראל יש כוח רב, ובמידה מסויימת יש להם כוח מוחלט: מתי מעמידים שופט לדין משמעתי? מתי מתקבל ערעור על החלטה של שופט שלא לפסול את עצמו?

 

כפי שראינו לעיל, לשופטים יש כוח רב למנוע ערעורים על החלטותיהם ופסקי-הדין שלהם. כוח זה מושתת, בין השאר, גם על “שוט” ההוצאות.

 

ועוד ראינו לעיל כי לשופטים ישנם גם אינטרסים חומריים (בנוסף לאינטרסים אחרים) לחייב בעלי דין בהוצאות בסכומים גדלים והולכים.

 

והשאלה היא עד כמה הם מושפעים מהאינטרס הזה, ועד כמה הם מסוגלים לשפוט ביושר ובהגינות כאשר הם נכנסים לתחום הזה.

 

לא, איני אומר שכל השופטים מושחתים, כי זה לא נכון.

 

אבל, מאידך, איש לא יטען שכל השופטים, עד האחרון שבהם, הינם מלאכי-שרת צחורי-כנפיים, וממילא אנחנו מגיעים לעקומת גאוס הידועה: מעט מאוד צדיקים גמורים בקצה האחד, קצת יותר צדיקים לא-גמורים מהקצה והלאה, מעט מאוד רשעים גמורים בקצה השני וקצת יותר רשעים לא-גמורים מאותו קצה והלאה, והרבה-הרבה בינוניים בתווך, בין-לבין.

 

הצרה היא שבעל-דין אשר מקבל שופט גרוע ו/או רשע, לא תנחם אותו העובדה שמישהו אחר מקבל שופט טוב ו/או צדיק, או שהשופט ה”ממוצע” הוא בינוני.

 

והשאלה היא מה השפעת הכוח-להשחית על האיכות של השופט היחיד ועל המערכת כולה, ואם הזמן פועל עליהם לטובה, או לרעה. הניסיון שלי מראה על נטייה כללית להתיישר לפי הרעים יותר, ומערכת המשפט אינה חסינה מפני ההשחתה הנובעת מהכוח ומהזמן.

 

מה גם שראינו כי השימוש-לרעה בכוח הינו כדאי לשופטים מכל בחינה, כולל מהבחינה החומרית.

 

והכוח בו אנו מדברים כאן הוא הכוח לחייב את המתדיינים ב”הוצאות”.

 

על השחתת-המידות בעולם העסקים

 

כאשר אתה בא בדרישה לפיצוי כספי ממי שמרגיש עצמו חזק בבית המשפט, הוא הרי יודע שלשופט כדאי לפסוק לטובת הצד החזק ולהכות את הצד החלש ב”הוצאות”.

 

לכן הוא יצחק עליך. יכול להיות שהוא יציע לך סכום מגוחך, ויכול להיות שלא יציע לך כלום, זולת “לך תגיש תביעה נגדי”.

 

וכל זה בגלל החינוך הרע שהם מקבלים בבתי המשפט.

 

אבל זה עוד לא כלום.

 

על השחתת-המידות במערכת הציבורית בכללותה

 

הסטטיסטיקה מראה שרק 2 אחוזים מהעתירות לבג”ץ מסתיימות בצו מוחלט. אפשר להניח כי מקרים נוספים בהם האזרח זוכה במבוקשו, או, לפחות, במקצת תאוותו, כאשר הרשות נגדה עתר מבינה שאין לה “קייס”, ומתקפלת אחרי הגשתה של העתירה (ובתור “פרס” אולי יוותרו להם על ההוצאות, כך שגם אם האזרח זכה, את ההוצאות והאגרה הוא ייאלץ לספוג).

 

אבל מקרים אלה הם טיפה-בים, והרשויות ופקידיהן יודעים את זאת, ויודעים להגיד לאזרח “לך לבג”ץ”.

 

התוצאה היא שקפיצת-היד של הבג”ץ דווקא מעודדת את השחתת-המידות במיגזר הציבורי, והרווח הכספי שיש למדינה מהאגרות, בתוספת ההוצאות הנפסקות לזכותה במקרים בהם האזרח “עומר על הפרינציפ”, מהוות תמריץ למדינה לתת לפקידיה חינוך רע, חינוך אשר משמעותו היא אמירת-לא אוטומטית לפניותיו של האזרח.

 

אגרות-משפט ופסיקת-הוצאות כמשתקים את התפתחות המשפט

 

(הפרק הזה הוסף ביום 20.6.2005)

 

במשפט הפלילי אין אגרות משפט, והחיוב בהוצאות הוא דבר נדיר ביותר.

 

במשפט האזרחי ובבג”ץ, לעומת זאת, זה “חלק מהפק”ל”.

 

כאשר אתה מבקש להביא לחידוש משפטי בבית המשפט, יש לך בעייה נוספת על אלה אשר צויינו לעיל (הצורך לעבוד קשה, החשש מהפיכת הקערה על פיה בערעור, החשש מביקורת ציבורית וכו’).

 

הבעייה הנוספת היא השמרנות הפתולוגית של השופטים, המרתיעה אותם מכל חידוש: שופט הדוחה טענה חדשנית אשר עתידה להתקבל אי-פעם – איש לא יזכור לו את זה שהוא, בזמנו, לא כיוון לדעתם של הפוסקים-בעתיד, אבל אם הוא יקבל טענה כזאת, והיא תידחה בערעור – כל העולם יידע על כך מייד.

 

ואם כך הוא – למה ללכת לפני המחנה?

 

כאשר אתה מעלה טענה חדשנית, ובית המשפט דוחה אותה, הדבר הטבעי ביותר הוא ללמוד את הנימוקים, ולהכין להם תשובה בפעם הבאה שתזדקק לטענה הזאת, וכך, מתיק לתיק, משופט לשופט, אתה משכלל את הטענה, סותם פרצות אשר בה, ובסופו של דבר, אם אתה מגלה את הסבלנות הדרושה, ואת הדבקות-במטרה, אתה עשוי להגיע אל מחוז-חפצך: הלכה חדשה אשר מקבלת את דעתך.

 

במשפט הפלילי אין בכך שום בעייה: אם לא הבאתך מזור ללקוח אחד, ולעוד לקוח, ועוד לקוח – אתה תמשיך בדרכך, ובסוף תביא מזור ללקוח אחר, כי, למעשה אין לך כל ברירה: במשפט הפלילי לא אתה, הנאשם, ולא אתה, הסניגור, יוזמים את ההליך, ולכן אין לכם הברירה, אלא להתגונן, ו”להתגונן” פירושו להעלות כל טענה אפשרית ובלתי אפשרית. אפשר, כמובן, לעשות עסקות-טיעון אשר תחסוכנה את הצורך להתמודד עם טענה חדשנית, אבל לא כל אחד מוכן לעשות עסקאות על חפותו.

 

בדרך הזאת הצלחתי להביא לפסיקתן של כמה הלכות חדשות בענייני תעבורה: בארי (1990), בראונשטיין (1992), לעדן (1994), לוי-עטייה (2003), ועוד. בפרשת לעדן, למשל, השלמתי מעגל של כ-18 שנה, מאז פרשת קמארה מראשית שנת 1977.

 

אבל במשפט האזרחי, או בבג”ץ, קיימת בעייה נוספת, אשר לא קיימת (או כמעט שלא קיימת) במשפט הפלילי: כל ניסיון אשר לא מצליח גורר את חיובו של הלקוח בהוצאות – לרוב בסדר-גודל של אלפי שקלים ולפעמים גם עשרות אלפי שקלים, בנוסף לאגרות המשפט – וכדי להשיג הישג דומה להישגים הנ”ל צריכים עשרות לקוחות להיות מחוייבים באלפי שקלים כל אחד, כך שבסוף תשיג – אולי – את ההלכה המקווה, אבל בדרך יברחו ממך כל הלקוחות.

 

והתוצאה היא שבמשפט האזרחי ובבג”ץ אנחנו לעולם לא נדע כמה חידושים לא באו לעולם – רק בגלל הצורך לשלם אגרות, ובגלל אימת ההוצאות.

 

הפתרון המוצע (א): בלי אגרות-משפט, או אגרות סמליות

 

אגרה היא מס המשולם תמורת שירות אותו המדינה נותנת.

 

למרות שהאגרה משולמת על שירות, בהיותה מס לכל דבר ועניין, היא מכשיר-פיסקאלי בידי המדינה, ולכן היא אינה אמורה לממן את השירות עצמו.

 

האגרה יכולה להיות גבוהה יותר מעלותו למדינה של השירות (ואז היא נכנסת לקופת המדינה, ומחולקת לפי התקציב הכללי, אבל היא גם יכולה להיות נמוכה מעלותו של השירות, ואז יש לנו שירות מסובסד.

 

האם יש הבדל בין השירות שנותנים בתי המשפט לכל שירות אחר? לא!!!

 

האזרח משלם-המסים מממן את מערכת המשפט גם אם הוא לא נזקק לשירותיה, כשם שהוא מממן את מערכת הביטחון, את מערכת החינוך, את מערכת הבריאות וכן הלאה.

 

כאשר האזרח מממן את המערכת, היא צריכה לעמוד לרשותו כאשר הוא יזדקק לה.

 

אכן, אין לפעמים מנוס מהדרישה לתשלום אגרה בעד השירות, אבל זו צריכה כזו שלא תהווה פיתוי לעשות את ההליך המשפטי ל”מקום בילוי”, מחד, אבל שלא תרתיע את הנזקקים, מאידך.

 

אפשר להקיש, במידה מסויימת, מהתשלום עבור תרופות בקופות החולים: כאשר התרופות היו בחינם, היו הבריות צוברים בבתיהם כמויות אדירות של תרופות, אשר לרוב היו עוברות את תאריך התפוגה בלי שאיש היה נוטל אותן, והקופה הציבורית הגיעה לפשיטת-רגל. אבל, מאידך, גביית תשלום של ממש על התרופות ועל הטיפול הרפואי תגרום לכך שמעוטי-היכולת ייפגעו בבריאותם, ומסי-החבר של הקופות היו הופכים מדמי-ביטוח לתוספת-מס גרידא. אז מצאו נוסחה מסויימת, ונשארו לריב על התרופות היקרות, ועל הכללתן ב”סל”.

 

אגרה של 1600 שקל עבור עתירה לבג”ץ, כפי שהיא היום, הינה גורם מרתיע.

 

אגרה של 500 שקל עבור עתירה לבג”ץ, כפי שהייתה עד לאחרונה, הינה גבולית, אבל עדיין מהוות גורם מרתיע למי שהפרוטה אינה מצוייה בכיסו, והעוול מעיק עליו.

 

האם אגרה נמוכה תורמת ל”הצפה” של הבג”ץ?

 

כן – ולא.

 

סביר להניח כי לגובה האגרה ישנה השפעה על מספר העתירות, אבל אם נבטל את האגרה, זה לא אומר שכל אזרח יגיש עתירה אחת כל יום. הגשת עתירה על ידי עורך-דין עולה כסף, אבל גם בלי עורך-דין הכנתה של העתירה עולה בזמן, ועוד יותר מזה – בתעצומות נפש.

 

סביר, איפוא, להניח שאם תבוטל האגרה על הליכי הבג”ץ, מספר העתירות יגדל, אבל יתייצב על רמה אחרת.

 

טול, למשל, את מבקר המדינה, בתפקידו כנציב תלונות הציבור (נת”ץ): מוסד זה מטפל בכ-7000 תלונות בשנה, לעומת כ-2000 עתירות המוגשות מדי שנה לבג”ץ (לא בטוח שהמספרים האלה מעודכנים, אבל לא נראה לי שסדרי-הגודל השתנו במידה ניכרת).

 

הפניה לבג”ץ כרוכה בתשלום אגרה, ומניבה צווים מוחלטים בכ-2% מהמקרים, בעוד שהפנייה לנת”ץ אינה כרוכה באגרה, ומניבה קביעה שהתלונה מוצדקת בכ-40% מהמקרים (גם כאן לא בטוח שהמספרים האלה מעודכנים, כאמור לעיל).

 

והנה, מטעמים שלא כאן המקום לעמוד עליהם, אין נהירת-המונים מהבג”ץ לנת”ץ, מה שמראה שהפטור מהאגרה אינו חזות-הכל.

 

הוסף לכך את העובדה שהמדינה, זו שכנגדה ונגד רשויותיה ומוסדותיה מוגשות רוב העתירות, היא המשלשלת את האגרות לכיסה, ועל כורחך אתה מגיע לכך שאין כל הצדקה להטיל אגרה של הפנייה לבג”ץ, ואם כן – אגרה ממש סמלית.

 

הלאה: גם בבתי המשפט האחרים העיקרון זהה: האזרח מממן את המערכת עוד לפני שנזקק לשירותיה, ואפילו אם הוא בכלל לא ייזקק להם לעולם, ולא ייתכן שהאזרח ישלם פעמיים על אותו השירות.

 

יש לקבוע, איפוא, כי האגרה המוטלת על הפנייה לבית המשפט תהיה סמלית, אם בכלל, ושעל הליכים כנגד המדינה, רשויותיה ומוסדותיה לא תוטל כל אגרה.

 

יש גם לנתק את שווי האגרה מגובה הסכום הנתבע, שהרי העומס על גבה של המערכת לא בהכרח תלוי בגובה סכום התביעה, ומטרתה של האגרה אינה לגזור קופונים לפי מה שהתובע מבקש, עוד לפני שהוא קיבל את התמורה.

 

עוד יש לקבוע כי האגרה המשולמת על הליך כלשהו תכלול גם את הליכי הערעור, דבר אשר יחייב את השופטים להשתדל שצדקם גם ייראה, אפילו אם הוא באמת נעשה, כי אם האזרח יוצא מפסיד זה דבר אחד, ואם הוא יוצא מפסיד עם טעם מר בפה – זה כבר דבר שונה לחלוטין, האומר שמערכת הצדק נכשלה, ואם כך הוא, אין כל הצדקה להטיל את מחיר הכישלון דווקא על האזרח.

 

הפתרון המוצע (ב): לא עוד פסיקת-הוצאות

 

אם האגרה, כפי שראינו לעיל, הינה יתד בגלגלי הצדק – פסיקת-ההוצאות הינה טרגדיה ציבורית.

 

ראינו לעיל כי הכוח לחייב בעל-דין בהוצאות הינה כוח המשחית בראש-ובראשונה את השופט, וכתוצאה גם את שאר המערכות, הפרטיות והציבוריות.

 

קח מהשופטים את הכוח-להשחית הזה, וכבר תרמת לטוהר-המערכת.

 

נשאלת השאלה מדוע נגזול מהזוכה-במשפט חלק מהישגו. מדוע אדם הזוכה ב-10,000 שקל, אחרי שהוא שילם לעורך-דינו 5000, יישארו בידיו רק 5000?

 

כמה תשובות לכך:

 

א.      זה לא המקרה היחיד בו “מלאימים” את האינטרס הפרטי לטובת האינטרס הציבורי.

 

כך, למשל, כאשר המדינה זקוקה לשירותו של האזרח, מלאימים שלוש משנות חייו היפות ביותר תמורת דמי-כיס עלובים, ולפעמים מלאימים גם את חייו. גם המיסוי הוא “הלאמה” של פרי-עבודתו של האזרח, וכן גם הפלת”ד (פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים). אומרים לו לאזרח הנפגע: גם אם נזקך רב, ויכול אתה להוכיח רשלנות מצידו של הפוגע, כדי לחסוך מזמנם של בתי המשפט אנחנו לא ניתן לך להוכיח רשלנות ונזק אמיתיים, ונאלץ אותך להסתפק בדמי-נזק פחותים.

 

ב.      כאשר פסיקת-ההוצאות נותנת בידי השופט את הכוח-להשחית, האינטרס הציבורי בטוהר-המידות גובר על האינטרס של הפרט בשיפוי על הוצאותיו.

 

ג.        השופטים בישראל, כידוע, אינם מושפעים מהעובדה שאתה מיוצג, ובוודאי לא מכך שאתה מיוצג ע”י עורך-דין יקרן ויוקרתי, ופסיקתם נקייה מכל חשד להעדפתו של בעל-דין מיוצג על פני מי שאינו מיוצג. כמובן שהם יודעים את הדין ואת ההלכה הפסוקה, ולכן חזקה עליהם שהם שופטים רק על פי הדין ועל פי ההלכה הפסוקה, ועל כן אפשר בהחלט לומר כי מי שלוקח לעצמו עורך-דין משרת את עצמו, ואת הרגשתו הטובה, ואין הצד-שכנגד צריך לשאת בהוצאה הזאת, אשר אינה חיונית לתוצאה.

 

ד.      כאשר פסיקת-ההוצאות אינה משמשת למטרתה המקורית, אלא למטרות זרות, כבר לא מדובר ב”הלאמה” של זכות מזכויות האזרח, כי הזכות הזאת כבר לא קיימת.

 

ה.      כיוון שבמשפט הכדור עגול הוא, ואלת-הצדק אינה נושאת פנים לאיש, היום ראובן זוכה בתביעתו נגד שמעון ומחר שמעון זוכה בתביעתו נגד ראובן (או בהגנתו נגד תביעה נוספת של ראובן), והתוצאה הסופית היא שהוצאות ההדדיות של ראובן ושמעון מקזזות זו את זו (“סכום אפס”) – אבל את כל הרעות החולות הנובעות מפסיקת-ההוצאות – כפי שראינו לאורך כל המאמר הזה – אנחנו מקבלים פעמיים!

 

משל למה הדבר דומה: לטלפון ציבורי דפוק, אשר בולע 100 אסימונים בלי לתת שיחה, ונותן 100 בלי לבלוע אסימון, כך שמספר השיחות שווה למספר האסימונים שנמצאים בבטנו: בעיני מבקר המדינה הוא 100% תקין, אבל אנחנו יודעים כי הוא 200% לא תקין.

 

החריגים

 

אפשר לקבוע בחוק חריגים לעקרון לפיו אין פסיקת-הוצאות.

 

כך, למשל, בתביעה כספית, אפשר לפסוק הוצאות לזוכה, באחוזים מהסכום הנפסק, ואפשר למצוא עוד חריגים מחריגים שונים.

 

אבל על דבר אחד מן הראוי להקפיד: שסכום ההוצאות ייקבע בחוק, ולשופט לא תהייה כל סמכות להוסיף או לגרוע – סמכות אשר ראינו כיצד היא מנוצלת לרעה.

 

המדינה, מוסדותיה ורשויותיה

 

כאשר המדינה מעוולת לאזרח, היא לא עושה חשבון כמה זה יעלה לה.

 

היא לא עושה את חשבון של האגרות, כי היא לא משלמת אותן.

 

היא לא עושה את חשבון ההוצאות אשר תיפסקנה לחובתה, כי בשבילה זה “כסף קטן”, והסיכויים שהיא תיתבע ותחוייב הם קטנים, דבר אשר, מבחינת המדינה, הופך לזניח את כל הנושא של העמידה בבית המשפט.

 

מאידך היא עושה את חשבון-הכדאיות: היא גובה אגרות גם אם היא המעוולת, והיא זוכה בהוצאות לפי מחירי המיגזר הפרטי, בעוד היא משלמת את שכרם של פרקליטיה לפי שוק העבודה במיגזר הציבורי.

 

וכאמור לעיל, האזרח המתדיין מולה כבר שילם מראש את הוצאותיה, באמצעות המסים שלו, ולכן היא מייצגת גם אותו, אפילו כאשר היא ניצבת מולו ונגדו (דבר שמייצגיה לרוב שוכחים, והם מתנהגים כמו עורכי-דין המייצגים לקוח פרטי, אשר עיקר מעייניו הוא הניצחון ה”ליטיגאנטי” – יציאה מבית המשפט עם “סל הישגים” מלא ככל האפשרי – בלי עקרונות, בלי בושה, בלי כלום).

 

כדי לאזן את הכוחות בין האזרח לבין המדינה, כדי לגרום לכך שלמדינה לא יהיה כדאי לפגוע באזרח, מן הראוי הוא שהמדינה תחוייב בהוצאות כאשר היא מפסידה, אבל לא תזוכה בהוצאות כאשר היא זוכה.

 

באיזה סגנון אדוני מדבר!”

 

אמרתי לעיל דברים קשים, בעיקר על מערכת המשפט.

 

כמובן שלא ציינתי שמות, כי לא זו המטרה, וגם אם אירוע מסויים המוצג כאן מזכיר למישהו מקרה ספציפי, ו/או שופט ספציפי, אין זאת אלא משום כך שהדברים נכתבים מתוך הניסיון של כותבם, והתופעות המתוארות כאן אינן חד-פעמיות.

 

ובכלל הבהרתי כי אין לעשות הכללות, אבל התמונה הכללית היא עגומה, בעיני.

 

אני יודע כי אם הייתי נוקב אפילו בשמו של שופט אחד, מיד היו מתריסים כנגדי את ה”באיזה סגנון אדוני מדבר”, ואיש לא היה מוכן להתמודד עם הבעיות המועלות כאן.

 

אז לא נקבתי בשום שם, ונא להתייחס, לפחות הפעם, לעניין עצמו.

 

בקשה לקוראים: נא להעביר את המסר אל הגורמים ה”חברתיים”

 

ראינו לעיל כיצד מכשירי האגרה ופסיקת-ההוצאות פוגעים בחלשים, ואפילו אינם “מגרדים את הצבע” לחזקים.

 

ולא זו בלבד, אלא שהם גורמים לכך שהחלשים מסבסדים את החזקים.

 

הצדק הוא מצרך ככל המצרכים, וזכותו של אדם לנגישות של מעייני הצדק אינה פחותה מזכותו לפת-לחם, לעבודה, חינוך, בריאות, ביטחון וכל השאר.

 

ישנם במדינה גורמים המתקראים “חברתיים”: כך “הלובי החברתי” בכנסת, כך ההסתדרות, כך מפלגות השמאל (וגם הימין, אם לא אכפת לכם), ומי לא.

 

את המאמר הזה צריך להפיץ בקרב הגורמים האלה.

 

אבל זו כבר לא העבודה שלי, אלא שלכם, הקוראים. זה יהיה בהרבה יותר אפקטיבי אם הדברים יובאו אל הגורמים האלה מכל כיוון אפשרי, עם תמיכתו של המביא את הדברים, כי אני יחיד, ואתם רבים.

 

הדפיסו ושלחו, או, לפחות, שלחו קישור מתאים אל כל מי שצריך.

 

תודה.

 

 

כתבו אלינו

 

לפורום



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר