מפולארד עד פלוני – אליקים רובינשטיין הנבל לא השתנה

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36193
 

שמחה ניר, עו”ד 25.11.2015 22:19
וטעמיו עימו

וטעמיו עימו

וטעמיו עימו

איך אפשר שלא לבכות לנוכח סיפורים כמו הסיפור המובא כאן, סיפור אחד מני רבים על מדינת ישראל של המאה העשרים-ואחת, מדינה בפשיטת-רגל ערכית, מדינה המאבדת את הזכות המוסרית לעצם קיומה

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

הקדמה אישית

חטפתי לא מעט מכות בחיי הקצרים – 76 שנים וקצת.

חטפתי מכות, וגם בכיתי לא מעט.

בכיתי כילד, בכיתי כנער, בכיתי כמבוגר, בכיתי.

בשנת 1977 חטפתי מכה אישית, מכה כואבת, מכה אנושה, מכה שאחרי שבוכים עליה כבר אי אפשר לבכות עוד. “יבש מעיין הדמעות”, כמאמר המשורר.

אבל יחד עם זאת, קשה לי שלא לבכות לנוכח סיפורים כמו הסיפור הבא, סיפור אחד מני רבים על מדינת ישראל של המאה העשרים-ואחת, מדינה בפשיטת-רגל ערכית, מדינה המאבדת את הזכות המוסרית לעצם קיומה.

סיפורו של משת”פ פלשתיני

פלשתיני פלוני היה משת”פ של משטרת ישראל במשך שמונה שנים (2000 – 2008), ובמהלך שנים אלה מסר לה 164 ידיעות אשר עיקרן פעילות פלילית. בעקבות שיתוף הפעולה נעצר האיש על ידי הרשות הפלסטינית ונאסר לשתי תקופות בכלא הרשות. לטענתו, במהלך חקירותיו ותקופת מאסרו עבר עינויים. באפריל 2012, לאחר שחרורו מן המאסר ומשסבר כי בשטחי הרשות נשקפת סכנה לחייו, נמלט העותר לישראל ופנה בבקשה לקבל היתר שהיה וסיוע מוועדת המאויימים ומנהלת הסיוע.

מנהלת הסיוע היא יחידה בשירות הביטחון הכללי, המטפלת בשיקום סייענים של זרועות הביטחון הפועלים בשטחים, ואילו ועדת המאויימים עוסקת בפניותיהם של אלה שאינם עונים על אמות המידה של מנהלת הסיוע להכרה כסייענים, אך טוענים לאיום על חייהם עקב שיתוף הפעולה עם ישראל.

בקשו של האיש נדחתה, ופניו הושבו ריקם.

העתירה לבג”ץ, ותשובת המדינה

משנדחו בקשותיו משני הגופים האלה עתר האיש לבג”ץ, על מנת לקבל היתר שהייה בישראל, וסעדים נוספים.

המשיבים לעתירה התנגדו למתן הסעד לעותר, וטענו כי בידי גורמי הביטחון ומשטרת ישראל אין “אינדיקציה עדכנית” לסיכון הנשקף לעותר באיזור, וכי בידיהם מצוי מידע עדכני המצביע על כך שהעותר נוהג להיכנס באופן תדיר לאזור יהודה ושומרון, דבר המחליש את טענתו לסכנה הנשקפת לו באזור.

תשובת העותר הייתה כי מדובר בביקורים אצל אשתו וילדיו, הנערכים בזהירות ובאישון לילה, כאשר אחיו משגיחים שמא יבקשו לפגוע בו.

העותר גם טען כי בהחלטה הדוחה את בקשתו אין כל התייחסות לטענותיו בדבר האירועים מחודש דצמבר 2014 – זריקת בקבוקי תבערה ואבנים על ביתו – המהווים אינדיקציה לסיכון בו הוא מצוי ולאיום על חייו.

לגישתה של מנהלת הסיוע, כיוון שמשטרת ישראל לא המליצה על העותר לשיקום (לטענת המשטרה “היקף הקשר עמו לא מצדיק סיוע המנהלת”), הוא אינו עומד בקריטריונים המזכים בטיפולה.

המשיבים טענו כי קיימות 40 ידיעות מודיעיניות בדבר מעורבות העותר בפלילים בין השנים 2004-2002, ועל כך השיב העותר כי מדובר ברקע פלילי ישן, מלפני עשור, אשר בשעתו לא הפריע למשטרת ישראל להמשיך ולהפעילו.

המשיבים גם הציגו מידע בדבר הרשעות של העותר בין השנים 2012-1999, אבל אנחנו לא יודעים מהן. ייתכן כי בשנת 1999 ובשנת 2012 הורשע האיש בשתי עבירות חנייה, למשל, אבל “מידע בדבר הרשעות בין השנים 2012-1999″ יוצר רושם של כ-13 שנים של פעילות פלילית רצופה, בניגוד ל”מעורבות בפלילים בין השנים 2004-2002”, דהיינו כשנתיים בלבד.

מכל מקום, כיוון שבידי המשיבים “לא נמצא מידע המלמד על סיכון לציבור משהותו של העותר בשטח ישראל”, כל “עברו” הפלילי (אשר, כאמור, לא הפריע למשטרה להמשיך ולהפעילו) טעמו כטעם חמץ אשר עבר עליו הפסח.

ובתמצית: אדם שבמשך שמונה שנים סייע לגורמי הביטחון הישראלים, ריצה בשל כך שתי תקופות מאסר בכלא הפלשתיני, וגם עונה, מבקשי-נפשו זורקים בקבוקי תבערה ואבנים על ביתו והגורמים המייצגים את המדינה שנהנתה משירותיו לא מתייחסים לטענותיו, ומפנים אליו כתפיים קרות: לך לכל הרוחות, שק לנו בתחת.

איכן הבושה.

מה אומר הבג”ץ

הנה מה שאומר השקרן אליקים רובינשטיין (ההדגשות הן שלי):

טו.  לאחר עיון בעתירה ובתגובות ושמיעת טענות הצדדים כמו גם עיון בחומר החסוי אשר הובא לפנינו בהסכמה במעמד צד אחד, חוששני שאין בידינו להיעתר למבוקש.

“חוששני שאין בידינו” – מסכן בית המשפט העליון הכל-יכול, המגלה פתאום אזלת-יד כאשר צריך לתת משהו לזולת, ולא כדי לקחת ממנו.

ראו לעניין זה את מאמרי “תשובת אפסנאי” ותשובה “אוטיסטית”, המראה כי אמירות מעין “אין לי”, אני “לא יכול” הן ניסוח מכובס של בעלי-השררה לאותו ה“לך לכל הרוחות, שק לנו בתחת”.

הלאה:

טז.  החלטת מנהלת הסיוע שלא להכיר בעותר כסייען לצורך שיקום אינה לוקה בחוסר סבירות, ואינה חורגת ממתחם שיקול הדעת הרחב אשר ניתן לה. החלטת המנהלת מבוססת על חוות הדעת של משטרת ישראל, הגורם הבטחוני עמו עמד העותר בקשר. לדידה של משטרת ישראל, היקף הקשרים ומידת תרומתו המודיעינית של העותר אינם מצדיקים המלצה לשיקומו במסגרת המנהלת, ולא מצאנו מקום להתערב בהחלטה זו.

מסכנים השופטים, אשר המציאו את מושג ה”סבירות”, ולא יודעים מה לעשות איתה, כמו נער אשר קיבל, כמתנת בר-מצווה, לילה עם ג’וליה רוברטס, אבל לא יודע מה לעשות עם זה, כך גם הם לא יודעים מה לעשות עם הכלי שבידיהם, זולת “קופי-פייסט” על הטקסטים הנבובים של השלטונות (ולמען הדיוק – הטקסטים שבושלו ע”י השקרנים במחלקת בג”ץ שבפרקליטות המדינה), אחרי שהם מתיימרים להיות “מבצרו ומעוזו של הפרט בריבו עם הרשויות”.

ומסביר רובינשטיין אליקים:

יז.  ועדת המאוימים היא הגורם המקצועי המוסמך לבחון את שאלת האיום על חיי העותר, ואף לה שיקול דעת רחב. החלטות הועדה יסודן בשיקולי מומחיות מקצועית, ומשלא נמצאה חריגה ממתחם הסבירות לא יטה בית המשפט להתערב בהחלטותיה … החלטותיה של ועדת המאוימים, מתקבלות על בסיס שני קריטריונים עיקריים – קיומן של אינדיקציות לסכנה הנשקפת לחייו של המבקש על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל; ומידת הסיכון הנשקפת לציבור בישראל ולבטחונו כתוצאה משהותו של המבקש בשטחי ישראל.

 אוקיי, כבר ראינו כי המשיבים עצמם קבעו כי בידיהם “לא נמצא מידע המלמד על סיכון לציבור משהותו של העותר בשטח ישראל”, כך שה”עיבוי” הזה נופל, ונשאר ענין ה”אינדיקציות” לסכנה הנשקפת לחייו של המבקש, וההחלטה שלא להיעתר לו “יסודה בשיקולי מומחיות מקצועית” …

שומו שמיים! זורקים בקבוקי תבערה ואבנים על ביתו של העותר, ורובינשטיין משאיר את זה ל”מומחיות מקצועית”: האם המשיבים בדקו את עצמתם של הבקת”בים, מחד, ואת עובי קירות ביתו של העותר, מאידך?

נניח שייזרקו בקבוקי תבערה ואבנים על ביתו של שופט ביהמ”ש העליון, והוא ידרוש אבטחה ממשטרת ישראל, מהיחידה לאבטחת אישים בשב”כ או ממשמר בתי המשפט, והם ידחו את דרישתו משיקולים “מקצועיים” …

נראה את החכם-רובינשטיין וחבריו דוחים את עתירתו של השופט לאבטחה בטענה ש”המשיבים הם הגורמים המקצועיים המוסמכים לבחון את שאלת האיום על חיי העותר, ואף להם שיקול דעת רחב. החלטות המשיבים יסודן בשיקולי מומחיות מקצועית, ומשלא נמצאה חריגה ממתחם הסבירות לא יטה בית המשפט להתערב בהחלטותיהם”.

ולא למותר להביא שוב את דבריו של השופט משה זילברג בבג”ץ יומן סומייל (בג”צ 243/62 – אולפני הסרטה בישראל בע”מ נגד לוי גרי ו-המועצה לביקורת סרטים ומחזות, משרד הפנים; פד”י טז, ע’ 2407, 2426, שם נקבע כי העיקרון אי-ההתערבות בשיקולים המקצועיים של הרשות אינו קונקלוסיבי:

“אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות”.

וזה אומר שכאשר השופטים רוצים להתערב, הם מתערבים גם מתערבים, ו”במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת”, וכשהם לא רוצים, הריהם כאותו אפסנאי אומלל, אחוז תשוקה בלתי נשלטת לעזור לזולת ולתת לו הכל, אבל “אין לו” והוא גם “לא יכול” …

ושוב:

יח.  עניינו של העותר נדון בפני הועדה מספר פעמים, לרבות לבקשתנו בעקבות הדיון בפנינו, אך חרף תחושותיו וטענותיו, לא נמצא כי נשקפת סכנה לחייו אם יחזור לשטחי הרשות. גם לאחר עיון בחומר החסוי, לא מצאנו כי הועדה חרגה ממתחם שיקול הדעת המסור לה, והנסב על תחום אחריותה. לשם קביעה כי נשקפת סכנת חיים יש צורך בנתונים המוכיחים זאת באופן סביר, ונטל ההוכחה מוטל על הטוען. בענייננו, לא הציג העותר “מסה קריטית” של נתונים אשר יצדיקו התערבות בהחלטת הועדה … לא הוכח, כי כאשר העותר מצוי בשטחי הרשות מרחפת מעל ראשו סכנה אשר תצדיק התערבותו של בית משפט זה בהחלטות המשיבים.

ועוד:

… לא עלה בידי העותר גם לבסס את טענתו כי הוא זכאי להגנה מכוח האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים.

והשאלה היא מה עוד נחוץ, אחרי שהוא ריצה בכלא הפלשתיני שתי תקופות מאסר, וגם סבל עינויים, בגלל הסיוע למדינת ישראל? האם הגורמים ה”מקצועיים” אכן “מדדו” את עצמת העינויים מהם סבל העותר, והעמידו אותם מול קריטריונים “מקצועיים” לפיהם מעמידים את ה”סבל בפועל” מול הסבל ה”תקני” המצדיק מתן תושבות בשטח ישראל?!

שימו לב לשקר ולקשקשנות:

שיתוף הפעולה של העותר כבודו במקומו, ובודאי היו טעמיו עמו, אך לא כל שיתוף פעולה – משאין נתונים עובדתיים בדבר איום – יוצר סיכון למאוימות, והדברים עובדתיים ותלויי נסיבות.

זה סוד מקצועי שאני מרבה לגלותו: כאשר למשפטן אין משהו חכם יותר לומר, הוא מרבה לקשקש את “בנסיבות העניין” – וזה “מכסה” את הכל – כולל את השקרים שרובינשטיין לא יכול להיגמל מהם.

במקרה הזה השקר הוא באמירה ש”אין נתונים עובדתיים בדבר איום”: אם הטלת בקבוק תבערה וידוי אבנים לעבר ביתו של העותר אינם “נתונים עובדתיים בדבר איום” – לא ידעתי נתונים עובדתיים מהם.

וכאן אנחנו מגיעים אל שיא החוצפה של אליקים רובינשטיין: “ובוודאי היו טעמיו עימו” – אל תספר לנו, אדוני העותר, שאתה שיתפת פעולה עם מדינת ישראל מאהבת ציון: אתה עשית זאת, בעבור בצע כסף, את התמורה כבר קיבלת, ומה עוד תבקש מאיתנו …

ומפלוני אל פולארד

סיפורו של המשת”פ הנ”ל מביא אותנו אל פרשת יהונתן פולארד, ששלושה ימים לאחר פסה”ד בו עסקינן עתיד היה להשתחרר מכלאו בארה”ב, אחרי 30 שנות מאסר, אותן ריצה בגין בגידתו בארצו, אותה הוא שרת כקצין בחיל הים האמריקאי.

פולארד ריגל בארצו לטובת מדינת ישראל (וכנראה גם לטובת מדינות אחרות).

כאשר הוא גילה שהאמריקאים יושבים לו על הזנב, הוא התדפק על שעריה של שגרירות ישראל בוושינגטון, וביקש מקלט, אך השערים ננעלו בפניו, הוא נלכד ע”י האמריקאים, הועמד לדין ונשפט למאסר עולם.

הבכיר בשגרירות ישראל היה אז אותו אליקים רובינשטיין. הוא  טוען שהוא “לא היה” בשגרירות באותה העת, וגם לא ידע בזמן-אמת כי פולארד מבקש משלט בשגרירות, אבל ספק אם יש אדם אחד, בישראל או בעולם כולו, אשר מאמין לשקרן הזה.

אילו היה רובינשטיין אומר כי אילו הוא היה שם, הוא היה נותן לפולארד להיכנס … אילו היה אומר זאת, אפשר היה להאמין, או שלא להאמין, אבל הוא לא מעז לומר זאת, “וטעמיו עמו”.

אבל לא זו בלבד שהשקרן הזה אינו מסתייג מהסירוב לתת לפולארד – שפעל בשירות מדינת ישראל – מקלט בשגרירות, אלא שהוא עוד הרהיב עוז, ועל אדמת ארצות הברית הוא גינה את השלטונות האמריקאים על כך שהם לא משחררים אותו (ראו סע’ 22, כאן).

והתנהגותו הנלוזה הזאת של רובינשטיין לא הפריע לאיש לקדם אותו לכהונה מס’ 2 במערכת המשפט בישראל. ראו ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ה): אליקים רובינשטיין “משטח” את שגרירות ארה”ב בתל-אביב.

מצא את ההבדלים

ביום ששי, ערש”ק ח’ כסלו התשע”ו, 20.11.2015, יצא פולארד לחופשי, אחרי שהאמריקאים קצבו את מאסרו ל-30 שנה, וגם הורידו לו עוד יום, בגלל השבת, וזה מחזיר אותנו שלושה ימים אחורנית, אל פסק-דינו של רובינשטיין בעניין המשת”פ הפלשתיני, בג”ץ  3734/14, פלוני נ’ ראש ממשלת ישראל ו-5 אח’.

ישנם כמה דברים משותפים לפלוני ולפולארד: שניהם שירתו את מדינת ישראל, שניהם בגדו בעמם, שניהם עשו זאת בעד בצע-כסף, שניהם נשפטו לפי הדין המקומי החל עליהם – ושניהם שילמו בחרותם על הבגידה הזאת.

ומעל לכל – מדינת ישראל בגדה בשניהם!

עכשיו תארו לעצמכם שיהונתן פולארד היה מצליח לברוח לישראל, בטרם נתפס, והיה מבקש היתר לישיבת-קבע, מקלט פוליטי או אזרחות, המדינה הייתה מסרבת להעניק לו את מבוקשו, והוא היה עותר לבג”ץ, בנימוקים דומים לאלה של המשת”פ הפלשתיני.

האם היה עולה על הדעת שרובינשטיין אליקים היה דוחה את עתירתו של פולארד, ואומר, בין השאר:

שיתוף הפעולה של העותר, יהונתן פולארד, כבודו במקומו, ובודאי היו טעמיו עמו, אך לא כל שיתוף פעולה עם מדינה זרה, וריגול לטובתה – משאין נתונים עובדתיים בדבר סכנה להעמדה לדין ולמאסר בארצות הברית – יוצר סיכון להעמדה למשפט, והדברים עובדתיים ותלויי נסיבות.

לא, זה לא היה קורה, בוודאי שלא אצל רובינשטיין אליקים.

זה לא היה קורה, משום שפולארד הוא יהודי אשר ריגל למען ישראל תמורת בצע-כסף, ובשל כך הוא זכאי לכבוד מלכים בישראל, ואילו המשת”פ, העותר בבג”ץ 3734/14 הוא ערבי אשר ריגל למען ישראל תמורת בצע-כסף, ובשל כך הוא זכאי שימדדו את תרומתו למדינת ישראל ואת הסיכון לחייו במאזניים של בית מרקחת, שיתייחסו אליו כמו אל כלב, ויזרקו אותו בבושת פנים אל מעבר לגדר.

הערבי עשה את שלו – הערבי יכול ללכת.

מדינת ישראל הולכת ומאבדת את זכותה המוסרית להתקיים, את “ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה”.

ואני בוכה ובוכה, ואין מנחם.

הערת-אגב

מעניין אותי כמה כסף שילמה מדינת ישראל לפולארד תמורת שירותיו, בזמנם, ובכמה היא פיצתה  אותו על ישיבתו בכלא האמריקאי.

מי מוכן להרים את הכפפה, ולנסות להביא לנו את המידע הזה, באמצעות חוק חופש המידע?

לא, אני לא נאיבי להאמין שזה יבוא בקלות – אם בכלל – אבל שווה לנסות.

זה לא יבוא בקלות, כי בחוק חופש המידע יש מספיק פרצות המאפשרות להתחמק ממתן המידע הזה, אבל מי יודע – אולי יימצא מישהו בעל אינטרס, אשר יוציא לנו את הערמונים מן האש.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר