אשר יגורתי (ל”ט): גרוניס הצבוע מיילל רב-מפרקית, ומהמר על זיכרוננו הקצר

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36177
 

18.02.2015 19:57
שלמה לוין? לא מכיר, לא יודע!

שלמה לוין? לא מכיר, לא יודע!

לא, גרוניס, לא שכחנו, ולא נשכח שגם אתה הגעת למערכת בשיטת “חבר מביא חבר”

שמחה ניר, עו”ד

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

 

כמה משפטים רב-מפרקיים הפריח גרוניס לחלל האולם בטקס פרידתו של יגורתי מהכיסא שלו!

קחו, למשל, את זה:

“חוסנה של מדינת ישראל אינו נובע אך מחוסנה הצבאי המרשים או מן ההון האנושי שלה. מרכיב חשוב בחוסנה של המדינה הוא מערכת שיפוטית צודקת וחזקה. שיטת המשטר שלנו מבוססת גם על ההכרה כי יש להציב גבולות על שלטון הרוב ולהגן על המיעוט מפני רודנות ועריצות של הרוב. עלינו לזכור כי לא כל החלטה המתקבלת על-ידי הרוב היא לגיטימית, על כן ההכרה כי חוק שמתקבל על-ידי הכנסת אינו חסין מפני ביקורת שיפוטית”.

“חוסנה של מדינת ישראל אינו נובע אך מחוסנה הצבאי המרשים …” – נכון!

“… או מן ההון האנושי שלה” – כשנוח אומרים לנו שההון האנושי הוא הנכס הגדול ביותר של החברה הישראלית (“לא בכוח, אלא ברוח”, וכו’), אבל הנימה היא אחרת כהקדמה למפרק הבא.

“מרכיב חשוב בחוסנה של המדינה הוא מערכת שיפוטית צודקת וחזקה” – נכון זה חשוב, אבל מי אומר שיש לנו מערכת המשפט צודקת, ומי אומר שהיא לא חזקה יותר מדי.

“שיטת המשטר שלנו מבוססת גם על ההכרה כי יש להציב גבולות על שלטון הרוב ולהגן על המיעוט מפני רודנות ועריצות של הרוב. עלינו לזכור כי לא כל החלטה המתקבלת על-ידי הרוב היא לגיטימית, על כן ההכרה כי חוק שמתקבל על-ידי הכנסת אינו חסין מפני ביקורת שיפוטית” – על כך אני מסכים לחלוטין (וכפי שאמרתי לא-פעם – בתנאי שהביקורת השיפוטית תהיה בכיוון הנכון, על הדברים הנכונים, ושתהיה על מערכת המשפט ביקורת שיפוטית חיצונית, ובלתי-תלוייה, ושההגבלות על “שלטון הרוב” ועל “עריצות הרוב” תחולנה גם על הרוב שבבית המשפט, ועל עריצותו-הוא).

הנה כי כן, משפט רב-מפרקי קלאסי: מתחילים בדבר-אמת, מסיימים בדבר שהוא אמת (לרוב גם אמת חסרה, אבל מי שם לב לקטנות), ובין-לבין משתילים לתת-התודעה שלנו את ה”מובן מאליו”, והוא שאנחנו השופטים – הטליתות-שכולן-תכלת – מגינים על האזרח מפני עריצות השלטון …

קחו, למשל, את האחוז הכמעט-אפסי של העתירות לבג”ץ אשר זוכות לצו מוחלט. קחו, למשל, את אחוז הזיכויים האפסי במשפטים הפליליים. ממש הגנה על האזרח מפני עריצות השלטון.

וכמובן שגם מפני עריצות השופטים עצמם.

או, למשל, מפיו מפיק-המרגליות של אשר יגורתי – רב-מפרקי אשר כל אחד מפרקיו הוא אמת-לאמיתה:

“לפני כמעט 70 שנה נולדתי בארץ הזו, ומאז לא חדלתי לאהוב אותה ולדאוג לגורלה. אסיר-תודה אני על תקופה זו של 26 שנים בה זכיתי לכהן כשופט. מלאכת עשיית הצדק היא שליחות ציבורית חשובה מאין כמוה”.

אז נכון שהוא נולד בארץ הזו לפני כמעט 70 שנה, ואפשר גם להאמין לו שמאז הוא לא חדל לאהוב אותה (והייתי מוסיף: לא פחות גם את עצמו) ולדאוג לגורלה (דאגה בלב איש ישיחנה, איך לא), ואפשר גם להאמין לו אם הוא אומר שהוא “אסיר-תודה” על תקופה זו של 26 שנים בה הוא זכה לכהן כשופט (גם השופט הגנב עמיעד רט “אסיר תודה” לוולב”ש ולשופטים השקרנים יורם דנציגר, ניל הנדל ואורי שהם על שהם זיכו אותו לכהן כשופט), ונכון גם ש”מלאכת עשיית הצדק היא שליחות ציבורית חשובה מאין כמוה”, אבל מי אמר שיגורתי ושות’ אכן ממלאים את השליחות החשובה-מאין-כמוה הזאת?

אלא מאי? ברצף כזה של דברי-אמת, מי שם לב לכך שגרוניס משתיל לתת-התודעה שלנו את האקסיומה הכוזבת שהוא וחבר-מרעיו אכן עוסקים ב”מלאכת הצדק” (ולא, למשל, בכיפופי-ידיים, כשהם מנופפים את שוט ה”הוצאות”?).

או, למשל:

אנו השופטים יושבים בתוך עמנו, ובוודאי איננו חסינים מפני ביקורת, אך יש לעשות הפרדה בין הביקורת כלפי השופטים – לבין הפגיעה בבית המשפט העליון ובלגיטימיות של סמכויותיו”.

הקלישאה לפיה השופטים “יושבים בתוך עמם” כבר יצאה לכולנו מהאף, כי אלה שמשתמשים בה אכן “יושבים בתוך העם”, אבל מנותקים ממנו, והוא מהם (והא ראייה שמי שטבע את הקלישאה הזאת – השופט חיים כהן – פרסם בערוב-ימיו מאמר בשם הרהורי כפירה באמון הציבור), וגם הקלישאה “איננו חסינים מפני ביקורת” (ומי שמבקר אותנו אינו חסין מנחת-זרוענו), אבל נשאלת השאלה מה בין עניין ה”הפרדה בין הביקורת כלפי השופטים” לבין “הפגיעה בבית המשפט העליון” ובין אלה לבין “(הפגיעה) בלגיטימיות של סמכויותיו”.

לא, כי בין אלה לאלה אין ולא-כלום: הפגיעה בבית המשפט העליון היא לא במוסד עצמו (שהרי אין החולק על הצורך בערכאה שיפוטית עליונה) אלא בשופטים המאיישים אותו, אשר מרוויחים אותה ביושר, ואילו על הלגיטימיות של סמכויותיו אין החולק. כמובן שיש הרואים צורך לצמצם את סמכויותיו, ויש הרואים צורך להרחיבן, ומי שחולק על סמכותה של הכנסת לשנות את הגדרת סמכויותיו של ביהמ”ש העליון, הוא הפוגע “בכנסת ובלגיטימיות של סמכויותיה”, ולא הכנסת היא הפוגעת “בבית המשפט העליון ובלגיטימיות של סמכויותיו.

כן, גרוניס, אתה משתין בקשת גבוהה, ממרומי המקפצה, לא רק על מראית פני הצדק אלא גם על ריבונותו של המחוקק.

או, למשל (על פי גור מגידו, גלובס 15.1.2015):

בחלק אחר של נאומו התייחס גרוניס לטענות הנשמעות לעתים על בית המשפט העליון, כאילו הוא מנותק ומזוהה עם אליטיזם נוסח שכונת רחביה, והשופטים בו מתמנים בשיטת “חבר מביא חבר”. גרוניס ציין בהומור כי “טענות אלה מוכחות”, והדגים: “גם עליי ניתן להגיד שאני מרחביה, שכן הורי נישאו זה לזו ברחביה. ועוד הוכחה ניצחת במירכאות היא שהנשיאה הנכנסת, מרים נאור, מתגוררת גם היא בשכונת רחביה”.

על כך אמרינן צחוק-צחוק, אבל חצי זין בתחת.

גרוניס מנסה, ע”י התחכמות זולה והסחת-דעת, ליטול את העוקץ מוענת ה”חבר מביא חבר” – טענה שאינה חד-חד-ערכית מול מה שקרוי “כנופיה רחביה” (שאכן קיימת).

כאשר אהרן ברק הביא לביהמ”ש העליון את מישאל חשין, את יצחק זמיר, או את דורית ביניש, למשל, זה אכן היה “כנופיה רחביה”, וכך היה גם כאשר זו האחרונה הביאה את מרים נאור, וכנראה גם את דוד חשין אבל כאשר היא הביאה את חברתה עדנה ארבל, זה היה “יבוא” מתל-אביב, כאשר היא ניסתה להביא את יהונתן הקשקשן זה מכוח השותפות בינו לבין בעלה, יחזקאל ביניש, ואת עוזי פוגלמן – מכוח היותו מ”נערי ביניש” בפרקליטות המדינה.

הנה כי כן, “כנופית רחביה” הינה שורה של מקרים פרטיים, שהיא חלק משיטת ה”חבר מביא חבר”, שאינה בהכרח קשורה לרחביה.

וכאן באה ה”פואנטה”: גרוניס חושב שאנחנו שכחנו כי הוא עצמו הגיע לשפיטה בשנת 1988 בזכות חברו ושותפו שלמה לוין, שהיה אז בעל ותק של 22 שנים בשפיטה, מהן שמונה שנים בביהמ”ש העליון, והוא קודם – כן, קודם! – מביהמ”ש המחוזי בבאר-שבע לביהמ”ש המחוזי בתל-אביב בשנת 1996, גם כן ע”י חברו-שותפו הנ”ל, שכבר היה אז המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון, וכך הוא הגיע גם לבית המשפט העליון.

גרוניס, גרוניס, גם אתה הגעת למערכת המשפט, וקודמת בה עד צמרת, בשיטת “חבר מביא חבר”, למרות שגם אתה וגם חברך שלמה לוין הנכם תל-אביביים, ולא אנשי רחביה.

לא שכחנו את זה, גרוניס, והבדיחה הנבובה על מקום חתונתם של הוריך – כמוה כניסיונך לקשר-ולשלול את היותה של מרים נאור שייכת לשתי הקבוצות, בחפיפה – אינה הוכחה לשום דבר, למרות שאתה חושב אותנו לאידיוטים קצרי-זיכרון.

ולא נעשה את מלאכתנו שלמה אם לא נקשר את הדרך בה הגעת לאן שהגעת עם המשפט הרב-מפרקי הזה שלך:

“בטענות (כנגד שיטת הבחירה של השופטים – ש’ נ’) אלה אין ממש. שיטת המינוי של שופטים בישראל היא מהמוצלחות שבעולם, ואין כל סיבה לשנותה. מי שעוקב אחר פסקי הדין של בית המשפט העליון רואה עמדות מיעוט נרחבות וחריפות, שלעתים הופכות עם השנים לדעות רוב”.

וכאן נתחיל דווקא מהסוף:

מי שעוקב אחר פסקי הדין של בית המשפט העליון רואה עמדות מיעוט נרחבות וחריפות, שלעתים הופכות עם השנים לדעות רוב” – אכן יש כדבר הזה, ומדוע לא, אבל הגד לנו, גרוניס, איך זה אומר כי “בטענות אלה אין ממש”, וכי “שיטת המינוי של שופטים בישראל היא מהמוצלחות שבעולם, ואין כל סיבה לשנותה”?

לא, זה לא אומר שום דבר, ואנחנו לעולם לא נדע אם אתה, גרוניס, היית מגיע לאן שהגעת בלי עזרתו של חברך שלמה לוין.

כנראה שלא.

ברוך שפטרנו, אבל …

אשר יגורתי הגיע לגיל הפרישה. הוא עכשיו כבר בדימוס, ונותרו לו שלושת חדשי ה”אקסטרא” לגמור זיונים שהוא התחיל בהם, אבל עדיין לא גמר. שלום ולא להתראות!

אלא מאי? כל הסימנים מראים שלא נפטרנו מהגרוניסיזם, וייתכן שמחליפתו, מרים כלענה, תהייה גרועה עוד יותר.

ותזכרו גם את מה שאמרתי לכם לעניין הקריסה הממשמשת-ובאה של מערכת המשפט בישראל: כאשר אנשים קטנים מטילים צללים גדולים, זה סימן שהשמש שוקעת.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר