לשבור את כל השתיקות, להעצים את חופש-הביטוי!

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45400
 
שמחה ניר, עו”ד 28.01.2016 18:30

אנא לא בכוח

אנא לא בכוח

במדינת ישראל השתיקה אופפת תופעות רבות – אמיתיות או מדומות – אשר יש המבקשים לפרוץ את חומת השתיקה המחפה עליהן, והשלטונות מבקשים לסתום פיותיהם *** “שוברים שתיקה” כמשל *** מערכת המשפט כמשל *** איילת שקד, למשל *** אנחנו נבלום את סתימת-הפיות!

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

זה לא עניין פוליטי!

לא על פוליטיקה אדברה היום, ולא על ארגון שוברים שתיקה, ואם אני מתייחס אליהם בהרחבה, הרי זה לעניין חופש הביטוי, ולעניין הניסיון להשתיק כל דיעה וביקורת הבאות מצד מי שאינו שותף לדיעותיו של המביע את דעתו.

לא התעמקתי עד היום בנושא של ארגון שוברים שתיקה. היה ברור לי שמדובר בגוף המטפל בהתנהגות “לא ראוייה” (אפילו כהגדרתה של שרת המשפטים, איילת שקד, אשר מוקיעה את הארגון הזה) של צה”ל ב”שטחים”. מההתקפות של הימין, ומההגנה של השמאל, היה ברור לי שהמערכה אינה מתנהלת בשדה-הקרב ה”הומני”, אלא בזה הפוליטי.

במהלך כתיבתן של שורות אלה הרגשתי צורך להיכנס אל האתר של הארגון הזה ואל דף הפייסבוק שלו, ועל כך בהמשך.

אני מניח שאם היה קם ארגון שוברים שתיקה מול האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק, ויוצאים עם המסרים שלהם אל מדינות הים, השמאל היה זועק חמס (“אתם פוגעים קשות באמון הציבור בשופטיו, אתם מוציאים את הכביסה המלוכלכת שלכם החוצה!”), ואילו הימין היה מקונן על “סתימת פיות”, ר”ל…

עמדנו על כך לא פעם:

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכייניםזה על הימין;

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

אני, כפי שהצהרתי לא פעם, לא משתתף במחלוקות הפוליטיות, וגם כשאני כותב על עניינים פוליטיים, איש לא יידע מהי האוריינטציה הפוליטית שלי.

כיוון שאני עסוק כל הזמן בכתיבה, אני תמיד “רודף אחר זנבי”. על הדסקטופ שלי פתוחים, בעת כתיבתן של שורות אלה, כחמישה עד עשרה מאמרים בלתי גמורים בנושאים אקטואליים “חמים”, ולכן, לצערי, אני לא תמיד יכול לכתוב על כל מה שהייתי רוצה לכתוב, ויכול לכתוב.

החלטתי לגעת בעניין שוברים שתיקה באה בעקבות מה שאמרה עליהם יקירת חופש-הביטוי, שרת המשפטים איילת שקד. כאשר אדם, ארגון או תומכיהם, מדברים בשבחי עצמם, יש לקחת את הדברים “עם קב חומטין”, אבל כאשר יריביו של אדם או ארגון מדברים עליהם, זה הרבה יותר משמעותי.

הנה חלק ממה שאמרה שקד על הארגון הזה, בראיון למור שמעוני (מעריב, 23.1.2016, ההדגשה לא במקור):

“ארגון שוברים שתיקה עושה שימוש בחיילי מילואים כדי להכפיש את ישראל ולהפיץ שקרים בחו”ל. הם לוקחים מקרים ספציפיים שבהם נעשו מעשים לא ראויים ובמקום לפנות לצה”ל ולדרוש שיתחקר, הם עושים הכללה”.

הנה, יצא המרצע מן השק: זה לא שצה”ל חף מ”מקרים ספציפיים שבהם נעשו מעשים לא ראויים”, אלא שה”שקרים” בהם מדובר אינם שקרים, אלא “הכללות”.

מה זה “הכללה”?

אני בעד היקש מן הפרט אל הכלל, וכפי שנראה בהמשך – גם השרה איילת עושה היקש כזה – וזה בדיוק מה שמפריע לה: מפריע לה שגם הקוראים עושים את ההיקש הזה – כפי שצריך להיות, לדעת המפרסם.

אם בצה”ל מתבצעים “מעשים לא ראויים”, האם צריכה כל ביקורת עליהם להיות “מאוזנת”, ולציין כי בצד מעשה “לא ראוי” התבצעו באותו היום גם אלף “מעשים שאינם בלתי ראויים”? בהחלט לא.

בהחלט לא, משום שעל “מעשה שאינו בלתי ראוי” לא מקבלים צל”ש, ומשום שברור שאם מג”ד אחד מכה בקת-רובהו עיתונאי זר אשר לא עשה שום דבר אסור, וזה מגיע לתקשורת, אף אחד לא מסיק מכך שכל המג”דים בצה”ל מכים בקתות רוביהם עיתונאים זרים אשר לא עשו שום דבר אסור. מה שכן מסיקים מכך הוא שבצה”ל מתרחשים מקרים שבהם נעשים מעשים לא ראויים, ולדעת המפרסם זה צריך להדאיג.

כעת תתעורר השאלה מהו הדין אם שניים, שלושה, חמישה או חמישים מג”דים בצה”ל מכים בקתות רוביהם עיתונאים זרים אשר לא עשו שום דבר אסור. על כך מיד, בהמשך.

והוא הדין גם במערכת הבריאות, במערכת החינוך ובמערכות אחרות, וכן, כן – גם במערכת המשפט.

מהו הדין אם, למשל, 699 מ-700 השופטים במערכת המשפט הם מושחתים, ואתה מציג את מערכת המשפט כולה כמושחתת. האם יש בכך “הכללה”?

לכאורה אכן יש בכך משום “הכללה”, וברוח המקרא ניתן לומר שש מאות תשעים ותשעה חטאו, ועל כל השבע מאות תקצוף?

אבל, מאידך, אפשר בהחלט לומר שמערכת משפט כזאת היא מערכת מושחתת, ואם יש צדיק אחד ב”סדום” הזאת, אכן ישנה כאן בעייה – כמו זו שהייתי לה’ בסדום ההיסטורית.

אני מניח שאם מדובר ב-699 מושחתים, וכל המערכת תוצג כמושחתת, אף אחד לא ידבר על “הכללה”, ר”ל, ונשאלת השאלה מה נאמר אם “רק” 698, 697, 696 … וכו’ שופטים הם מושחתים – מהו “קו הגבול” שמתחתיו אין “להכליל” ולהציג את “כל העדה” כ”סדום עלי אדמות”.

כדי להקל על מתן התשובה, נלך גם מהקצה התחתון: נניח שבמערכת המשפט ישנו רק שופט מושחת אחד, מהו הדין?

מקרה כזה יכול לבוא לידי ביטוי בשני מקרים: האחד – שהמערכת  מוקיעה ומקיאה אותו מקרבה, והשני – שהמערכת מצופפת-שורות, מחפה עליו, ולא נותנת לגעת בשערה משערות ראשו.

במקרה הראשון הייתי אומר כל הכבוד למערכת המשפט: נמצא שופט מושחת אחד – והיא מעיפה אותו אחר-כבוד.

במקרה השני, לעומתו, הייתי אומר זאת מערכת מושחתת. אם היא מחפה על שופט אחד מושחת, בטח קיימים יותר, ואם המערכת מחפה על שופט  אחד – היא תחפה גם על האחרים, וכיוון שחיפוי כזה נותן “אור ירוק” לפריצת כל הסכרים, הסוף – מי ישורנו.

כמובן שאפשר לומר – וגם זה לגיטימי – כי “חיפוי על שופט מושחת אחד, עדיין לא אומר כי כל המערכת מושחתת”… אוקיי, ומה עם 2, 3, 5, 10, 50 … שופטים מושחתים שהמערכת מחפה עליהם? מהו “קו הגבול” שמעליו ניתן להציג את “כל העדה” כ”סדום עלי אדמות”?

הנה כי כן, בין אם נביט על כך “מלמעלה”, בין אם נביט על כך “מלמטה” – אין שום נקודה ברורה בה ניתן לומר “עד כאן”: עד כאן זה כשר, ומכאן ואילך זה “הכללה”, וזה טריפה. והמסקנה: כיוון שאין שום נקודת-גבול ברורה, יש להשאיר את הנושא לחופש הביטוי, חופש הבעת-הדיעות, ולקרדיט שאנחנו נותנים לאינטליגנציה של הקורא, או השומע.

אם אני אומר שמערכת המשפט מושחתת, אין לי שום בעייה אם תבוא שרת המשפטים ותגיד שאני עושה “הכללות”. אין לי שום בעייה עם זה, כי גם לה מגיע חופש הביטוי, אפילו שהיא שרה, ואפילו שהיא יפה.

מדוע שרת המשפטים לא תוקפת אותי על ביקורת ?

אני מחכה שתבוא שרת המשפטים ותגיד לי שמחה, אתה מכליל … שתבוא, ונתווכח. שתגיד אתה לוקח מקרים ספציפיים שבהם נעשו מעשים לא ראויים, ועושה הכללה…

לא רק שאין לי בעייה עם זה, אלא שאני דווקא אשמח מאוד לוויכוח הזה. יכול להיות שהיא תשכנע אותי שפרט למקרים בודדים, אשר מטופלים “בכל החומרה”, מערכת המשפט צחה כשני, ויכול להיות שאני אשכנע אותה שהמערכת רקובה במידה מדאיגה, שהכל-מחפין-על-הכל, ושיש צורך להעניק למערכת הזאת טיפול-שורש.

אבל שרת המשפטים, איילת שקד, לא מתווכחת בגובה-העיניים. היא זורקת לחלל את המילה “הכללות”, מצמידה לה, כדר המובן מאליו, גם את המילה “שקרים”, ומצפה שבכך הוויכוח הציבורי הסתיים. גם המראיינים אינם צולבים אותה בשאלות צולבות.

אוקיי, שרת המשפטים תאמר שאני מכליל … נו, שוין. אני דווקא מוכן להודות שאני “מכליל”, וגם להגן על התיזה הזאת, אבל איילת שקד לא תוקפת אותי, אלא את “שוברים שתיקה”.

היא לא תוקפת אותי, כי אני לא מביע דיעות “סמולניות”, וכי גם היא לא אוהבת את שופטי ביהמ”ש העליון (אם כי מטעמים אחרים), אבל היא תוקפת את שוברים שתיקה, ובשלב הזה של הכתיבה יצאתי לתהות מה יש לה נגדם.

זה חלק ממה שהם אומרים על עצמם:

שוברים שתיקה הינו ארגון של חיילים משוחררים האוספים עדויות מחיילים וחיילות אשר שירתו בשטחים מפרוץ האינתיפאדה השנייה ואילך. מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית וכיבוש ארוך שנים.

חיילים המשרתים בשטחים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה (שנת 2000), עדים ואף נוטלים חלק בפעילות צבאית אשר שינתה ומשנה אותם ללא היכר. מקרים של התעללות, ביזה והשחתת רכוש הפכו זה מכבר לנורמה בשטח אך עדיין זוכים לסיווגם כ”מקרים חריגים” על ידי המערכת הצבאית. מן העדויות עולה תמונה חמורה של הידרדרות מוסרית הבאה לידי ביטוי גם באופי פקודות והוראות הפתיחה באש המקבלות הצדקה מנימוקים ביטחוניים. בעוד מציאות זו, המוכרת לחיילי ומפקדי צה”ל, מתנהלת בחצרה האחורית של מדינת ישראל, הציבור הישראלי ממשיך לשתוק ולהכחיש את הנעשה בשמו.

החיילים החוזרים לחיים האזרחיים מגלים את הפער בין המציאות שפגשו בשטחים לבין האדישות והשתיקה בחברה הישראלית לנוכח מציאות זו. ארגון שוברים שתיקה משמיע את קולם של חיילים אלו כדי להביא את החברה הישראלית להכיר במציאות שהיא יצרה.

תהליך גביית העדויות מתבצע על ידי חברי שוברים שתיקה, כולם לוחמים משוחררים בעצמם. כל אדם המעיד בפנינו מבין מהי מטרת הארגון והראיון עמו מוקלט. כל העדויות המפורסמות עוברות תהליך של אימות והצלבת נתונים עם עדי ראייה נוספים ו/או באמצעות נתונים של ארגוני זכויות אדם הפועלים בתחום. לאחר כל ראיון, העדויות עוברת תמלול וסימון של החומרים הרלוונטיים ואלו הזקוקים לתחקיר נוסף ולאימות. העדויות מובאות לפרסום כמעט ללא עריכה ובאנונימיות מלאה על מנת להגן על החיילים ולעודדם לדבר.

שקד תוקפת אותם כי הם “סמולנים”. כי הם מותחים ביקורת על מה שהם מכנים “כיבוש”, שקד וחבריה מכנים “חזרה לארץ אבותינו”, ואני הגדרתי בביטוי הכי עדין ונייטראלי “נטילת אחיזה”.

ואגב, בניגוד למה שתומכיו מייחסים לו, גם דוח אדמונד לוי מגדיר את ה”אחיזה” שלנו בשטחים כ”כיבוש” – לא פחות ולא יותר.

על מה יצא הקצף

בגין מה יצא קצפה של האיילת – ושל כל הימין הפוליטי – דווקא על שוברים שתיקה?

כפי שראינו לעיל, זהו ארגון של מי ש”היו שם”, ראו במו עיניהם כיצד צה”ל מתנהג למה שקרוי “האוכלוסייה המקומית”, לדבריהם הם גובים עדויות, בוחנים אותן, מצליבים מידע כדי לאמת אותן, ומביאים אותן לידיעת הרבים. עד כה הם תיעדו, לדבריהם, קרוב לאלף מקרים.

אם הצלב האדום הבין לאומי היה מפרסם את הדברים האלה, שרת המשפטים הייתה נוהגת אחרת: ייתכן שהיא הייתה שותקת, ייתכן שהיא הייתה מתווכחת איתם על נכונותו של כל מקרה ומקרה, וייתכן שהיא הייתה אומרת כי אלף מקרים עדיין אינם מעידים על הכלל, וכנגד כל מקרה של התעללות בתושב מקומי ישנם אלף מקרים בהם חיילי צה”ל לא התעללו בתושבים המקומיים.

אוקיי, אנחנו מדינה דמוקרטית, מותר לצלב האדום להביע את דעתו, מותר לנו להביע את דעתנו, והציבור יחליט מה מקובל עליו ומה לא.

על מה אין מחלוקת

מדוע כל האמיתות בדבר חופש-הביטוי נעצרות לפתחו של שוברים שתיקה? או!!!

שוברים שתיקה טוענים כי הכיבוש משחית.

שרת המשפטים, מצידה, מוכנה להודות ב”מעשים לא ראויים”.

כאשר הצבא “הכי מוסרי בעולם” מתחיל ב”מעשים לא ראויים” כלפי “האוכלוסייה המקומית” הנתונה לשליטתו, גם זו השחתה, אפילו אם היא אינה כרוכה בשוחד או בטובות הנאה חומריות כלשהן. אפשר לקרוא לכך השחתה “רכה”, השחתה “מינורית”, או איך שרוצים, אבל גם שחיתות “רכה” או “מינורית” – שחיתות היא, ואפשר, כמובן, לומר שזה לא “כיבוש”, אלא “שיבה לארץ אבותינו”.

אמור מעתה: אין מחלוקת על כך שה”נוכחות” הצבאית שלנו בשטחים אכן משחיתה את חיילינו, והוויכוח היחיד שניתן להעלות על הדעת הוא רק עד כמה היא משחיתה אותנו.

אבל איילת, ככל המילייה הפוליטי שלה, לא רוצה להיכנס אל המגרש הבוצי והקוצני הזה, ולכן היא מאשימה את שוברים שתיקה ב”שקרים” וב”הכללות”. במקום להתמודד עם השקרים – אם קיימים – היא עצמה עושה “הכללות”!

לא יפה, גברתי. זה לא יושר אינטלקטואלי.

הבעייה

יש לה, לאיילת, ולכל הימין הפוליטי, בעייה רצינית עם ה”אחיזה” הזאת בשטחים. ה”אחיזה” הזאת תקועה למדינת ישראל כמו קוץ בתחת, והיא לא יודעת מה לעשות עם זה.

הם לא רוצים את פתרון שתי המדינות, וברור מדוע, אבל הם גם לא רוצים לספח את השטחים, כי זה ייצור מדינה דו-לאומית, ומהר מאוד – הרבה זמן לפני שהערבים יהיו רוב במדינה הזאת – הערבים והשמאל יהיו רוב בכנסת, וזה יביא – גם כן מהר מאוד – לפתרון שתי  המדינות.

אפשר לומר: אכן, אחיזתנו בנחלת אבותינו יש לה אפקט משחית, ואנחנו עושים ככל שביכולתנו לצמצם את ממדיה של ההשחתה הזאת, אבל אין ברירה – זה המחיר שאי אפשר להימנע ממנו. אחיזתנו זו עולה לנו בדם ובדמים, וגם ההשחתה הזאת היא חלק בלתי נמנע מהמחיר.

אמירה ישרה ואמיצה כזאת היא חלק מהוויכוח הפוליטי הלגיטימי, שאני לא נוטל חלק בו, אבל הימין הפוליטי לא מוכן להודות בכך שה”אחיזה” ב”שטחים” עולה לנו בדם, דמים והשחתת המידות. הם לא מוכנים להודות בכך, כדי לא לספק תחמושת לרעיון שתי המדינות – רעיון שגם הוא חלק מהשיח הפוליטי הלגיטימי, שאני, כאמור, לא נוטל בו כל חלק.

לכן הם מנסים להשתיק את הביקורת, במקום להתמודד איתה. לכן הם עושים הכללות, ומאשימים אחרים בהכללות. לכן הם מייחסים לזולתם “שקרים” – בלי להצביע אפילו על שקר אחד. הם לא עושים זאת, כי אם הם יצביעו על שקר אחד, התשובה לכך תהייה בדיוק כתשובה שנותנת שרת המשפטים לביקורת על המג”ד אשר היכה בקת רובהו עיתונאי זר שלא עשה שום דבר אסור.

הבה נחזור אל דבריה של איילת שקד, הפעם בהדגשה אחרת:

“ארגון שוברים שתיקה עושה שימוש בחיילי מילואים כדי להכפיש את ישראל ולהפיץ שקרים בחו”ל. הם לוקחים מקרים ספציפיים שבהם נעשו מעשים לא ראויים ובמקום לפנות לצה”ל ולדרוש שיתחקר, הם עושים הכללה”.

ואני שואל, בכל הצניעות והענווה: מה עניין מחט לתחת?!

מה הקשר בין “לפנות לצה”ל ולדרוש שיתחקר”, לבין “הכללות”, כאשר אין שום סתירה ביניהם?

שורת ההיגיון נותנת שהיא תגיד “ובמקום לפנות לצה”ל ולדרוש שיתחקר, הם מפרסמים את זה ברבים”, אבל היא יודעת שתבוא התשובה: אנחנו פונים לצה”ל ודורשים שיתחקר, אבל זה לא עוזר, ולכך אין לה כל מענה, אז היא “כורכת” מין בשאינו מינו.

ובאשר ל”נכרך”, ה”הכללות”, כבר דיברנו לעיל.

­­הבה נחזור שוב אל הדברים, ושוב בהדגשה שונה:

ארגון שוברים שתיקה עושה שימוש בחיילי מילואים כדי להכפיש את ישראל ולהפיץ שקרים בחו”ל. הם לוקחים מקרים ספציפיים שבהם נעשו מעשים לא ראויים ובמקום לפנות לצה”ל ולדרוש שיתחקר, הם עושים הכללה”.

“שימוש בחיילי מילואים …”: לא זו בלבד שבישראל ברירת-המחדל היא שכל אדם מבוגר הוא “חייל מילואים” (אלא אם שוחרר ממנו, מטעמי בריאות, גיל וכו’), אלא שאם שוברים שתיקה לא היו חיילי מילואים, היא הייתה אומרת כי הם לא היו שם, ואיך הם מעזים …!

הלאה: “כדי להכפיש את ישראל …”: המלים “הכפשה” ו”השמצה” הינן ביטויים “ספרותיים” אשר לא מופיעים בשום חוק, והשימוש בהן נעשה כדי להסיח את הדעת מהשאלות האמיתיות.

אם אני אומר, למשל, ששופט לוקח שוחד, השאלה האמיתית היא אם יש בכך דיבה (בלשון המקרא), או לשון הרע (בלשון החוק), דהיינו אם השופט לוקח שוחד, אם לאו, אבל כשאומרים שזו “הכפשה”, או “השמצה”, מטמטמים את השומע, כדי לחמוק מהדיון בשאלה האמיתית.

“… ולהפיץ שקרים …”: אחרי ששכנענו את השומע שיש כאן “הכפשה”, קל מאוד “לכרוך” איתה את המילה “שקרים”, כאילו “הכפשה” היא, אוטומטית, גם “שקרים”.

“… בחו”ל”: זאת, ללא ספק, הנקודה המרכזית בכל הנושא: האם ראוי הוא להוציא את הוויכוח הפנים-ישראלי אל השיח הכלל עולמי?

על “הוצאת הכביסה החוצה”

השאלה הזאת היא שאלה נכבדת מאוד, אבל כאשר מבליעים את המילה הזאת בתוך מלל רב-מפרקי בן 31 מלים, היא עושה את המצופה ממנה, בלי שהשומע יחוש איך מטמטמים אותו.

מדוע איילת שקד מפחדת מהזירה העולמית?

משום שבזירה העולמית לא יתנו לה הנחות.

משום שבזירה העולמית לא יתנו לה להבליע דברים “קטנים” כאלה בראיון בן 2572 מלים, בלי שאלות נוקבות, בלי חקירת שתי-וערב.

משום שאת הזירה העולמית לא מעניין הוויכוח הפנים-ישראלי, אם “להוציא את הכביסה החוצה”, אם לאו.

משום שאת הזירה העולמית לא מעניין אם אנשי שוברים שתיקה הם חיילי מילואים, נשים חרדיות אשר השירות הצבאי הוא להן “משהו גס”, ערבים, דרוזים או צ’רקסים.

משום שאת הזירה העולמית לא כל כך מעניינת השאלה אם הארגון הזה פנה לצה”ל כדי שיתחקר, אם לאו, ואם היא תמצא עניין בשאלה הזאת היא תקדיש לכך אייטם נפרד, ותראיין את שר הביטחון, או את הפרקליט הצבאי הראשי.

משום שבזירה העולמית לא יתנו לה להתברבר על ההטרדה המינית שעברה בשירותה הצבאי, לפני 20 שנה (מ”פ אחד רצה להזמין אותה למלון, והיא ישר רצה אל המג”ד), או אפילו על השאלה אם להפריד בין תפקידי היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית.

משום שבזירה העולמית, אם היא תגיד שצה”ל הוא “הצבא הכי מוסרי בעולם” (כפי שאמרה בראיון בו עסקינן), יגידו לה גברתי, אמנם סופרלטיבים אינם עולים כסף, אבל לפני שבוע ריאיינו כאן את הפצ”ר שלכם, האלוף דני עפרוני, שאמר “אף פעם לא תשמעו אותי אומר: צה”ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם“, והוא, מן הסתם מכיר את הצבא שלכם קצת יותר משרת משפטים שמכהנת בתפקידה פחות משנה,  ובאה לתפקיד הזה על “טיקט” פוליטי, לא מקצועי, וזה ישאיר אותה עם הלשון בחוץ.

משום שבזירה העולמית ייגשו איתה “ישר לגויעל נפש”: גברתי, מה יש לך לומר על התלונות בדבר התנהגותם של חיילי צה”ל בשטחים?

גברתי מן הסתם תענה: ארגון שוברים שתיקה עושה שימוש בחיילי מילואים …

וההמשך יהיה כך:

מראיין: במה זה רלוואנטי?

גברתי: כדי להכפיש את ישראל ולהפיץ שקרים בחו”ל …

מראיין: קחי, למשל, את המקרה הזה … (מפרט).

גברתי: הם לוקחים מקרים ספציפיים שבהם נעשו מעשים לא ראויים ובמקום לפנות לצה”ל ולדרוש שיתחקר, הם עושים הכללות”.

מראיין: אני מבקש התייחסות למקרה המסויים הזה.

גברתי: אני לא מכירה את המקרה המסויים הזה.

מראיין: יש בדוח שלפני 997 מקרים מפורטים, רק השנה, והשנה עו”ד לא נגמרה.

גברתי: אני לא יכולה להתייחס למקרים ספציפיים.

מראיין: גברתי אומרת שהם מפיצים שקרים. כמה מהמקרים המפורטים בדוח הזה הם שקריים?

גברתי: אני לא מכירה את כל המקרים. הם עושים הכללות.

מראיין: אני לא רואה כאן שום הכללה. הם מפרטים מקרים ספציפיים, הם לא אומרים דבר על מה שהם לא תיחקרו.

גברתי: אני לא יכולה לענות על כך.

מראיין: אני מודה לגברתי על הראיון המאלף.

במאי: CUT!!!

בסרט הזה כבר הייתי

סתימת-הפיות אינה דבר חדש במקומותינו, ואני נושא אותה כבר שנים על גופי המצולק.

חמישים שנה אני מנסה לשבור את השתיקה העוטפת את הסגידה העיוורת לבתי המשפט, במיוחד לבית המשפט העליון, ובמיוחד-שבמיוחד – לבית המשפט העליון, בשבתו כ”בית משפט גבוה לצדק”, מה שמתיימר להיות “מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון החומסני”.

כן, כן … רק חסר לו לאזרח הקטן שיבוא לבג”ץ למען יושיענו בריבו עם השלטון החומסני: אחרי שהוא ישלם אגרה של כ-2,000 ש”ח, ועוד לפני שיפתח את הפה (אם בכלל יזמינו אותו לפתוח את הפה), הוא ישמע את אחד הגרוניסים, בעבר, בהווה או בעתיד: אולי אדוני ימשוך את עתירתו? זאת כ”רמז” שאם הוא לא ייתקפל, הוא “יחטוף הוצאות” כך שהוא יקלל את יומו.

אבל זה רק “כסף קטן” לעומת הרעה-החולה העיקרית של מערכת ה”צדק” במדינת ישראל, עקב-אכילס שלה: העדר היושר האינטלקטואלי של השופטים.

במה מתבטא חוסר היושר הזה?

קחו דוגמה היפותטית (שגם היא כמעט קרתה): מאשימים אותך ברציחתו של עו”ד שמחה ניר (“להלן – “המנוח”). אתה מביא את ה”מנוח” להעיד בבית המשפט, והוא מעיד כי הוא חי ברציפות “מגמר לידתי ועד לרגע הזה ממש”, וכי במועד ה”רצח” הוא לא היה במקום הרצח (מטולה, למשל), אלא בבית המעצר אבו-כביר, בתל-אביב.

והנה, בית המשפט מתעלם מעדותו “המנוח”, ומרשיע אותך ברצח.

זה מה שאומרים השופטים: מותר לנו להתעלם ממה שלא מתיישב עם התוצאה, אותה סימנו מראש!

וזה מה שאומרים ה”נציבים” שמונו כדי לטפל בתופעה הזאת: ההתעלמויות האלה אינן התנהגות לא-ראוייה, אפילו אם הן בזדון, אלא רק עילה לערעור.

ומהו הדין אם גם השופטים בערכאת הערעור מתעלמים בזדון מהעובדה ש”המנוח” התייצב על דוכן העדים, והוא חי, נושם ובועט, ועליהם כבר אין כל ערעור? זבש”ך, הנאשם, זבש”ך האזרח – תיחנק עם זה. לך לכלא לכל חייך. אנחנו נמשיך כך!

ראו: מי רצח את אהרן ברק?

ומה אומר הציבור על כך?

במשך שלושים הראשונות של מאבקי בנושא הזה, הציבור שתק. הציבור שתק משום שלא היה מי שיפקח את עיניו, ולא היה מי שיפקח את עיניו, משום שהדרך היחיד להגיע אל הציבור היה דרך מדורי המכתבים-למערכת שבעיתוני-הנייר. לא רק שהמדורים האלה מוגבלים-כמותית, אלא שגם עורכיהם היו שבויים בידי הסגידה העיוורת ביושרם המדומה של השופטים, והסיכוי להעלות במדורי המכתבים את נושא תרבות השפיטה היה לכל היותר אפס.

כאשר זהו המצב, אך טבעי הוא שהשתן יעלה לשופטים לראש, דקאמר הכוח משחית, הכוח המוחלט משחית באופן מוחלט.

והציבור שותק. שותק כדג-רקק מת.

לפני כעשרים שנה החלה מהפכת האינטרנט-בכל-בית, עם הרשתות החברתיות ועם האפשרות להקים ולנהל אתרי אינטרנט בעלות של כמעט-אפס, והציבור החל לשבור את השתיקה.

מה עושה הממסד המשפטי כדי להשתיק את הביקורת?

אם  אתה עורך-דין יוציאו אותך מהמקצוע. לא, זה לא שהם נגד חופש-הביטוי … זה בגלל ה”סגנון” … והכל יודעים מה מסתתר מאחורי ההתרסה באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

זה מה שהם עשו לי.

כאשר רוצים לסתום פיות, להשתיק את הביקורת על תרבות השפיטה, גם “ביטויים” אנמיים כגון “מעיד כאלף עדים”, “ובכך הצטרפת” או “המדינה לא מגלה לנו” נחשבים כ”משהו גס”.

אבל לא רק שזה לא עזר להם, אלא שהמטומטמים האלה ירו לעצמם ברגל: אם היו משעים אותי לחודש, פלוס חודשיים על-תנאי, ומעלים את המינון בהדרגה, די היה באיום הזה כדי להשתיק אותי לצמיתות, אבל הם הכניסו לי 27 שנות השעייה + שתי הוצאות לצמיתות (הכל, מן הסתם, מצטבר …), והביאו אותי למצב בו אני חופשי מכבלי ה”סגנון”, ויכול לומר את כל אשר בלבבי.

אשרי, יתום אנוכי: לשבור את כל השתיקות שבעולם, בלי שאף אחד יוכל לומר לי באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

גם לשוברים שתיקה הם לא יכולים לומר באיזה סגנון אדוני מדבר, וגם לא יכולים לייחס להם שקרים, אז מייחסים להם “שקרים והכללות”, ואף אחד לא שם לב לכריכה של שני עניינים אשר כל אחד מהם מצריך דיון נפרד.

על הכריכה

מעשה בבעל אטליז שאנשי הרבנות פרסמו מודעה בה נאמר על האטליז שלו כי “מי שלא רוצה להיכשל באיסור נבלות וטריפות עליו להיזהר מלקנות באטליז הנ”ל”, והגיש בעל האטליז קובלנה פלילית פרטית כנגד המפרסמים: אני מוכר טריפות, אבל לא נבלות, אמר האיש, אבל בית המשפט דחה את תביעתו בקבעו כי לפי ההלכה יש לקרוא את שתי המלים יחד, והן משמשות ביטוי כללי לבשר לא כשר.

משהו כמו “רימה ותולעה”…

אבל צמד המלים “שקרים והכללות” עדיין אינן תאומות-סיאם, וגם אינן ביטוי משפטי, או “הלכתי”, ולכן יש לקרוא כל אחת מהן בנפרד, ולגלות כי גם השרה איילת עושה הכללות, כאשר נוח לה.

כך, למשל, אם שרת המשפטים אומרת כי צה”ל הוא “הצבא הכי מוסרי בעולם”, יכול להיות שזו אמת, ויכול להיות שזה שקר, אבל בשני המקרים זו הכללה רבתי, ו”הכללה” עדיין  אינה “משהו גס” – ואין נפקא מינה אם היא מבית היוצר של שוברים שתיקה, או מזה של איילת שקד.

ה”טיפול” בשוברים שתיקה

כשם שלא יכולים לתבוע את שוברים שתיקה על הוצאת לשון-הרע, כך גם לא יכולים להעמיד אותם לדין על “הוצאת הכביסה החוצה”, לחו”ל, כי אין שום חוק האוסר “לייצא” פרסומים המותרים בתוך המדינה.

אז הולכים לאסור את הופעותיהם בבתי הספר: לכל העולם מותר לדעת מה עושים חיילי צה”ל לתושבי השטחים – רק לילדי ישראל אסור לדעת.

מעניין אם יאסרו הופעות בבתי הספר של מרצים בנושא טבח כפר קאסם… כן, כאשר הדבר קרה ניסתה הממשלה להעלים את המקרה הזה מעיני הציבור, אבל היום איש לא יעז לעשות זאת, משום שהביקורת הציבורית עליו היא קופי-פייסט לפסק-דין, ולא “מניפסט ‘סמולני’ נגד הכיבוש”, ר”ל …

גם הרצאה על טבח מאי לאי תתקבל בברכה, כי זה “לא היה אצלנו”, ואנחנו עם נאור …

העליהום על שוברים לא באמת בא משום ההגנה על נפשם הרכה של ילדי ישראל, תלמידי-הבצפר, וגם לא באמת משום ההגנה על שמם הטוב של חיילי צה”ל, אלא משום שארגון שוברים שתיקה נושא עימו מסר פוליטי-חברתי שאינו מקובל על השלטון במדינת ישראל: הכיבוש משחית.

שיבואו ויאמרו אמנם זה משחית, אבל זה לא “כיבוש”.

שיבואו ויאמרו כיבוש או לא כיבוש – זה לא “משחית”.

שיבואו ויאמרו זה לא כיבוש וזה לא משחית.

שיבואו ויאמרו מה שהם רוצים, אבל הם לא רוצים, כי אם יתברר שה”זה” הוא אכן משחית, מיד יתעורר הוויכוח על מהותו של ה”זה”: האם זה “כיבוש”, האם זה “שיבה לנחלת אבותינו” או שזה רק “נטילת אחיזה”…

אוקיי, הם ינצחו בוויכוח על מהותו של ה”זה” הזה, וייקבע שהוא אינו “כיבוש” ולא “אחיזה”, אלא ממש שיבה לנחלת אבותינו, וזה יגרור, כמובן, את הטענה ש“השיבה לנחלת אבותינו” אכן משחיתה גם משחיתה, ושוחרי ה”שיבה” ימצאו את עצמם שוב במצב נחות על מגרש-הבית שלהם, כאשר פרט לשאלה ה”כמותית” של ה”השחתה” הם לא יכולים לחלוק על כך שה”זה” הזה – נקרא לו איך שנקרא – אכן משחית גם משחית, והשאלה היא רק כמה משחית.

אז הם מחפשים כל דרך לסתום את פיותיה של הביקורת.

משנת חופש-הביטוי של איילת

הנה משנתה הרב-מפרקית של אבירת חופש-הביטוי, שרת המשפטים איילת שקד:

“היום, בגלל הרשתות החברתיות, לכל אחד יש מגפון ביד. נוצר מצב שבו הביקורת הרבה יותר נוקבת כלפי כל דבר, בין היתר גם כלפי שופטים. צריך להפריד בין ביקורת לבין הסתה ושיימינג שיש כלפי שופטים, בעיקר שופטי נוער ושופטי משפחה. זאת אחת הסיבות לכך שמיניתי את ועדת ארבל, לבחינת תופעת האלימות המילולית ברשת”.

ושוב, כדרכנו, נפריד בין הדבקים:

  • “היום, בגלל הרשתות החברתיות, לכל אחד יש מגפון ביד”:

נו, כדי לדעת את זה אנחנו לא צריכים להיות שרות משפטים כדי לדעת את זה.

  • “נוצר מצב שבו הביקורת הרבה יותר נוקבת כלפי כל דבר”:

נו, איילת, למה את מצפה? ומה עשית את עם ה”מגפון” הזה, אם לא את אותו הדבר?

  • “בין היתר גם כלפי שופטים”:

הנה, הגענו…

  • “צריך להפריד בין ביקורת לבין הסתה ושיימינג שיש כלפי שופטים”:

נו, איך תפרידי? אם אני אומר ששופט לוקח שוחד – האם זה “ביקורת”, “הסתה” או “שיימינג”?

  • “בעיקר שופטי נוער ושופטי משפחה”:

האם המבקרים/מסיתים/מפיצי ה”שיימינג” כלפי שופטי הנוער ושופטי המשפחה נושאים מטענים גנטיים אחרים, או שהשופטים האלה מרשים לעצמם הפקרות רבה יותר, משום שהם דנים בדלתיים סגורות, ומתעללים בחסרי-ישע?

  • “זאת אחת הסיבות לכך שמיניתי את ועדת ארבל, לבחינת תופעת האלימות המילולית ברשת”:

יופי, ואת הנושא הזה כבר התחלנו להכיר:

ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי – כפפה לרגליה, תרגיל הכנה

אל: ועדת עדנה ארבל, בעניין: ה”ביזוי” וה”שיסוי” באינטרנט

אל: ועדת עדנה ארבל בעניין: ה”ביזוי” וה”שיסוי” באינטרנט (נייר-עמדה מס’ 2)

ועדת עדנה ארבל לעניין הביזוי והשיסוי – מה תביא לנו בכנפיה?

ועוד לא הכרנו את הכל… אבל למדנו כי לאחר קילופן של כל שכבות האיפור הלינגוויסטיות, מתגלה בכל מערומיה המטרה האמיתית לשמה הוקמה הוועדה הזאת: “לטפל” בטוקבקיסטים האנונימיים, המותחים ביקורת על בעלי השררה!

אז יש לי הפתעה בשביל שתי הקרסביצות האלה: אני, כשר המשפטים וזכויות האזרח, אתמוך בכל מי שרוצה לשבור כל שתיקה שהיא – יהיה זה מימין, יהיה זה משמאל או מהמרכז, ויוכל כל החפץ לומר את כל אשר על ליבו – על הפרקליטות, השופטים, על משרד הבריאות או על מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל.

וכן, יהיה מותר להגיד הכל גם עלי, והוכחתי זאת אצלי באתר, הוכחתי זאת בכל הפורומים שאני מנהל, וכך יהיה גם כאשר אני אגיע אל מחוז חפצי: משרד המשפטים וזכויות האזרח של מדינת ישראל.

ובינתיים הקמתי את “משוב העם”, אתר חופש הביטוי, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”, בו תוכלו לפרסם מאמרים ותגובות – בזהות אמיתית, זהות בדוייה או ללא זהות כלל. האתר גם לא שומר מספרי IP, כך ששום צו של בית משפט לא יכול לכפות את חשיפתו של מידע אשר לא קיים.

זה הקישור להעלאת מאמרים: כיתבו, ספרו, שתפו!

לתשומת ליבכן, איילת שקד ועדנה ארבל: כולנו שוברים שתיקה, כולנו שוברים את כל השתיקות!

הערת-אגב על “הוצאת הכביסה החוצה”

אין לי שום ספק שאנשי שוברים שתיקה עושים את כל האפשרי כדי ששלטונות המדינה בישראל ישימו קץ למעשים ה”בלתי ראויים” של  חיילי צה”ל ב”שטחים”.

ברור לי שהצבא עושה משהו בנושא הזה, וברור לי שגם המערכת המשפטית (הצה”לית והכללית) עושים משהו בנושא הזה.

לא ברור לי – ממש לא ברור לי – אם מערכת החינוך עושה משהו בכיוון הזה.

כך או כך, את שוברים שתיקה זה לא מספק: אולי הם באמת לא עושים מספיק, ואולי מה שהם עושים אינו מספק את שוברים שתיקה. גם אני לא מסתפק במה שהשגתי עד היום בנושא תרבות השפיטה.

אז שוברים שתיקה הרחיבו את קהלי-היעד שלהם אל מחוץ לשטח המדינה. אל יהודי העולם אשר חרדים לא רק לביטחונה של ישראל, אלא גם לרמתה המוסרית, ואל כל מי שיכול להשפיע מבחוץ על התנהגותה של ישראל כלפי הנתונים לשליטתה.

גם אני מרגיש, לפעמים, שמיציתי את כל האפשרויות להיאבק מול הקהל הפנים ישראלי על תרבות השפיטה של שופטינו היקרים, ושעלי להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת.

מדינת ישראל נרקבת מבפנים, בכל תחום אפשרי. אזניה ערלות, וכנראה שידידיה מבחוץ צריכים לצעוק באזניה – אולי היא תשמע משהו, ואולי לא, אבל כדי שזה יקרה צריכים אנחנו, הישראלים, לצעוק באזניהם את אשר כואב לנו.

אם היו לי המשאבים שיש לשוברים שתיקה, הייתי עושה זאת כבר מזמן.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר