עתירה לבג”ץ: למנוע את קידומם השיפוטי של מרים נאור, אליקים רובינשטיין ועמיעד רט

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36156
 
שמחה ניר, עו”ד

18.11.2014 10:55
עתירה לבג"ץ: למנוע את קידומם השיפוטי של מרים נאור, אליקים רובינשטיין ועמיעד רט - מרים נאור - אליקים רובינשטיין - עמיעד רט - בחירת שופטים - וולב"ש - היועץ המשפטי לממשלה - שחיתות - שחיתות שיפוטית - סולמית - שמחה ניר - בג"ץ 8743/14

הגיע הזמן לבחון ברצינות את מנגנון בחירת השופטים, ואת הפיקוח על המנגנון הזה – אם בכלל הוא קיים.


בג”ץ 14/………………………..

בבית המשפט העליון בשבתו לדין כבית משפט גבוה לצדק בירושלים

 

העותר:         שמחה ניר, עו”ד,

 

אצל עו”ד פרופ’ ה’ ויס, פלח הרימון 15, אלקנה 4481400

 

      נ           ג           ד

 

המשיבים:    1.    הוועדה לבחירת שופטים, משרד המשפטים, ירושלים

 

2.         מרים נאור, בית המשפט העליון, ירושלים

 

3.         אליקים רובינשטיין, בית המשפט העליון, ירושלים

 

4.         עמיעד רט, בית משפט השלום, תל-אביב

 

5.         היועץ המשפטי לממשלה, משרד המשפטים, ירושלים

 

___________

 

The legal system can force open doors, and sometimes even knock down walls, but it cannot build bridges. That job belongs to you and me.

 

Justice Thurgood Marshall

 

ז וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם, וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר-גְּרִזִים, וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ, וַיִּקְרָא; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם, אֱלֹהִים.  ח הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מלוכה (מָלְכָה) עָלֵינוּ.  ט וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.  י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה:  לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ.  יא וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.  יב וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן:  לְכִי-אַתְּ, מלוכי (מָלְכִי) עָלֵינוּ.  יג וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים.  יד וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד:  לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ.  טו וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.  טז וְעַתָּה, אִם-בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם, וַתַּמְלִיכוּ, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ; וְאִם-טוֹבָה עֲשִׂיתֶם עִם-יְרֻבַּעַל וְעִם-בֵּיתוֹ, וְאִם-כִּגְמוּל יָדָיו עֲשִׂיתֶם לוֹ.  יז אֲשֶׁר-נִלְחַם אָבִי, עֲלֵיכֶם; וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד, וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן.  יח וְאַתֶּם קַמְתֶּם עַל-בֵּית אָבִי, הַיּוֹם, וַתַּהַרְגוּ אֶת-בָּנָיו שִׁבְעִים אִישׁ, עַל-אֶבֶן אֶחָת; וַתַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-אֲמָתוֹ, עַל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, כִּי אֲחִיכֶם, הוּא.  יט וְאִם-בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם עִם-יְרֻבַּעַל וְעִם-בֵּיתוֹ, הַיּוֹם הַזֶּה–שִׂמְחוּ, בַּאֲבִימֶלֶךְ, וְיִשְׂמַח גַּם-הוּא, בָּכֶם.  כ וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מֵאֲבִימֶלֶךְ, וְתֹאכַל אֶת-בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְאֶת-בֵּית מִלּוֹא; וְתֵצֵא אֵשׁ מִבַּעֲלֵי שְׁכֶם, וּמִבֵּית מִלּוֹא, וְתֹאכַל, אֶת-אֲבִימֶלֶךְ.

 

שופטים, ט’

 

therefore it is meet
That noble minds keep ever with their likes;
For who so firm that cannot be seduced?

Wm. Shakespeare, Julius Caesar, Act I, Scene II

 

עתירה למתן צו-על-תנאי, צו-ביניים וצו לאיסור פרסום (חלקי)

 

בית משפט נכבד זה יתבקש לצוות כדלקמן:

 

א.        לפני הכל יתבקש בית משפט נכבד זה, במעמד צד אחד, להוציא צו איסור פרסום של נספח ו’ (המצורף לעתירה זו במעטפה סגורה כנגד דליפה בטרם-צו), לרבות איסור הדלפתו מחוץ ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ולהורות ככל שימצא לנכון על מנת להבטיח שהצו הזה יקויים, והכל עד לכל החלטה אחרת, ובכפוף לה.

 

איסור הפרסום וההדלפה נחוץ משום שבנספח הזה ישנו מידע אשר הגעתו לידי אחרים – לרבות מי שעשויים להיחקר, עלול לפגוע בחקירה ולשבשה.

 

פרטים נוספים באשר לנספח זה – בחלק ב’, פרק ט’, להלן.

 

ב.        על המשיבה מס’ 1 – לבטל את בחירתם של המשיבים 2 עד 4 כנשיאה הבאה של ביהמ”ש העליון, כמשנה-לנשיאה הבא וכשופט בימ”ש השלום, בהתאמה, או, לפחות – לגבי המשיב מס’ 4 – להקפיא את בחירתו עד לסיום טיפולו של המשיב מס’ 5 בפרשה.

 

ג.          על המשיב מס’ 5 להורות למשטרה, או לכל גוף אחר שימצא לנכון, לחקור את הטענות המובאות בעתירה זו בכל הקשור ל”שיטת הסולמית”, ואת חלקו של המשיב מס’ 4 בנושא הזה.

 

ד.        על המשיבה מס’ 1 להימנע מלדון בבחירתם או בקידומם של מועמדים בעלי “רקע הוצל”פי”, דהיינו כאלה שבעברם שיהנו כראשי הוצל”פ או רשמי הוצל”פ, כל עוד לא סיים המשיב מס’ 5 את טיפולו בנושא, ובכפוף לכך.

 

ה.        כן יתבקש בית משפט נכבד זה ליתן צו-ביניים המקפיא את בחירתו של המשיב מס’ 4 עד לסיום הטיפול של המשיב מס’ 5 בפרשה, ובכפוף לה, וזאת מבלי לגרוע מזכותו של העותר לטעון כנגד החלטתו של המשיב מס’ 5, אם הוא יחליט שבהתנהגותו של המשיב מס’ 4 אין כל רבב המונע את בחירתו ומינויו כשופט בישראל.

 

ו.          ועוד יתבקש בית משפט נכבד זה ליתן צו-ביניים האוסר על המשיבה מס’ 1 לדון בקידומם של מועמדים בעלי “רקע הוצל”פי”, כאמור בפיסקה ד’, לעיל, וזאת עד למתן כל החלטה אחרת של בית משפט נכבד זה.

 



נימוקי העתירה

 

תוכן העניינים

 

מבוא

 

א.       כללי

 

ב.       עניינו של העותר

 

ג.         הפניות אל המשיבים 1 ו-5

 

חלק א’: ההתנגדות לבחירת של המשיבים מס’ 2 ו-3

 

א.       המשיבה מס’ 2

 

ב.       המשיב מס’ 3

 

ג.         המשיבים 2 ו-3: דגימות אקראי

 

ד.       על שיטת ה”סניוריטי”

 

חלק ב’: ההתנגדות לבחירתו של המשיב מס’ 4, ומחדלו של המשיב מס’ 5

 

א.       הרקע ותמצית הנושא

 

ב.       התלונה החדשה אל המשיב מס’ 5, ומחדל הטיפול בה

 

ג.         חובתו של היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב מס’ 5

 

ד.       מדוע בג”ץ – ולא אחר בלתו – הוא הכתובת הנכונה לעתירה זו

 

ה.       “שיטת הסולמית” – כיצד היא עובדת

 

ו.         שימוש פסול וזר בתקנה לגיטימית, שמטרתה מוגבלת

 

ז.        השותפים לגזל

 

ח.       למעלה מן הדרוש, וכדי למנוע טענת אי-גילוי: הפנייה הראשונה אל המשיב מס’ 5, והטיפול הכושל והמגמתי בה

 

ט.       היועץ המשפטי לממשלה טומן ראשו בחול!

 

י.         איפה ואיפה

 

יא.    גם פרקליט המדינה ממלא מקלדתו מים

 

יב.     נציב תלונות הציבור “לא מוסמך”

 

יג.      הפעולות שננקטו עד כה, וללא הועיל, במישור הציבורי

 

יד.     ברגע האחרון, ישר מהתנור: זהירות, רמאים!!! על תיקון ישרא-בלוף בדפי החשבון של ההוצל”פ

 

חלק ג’: כללי

 

א.       התנגדויות נוספות של העותר בפני המשיבה מס’ 1.

 

ב.       ההשלכות על אמון הציבור במערכת המשפט, וכלל 11א’ לכללים בדבר סדרי העבודה של המשיבה מס’ 1

 

ג.         תרחיש האימים: שופט בישראל עומד לדין פלילי על שחיתות שיפוטית

 

ד.       הערות דיוניות

 

ה.       הבהרה חד משמעית

 

ו.         קשה להשתחרר מהרושם …

 

ז.        סיכום

 

ח.       אגב אורחא

 

הנספחים

 

נספח א: הודעת ההתנגדות של העותר לבחירתם של המשיבים מס’ 2 ו-3

 

נספח א(1): הודעת התנגדות קודמת, לבחירת יהונתן עדיאל, שאוזכרה בנספח א’

 

נספח ב: הודעת ההתנגדות לבחירתו של המשיב מס’ 4 (נספח ג(1) קושר גם אליה)

 

נספח ג: התלונה הראשונה למשיב מס’ 5 (ואחרים) על המשיב מס’ 4

 

נספח ג(1) מכתב רשת האתרים של קימקא אל המשיב מס’ 4 (במקור קושר לנספח ג’)

 

נספח ד: התלונה השנייה למשיב מס’ 5 – תזכורת עם הרחבה

 

נספח ד(1): כתבת התחקיר הראשונה – איך פועלת שיטת ה”סולמית”

 

נספח ד(2): כתבת התחקיר השנייה – פירוט תיקים, סכומים ושמות המעורבים

 

נספח ה: הערר של המתלוננת האחרת

 

נספח ו: הנספח שלגביו מבוקש צו איסור פרסום (ומצורף במעטפה נפרדת), סגורה: להסברים – ר’ בפתיח ובחלק ב’, פרק ט’)

 

נספח ז: תיקון ישרא-בלוף קוסמטי, במטרה לרמות את כל העולם

 

_________________________

 

מבוא

 

א.     כללי

 

1.             מטרתה של העתירה היא לקיים את מצוות “הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה”.

 

ב.      עניינו של העותר

 

2.             העותר הוא “אזרח שאיכפת לו”, וכפי שנאמר ע”י מוסדותיה של לשכת עורכי הדין לפני למעלה מעשר שנים (ואומץ פוזיטיבית ע”י בית משפט נכבד זה – כולל המשיבה מס’ 2 עצמה – העותר הוא –

 

“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

 

היום אנחנו למעלה מעשר שנים לאחר שהדברים נאמרו, והעותר הוא מבוגר עוד יותר (בן 75+), מאמין עוד יותר בצדקת דרכו, פועל עוד יותר בכל נימי נפשו, ומחוייב שבעתיים “לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.

 

3.             העותר פנה אל המשיבים מס’ 1 ו-5, כמפורט להלן, ולא זכה לכל מענה.

 

4.             נספח ה’ הוא תיק ערר של מתלוננת אחרת (להלן: המתלוננת האחרת), אשר עשתה כפי שעו”ד דן אלדד מהפרקליטות הציע לעותר (ר’ חלק ב’, פרק ח’, להלן), ופנתה למשטרה בתלונה כנגד המשיב מס’ 4 בהסתמך על סע’ 58 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ”ב-1982. התלונה הושתתה על פרסום ברבים בדבר מעורבותו של המשיב מס’ 4 בפרשת ה”סולמית”, אבל זו סירבה לחקור את הנושא, מהטעם ש”אין אשמה פלילית”.

 

·         הפרסום בו מדובר הוא נספח ג(1) לעתירה זו.

 

5.             על סירוב המשטרה לחקור עררה המתלוננת האחרת לפני מנהל תחום עררים בפרקליטות המדינה, ומשלא נחה דעתה מהתשובה שקיבלה, פנתה היא והגישה בקשה מנומקת לעיון-מחדש, אך נענתה כי אין בחוק אפשרות כזאת.

 

6.             קשה להשתחרר מהרושם כי הסירוב העקשני של המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה – הן במקרה של המתלוננת האחרת (נספח ה’) והן במקרה של העותר עצמו (כמפורט בחלק ב’, פרק ח’, להלן) – נובע מכך שגם הם, כולם, שותפים לחלוקת השלל.

 

מדובר בהתרשמות שאינה הכרחית לצורך הליך זה, אך אין ספק שבהתנהגותם האמורה של כל אלה אין משום תום לב – וככל שאכן מדובר בהתנהגותם של אוכפי החוק, ולא כל שכן של אוכף-החוק הראשי של המדינה, הרי שיש בכך גם שחיתות צרופה. מכל מקום, בעניין הזה לא יידרש בית המשפט להכרעה, נוכח האמור מעלה.

 

יחד עם זאת, האמור מעלה מראה בעליל כי אין מנוס מלצוות על המשיב מס’ 5 כי ישתמש בסמכותו המקורית להורות על חקירה בפרשה הזאת.

 

ג.        הפניות אל המשיבים 1 ו-5

 

7.             העותר פנה אל המשיבה מס’ 1 בהתנגדות מנומקת לבחירתם של המשיבים 2 ו-3 כנשיאה הבאה של ביהמ”ש העליון וכמשנה-לנשיאה הבא של ביהמ”ש העליון, ובהתנגדות נוספת, לבחירתו של המשיב מס’ 4 כשופט בימ”ש השלום.

 

·         ההתנגדויות מצורפות לעתירה זו כנספחים א’ ו-ב’, בהתאמה.

 

8.             עוד לפני שעלתה מועמדותו של המשיב מס’ 4 לשפיטה פנה העותר אל המשיב מס’ 5, ביום 6.10.2010, בדרישה לחקור את מעורבותו של המשיב מס’ 4 בפרשת ה”סולמית” (ר’ חלק ב’, פרק ח’, להלן), ומאוחר יותר, ביום 14.5.2014 – גם בדרישה לחקור את כל הנושא, על כל המעורבים בו.

 

·         שתי הפניות מצורפות לעתירה זו כנספחים ג’ ו-ד’, בהתאמה.

 

יצויין כי העתירה כנגד המשיב מס’ 5 מתבססת על התעלמותו של משיב זה מהתלונה החדשה (נספח ד’), ואילו הפנייה הראשונה (נספח ג’), אשר “נבלעת” לתוך החדשה, מאוזכרת רק לצורך השלמות ההיסטורית, וכנגד טענות בדבר “אי גילוי נאות”, וכן כתמיכה לטענותיו של העותר לפיהן המשיב מס’ 5 וכפיפיו החליטו מראש שהם לא רוצים לחקור את הפרשה – ושום דבר זולת צו הבג”ץ לא יניע אותם לכך.

 

9.             המשיבה מס’ 1 לא שעתה להתנגדויותיו של העותר, ובחרה במשיבים מס’ 2 עד 4 לכהונות להן הם היו מועמדים.

 

המשיב מס’ 5 לא התייחס כלל לפנייתו של העותר.

 

למעלה מהדרוש, וכדי למנוע טענת “העדר גילוי נאות” יפורט להלן (חלק ב’, פרק ח’) גם ה”טיפול” לו זכתה פנייתו הקודמת של העותר אל המשיב מס’ 5, אשר, כאמור, מבחינת עניינית ומעשית “נבלעה” כולה לתוך הפנייה האחרונה, נשוא עתירה זו.

 

10.         העותר נפגע מכך שהמשיבה מס’ 1 לא שעתה להתנגדויותיו בעניין המשיבים מס’ 2 עד 4, מכך שהמשיב מס’ 5 סירב להורות על חקירה בפרשת ה”סולמית”, ומכך שהן המשיבה מס’ 1 והן המשיב מס’ 5 לא טרחו להשיב לו – לא במועד שנקבע בחוק, ולא בכלל.

 

11.         העותר נפגע אישית מהתנהגותם של המשיבים 2 ו-3, כפי שתתואר להלן. לא שהפגיעה האישית מקנה לו יותר מאשר למי שלא נפגע  אישית (כשם שהעדר הפגיעה האישית אינו שולל את הזכות לעתור ממי שפנה אל הרשויות ולא נענה), אלא שהוא מכיר את העובדות יותר מכל אדם אחר.

 

העותר אמנם לא נפגע אישית מהמשיב מס’ 4, גם אין לו שום היכרות אישית איתו, וגם לא נפגע אישית מהשיטה המתוארת בעתירה הזאת – שיטת ה”סולמית” – אבל איש לא יכול להבטיח לו שהוא לא ייפגע ממנה מחר, וזכותו לפנות אל הרשויות ולהתלונן על עבירות פליליות אינה מותנית בכך שהוא נפגע אישית.

 

12.         מעבר לזכותו הסטטוטורית והמוסרית לקבל תשובה עניינית – מנומקת וסבירה, כמובן – ומעבר לזכותו-חובתו לשרת את הציבורי על פי מצפונו והבנתו – העותר “פועל פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור”, ולא מבקש שום דבר “לתועלתו האישית”, כי שאמר עליו בית משפט נכבד זה (ר’ סע’ 2, לעיל).

 

13.         בכל הנוגע למשיבים 4 ו-5, לא למותר לציין כי שום סעד חלופי – אפילו היה אפשרי כזה – לא היה מביא את נשוא העתירה על תיקונו, זולת טיפולו של המשיב מס’ 5 עצמו בנושא הזה, וזאת משום שממילא אף רשות חוקרת לא תנקוף אצבע בלי אישורו של המשיב מס’ 5 (וכפי שעולה מנסיונה האישית של המתלוננת האחרת – הפנייה למשטרה, כפי ש”הוצעה” לעותר בגלגול הקודם של פנייתו אל המשיב מס’ 5 (פרטים בחלק ב’, פרק ח’, להלן), היא התחמקות חסרת תכלה ותוחלת.

 

כמובן שהמשיב מס’ 5 יכול, כאמור, להגיד שהתלונה – גם אם כל האמור בה נכון ומוכח – אינה מגלה על פניה כל עבירה, אפילו “לכאורה”, ויכול הוא גם להגיד שהתלונה הזאת “קטנה עליו” עד כדי כך שהיא מתאימה לטיפול בנקודת המשטרה השכונתית.

 

הוא יכול להגיד כל מה שהוא רוצה, וזה יכול להיות מרתק מאוד, אבל בינתיים הוא לא אומר כדברים האלה, והוא לא אמר שום דבר – אפילו לא כדי הכרה בכך שהוא “רב החובל” של הספינה הזאת כאמור בפנייתו השנייה של העותר אל המשיב מס’ 5 (נספח ד’).

 

חלק א’: ההתנגדות לבחירת של המשיבים מס’ 2 ו-3

 

א.     לעניין המשיבה מס’ 2

 

14.         ההתנגדות לבחירתה של המשיבה מס’ 2 בוססה על התנגדות קודמת לבחירתו של מועמד אחר כשופט ביהמ”ש העליון (יהונתן עדיאל, שבסופו של דבר לא נבחר, וכיום כבר אינו מועמד, ככל הידוע, לשום כהונה שיפוטית), באשר היא הייתה שותפה לניהול התיק בו מדובר (על”ע 4743/02), וגם נתנה את חתימת ההסכמה לפסד-הדין אותו כתב עדיאל.

 

·         הודעת ההתנגדות לקידומה של המשיבה מס’ 2 (יחד עם המשיב מס’ 3) מצורת לעתירה זו כנספח א’.

 

·         תדפיס של הודעת ההתנגדות לקידומו של עדיאל מצורף לעתירה זו כנספח א(1).

 

15.         כדי שלא לעבות את התיק יתר על המידה, ומשום דוחק-השעה, לא מצורפים לנספח א(1) הנספחים שצורפו אליו בשעתו – נספחים המהווים “ספר” שלם, בן מאות עמודים.

 

יחד עם זאת, כדי להקל על הגישה לנספחים האמורים הוספו לתדפיס קישורים מקוצרים הנוחים להקלדה על מנת להגיע עליהם באינטרנט, וכדי להקל עוד יותר, ניתן להגיע לנספח א(1) דרך הקישור המקוצר (http://tinyurl.com/adiel5386), ומשם ניתן להגיע אל נספחיו-הוא באמצעות קישורים “חיים”, ללא צורך בהקלדה.

 

מהטעמים האמורים לא מצורף גם העתק מתיק על”ע 4743/02 הנ”ל, ובית משפט נכבד זה מתבקש להורות למזכירות לצרפו לתיק זה, כדי שכב’ ביהמ”ש ייווכח שהאמור בהתנגדות לבחירתה של המשיבה מס’ 2 יש להם תשתית מוצקה לחלוטין.

 

אם תיקי הערכאות הקודמות בתיק על”ע זה הוחזרו למזכירויותיהן, מבוקש להורות למזכירות להזמין את אותם התיקים, ולצרפם לתיק העל”ע.

 

16.         כמובן שאם כב’ ביהמ”ש יורה על צירוף הנספחים האלה, או כל צירוף אחר, הדבר ייעשה.

 

ב.      לעניין המשיב מס’ 3

 

17.         ההתנגדות לבחירתו של המשיב מס’ 3 פורטה בהרחבה בנספח א’, והיא מדברת בעד עצמה.

 

18.         מהטעמים האמורים בסע’ 15, לעיל, מתבקש בית משפט נכבד זה להורות למזכירות לצרף לתיק זה גם את תיק על”ע 1898+1341/08, כדי שכב’ ביהמ”ש ייווכח שגם האמור בהתנגדות לבחירתו של המשיב מס’ 3 יש לו תשתית מוצקה לחלוטין.

 

אם תיקי הערכאות הקודמות בתיק על”ע זה הוחזרו למזכירויותיהן, מבוקש להורות למזכירות להזמין את אותם התיקים, ולצרפם לתיק העל”ע.

 

ג.        המשיבים 2 ו-3: דגימות-אקראי

 

19.         האמור בפרק זה מטרתו למנוע “עליית מדרגה” בתרבות-השקר שבמערכת המשפט, ולהבליט את הנטען לגבי שני המשיבים האלה – נקודה אחת לכל משיב.

 

20.         בסע’ 21 לפסה”ד על”ע 4743/02, לו נתנה המשיבה מס’ 2 את חתימת ההסכמה שלה, נאמר על העותר כי:

 

במכתביו, המובאים כלשונם בגוף העתירה, כינה המערער את השופט, בין היתר, “אוטיסט”,

 

וזה היה שקר, שקר אשר התחיל בדבריו של פרקליט צעיר, שקרן ותאב ניצחונות ליטיגאנטיים (אשר, לימים, התקדם יפה במשרד המשפטים, אבל לא חדל משקריו), המשיך בדיווח עיתונאי שהסתמך על דבריו של הפרקליט, בתלונה של אב לילד אוטיסט (אשר במסווה של תלונה בענייני אתיקה ביקש להגן על האוטיסטים), ומשם לקובלנה משמעתית אשר הגיעה, בסופו של דבר, אל סע’ 21 הנ”ל.

 

21.         הערכאה המשמעתית הדיונית בתיק נשוא תיק על”ע 1898+1341/08 קבעה כי אין לה סמכות לדון בשאלת סמכותה (כך!!!), ולקראת הדיון בערעור בביהמ”ש העליון נטל העותר סיכון רב, והודיע לביהמ”ש כי הוא מוותר על כל נימוקי הערעור (שהיה מפורט עד מאוד), זולת נימוק אחד: ההחלטה ההזוייה של הערכאה הגיונית, לפיה אין לה סמכות לדון בשאלת סמכותה-היא. לא למותר לציין כי העותר לא ביקש “לזכות באור מן ההפקר”, דהיינו לצאת זכאי, אלא רק להחזיר את התיק לערכאה הדיונית, על מנת שזו תדון בשאלת סמכותה, וגם תשמע ראיות לצורך זה.

 

והנה, בפסק דינו אומר המשיב מס’ 3 כי ההחלטה האמור “אינה לפנינו”.

 

זה היה שקר גס, משום שההחלטה האמורה נמצאת בעמ’ 18 לפרוטוקול הערכה הדיונית.

 

לו באמת-ובתמים טחו עיניו של המשיב לראות את ההחלטה, הוא היה שואל את בא-כוחו של העותר על איזו החלטה אדוני מדבר, אין לפנינו שום החלטה, אבל הוא לא העז לעשות כן, בידעו כי התשובה שיקבל תמנע ממנו לתת את פסה”ד עליו החליט מראש.

 

לו באמת-ובתמים טחו עיניו של המשיב לראות את ההחלטה, הוא היה נותן פסק-דין בן שורה אחת בלבד, ברוח המערער צמצם את נימוקי ערעורו בכך שתקף החלטה אחת בלבד. ההחלטה הזאת אינה לפנינו, ובכך נשמטה הקרקע מתחת לערעורו, והוא נדחה.

 

אבל תחת זו יצא המשיב מס’ 3 בעזות רבה למסע של הטחת רפש בעותר, על דברים שלא עמדו לדיון, וגם קבע עובדות אשר לא היו להן כל ראיות בתיק, והכל תחת  אמירות כגון “יש לזכור כי…”. אכן, שופט “מקצועי”, אשר אין לו אלא מה שלפניו …

 

22.         ומה עושה המשיבה מס’ 1? מקדמת את השקרנים האלה לצמרת מערכת המשפט – כאילו שאמון הציבור במערכת המשפט מרקיע שחקים, ושום דבר כבר לא יכול לפגוע בו.

 

ד.      על שיטת ה”סניוריטי”

 

23.         בפנייתו אל המשיבה מס’ 1 (נספח א’) אמר העותר, בין השאר:

 

… אני מזמינכם להיפרד סופית משיטת ה”סניוריטי”, אשר מטרתה העיקרית, ולמעשה היחידה, היא למנוע אווירה עכורה בקומת השופטים שברח’ שערי משפט 1, ירושלים, בעוד שמבחינת האינטרס הציבורי ישנם שיקולים אחרים, חשובים יותר.

 

… כאשר בוחרים לביהמ”ש העליון שופט שהוא צעיר מכל המכהנים באותה העת – דבר אשר לפי שיטת הסניוריטי מבטיח לו, אוטומטית, את כס המשנה לנשיא וכס הנשיא, בבוא העת – איש לא שואל את עצמו אם המועמד אכן קורץ מהחומר המתאים לכהונה העתידית, בעוד עשר או עשרים שנה, ומסתפקים בכך שהוא יודע, למשל, את ההבדל בין לקס-ספציאליס לבין סדר דין מקוצר.

 

24.         לא קשה לתאר מה היה אומר הבג”ץ אילו הייתה לפניו עתירה של ותיק האלופים בצה”ל, או ותיק הניצבים במשטרה, הדורשת להנהיג את שיטת ה”סניוריטי” בבחירת הרמטכ”ל וסגנו, או בבחירת המפכ”ל וסגנו, והיה מביא את כל הנימוקים בהם מערכת המשפט משתמשת להגנה על השיטה הזאת: הוא היה זורק את העותר מכל המדרגות!

 

25.         על כל הכבוד, היחסים בין אלופי צה”ל לבין עצמם, או בין ניצבי המשטרה לבין עצמם, חשובים בהרבה מהיחסים בין השופטים לבין עצמם, משום שבמערכת המשפט כל שופט הוא עצמאי לחלוטין (אוי לנו אם השופטים יהיו תלויים זה בזה, וב”רמטכ”ל” שלהם), ואילו צמרת הצבא וצמרת המשטרה הם גופים הפועלים בשיתוף-פעולה, ולא יעלה על הדעת מצב בו פעולה צבאית מוכרעת בהצבעת-רוב של האלופים, או שמפקד חיל האוויר/הים/זרועות היבשה יגיד אני והחייל שלי לא משתתפים במבצע/פעולה/מלחמה זה וזו כי אני לא מסכים להם, או לדרך בה הם אמורים להתבצע – והוא הדין גם בפעולות המשטרה.

 

26.         בבתי המשפט הנמוכים כבר מזמן נפרדו משיטת הסניוריטי, והגיע הזמן שזה יקרה גם בבחירת השופטים לביהמ”ש העליון, ולא ייתכן מצב בו הרכב של הוועדה לבחירת שופטים יכבול את ידיו של הרכב אחר, אשר יבוא לבחור את הנשיא או המשנה-לנשיא של ביהמ”ש העליון בעוד 10, 20 או אפילו 30 שנה, כאשר איש לא יכול לדעת לא רק מה תהיה יכולתו אז של הנבחר, אלא גם מה יהיה ה”מבחר” של השופטים אשר יתמנו לביהמ”ש העליון בתקופן של בין-לבין.

 

27.         ציבור הנזקקים לבית המשפט – ובמיוחד לביהמ”ש העליון – זכאי לשופטים הטובים ביותר, והיחסים בין דיירי קומת השופטים לבין עצמם ממש אינם מעניינו.

 

חלק ב’: ההתנגדות לבחירתו של המשיב מס’ 4, ומחדלו של המשיב מס’ 5: על “שיטת ה”סולמית” ושוד המיליארדים

 

א.    הרקע ותמצית הנושא

 

28.         במרכזו של חלק זה לעתירה עומדת “שיטת הסולמית”, בה נדון בהרחבה ובפירוט בפרק ה’, להלן.

 

29.         סע’ 20(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967 (להלן: חוק ההוצל”פ, או החוק), שכותרתו היא “גביית יתר”, זה לשונו:

 

כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

 

30.         על אלה אין מחלוקת:

 

א.      על כך שהוראת הסעיף הזה חלה גם כאשר בתיק ההוצל”פ ממונה כונס נכסים, והוא מוכר את הנכס במחיר הגבוה מהחוב שבתיק (בעתירה זו, החוב – לרבות תוספות לגיטימיות שעל החייב לשאת בהן, אם ובמידה שהן קיימות).

 

ב.      אין מחלוקת שכונס הנכסים הוא “זרועם הארוכה” של רשם ההוצל”פ, של לשכת ההוצל”פ, ושל המדינה, וממילא על כך שהם אחראים לביצועה של הוראת סע’ 20 לחוק, ומינויו של כונס נכסים אין בו כדי לפטור אותם מאחריותם זו.

 

ג.        אין מחלוקת על כך שההוראה הזאת כלל לא מקויימת, from time immemorial.

 

ד.      ואין גם מחלוקת על כך שרשמי ההוצאה לפועל (בעתירה זו המונח “רשם ההוצאה לפועל”, “רשם ההוצל”פ” או “הרשם” – לרבות ראש ההוצאה לפועל, בתקופה שלפני חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס’ 33), התשע”א–2011 – משחררים דרך-קבע את כונסי הנכסים, וסוגרים את תיקי ההוצל”פ, בלי לוודא שהכונסים אכן מעבירים את “עודפי הכינוס” ללשכת ההוצל”פ, או לחייבים, והכל בלי ליידע על כך את החייבים, ועוד לפני שאלה בכלל קולטים, יודעים ומבינים מה עשו להם.

 

31.         והנה, כאשר החייב בא ללשכת ההוצל”פ לקבל את כספו, כל המעורבים בנושא מגלגלים את האחריות מהם והלאה, בווריאציות מווריאציות שונות:

 

        הנהלת רשות האכיפה והגבייה (להלן גם רא”ג) – הממונה גם על לשכות ההוצאה לפועל – מתנערת מאחריותה, וטוענת שהכסף נמצא אצל הזוכה/אצל ב”כ הזוכה/אצל הכונס (ב”סאגה” הזאת ב”כ הזוכה הוא לעולם גם הכונס, ובהמשך גם יובהר הקשר בין כפל-הכובעים הזה לבין נשוא העתירה);

 

        הכונסים טוענים שהם פעלו על פי החלטת רשם ההוצאה לפועל.

 

        רשמי ההוצל”פ נותנים, כדבר-שבשיגרה, החלטות ברוח “הכונס שוחרר מתפקידו, התיק סגור, הבקשה נדחית”.

 

32.         והכסף איננו!!!

 

33.         כפי שנראה בהמשך, רשמי ההוצל”פ הם השחקנים המרכזיים בשחיתות הזאת, משום שהיא בלתי-אפשרית בלי שותפותם האקטיבית, ואין להם שום סיבה שבעולם להיות “פראיירים” אשר נותנים לאחרים להתעשר, בלי שגם הם “יגזרו את הקופונים” לכיסם-הם.

 

34.         העותר, משנתקל בתופעה הזאת במסגרת תחקיריו העיתונאים, פעל להדברתה בכל המישורים הציבוריים והשלטוניים, וכן, במקביל, גם באמצעות הכלים העיתונאים העומדים לרשותו.

 

במסגרת תחקיריו גילה העותר כי המשיב מס’ 4 הוא “שחקן פעיל” בנושא ה”סולמית”.

 

35.         על פי הנורמות העיתונאיות-מקצועיות המהוות נר לרגליו של העותר הוא מקפיד להגיש את תחקיריו וכתבותיו (למעט, במידה מסויימת, מאמרי פרשנות המבוססים על חומרים גלויים לציבור, ולמעט במקרים שאין כל סיכוי שנשואי הפרסומים יתכבדו ויגיבו) לכל מי שעלול להיפגע מהם, לשם “דיברור מרצון”, ועל כן הוא פנה אל המשיב מס’ 4 וביקש את תגובתו.

 

36.         משלא טרח המשיב מס’ 4 להגיב, פרסם העותר את תחקירו, ובמקביל פנה אל המשיב מס’ 5 בתלונה, אליה צורף התחקיר. תלונה זו, כאמור לעיל, נבלעת לתוך התלונה החדשה, נשוא עתירה זו.

 

·         הפנייה הראשונה אל המשיב מס’ 5 מצורפת לעתירה זו כנספח ג’, והתחקיר שצורף אליה מצורף כנספח ג(1).

 

37.         כעולה מרשימת הנמענים לנספח ג’, העותר פנה לא רק אל המשיב מס’ 5, אלא גם לגורמים שלטוניים אחרים, ובהמשך, כמפורט בפרקים י”ב ו-י”ג, להלן, הוא ניסה לעניין גם גורמים נוספים, סטטוטוריים, ציבוריים שאינם סטטוטוריים, וכן גורמים פרטיים אשר מתיימרים להיות לוחמים בשחיתות, אך כל מי שאליו פנה הפנה לו “כתף קרה”.

 

38.         על הדרך בה התנהל המשיב מס’ 5 באשר לפנייה שבנספח ג’ – ראו בפרק ח’, להלן, אבל כיוון שהתלונה שבנספח ג’ “נבלעת” לתוך הפנייה המאוחרת יותר אל המשיב מס’ 5 (נספח ד’) עניין הטיפול בנספח ג’ מובא בחלק זה רק כדי למנוע טענות-סרק בדבר “העדר גילוי נאות”, ואם תרצו – גם כדי להראות שהמשיב מס’ 5 וכפיפיו גמרו אומר להשתיק את הנושא הזה – ויהי מה.

 

39.         גם עניין תלונתה של המתלוננת האחרת, ואופן הטיפול בה (ר’ נספח ה’), מובא לאותה המטרה: להוכיח כי ה”הצעה” לפנות למשטרה היא חסרת תכלה, תוחלת ותועלת, וכל מטרתה היא לתמרן את המתלוננים אל הדרך-ללא-מוצא אליה נקלעה גם המתלוננת האחרת.

 

40.         מה צריך לעשות אזרח הפונה אל המשטרה, ובסוף הדרך הוא מקבל מה”ממונה” תשובה לפיה “אין בחוק זכות לעיון-מחדש” בהחלטתו?

 

אם יעתור לבג”ץ כנגד הממונה – תבוא הפרקליטות ותטען כי היה לו “סעד חלופי”, דהיינו אפשרות לפנות קודם ליועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב מס’ 5 דנן, ולכן צירוף פעולותיהם של העותר והמתלוננת האחרת מכסה את כל הדרוש, והרבה למעלה ממנו – גם למהדרין-שבמהדרין.

 

ב.     התלונה החדשה אל המשיב מס’ 5, ומחדל הטיפול בה

 

41.         משהמשיך העותר בתחקיריו גילה הוא כי המשיב מס’ 4 אינו “חריג בנוף”, וכי שיטת ה”סולמית” היא אכן שיטה אשר כל מערכת האכיפה עומדת מאחוריה.

 

42.         הערכת מקסימום-מינימום זהירה של העותר מס’1 – המבוססת על פרסומיה הרשמיים של הרא”ג, יחד עם “חכמת הנסתר”) – היא שסך-כל גניבות הסולמית הוא אי-שם בין מיליארד ל-40 מיליארד ש”ח בשנה.

 

פירוט אופן ההערכה, והבסיס לה, מובאים בנספח ד(1), תחת ראש-הפרק האמנם “הגזמה פראית”?

 

  1. לאור ההיכרות המורחבת של העותר עם “שיטת הסולמית” חזר הוא, ביום 14.5.2014, אל המשיב מס’ 5 ב“תזכורת, עם הרחבה-רבתי”, בה נתן קישורים לשתי כתבות-התחקיר שלו, אשר ראו אור בתוך תקופה של כמה שבועות שקדמו לכך.

     

·         התזכורת אל המשיב מס’ 5 מצורפת לעתירה זו כנספח ד’, והתחקירים שקושרו אליה מצורפים כנספחים ד(1) ו-ד(2).

 

44.         על התזכורת הזאת, עם ההרחבה-רבתי, המשיב מס’ 5 כלל לא טרח להגיב – לא במועד הקבוע בחוק חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958 (להלן: חוק ההנמקות), ולא בכלל.

 

45.         ועל כך אמרינן אם באוכף-החוק הראשי נפלה השלהבת, מה יגידו שוטרי המקוף.

 

46.         עתירה זו באה לכפות על המשיב מס’ 1 למלא את תפקידו הסטטוטורי, ולמנוע את מינויו של המשיב מס’ 4 כשופט בישראל.

 

47.         כמפורט בפרק ד’, להלן, הבג”ץ הוא קו-ההגנה האחרון לפני נפילתה של מדינת ישראל אלי תהומות השחיתות.

 

ג.       חובתו של היועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב מס’ 5

 

48.         היועץ המשפטי לממשלה הוא גם ראש התביעה הכללית, ועליו להפעיל את סמכותו ככל גוף ציבורי על פי דין, ועל פי עקרונות המשפט המנהלי – אשר גם חוק ההנמקות הוא חלק מהם.

 

אכן, הוא לא חייב – וגם לא יכול – לחקור כל תלונה בעצמו, ולשם כך עומדת לרשותו המשטרה וגופי חקירה אחרים, אבל כאשר הוא עושה כן, הוא מפעיל את סמכותו-הוא, והגוף החוקר אינו אלא “זרועו הארוכה” של היוהמ”ש.

 

49.         רשאי, כמובן, היוהמ”ש לקבוע שתלונה פלונית אינה מגלה כל עבירה, או שאין בה עניין ציבורי, על כך, כידוע, הבג”ץ לא מתערב, אלא במקרים נדירים, ומכל מקום – העתירה הזאת אינה מבקשת להתערב בשיקול-דעתו של מי שמתחמק מלהפעיל את שיקול-דעתו, אלא להורות לו להפעיל את שיקול-דעתו.

 

50.         רשאי היוהמ”ש להפנות את המתלונן אל תחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו – אבל רק אם הוא סבור שהיא “קטנה עליו” – ובמקרה נשוא עתירה זו הוא לא אמר זאת, והוא לא אמר כלום.

 

51.         בהפנותו את המתלונן למשטרה חייב היוהמ”ש להתייחס רק לגופה של התלונה, ולא לגופו של המתלונן. הוא לא רשאי לעבור על “לא תישא פני גדול”, להשאיר בטיפולו תלונות קטנות של מתלוננים גדולים, ולהפנות מתלונן למשטרה כאשר התלונה היא גדולה, והמתלונן הוא קטן.

 

52.         בפרק י’, להלן, נעמוד גם על כך.

 

ד.     מדוע בג”ץ – ולא אחר בלתו – הוא הכתובת הנכונה

 

53.         העותר אינו מאלה ש”נוטל לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון. אומר ועושה”.

 

54.         עתירה זו גם לא “נכתבה במהלך הנסיעה”, אלא פרי של תחקיר עיתונאי במשך כ-4 שנים, ובמקביל לו גם ניסיון לעניין את כל מי שאמור, או מתיימר, להיות לוחם בשחיתות במדינת ישראל – ניסיון אשר לא צלח.

 

55.         משכשל המשיב מס’ 5 בכך שנמנע מלהפעיל את סמכותו, הבג”ץ הוא, כאמור, קו-ההגנה האחרון לפני נפילתה של מדינת ישראל אלי תהומות השחיתות.

 

ה.    “שיטת הסולמית” – כיצד היא עובדת

 

56.         כאשר החוב שבתיק ההוצל”פ הוא, נניח, 100,000 ש”ח, וכונס הנכסים מוכר את הנכס תמורת, נניח, 1,000,000 ש”ח, שורת ההיגיון וכללי החשבונאות הבסיסיים מחייבים את זיכוי חשבונו של החייב במלוא התקבול תמורת המכר (1,000,000 ש”ח), ולאחר הפחתת התקבול מן החוב תיווצר יתרה-חוב “שלילית” בסך 900,000 ש”ח, דהיינו עודף-גבייה אשר, לפי סע’ 20(א) לחוק ההוצל”פ, יש לשלמו לחייב.

 

57.         כונסי-הנכסים אכן מדווחים ללשכת ההוצל”פ על מלוא התקבול, אבל מנהלי הלשכה “מפצלים” את התקבול לשני חלקים –החלק האחד, בסך 100,000 ש”ח, נרשם בדף החשבון שבתיק כ”הקטנת חוב” (ומסומן “מינוס” – “-“), ו”מאפס” את החוב (דהיינו משאיר יתרת-חוב אפס), והחלק השני, בסך 900,000 ש”ח, נרשם כ”הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”, ובמקום שיסומן ב”מינוס” הוא מסומן ב”סולמית” (“#”) – כל המספרים הם לפי הדוגמה דלעיל.

 

כיוון שהמחשב לא מכיר פעולה חשבונית המסומנת ב”#”, הוא מתייחס לרישום של “900,000#” כאל גודל לא-מספרי, אשר אינו משפיע על יתרת-החוב.

 

בשלב הבא התיק נסגר, ו-900,000 ש”ח נעלמים לעולמים, ואין היודע מקום קבורתם.

 

58.         פירוט נרחב יותר של האופן בו פועלת שיטת ה”סולמית”, נמצא בשתי כתבות-התחקיר שפרסם העותר, והן מצורפות לעתירה זו כנספחים ד(1) ו-ד(2).

 

א.      נספח ד(1), אשר כותרתו היא שחיתות בהוצאה לפועל, גניבת מיליארדים: על המטפסים על ה”סולמית”, מתאר איך השיטה עובדת, וגם עונה לכל ה”הסברים” השקריים, שרשות האכיפה והגבייה מלעיטה בהם את החייבים, ואת כל העולם.

 

הטעות היחידה שיש בנספח הזה – עליה עמד העותר מאוחר יותר – היא בכך שה”פיצול” לשתי “הקטנות” החוב לא נעשה ע”י הכונסים, אלא ע”י מנהלי המערכת, כמוסבר בסע’ לעיל, וזה אומר שהכונסים לא “מרמים” את לשכת ההוצל”פ, אשר יכולה, אולי, לנסות ולטעון אנחנו לא המעוול, אנחנו הקורבן, אלא שהשיטה הזה מנוהלת על-ידי המערכת עצמה, כמעט “מעל לשולחן”.

 

ב.      נספח ד(2), כותרתו היא גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם! נספח זה מביא בהרחבה פרטים ספציפיים, כגון מספרי תיקים, סכומים מדוייקים ש”זלגו”, שמות המעורבים ועוד.

 

שני הנספחים האלה הם אותן הכתבות שקושרו אל התלונה החדשה, נספח ד’.

 

59.         גם בנהלו את תחקיריו אלה קיים העותר את חובותיו העיתונאיות ל”דיברור מרצון”, ופנה לכל המעורבים, ונתן להם אפשרות להסביר את עצמם ולהגן על עצמם.

 

רוב המעורבים כלל לא הגיבו לפניות, חלקם הגיבו בהתחלה, אולם “ניתקו מגע” כאשר השאלות שהופנו אליהם נעשו קשות יותר, וממוקדות יותר, והם “נדחקו לפינה”.

 

חלק אחר מהמעורבים איימו על העותר בתביעת לשון-הרע, אבל, למרות שהוא דווקא ייחל לכך, אף אחד מהם לא תבע אותו עד עצם היום הזה – למגינת-ליבו.

 

ערב פרסום התחקיר השני, הפנה העותר את כל הגורמים העשויים להיפגע מפרסומו אל הנוסח הסופי של הפרסום, ונתן להם הזדמנות אחרונה להגן על עצמם.

 

ולא זו בלבד, אלא שהעותר אף הוסיף וציין כי אם תוך 24 שעות אפילו אחד בלבד מכל המכותבים יפנה עם הנושא הזה אל היועץ המשפטי לממשלה, הפרסום יידחה, כדי לאפשר ליוהמ”ש ולאנשיו לעשות את מה שהם מבינים, ויודעים לעשות.

 

כיוון שהדבר הזה לא קרה, גם הכתבה הזאת הועמדה לרשות הציבור כולו.

 

ו.       שימוש פסול וזר בתקנה לגיטימית, שמטרתה מוגבלת

 

60.         פיסקאות (6) – (7) לסע’ 1 לצו ההוצאה לפועל (הליכים שיינקטו על ידי הלשכה לבקשת הזוכה בלבד), תשס”א-2001, כנוסחן בכל מועד רלוואנטי לתלונה המקורית ולתלונה החדשה, זה לשונן:

 

סוגי בקשות שיינקטו על ידי הלשכה

 

1.    בקשות כמפורט להלן תבצע הלשכה לבקשת הזוכה בלבד:

 

– – –

 

(6)  סגירת תיק, למעט בתיק איחוד;

 

(7)  הקטנת חוב;

 

61.         הגם שהדיבר “לבקשת הזוכה בלבד” ניתן גם לפרשנות אחרת, מוכן העותר לצאת מתוך ההנחה שהכוונה היא “לבקשת הזוכה, ללא צורך בתגובת החייב”.

 

62.         הראציו של הפיסקאות האלה ברור, והוא עולה בקנה אחד עם “זכין לו לאדם גם שלא בפניו”.

 

וככל הנוגע לענייננו, מותר לו לזוכה לוותר לחייב על החוב, כולו או מקצתו, ולשם כך אין הוא זקוק להסכמת החייב (אשר, ללא ספק, תינתן ללא היסוס), וכן אפשרי הדבר כאשר הזוכה והחייב מגיעים להסדר שלא במסגרת הליכי ההוצל”פ, או שהחוב פקע או בוטל בפסק-דין וכו’.

 

והוא הדין גם בסגירת התיק, שמשמעותה היא שלזוכה אין עוד עניין בהליך ההוצל”פ, מהטעמים דלעיל (גם החריג, “למעט בתיק איחוד” ברור בהחלט).

 

אין ספק כי, מבחינה משפטית, הפיסקאות האלה לא שינו דבר שהרי ע”ס “זכין לו לאדם גם שלא בפניו” רשאי היה הזוכה לפעול ברוחן גם לפני שהן הותקנו.

 

63.         הגם שבהוראות הנ”ל אין דבר וחצי דבר המאפשר – ע”י סגירה חד-צדדית של התיק – לפגוע בזכות מזכויות החייב (למשל: פדיון “גביית היתר”, לפי סע’ 20(א) לחוק) – וגם אם היה כזה, הדבר היה בחריגה מסמכותו של השר – למרות כל אלה, כך הדברים מתפרשים ומתבצעים הלכה-למעשה, ובאמצעותם מופעלת “שיטת הסולמית”, העומדת במרכזה של עתירה זו.

 

להלן נדון בכל אחת משתי הפיסקאות האלה בנפרד, ואחר כך במאוחד.

 

64.         פיסקה (7), כאמור, מאפשרת לזוכה “להקטין” את החוב, גם ללא תגובת החייב, וכמובן שהזוכה לא יכול “להקטין” יותר ממה שיש לו, דהיינו יותר מגובה החוב (ואם הוא רוצה להעניק לחייב יותר מאשר הקטנה-לאפס של החוב – לצורך המתנה הזאת הוא אינו זקוק ל”תיווך” לשכת ההוצל”פ, שזה גם לא תפקידה).

 

“הקטנת החוב” הינה פעולה של הזוכה, ולא של כונס הנכסים, אשר אינו “מקטין” שום חוב, אלא רק מוכר נכסים ומביא את הכסף ללשכת ההוצל”פ (או, לפחות, מדווח עליו ללשכה), כדי שזו תזכה את חשבונו של החייב במלוא הסכום המדווח, תעביר לזוכה את המגיע לו, וכן תעביר לחייב את העודף – אם קיים.

 

וכאן מתחיל ה”עוקץ”: כאמור לעיל, וביתר פירוט והרחבה בנספח ד(1), תחת ראש הפרק כיצד זה מתבצע, בלשכת ההוצל”פ לא רושמים “זיכוי” בגובה התקבול עבור מכירת הנכס, אלא “פיצול” של התקבול לשתי “הקטנות”: האחת – בגובה החוב, והיא “מאפסת” את החוב, והשנייה – “הקטנה סולמית” המוגדרת כ“הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”, והיא נרשמת כגודל לא מספרי (“900,000#“, בדוגמה שנתנו בסע’ 57, לעיל) אשר, כאמור, לא משפיע על יתרת החוב שבדף החשבון שבתיק, וזאת, כמוסבר, משום שהמחשב “לא יודע” מה לעשות עם הגודל הלא-מספרי.

 

ובמלים אחרות: זאת “הקטנה” שאינה מקטינה שום דבר, הקטנה פיקטיבית, אשר בחסותה “זולגים” מיליארדי שקלים לכיסים שאינם מדווחים לאיש, זולת לנהנים מהם (מעניין אם הם מדווחים על כך לשלטונות-המס, שהרי גם הכנסה בלתי חוקית הינה “הכנסה חייבת”).

 

65.         התירוצים השכיחים ל”פיצול” הזה: “אי אפשר להקטין יותר מגובה החוב”, “אי אפשר לחייב את הזוכה להקטין חוב שלא קיים”, וכו’.

 

הפירכה שבתירוצים האלה הוא בכך שבכל הפעולות הנוגעות לכינוס הנכסים אין לזוכה עצמו כל יד ורגל, והוא גם לא יכול לדעת מה פעל הכונס עד שהלשכה קיבלה את תקבולי הכינוס (או, לפחות, את הדיווח עליהם, כאמור), ורשמה את הזיכוי, כנדרש על פי כללי החשבונאות הבסיסיים ביותר, ורק אז ניתן ליידע אותו על כך, ולהעביר את הכסף – בין במישרין בתשלום מקופת הלשכה, בין בהעברה מידי הכונס לידי הזוכה, או בא-כוחו (אם רשם ההוצל”פ מאשר את ה”דילוג” הזה, המאפשר לחמוק מנושיו של הזוכה עצמו, אשר יבקשו לשים את ידם על כספים המגיעים לו במסגרת הליך ההוצל”פ).

 

ואף אחד לא מוכן לענות על השאלה: איפה הכסף? לאן הלכה ה”הקטנה” הפיקטיבית הזאת, ומיהם השותפים לחלוקת השלל?!

 

66.         פיסקה (6), כאמור, מאפשרת לזוכה לסגור את התיק, אם אין לו עניין בהמשך הליכי ההוצל”פ, מכל סיבה שהיא, אבל, כאמור, אין – ולא יכול להיות – ב”סגירה” החד-צדדית הזאת הזאת כדי לפגוע בזכות מזכויות החייב.

 

אלא מאי? רשמי ההוצל”פ זריזים מאוד בסגירת התיקים לבקשת הזוכה (ואם ב”כ הזוכה לא מבקש, הרשמים “רומזים” לו שהגיע הזמן לבקש את הסגירה).

 

כעת, כאשר התיק סגור, כל בקשה של החייב תיתקל בהחלטה מעין “התיק סגור, הבקשה נדחית”.

 

ועדיין אף אחד לא מוכן לענות על השאלה: איפה הכסף? לאן הלכו עודפי הכינוס?!

 

67.         למען הגילוי הנאות יצויין כי סימן ה”סולמית” נעשה גם למטרות לגיטימיות, כגון לרישום פיקדון, אלא שהאפשרות לשימוש לגיטימי משמשת את הרא”ג גם כדי להסוות את השימוש הלא-לגיטימי בשיטת ה”סולמית”.

 

68.         לסיום הפרק הזה שלוש הערות:

 

האחת – ביום 11.12.2013 נכנס לתוקפו תיקון לפיסקה 6, כך שבסופה הוספו המלים “ותיק כינוס נכסים”, לאמור שגם תיק כינוס לא ניתן לסגור “לבקשת הזוכה בלבד”, אלא, כפי שהוסבר בסע, 62, לעיל, גם לפני התיקון שום “סגירה” של תיק לא היה בה כדי לפגוע בזכות מזכויות החייב, לרבות “עודפי הסולמית”. בהעדר השפעה על הדין המהותי ניתן לראות בתוספת האמורה מעין הנחייה מנהלית לרשם ההוצל”פ, הנחייה מבורכת בהחלט.

 

השנייה – ב”סאגה” הזאת מינוי כונס הנכסים ניתן לעולם לב”כ הזוכה עצמו, דבר המאפשר לו “להחליף כובעים” בלי שאף אחד ירגיש, אם אף אחד לא רוצה להרגיש.

 

והשלישית – לפי דוח רשות האכיפה והגבייה לשנת 2013, עמ’ 50, מאז הקמתה של הרשות הזאת, בשנת 2009, נפתחו 33233 תיקי כינוס חדשים, ולמרות זאת ירד מלאי תיקי הכינוס הפתוחים במערכת מ-33506 בשנת 2009 ל-12,711 בשנת 2013 (שם, עמ’ 48), דבר המלמד על סגירה מואצת של תיקי כינוס – 54028 בחמש שנים, כ-10,800 בממוצע לשנה.

 

רשות האכיפה משתבחת ב”צמצום מלאי התיקים” המואץ הזה, אבל היא לא מגלה מה פשר הסגירה המואצת, כמה כספי “סולמיות” זלגו להם בתיקים הסגורים האלה, לאן הם זלגו – ומי נהנו מהם.

 

ז.      השותפים לגזל

 

69.         בכתבת-התחקיר השנייה (נספח ד(2), “גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם!”), הובאו שמותיהם של כ-15 גורמים היודעים על התופעה, וכולל גם שני רשמי הוצל”פ ושני עורכי-דין פרטיים שהתחקיר הגיע אליהם.

 

70.         סביר להניח שזה רק “קצה הקרחון”, ושבנושא הזה מספר היודעים על התופעה הוא גדול בהרבה, שהרי ישנם במערכת ההוצל”פ יותר משני רשמים (בערך 60), וישנם יותר משני עורכי-דין העוסקים בכינוס נכסים (לפי דוח רשות האכיפה והגבייה לשנת 2013, עמ’ 48, במערכת ההוצאה לפועל ישנם 1,414 כונסי נכסים שמונו ב-12,711 תיקים פעילים – הכל נכון לסוף שנת 2013.

 

וישנם גם פקידים ועובדים נוספים הן ברשות האכיפה והגבייה, וישנם עובדים גם במשרדיהם של עורכי-הדין העוסקים בהוצאה לפועל, ואין שום אפשרות שמישהו מכל אלה היודעים על השיטה ייתן לאחרים להתעשר בלי להיות שותף ל”חגיגה” הזאת.

 

71.         ומיהם “סוגרי הקצוות” בפרשה הזאת? אלה הם רשמי ההוצל”פ, אשר נותנים את הגושפנקה ה”חוקית” לגניבות האלה – גושפנקה בלעדיה אין –  ואין שום סיבה שבעולם שהם יתנו לאחרים להתעשר, בלי שהם עצמם לא יתחלקו בשלל.

 

72.         ואם יותר לנו להתבטא במטאפורות העושות שימוש בחלקי-הגוף (באחרונה, אחרי גדיעת-הידיים המפורסמת, הן חלק מהשיח הציבורי הלגיטימי), כולם מחזיקים את כולם בביצים.

 

73.         ממילא ה”הצעות” לחייבים הדורשים את המגיע להם “להגיש בקשה מסודרת לרשם” הן לעג לרש, משום שרשמי ההוצל”פ הם אבן-הראשה לבעייה, ולא הפתרון לה.

 

ח.    למעלה מן הדרוש, וכדי למנוע טענת אי-גילוי: הפנייה הראשונה אל המשיב מס’ 5, והטיפול הכושל והמגמתי בה

 

74.         כאמור לעיל, פנייתו מיום 14.5.2014 של העותר אל המשיב מס’ 5 הייתה “תזכורת, עם הרחבה-רבתי” על פנייתו הראשונה, מיום 1.12.2010, אליו (וגם אל אחרים, כל אחד בתחומו, אך הם אינם משיבים לעתירה זו) בתלונה על ראש ההוצל”פ דאז, הרשם עמיעד רט, על גניבה של כחצי מיליון ש”ח שהגיעו לחייב בהוצל”פ כ”עודפי גבייה” (להלן: התלונה המקורית).

 

הגם שהתלונה החדשה עומדת בזכות עצמה (במיוחד בזכות ה”הרחבה רבתי” שבה, הרחבה שיש בה משום תלונה חדשה, מקורית) ודי בה כדי לחייב את המשיב מס’ 5 לפעול על פיה, תפורט להלן גם השתלשלות העניינים בקשר לתלונה הראשונה. הדבר נעשה מהטעמים האלה:

 

א.      התלונה החדשה (מצורפת כנספח ד’) קושרה לתלונה המקורית (מצורפת כנספח ג’), אשר, מצידה, קושרה למכתבו של העותר אל המשיב מס’ 4 (מצורף כנספח ג(1)), בו ניתנה לזה האחרון האפשרות להסביר את פעולותיו, לפני שהדברים מתפרסמים ברבים – הכל כמצוות האתיקה העיתונאית.

 

ב.      מהשתלשלות העניינים ניתן ללמוד כיצד המשיב מס’ 5 וכפיפיו פועלים, בנושאים כאלה.

 

ג.        בהצגת התמונה במלואה יש גם כדי להראות כי העותר יצא מגדרו כדי לחסוך עתירה זו לבג”ץ – אבל הדבר לא הסתייע בידו.

 

75.         בתלונה החדשה אל המשיב מס’ 5 (נספח ד’) התייחס העותר אל תלונתו המקורית (נספח ג’), והוסיף:

 

זו הייתה תחילת היכרותי האישית – לא על בשרי, אלא בשליחותי העיתונאית – עם שיטת ה”סולמית”, אליה אגיע בהמשך.

 

מלשכתך גולגלה תלונתי לפרקליטות המדינה ופקיד כלשהו ענה לי שאפנה למשטרה ואתלונן שם. עניתי לו, ולפרקליט שאותו עירבתי בנושא (אגב טיפולו בתלונה הנגדי) כי אין בדעתי לפנות למשטרה, ואין טעם בכך, מהנימוקים האלה:

 

א.        אני לא מתלונן על סמך ידיעה אישית, אלא על סמך מידע שהגיע אלי מכלי שני, כך שממילא יצטרכו החוקרים לפנות אל המקור (תיק ההוצל”פ אשר את מספרו נתתי).

 

ב.        אני לא מבקש דבר לעצמי, אלא למען הציבור, ועל כן הציבור צריך רק להודות לי, ולא להטריח אותי יותר ממה שאני מוכן לטרוח. בהקשר זה ציינתי כי אני נמצא כעת בחו”ל (גם כיום אני עדיין נמצא בחו”ל), אולם אשמח להתייצב ולהתלונן אישית, אם יממנו לי את הטיסה לארץ וחזרה.

 

ג.          תלונתי היא מסוג התלונות בהן המשטרה ממילא לא זזה בלי אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, או מטעמו, כך שממילא אין כל טעם לפנות קודם למשטרה.

 

ד.        נודע לי כי במחלקת העררים בפרקליטות כבר נמצא ערר על סירובה של המשטרה לחקור את אותה הפרשה בדיוק. התלונה למשטרה הוגשה על סמך הפרסום שלי באתר, ואין שום הגיון שמאות אזרחים יתלוננו במשטרה, ויגישו מאות עררים, כאשר אחר כל הדברים האלה, כל הפרשה תגיע ממילא אל אותה נקודת-התחלה אליה אני פניתי בתלונתי;

 

ה.        כשהפרקליטות רוצה, היא יודעת להורות למשטרה לחקור תלונות המופנות במישרין אליה (אל הפרקליטות), ולא מפנה את המתלוננים אל המשטרה, ואם היא לא רוצה – הרי זה משום שיקולי-אגו, אבל האגו שלי לא פחות נפוח מזה של הפרקליטים, וגם זו סיבה שלא אתלונן במשטרה.

 

ו.          יחד עם זאת, כיוון שממילא חלק מהתכתובת שלי הייתה עם הפרקליטות ועם המשטרה יחדיו, הבהרתי שאני רואה במכתבי בו הייתה המשטרה מכותבת גם משום תלונה למשטרה, על פי ה”עצה” שניתנה לי ע”י פרקליטות המדינה.

 

ז.         אם אכן סבור היועץ המשפטי לממשלה שהתלונה הזאת – תלונה כנגד בעל תפקיד שיפוטי על גניבה, או שותפות לגניבה, של חצי מיליון ש”ח במסגרת עבודתו השיפוטית – היא אכן “קטנה עליו” – היא קטנה גם עלי, ולכן לא אגיש את תלונתי במשטרה.

 

עוד הוספתי כי אם אתה סבור כי התלונה שלי כנגד הרשם הגנב היא “קטנה עליך” – שתגיד את זה במפורש, ואז אני אחליט מה לעשות הלאה, ובאיזה מישור.

 

ואמרתי עוד: ככל שאני מכיר את שיגרות-העבודה במשרד המשפטים, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מוריד נושא אל הפרקליטות, הרי זו הוראה לחקור ולטפל בנושא מטעם היוהמ”ש, כולל, לפי הצורך, מסירת הטיפול למשטרה כ”זרועו הארוכה” של היוהמ”ש, ולא הוראה להחזיר את הנושא אל המתלונן, על מנת שהוא יפנה, אם רצונו בכך, אל המשטרה (דבר שבשבילו לשכת היוהמ”ש אינה זקוקה ל”תיווך” של הפרקליטות).

 

אבל התשובה שקיבלתי מהפקידים הייתה “אין לנו מה להוסיף” – תופעה כאובה, אליה אתייחס בהזדמנות אחרת.

 

ובקיצור: מונחת לפניהם תלונה על בעל תפקיד שיפוטי אשר נמצא בקנוניה עם בעלי-דין, גונב חצי מיליון ש”ח מתיק שבניהולו – וזה לא אכפת להם, כי הם מעדיפים את שיקולי-האגו שלהם על השימוש בסמכות שהמחוקק הפקיד בידיהם.

 

התלונה והערר הנזכרים בנימוק ד’, הם תלונתה ועררה של המתלוננת האחרת (ר’ לעיל, סע’ 4 – 5 למבוא, יחד עם נספח ה’).

 

76.         יצויין עוד כי עררה של המתלוננת האחרת נדחה בלי שנפתחה כל חקירה, ומשביקשה היא להשיג על דחיית הערר, היא הושבה ריקם, בנימוק ש”אין בחוק אפשרות להשיג על החלטה הערר כזה” – הכל כמפורט בנספח ה’.

 

ככל הנראה מחלקת העררים סגרה את התיק ללא עירובו של היועץ המשפטי לממשלה, כך שממילא הצעד הבא היה אמור להיות עתירה לבג”ץ – דבר שהמתלוננת האחרת באותו המקרה לא עשתה, מנימוקיה היא – ואם כבר לבג”ץ, מדוע לא להעדיף את הסעד החלופי, והוא תלונה “מקורית” אל היועץ המשפטי לממשלה, וזאת, בין השאר, כ”הקדמת תרופה” לשאלת ביהמ”ש בבג”ץ העתידי: האם העותר פנה אל היועץ המשפטי לממשלה, לפני שהוא בא  אלינו?

 

אז כן, העותר אכן עשה כן – פעמיים: ר’ נספחים ב’ ו-ג’ – ומשלא נענה בא החלק הזה לעתירה הזאת.

 

77.         בהמשך ה”תזכורת” על התלונה המקורית הרחיב העותר, כדלקמן:

 

הרחבת התלונה

 

במשך שלוש וחצי השנים אשר נקפו מאז תלונתי המקורית החכמתי רבות, וגיליתי שהרשם עמיעד רט אינו היחיד, וכנראה מעורבים בשערוריה הזאת כל ראשי ההוצל”פ (עד 2011) ורשמי ההוצל”פ (מאז 2011), וכן שורה ארוכה של גורמים ברשות האכיפה והגבייה, החל ממנהל הרשות, דוד מדיוני, והיועצות המשפטיות שלו, עו”ד ענת הר-אבן ועו”ד ענת ליברמן, ודרומה מהם – לא אדע עד אנה. כמוכן מעורבים בה עורכי-דין אשר מקבלים מינוי ככונסי נכסים.

 

לאור זאת אני מרחיב את תלונתי, כמפורט להלן.

 

את התובנות החדשות שלי בנושא הזה פרסמתי אצלי באתר, בשתי כתבות-תחקיר.

 

בכתבה שחיתות בהוצאה לפועל, גניבת מיליארדים: על המטפסים על ה”סולמית”  (http://tinyurl.com/sulamit314) הצגתי את הבעייה כך:

 

אתה לקחת משכנתא על ביתך, לטובת הבנק, ולימים כשלת בפירעון ההלוואה, ונשארת חייב לבנק מיליון שקל, ובהעדר כל יכולת להיפרע ממך בדרך אחר, הבנק פתח נגדך תיק הוצל”פ, על סמך שטר המשכנתא, ולבקשתו מינה רשם ההוצל”פ כונס נכסים על ביתך.

 

הכונס הצליח למכור את ביתך בשלושה מיליון שקל, והעביר (אם העביר, אבל זה נושא אחר, בו נדון בנפרד) לבנק את מיליון השקלים המגיעים לו. הבנק עכשיו שמח וטוב-לב, והתיק ייסגר.

 

לפי חוק ההוצל”פ (וגם לפי ההיגיון) העודף (בסך שני מיליון שקל) מגיע לך, החייב, אבל הוא זולג ונעלם, בניצוחה של מערכת ההוצל”פ, שהיא יחידה אורגנית של משרד המשפטים – ואתה יכול לשכוח ממנו.

 

וגם הסברתי שם כיצד פועלת השיטה.

 

באשר להיקף התופעה הערכתי (והסברתי על מה אני מסתמך) כי כך זולגים-נגנבים מדי שנה בין מיליארד אחד (1,000,000,000) לבין ארבעים מיליארד (40,000,000,000) שקל – כמה וכמה “הולילנדים”, מדי שנה בשנה.

 

בהמשך פרסמתי כתבת-תחקיר תחת הכותרת גניבת מיליארדים במערכת ההוצאה לפועל: על שיטת הסולמית – כולם מושחתים, כוווווולם! (http://tinyurl.com/sulamit325). בכתבה זו ציינתי את שמותיהם של כל המעורבים בשחיתות הזאת (הידועים לי, והם למעלה מתריסר), והראיתי כי לא מדובר רק בכישלון ניהולי, אלא בשותפות אישית בחלוקת השלל הקולקטיבית – ל”תפארת” מדינת ישראל.

 

מסתבר, איפוא, כי לא מדובר בשחיתות “נקודתית”, אלא במערכת עניפה ורחבה של שחיתות קולוסאלית ברשות ממלכתית אשר אמונה על אכיפת החוק.

 

כיוון שאתה ואנשיך כבר מכירים את הנושא, וכיוון שכבר עברו למעלה מ-45 יום מתלונתי המקורית, אבקש להשיב לי תוך שבעה ימים אם אתה לוקח את הנושא הזה תחת שרביטך, או שאתה מסרב לעשות כן, ומהם נימוקיך לכך. אומר מראש כי קשה לי להעלות על הדעת נימוק לסירוב, זולת שהמעשים עליהם אני מתלונן אינן מהווים עבירה, או שהתלונה הזאת – כולל ההרחבה הנוכחית – היא “קטנה עליך”.

 

כמובן שאין פירוש הדבר שאתה מנוע, בהמשך, לסגור את התיק מכל טעם שבשיקול-דעתך, הדבר היחיד שאני מבקש, בשלב הזה, הוא הכרה בכך שאתה הוא רב-החובל של הספינה הזאת.

 

ואנא, אל תשלח אותי להתלונן במשטרה, כי אני אראה בכך עלבון לאינטליגנציה שלי, ואדחה בבוז את הרעיון הזה.

 

ואוסיף עוד: אם סבור אתה כי בכתבות שלי הוצאתי לשון-הרע על ציבור שלם, אתה מוזמן להורות על העמדתי לדין – לשם כך אין צורך בשום “חקירה”, משום שהפרסומים נמצאים ברשות הרבים ולא צריך להזמין אותי לחקירה כדי להוכיח שאני הוא המפרסם. אני גם לא אכחיש את הדבר.

 

שתי הכתבות הנזכרות כאן הן נספחים ד(1) ו-ד(2).

 

78.         הגם שמועד ברירת-המחדל למתן התשובה, לפי חוק ההנמקות, הוא “בהקדם” (ומועד 45 הימים הוא רק המקסימום, אפילו אם ה”בהקדם” הוא למעלה מ-45 ימים), הגם שמאז התלונה המקורית חלפו הרבה יותר מ-45 ימים (שלוש וחצי שנים עד לתזכורת, וכארבע שנים עד להגשתה של עתירה זו), והגם שהעותר קצב למשיב מס’ 5 שבעה ימים נדיבים כדי להשיב על “הדבר היחיד שאני מבקש, בשלב הזה, הוא הכרה בכך שאתה הוא רב-החובל של הספינה הזאת” – אפילו על המינימום הזה המשיב מס’ 1 לא טרח להשיב.

 

ט.    היועץ המשפטי לממשלה טומן ראשו בחול!

 

79.         כניסיון אחרון לעניין את המשיב מס’ 5, חזר העותר ופנה אליו, ביום 8.9.2014, ב”תזכורת נוספת, עם הצעת עזרה”,  בה הציע להעמיד לרשותו של המשיב מס’ 5 את ניסיונו המקצועי ואת היכרותו המעמיקה עם הנושא – הכל בהתנדבות, חינם-אין-כסף.

 

פנייתו זו מצורפת כנספח ו’, ומדברת בעד עצמה.

 

למניעת דליפה מוקדמת בטרם יינתן צו איסור הפרסום המבוקש בעתירה זו כדבר ראשון, נספח זה מצורף במעטפה סגורה, והטעמים לאיסור הפרסום הם אלה:

 

א.      יש בו מידע ו”טיפים” שהדלפתם עלולה לפגוע בחקירה ולשבשה, אם היא תיפתח, בסופו-של-דבר.

 

ב.      המשיב מס’ 5 ממילא מכיר את הנספח הזה, משום שזה נשלח אליו ע”י העותר עצמו.

 

ג.        למשיבים מס’ 1 עד 3 אין כלל נגיעה אליו.

 

ד.      המשיב מס’ 4 הוא נחקר פוטנציאלי בפרשה, ואין להכניסו בסוד החקירה.

 

ה.      כל מידע שיגיע אל המשיב מס’ 4, או אל אחרים, לרבות המשיבים 1 עד 3, סופו להגיע גם אל נחקרים פוטנציאליים אחרים.

 

ו.        אם תידחה העתירה, וייקבע שאין מה לחקור במערכת ההוצאה לפועל, אפשר יהיה להסיר את איסור-הפרסום, בעוד שפרסומו או הדלפתו בטרם עת ישבשו את החקירה, אם יוחלט עליה, ויגרמו לה נזק בלתי-הפיך.

 

80.         גם על הפנייה הזאת המשיב מס’ 5 לא טרח להשיב.

 

81.         התנהגותו של המשיב מס’ 5 מראה שכלל וכלל לא אכפת לו אם במינהל הציבורי-ממשלתי קיימת שחיתות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים בשנה, הנשדדים מדלת-העם על ידי בעלי הכוח והשררה.

 

או, אולי – מי יודע – גם הוא, אישית, שותף לחלוקת השלל.

 

י.       איפה ואיפה: תלונה קטנה של מתלונן “גדול”, תלונה גדולה של מתלונן “קטן”

 

82.         כאמור בפרק ח’, לעיל, התלונה המקורית (נספח ג’) גולגלה מלשכת המשיב מס’ 5 אל פרקליטות המדינה ופקיד כלשהו ענה לעותר שיפנה למשטרה ויתלונן שם, אבל העותר ענה לו, ולפרקליט שאותו עירב בנושא (אגב טיפולו של הפרקליט בתלונה נגד העותר עצמו) כי אין בדעתו לפנות למשטרה, ואין טעם בכך, מהנימוקים שפורטו בסע’ 9 למכתבו מיום 10.7.2011 אל מר אלדד מפרקליטות המדינה (ראו בסע’ 86, להלן).

 

בנקודה הזאת יש להוסיף “אינטרמצו” קטן, שהוא לא כל כך קטן.

 

83.         בשהותו בחו”ל קיבל העותר הזמנה להתייצב לחקירה במשטרה, בעניין אחר, עקב תלונה נגדו.

 

בירור קצר גילה כי מדובר בעניינים “פרסונאליים” קטנים, אשר מטבע הדברים הבריות מתלוננים עליהם במשטרה, אבל החקירה לא נוהלה ע”י המשטרה, וביזמתה, אלא על פי הוראתו של עו”ד דן אלדד, ממונה על תפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, והחוקר במדי המשטרה לא היה אלא “זרועו הארוכה” של אלדד.

 

מדוע הפרקליטות הורתה למשטרה לחקור את התלונה, או התלונות, בעניינים הפרסונליים הקטנים, ולא הפנתה את המתלונן לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריו, בעוד שהיא הפנתה את העותר למשטרה, למרות שתלונתו היא מסוג התלונות בעניינים ציבוריים שברומו של עולם, ובמיוחד בעניינים בהם המשטרה ממילא לא זזה בלי אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, ולאור כל הנימוקים שפורטו בפרק ח’, סע’ 75, לעיל?

 

משום שבמקרה האחד, הקל, המתלונן היה מנהל בתי המשפט, והנילון הוא מ”פשוטי העם” אשר איש לא “סופר” אותם, ואילו במקרה השני, הקשה והחמור, הדברים היו הפוכים.

 

84.         בקשרו את אופן הבירור המפלה של שני הנושאים – לא לפי מהות התלונה, אלא לפי מיהותם של המתלונן והנילון, פנה העותר, ביום 12.4.2011,  אל עו”ד אלדד הנ”ל, ואל חוקר המשטרה, רס”מ גדעון חלפון.

 

כיוון ששני האחרונים אינם משיבים לעתירה זה, יובא כאן רק הסיכום של אותו המכתב, כדי לקשרו להמשך:

 

לסיכום:

 

כאמור, אני מוכן להתייצב לחקירה במשטרה, אם תממנו לי את הטיסה לארץ ובחזרה, אבל, לדעתי הענייה, יהיה בכך משום בזבוז כספי הציבור על חקירת-סרק על תלונה אשר לא מגלה כל עבירה.

 

אני חוזר על תלונתי בעניין רשם ההוצל”פ עמיעד רט.

 

לאור כל האמור לעיל, אתם מוזמנים לסגור את תיק החקירה נגדי, ולפתוח בחקירה כנגד הרשם הנ”ל.

 

אוסיף עוד כי אני “כבר הייתי בסרט הזה” כאשר התלונן עלי שאני איחלתי לו שיאבטחו אותו עד יומו האחרון (בינתיים לא רק שהוא מאובטח, אלא שהאבטחה סביבו אף “תוגברה”, כפי שפורסם ברבים).

 

התלונה הזאת נפתחה בתלונת ענות גבורה, ונסגרה בקול ענות חלושה, וכך מן הראוי לעשות גם במקרה דנן – ואם מאן-דהוא נפגע מהאיחולים להיות מאובטח, אני מוכן לאחל לו את ההיפך.

 

85.         ביום 8.5.2011 משיב אלדד הנ”ל לעותר כדלקמן:

 

עתירה לבג"ץ: למנוע את קידומם השיפוטי של מרים נאור, אליקים רובינשטיין ועמיעד רט

 

86.         על כך השיב העותר מס’ כדלקמן (בהשמטת פרטים טכניים שאינם צריכים לעניין):

 

10.7.2011

 

לכבוד

 

מר דן אלדד

 

מנהל תחום תפקידים מיוחדים

 

לשכת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים)

 

פרקליטות המדינה

 

משרד המשפטים

 

ירושלים

 

נכבדי,

 

הנדון: מכתבך מיום 8.5.2011, מס’ 811-99-2011-001967

 

מס’ תיק 136-10-6

 

מכתבך שבנדון, בתשובה למכתבי מיום 12.4.2011, הגיעני רק ביום 21.6.2011, לאחר תזכורת.

 

מכתבי האמור דן בשני עניינים: האחד – תלונתי נגד הרשם הגנב עמיעד רט, ותלונתו של מנהל בתי המשפט, משה גל, נגדי. …

 

ולגופו של עניין:

 

1.       עובר לכתיבת מכתבי זה התברר לי כי הגשת את מועמדותך לשפיטה, וזה מסביר לי לא רק מה מכניס את הנושא לגדר “תפקידים מיוחדים”, ולא רק מדוע נמסר לידיך גם הטיפול בתלונה של מערכת המשפט וגם בתלונה נגדה, אלא גם מדוע אתה מחיל על שתיהן עקרונות שונים ומנוגדים. מדבר בשתי שפות“, כביטוי בו השתמשתי במכתבי הנ”ל ביחס למשה גל, שאתה רתמת את עצמך לתלונתו חסרת-השחר.

 

2.       המחלוקת בינינו כעת היא בעיקר על כרך שאת תלונתי אל היועץ המשפטי לממשלה נגד רשם ההוצל”פ הגנב עמיעד רט אתם דורשים כי אפנה אתה אל המשטרה, ואילו באשר לתלונתו של משה גל, אתם מטפלים בה בעצמכם, ולא מפנים אותו למשטרה.

 

כפי שאראה בהמשך, אתם נוקטים כאן יחס גרוע מיחס של איפה-ואיפה.

 

3.       כעיקרון, היועץ המשפטי לממשלה מוסמך לטפל בכל תלונה פלילית, אלא שאם כל תלונה של אדם נגד חברו תוגש ליועץ המשפטי לממשלה, אי אפשר יהיה לעבוד, ולכן מן הראוי להגישן למשטרה, ולא ליועץ המשפטי לממשלה..

 

תלונות על לשון הרע וכו’ הן תלונות שבין אדם לחברו, ותלונתו של משה גל גם היא תלונה מהסוג הזה.

 

כיוון דקאמר הכל שווין בפני החוק, אין נפקא מינה את המתלונן הוא מורם-מעם (כמו, למשל, נשיא המדינה, או עו”ד ברק לייזר), או סתם בוזגלו.

 

כמובן שאם המתלונן הוא מורם-מעם, יכול הוא לבקש כי חוקרי המשטרה יבואו אליו, כי הרי לא ייתכן שנשיא המדינה, או מר לייזר, יכתתו את רגליהם לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריהם, אבל גם במקרים כאלה התלונה היא “במשטרה”.

 

4.       שונים פני הדברים כאשר מדובר בתלונות בהן המשטרה לא זזה בלי הוראות והנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, או מטעמו.

 

כך כאשר מדובר בתלונה נגד בעל תפקיד שיפוטי, על שחיתות במסגרת מילוי תפקידו השיפוטי, ובתלונות כאלה מותר – ואף רצוי – לדלג על המשחקים המוקדמים, ולפנות הישר אל היועץ המשפטי לממשלה.

 

5.       התלונה נגדי, על לשון הרע, היא מהסוג הראשון, והתלונה שלי נגד הרשם הגנב עמיעד רט היא מהסוג השני, אבל אתה מתייחס אל שתיהן בדיוק ההיפך מהעיקרון המפורט לעיל.

 

אגב אורחא אציין כי בעוד שהנהלת בתי המשפט התלוננה עלי בגין “לשון הרע” על דבר אשר אפילו לכאורה אין בו לשון הרע, היא לא התלוננה על לשון הרע אשר בפרסומי בנושא הרשם עמיעד רט, בהם הגדרתי אותו כ”גנב”, וחזרתי על כך שוב-ושוב.

 

גם הגנב עצמו לא העז להתלונן עלי – לא בגין לשון הרע, ולא בכלל.

 

למען הסר ספק, אני חוזר ואומר: עמיעד רט שותף לגניבת חצי מיליון שקלים חדשים – וגם את מה שאני כותב כאן אני מפרסם ברבים.

 

נראה אותם מתלוננים נגדי על לשון הרע, בעניין הזה, שהוא חמור בהרבה.

 

6.       שאלה מעניינת היא אם, כאשר מוגשת ליוהמ”ש תלונה מהסוג הראשון, מן הראוי שהוא (קרי: לשכתו) יגלגל אותה אל המשטרה, או שיחזיר אותה אל המתלונן כדי שזה יפנה למשטרה בעצמו.

 

דא עקא שבמקרה דנן היוהמ”ש העביר את תלונתי אליכם, לא כדי שתשמשו כפקידי-דואר, או כ”תחנת מימסר”, או כדי ש”תסבירו” לי את מה ש”נמסר לי בעבר”, אלא כדי שתטפלו בה אתם – לפחות כפי שאתם מטפלים בתלונה של משה גל נגדי.

 

7.       וזה מביא אותנו אל הפתיחה למכתבך, ד”ה “כפי שנמסר לך בעבר” (דהיינו שתלונות פליליות יש להפנות למשטרה), אבל המחלוקת אינה על כך שהדברים אכן נמסרו לי, אלא על השאלה אם המסר הזה נכון – ומהשאלה הזאת אתה מתחמק בכך שאתה חוזר לדברים שאינם במחלוקת.

 

8.       נהלי המשטרה עליהם אתה מסתמך, לפיהם המתלונן צריך להתייצב אישית במשטרה אינם חוק, אלא הנחיות פנימיות.

 

בוודאי שאם פלוני מתלונן על לשון הרע יכולה המשטרה לומר שאין לה המשאבים לשלוח חוקרים על כל תלונה (במיוחד כאשר לא ברור אם המתלונן מציג את עצמו בזהותו האמיתית, וקיים חשש לתלונת-שווא), אבל אם תגיע למשטרה תלונה על רצח, למשל, לא יגידו למתלונן “בוא לתחנה”, ותוך שתיים וחצי דקות כל משטרת ישראל תהיה בזירת ההתרחשות.

 

9.       לגבי התלונה שלי כנגד הרשם הגנב ישנן שלוש סיבות, בעצם ארבע, שלא להטריח אותי לתחנת המשטרה:

 

האחת –         אני לא מתלונן על סמך ידיעה אישית, אלא על סמך מידע שהגיע אלי מכלי שני, כך שממילא יצטרכו החוקרים לפנות אל המקור (תיק ההוצל”פ אשר את מספרו נתתי);

 

השנייה –        אני לא מבקש דבר לעצמי, אלא למען הציבור, ועל כן הציבור צריך רק להודות לי, ולא להטריח אותי יותר ממה שאני מוכן לטרוח;

 

השלישית –     נודע לי כי במחלקת העררים אצלכם נמצא כבר ערר על סירובה של המשטרה לחקור את אותה הפרשה בדיוק. התלונה למשטרה הוגשה על סמך הפרסום שלי באתר, ואין שום הגיון שמאות אזרחים יתלוננו במשטרה, ויגישו מאות עררים, כאשר אחר כל הדברים האלה, כל הפרשה תגיע ממילא אל אותה נקודת-התחלה אליה אני פניתי בתלונתי;

 

והרביעית –    האגו שלי לא פחות גדול מהאגו שלכם. היתרון שלי הוא שאני, כאדם פרטי, רשאי להעמיד את האגו שלי מעל שיקולים אחרים שלי, ואילו אתם, כשכירי הציבור ומשרתיו, חייבים להעמיד את שירות הציבורי מעל לכל שיקולי-אגו.

 

10.     א-פרופו אגו: נשגב מבינתי להבין מה מונע ממך להעביר את תלונתי היישר אל המשטרה, חוץ מאשר שיקולי-האגו (וכפי שרמזתי לעיל, אני מבין דבר או שניים בענייני אגו, כי יש לי אחד כזה בבית).

 

11.     ואם אתה רוצה תקדימים לכך, הרי הוא לפניך:

 

מנהל תחום תפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, עו”ד דן אלדד, פנה (יום ג’, 25.1.11) למשטרה בבקשה לפתוח בחקירה בעבירה של הסתה לאלימות כנגד חשוד שכתב על “קיר” הפייסבוק שלו “מי בא/ה לתקוע כדור לכצהל’ה-מנגלה כדור בראש בשביל הכיף?”.

 

הבקשה הועברה למשטרה בעקבות חשיפת News1

 

אבל אם לא די בכך, במקום אחר אתה לא “ביקשת” אלא ממש “הורית” למשטרה לחקור, ולא “בעקבות חשיפה” אלא בעקבות תלונה:

 

פרקליטות-המדינה הורתה למשטרה לפתוח בחקירה נגד העיתונאי נתן זהבי בחשד שהסית לאלימות …

 

ההחלטה לפתוח בחקירה ניתנה על-ידי עו”ד דן אלדד, מנהל תחום תפקידים מיוחדים בפרקליטות, זאת בתשובה לפניית …

 

בהחלטתו כותב עו”ד אלדד: “… לאור בחינת הדברים, הוריתי למשטרה לפתוח בחקירה בעניין זה …”.

 

ואלה הן רק “דגימות אקראי” למה שאתה יודע ויכול לעשות, אם אתה רק רוצה.

 

והשאלה היא אם כך הווה, מה מונע ממך “לבקש” מהמשטרה, או אפילו “להורות” לה, לפתוח בחקירה כזאת – בין בעקבות החשיפה בהאתר של קימקא, בין על פי תלונתי ליוהמ”ש, אשר הועברה לטיפולכם?

 

12.     לו אני במקומך, הייתי מבצע מהלך מתוחכם עוד יותר: הייתי תופס את תיק ההוצל”פ בו מדובר, לומד אותו, ואם הייתי מוצא בתלונה ממש הייתי מבצע את המעצרים הדרושים כדי למנוע תיאום עמדות.

 

בנוסף לכך הייתי בודק גם את האפשרות והצורך לגייס עד-מדינה (בטרם פרסמי את הפרשה כתבתי למר רט והצעתי לו לרוץ ולהיות הראשון בתור לקבלת מעמד כזה, אבל כנראה שזה לא ממש נראה לו).

 

האמור כאן אינו בבחינת “עצה” לחכמים ממני, אלא רק בגדר החלפת-דיעות בין חברים למקצוע.

 

13.     ואתה יודע מה? אם האגו שלך לא נותן לך להתקפל מול עמדתי, אתה יכול ליזום חקירה על סמך “דברים שפורסמו ברבים, והאינטרס הציבורי מחייב לבדקם”.

 

כן, בנקודה הזאת אני בהחלט משיא לך עצה, משום שבענייני אגו אני כנראה מומחה גדול ממך.

 

14.     מכל מקום, אני חוזר ומבהיר: אם התלונה שלי כנגד הרשם הגנב היא “קטנה עליכם” – היא קטנה גם עלי, ואין לי שום כוונה להגיש את תלונתי במשטרה.

 

15.     לאור האמור לעיל לא מצאתי ממש בסע’ 3 למכתבך.

 

16.     בניגוד למה שאתה אומר, לא מתנהלת נגדי שום חקירת משטרה. החקירה עליה אתה מדבר היא חקירה אשר מנוהלת על ידך, ולא על ידי המשטרה.

 

העובדה שאתה נעזר בעובד-מדינה הלובש מדי משטרה אינה הופכת את החקירה לחקירה “משטרתית”, משום שבעניין הזה עובד-המדינה סר למרותך, ולא למרות המפכ”ל, או הרל”ח.

 

כיוון שאתה הוא מנהל החקירה, מכתבי אליך הוא פנייה אל האדם הנכון, ואתה חייב להתייחס אליה לגופה, בין לחיוב, בין לשלילה – “לאחר בחינת הדברים”, כלשונך-אתה בהחלטה בעניין נתן זהבי (ראה לעיל).

 

17.     במכתבי אליך ציינתי כי אני נמצא כעת בחו”ל, אולם אשמח להתייצב לחקירה, אם תממנו לי את הטיסה לארץ וחזרה.

 

איפה ההתייחסות לכך? האם אתה באמת מצפה לכך שאני אממן לכם את עלות החקירה נגד עצמי?

 

18.     איני יכול להכתיב לכם מי יחקור אותי ומי ינהל את החקירה נגדי, אבל אני מבהיר בזאת חד-משמעית שכל עוד החקירה מתנהלת ע”י מועמד לשפיטה, אני אשמור על זכות השתיקה, גם אם תממנו לי את הטיסה לארץ ובחזרה.

 

כאן זה כבר לא רק עניין של אגו, אלא גם של אינטרס.

 

87.         ומה תשובתו של מר אלדד, לאחר חודשים ארוכים של שתיקה, ולאחר תזכורת? “אין לנו מה להוסיף” …

 

יא. גם פרקליט המדינה ממלא מקלדתו מים

 

88.         עם כניסתו של עו”ד שי ניצן לתפקידו כפרקליט המדינה פנה אליו העותר בדרישה לדאוג לתשובה עניינית למכתבו מיום 10.7.2011 אל מר אלדד. הדבר היה ביום 25.12.2013, וביום 5.1.2014 הוסיף העותר הערב משלימה, בעקבות דברים שמר ניצן נשא בין-לבין (ביום 27.12.2014), בנאום פומבי ראשון מאז כניסתו לתפקיד, בו הוא אמר כי “על הפרקליטות ליזום חקירות גם כאשר אין מתלוננים”, וזה בדיוק מה שאמר העותר למר אלדד, בסע’ 13 למכתבו אליו מיום 10.7.2011 (ר’ פרק י’, סע’ 86, לעיל).

 

שי ניצן לא ענה לעותר על דרישתו – לא במועד שנקבע בחוק – ולא בכלל.

 

89.         כדי שלא לעבות יתר על המידה את התיק הזה, ולא להעמיס על כב’ ביהמ”ש יותר מהמינימום ההכרחי, וכיוון שפרקליט המדינה אינו משיב בעתירה זו – לשם מה לעתור גם נגד המשיב מס’ 5 וגם כנגד “זרועו הארוכה”, במיוחד בעניין זו פרקליט המדינה לא יפעל ללא אישורו? – לא יצורפו מכתביו של העותר אל פרקליט המדינה, ודי לנו באיזכורם ובהבאת תמציתם.

 

מכתבים אלה מאוזכרים רק כדי להראות שהעותר, כאמור, אינו כזה ש”נוטל לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון. אומר ועושה”, וגם אינו כותב עתירות “במהלך הנסיעה”.

 

יב.  נציב תלונות הציבור “לא מוסמך”, וגם לא רוצה

 

90.         נציב תלונות הציבור אינו משיב בעתירה זו, וגם הדברים שבפרק הזה מובאים רק כדי להראות שהעותר יצא מגדרו כדי לחסוך את העתירה הזאת.

 

91.         ביום 25.12.2012 פנה העותר אל נציב תלונות הציבור, בתלונה על התנהלותם של המשיב מס’ 5 וכפיפיו בעניין התלונה הראשונה.

 

92.         התלונה לא נשאה כל פרי, בהתחלה בנימוק של “חוסר סמכות” להתערב בשיקול דעתו המקצועי של היועץ המשפטי, ומשהבהיר העותר לנציבות שהוא לא בא לתקוף את שיקול דעתו של היוהמ”ש, אלא את התנהלותו, זכה הוא לשלל תשובות מתחלפות, כפי שנוהגים פקידים לעשות כשאין להם תשובה לטענותיו הצודקות של האזרח.

 

93.         לא נמסרה לעותר כל החלטה של הנציב עצמו.

 

94.         כיוון שהחלטת הנציב/בות חסינה מפני כל ביקורת שיפוטית, וגם אינה מהווה מעשה-בית-דין, ומשום כבודה של הנציבות, לא נפרט עוד, כי העיקר אינו להתחשבן עם מי שאינו משיב לעתירה זו, אלא, כאמור, להראות שהעותר עשה כל מאמץ אפשרי על מנת להניע את אוכף-החוק הלאומי לטפל בשחיתות ברמה הלאומית.

 

יג.    הפעולות שננקטו עד כה, וללא הועיל, במישור הציבורי

 

95.         במאמציו להביא את הנושא לידיעת הציבור, על מנת להביא את רשויות החוק לידי פעולה – פנה העותר, מעבר לגורמים המוזכרים בעתירה זו ובנספחיה, גם לגורמים ציבוריים: עיתונים רחבי-תפוצה, עיתונאים הידועים כלוחמים ללא-חת בשחיתות, תנועות ועמותות ציבוריות אשר חרטו את המלחמה בשחיתות על דגליהן, וכן הלאה.

 

96.         העותר גם פנה אל יו”רי שדולת הכנסת למאבק בשחיתות הציבורית – זה שבכנסת הקודמת, ושני אלה הממלאים-במשותף את הפונקציה הזאת בכנסת הנוכחית – וגם אלה התחמקו מן הנושא.

 

97.         יצויין כי חלק מהגורמים אליהם פנה העותר “משכו אותו באף” לפרט את הנושא עד לרמת הרזולוזיה הגבוהה ביותר, ומשנעתר הוא להם, והשקיע זמן ומרץ על פי בקשתם, הם נהגו כמנהג הלטאה: השאירו את זנבם בידיו ונעלמו (כנראה על מנת לגדל לעצמם זנב חדש, ולהמשיך להציג את עצמם כלוחמים בשחיתות, וחוזר חלילה).

 

98.         לאחרונה, לאחר שמיצה העותר את כל האפשרויות במישור הציבורי, פנה הוא ב”תפוצת נאט”ו” אל כל חברי הכנסת, ורק חברת-כנסת אחת הרימה את הכפפה, והגישה לשרת המשפטים שאילתא בנושא ה”סולמית”, העומד בלב-ליבה של עתירה זו.

 

על אף שלפי תקנון הכנסת על שר להשיב לשאילתות תוך 28 ימים, ולמרות שעברו כבר כשבעה חודשים, שרת המשפטים לא השיבה לשאילתה, דבר האומר שגם לה יש מה להסתיר.

 

99.         מכל אלה עולה המסקנה העגומה, לפיה נושא ה”סולמית” – ועימו, כנראה, גם כלל השחיתות בהוצל”פ – הוא נושא “מורעל” אשר אף אחד לא מוכן לגעת בו, גם אם הוא מגדיר עצמו כלוחם בשחיתות – ואפילו אם יש לו “קבלות” בתחום הזה.

 

100.     יחד עם המסקנה העגומה הזאת עולה גם החשש ש“המיליארדים מדברים”, וש”הכסף קונה את הכל” – גם את השתיקה.

 

ואם נאמר:

 

therefore it is meet
That noble minds keep ever with their likes;
For who so firm that cannot be seduced?

 

מקל-וחומר הוא כאשר מדובר ב-ignoble minds – אלה שמקבלים משכורת על מנת להילחם בשחיתות, מדברים על כך גבוהה-גבוהה, אומרים על עצמם שהם ייזמו חקירות גם בלי תלונות, אבל כאשר מגיעות אליהם תלונות על שחיתות בהיקף שלא היה כדוגמתו – הם משחקים משחקי-אגו, במקרה הפחות גרוע, ומשתתפים בחגיגת-השחיתות – במקרה היותר גרוע.

 

וכמובן גם המושחתים, החוסים בצילם, ומן הסתם גם משתפים אותם בחלוקת השלל.

 

101.     מה נשאר, איפוא, זולת הבג”ץ?

 

יד.  ברגע האחרון, ישר מהתנור: זהירות, רמאים!!! על תיקון ישרא-בלוף בדפי החשבון של ההוצל”פ

 

102.     הדברים הבאים נכתבים על סמך תיעוד חדש שהגיע אל העותר ממש לקראת השלמת כתיבתה (ולא “במהלך הנסיעה”!) של עתירה זו.

 

103.     נספח ז’ מכיל שני צמדים של שני דפים רלוואנטיים מדפי החשבון של שני תיקי ההוצל”פ אשר תוארו בנספח ד(2): תיק הוצל”פ מס’ 01-04859-03-6, ותיק הוצל”פ מס’ 01-43595-01-4.

 

בכל אחד משני התיקים אנחנו רואים את אותו הדף, פעם אחת שהופק ביום 05.12.2012 (לפני שנתיים ימים), ופעם אחת ביום 17.11.2014 – ממש חם וטרי מהתנור.

 

השורה הרלוואנטית בתיק הוצל”פ מס’ 01-04859-03-6 היא השורה מס’ 2 (נא לא להתבלבל, השורה העליונה, מס’ 1, היא האחרונה, כרונולוגית!), והשורה הרלוואנטית בתיק הוצל”פ מס’ 01-43595-01-4 היא השורה מס’ 10.

 

104.     ההבדל היחיד בנתונים שבין ההפקה הישנה לבין החדשה הוא שהעמודה הקרוייה “תו” קרוייה עכשיו “סוג תנועה”, ובמקום הסימונים “+”, “-“, “#” באו עכשיו המלים “זכות”, “חובה”, ו”לידיעה בלבד”.

 

מעבר לכך, ומעבר להוספת שני טורים ב”פורמט” של דף החשבון (מעוררים חשד בפני עצמם)  אין שום הבדל: מספרי השורות נשארו כפי שהם, וכן גם הסכומים, עד לאגורה האחרונה.

 

105.     מה פשר ה”לידיעה בלבד”? זה בדיוק הסבר-הכזב המסתיר את גניבות הסולמית, וה”לידיעה בלבד” הוא שיא הנוכלות, שיא חוסר-השקיפות, שיא הצביעות ושיא הלעג-לרש, משום שה”ידיעה” הזאת היא נחלתם של הגנבים בלבד, ורק מי שזכאי לידיעה איפה הכסף – וכמובן גם לכסף עצמו – ה”ידיעה” הזאת היא ממנו והלאה.

 

ומדוע הובאה כאן המילה “שקיפות”? משום שדוד מדיוני, מנהל הרא”ג, מכריז ב”דבר המנהל” באתר הרא”ג (http://www.eca.gov.il/index2.php?id=51&lang=HEB):

 

אנו מתמודדים מידי יום עם אתגרים וקשיים, בוחנים כל הצעה ויוזמה מתוך כוונה לשפר את האכיפה והגבייה במדינה. הצלחנו במשימתנו לשפר את השירות הניתן לציבור וכל זאת בהתאם לחזוננו ועל בסיס ערכינו שירות שקוף, הגון ומקצועי.

 

בעבר, יש לציין, השקיפות הייתה בולטת עוד יותר, באותו דף האינטרנט ממש:

 

“רשות האכיפה והגביה חרטה על דגלה לפעול למען שקיפות מירבית תוך הקפדה על זכויותיהם של החייבים”.

 

נו, איפה ה”שקיפות”, איפה “זכויותיהם של החייבים”, ואיפה, איפה הכסף?!

 

106.     מדוע שינתה ה”סולמית” את שמה ל”לידיעה בלבד”?

 

לאחר פרסום שני התחקירים הוגשה בעניין ה”סולמית” לפחות בקשה אחת לפי חוק חופש המידע, ולפחות שאילתה אחת של ח”כ לשרת המשפטים, והנה, למרות שלפי תקנון הכנסת חייב שר להשיב תוך 21 יום, שרת המשפטים לא השיבה, למרות שעבר מאז למעלה מחצי שנה.

 

קשה להשתחרר מהרושם שאנשי הרא”ג, בתיזמון עם המשיב מס’ 5, מנסים להרוויח זמן, ובינתיים לעשות מניפולציות כאלה שיקשו על איתור הגניבות, ואולי אפילו יעשו אותו לבלתי אפשרי.

 

107.     מכל מקום, אין, ולא יכול להיות, כל ספק בכך שברא”ג מבינים כי “נוהל הסולמית” הוא נוהל מושחת, ויותר מזה הם מכירים בכך שהם כבר בצרות-צרורות, ושינוי השם הוא חלק מ”קרב ההישרדות” שלהם.

 

אולי צריך להזכיר להם את סע’ 22 לחוק השמות, תשט”ז-1956, האומר כי “קבלת שם, מתן שם, בחירת שם ושינוי שם לפי חוק זה, אין בהם כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או של זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן”, אשר, “בשינויים המחוייבים”, יאה גם לענייננו.

 

108.     בהזדמנות זו מן הראוי להיווכח” “חשבונית” במה שהוסבר לעיל, בסע’ 30 עד 32 ו-66, דהיינו אופן הסגירה-במחשכים של תיקי ההוצל”פ, אחרי ש”מזליגים” את עודפי ה”סולמית”.

 

109.     בתיק ההוצל”פ מס’ 01-04859-03-6, נעשו ה”הקטנות” האמיתית ש”איפסה” את החוב (שורה מס’ 3), והפיקטיבית (“הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”, שורה מס’ 2) ב”תאריך ערך” 25.9.2004, כאשר “תאריך התשלום” הוא 30.4.2004 (דבר המלמד שאפילו ההקטנה האמיתית נעשתה באיחור של כמעט חצי שנה, ונשאלת השאלה מה עשה הכונס/ב”כ הזוכה, עם הכסף הזה בין-לבין, מדוע רשם ההוצל”פ עבר על כך בשתיקה, והאם הוא עשה זאת בהתנדבות, או שגם הוא גזר את הקופונים שלו).

 

כמובן שהאיחור של כמה חודשים בדיווח על ההקטנה האמיתית (72,582.57 ש”ח) הוא “כסף קטן” לעומת הגניבה האמיתית (289,140.43 ש”ח), וגם כאן, וביתר שאת, נשאלת אותה השאלה.

 

מדוע התיק נשאר “רדום” כמעט שש שנים (!), עד ל”בקשת הסגירה”, ביום 11.3.2010? כנראה שהחייב בא והתחיל לשאול שאלות, ורשם ההוצל”פ “התנדב” להזכיר לכונס/ב”כ הזוכה שצריך “להשמיד את הראיות”, ושש השנים שחלפו מתאמיות למימרה היהודית “הרוצה לשקר ירחיק עדותו”.

 

110.     בתיק הוצל”פ מס’ 01-43595-01-4 ההתנהלות הייתה דומה: ה”הקטנה” האמיתית ש”איפסה” את החוב (שורה מס’ 11), והפיקטיבית (“הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”, שורה מס’ 10) נעשו ב”תאריך ערך” 19.7.2004, כאשר “תאריך התשלום” הוא 29.4.2004 (איחור של כמעט רבע שנה, וגם כאן נשאלת השאלה מה עשתה הכונסת/ב”כ הזוכה, עם הכסף הזה בין-לבין, מדוע רשם ההוצל”פ עבר על כך בשתיקה, והאם הוא עשה זאת בהתנדבות, או שגם הוא גזר את הקופונים שלו), והוא הדין גם באשר לגניבה האמיתית (469,848.54 ש”ח), וגם כאן, וביתר שאת, נשאלת אותה השאלה.

 

עוד רואים בתיק הזה כי גם לאחר “איפוס” היתרה (19.7.2004) המשיכה הכונסת/ב”כ הזוכה להוסיף חוב ולנפחו במשך כארבע וחצי שנים (!), עד שהגיע ל-40,675.24 ש”ח (!), וביום 6.12.2008 בא “איפוס” נוסף יחד עם בקשת הסגירה.

 

חלק ג’: כללי

 

א.    התנגדויות נוספות של העותר בפני המשיבה מס’ 1

 

111.     על שולחנה של המשיבה מס’ 1, הוועדה לבחירת שופטים, נמצאים כמה מועמדים לקידום – לכהונת רשם בכיר, שופט בימ”ש השלום, ואפילו שופט בימ”ש מחוזי – כולם מכהנים, או כיהנו בעבר, כראשי/רשמי הוצל”פ.

 

112.     בנוסף למשיב מס’ 4 הגיש העותר התנגדות לבחירתו לכהונת שופט של רשם אחר אשר גם בעברו כראש ההוצל”פ ישנה שותפות לנוהל ה”סולמית”, וכן של שופט בימ”ש השלום המועמד לקידום לביהמ”ש המחוזי, אשר בתפקידו כראש ההוצל”פ חתם על צו-פינוי של אנשים מביתם, כאשר בטופס שהוגש לו היו ריקים המקום לציון שם בית משפט ניתן פסק-הדין, תאריך מתן פסק-הדין, ואילו מספר תיק ביהמ”ש הוא 000000-00-  (מודפס מראש, כך!!!), והוא חתם על מה שהניחו לפניו, ובכך שם עצמו כ”חותמת-גומי” עיוורת בידי בעלי-עניין.

 

שופטים בעלי עבר הוצל”פ הם המאגר ה”טבעי” לשפיטה בערעורים על רשמי ההוצל”פ, וקיים חשש שהם “יביאו איתם” את הנורמות המקובלות בהוצל”פ – אותן המשיב מס’ 5 מסרב לחקור, ואם המשיב מס’ 5 יתחיל לחקור את נושא הסולמית, סביר להניח שמתחת לכל אבן שתורם בחקירה הזאת יימצאו לא מעט נחשים ועקרבים מכל מין, סוג וגודל, ומכוח חוק הכלים השלובים – לא רק בנושא ה”סולמית”.

 

113.     העותר פנה אל המשיבה מס’ 1 בהתנגדות לקידומם של שלושת הנ”ל, ולאחרונה אף ביקש “לבדוק בציציות” של שופטים ורשמים בעלי “עבר הוצל”פי”, אבל בחירתו של המשיב מס’ 4 מראה כי המשיבה מס’ 1 לא בדקה דבר בציציותיו.

 

ככל הידוע, בנוסף לעותר פנו גם אחרים אל המשיבה מס’ 1 בהתנגדות לקידומם של מועמדים נוספים בעלי “עבר הוצל”פי”, ובחירתו של המשיב מס’ 4 מלמדת בעליל כי המשיבה מס’ 1 לא ממש מתרגשת מההתנגדויות האלה.

 

114.     כאשר ישנם כל כך הרבה מועמדים לכל משרה שיפוטית, והמשיבה מס’ 1 בוחרת דווקא במי שרובצת מעליו עננה שלך האשמות כל כך חמורות, קשה להשתחרר מההרגשה שהיא עושה “דווקא”.

 

לו, לפחות, הייתה היא פונה אל המשיב מס’ 5, הוא “החוקר הלאומי” – ופועלת על פי חוות-דעתו, אפשר היה לייחס לה תום-לב, ושיקולים כשרים בלבד, אבל היא לא פנתה.

 

וכיצד אנו יודעים שהיא לא פנתה אל המשיב מס’ 5? אם היא הייתה פונה אליו, והוא היה חוקר ומחווה דעתו, חזקה עליו שהוא היה משיב לעותר באותה הרוח – אבל זאת הוא לא עשה (וראו גם כלל  9(5)(ב) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ”ד-1984).

 

ב.     ההשלכות על אמון הציבור במערכת המשפט, וכלל 11א’ לכללים בדבר סדרי העבודה של המשיבה מס’ 1

 

115.     כאשר בוחרים שופט, חייבים העושים במלאכה לשאול את עצמם: אם כל שופטי ישראל יהיו כמו השופט הנבחר – האם זה יהיה טוב למערכת המשפט ולציבור הנזקק לשירותיה, והאם זה יעלה את קרנה של מערכת המשפט, או יוריד אותה?

 

116.     כלל  11א’ לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ”ד-1984, ככל הנוגע לעתירה זו, זה לשונו:

 

11א.    התכונות העיקריות הנבדקות והנשקלות לגבי מועמד, ואשר לגביהן מתבקשת גם תגובת מחווי הדעת לפי סעיף 9(5), הן אלה:

 

(6)   אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות …;

 

(8)   תדמית המועמד בעיני הזולת בתחום המקצועי ובחיי היומיום;

 

117.     נתחיל בס”ק (8): כאשר מדובר על תדמית המועמד “בעיני הזולת”, הזולת הוא זה שאל דעתו יש לכוון, גם אם הוא אידיוט, נבער-מדעת, עויין את “המערכת”, וכו’, וכאשר מדובר ב”זולת”, הכוונה היא לציבור עצמו, ולהבדיל ממוסד “האדם הסביר”, שאנחנו, המשפטנים, קובעים מהו ומה דעתו, לענייננו אנחנו לא יכולים להמציא לעצמנו איזה “זולת סביר”, ועלינו להתייחס לזולת המצוי, הזולת האמיתי – זה שנמצא בבית המשפט ורואה את הקולות, וזה שמגבש לעצמו את תדמית המועמדים מכלים משניים (סיפורי חברים, פרסומים בתקשורת וכו’).

 

118.     וככל הנוגע למשיבים 2 ו-3, ועוד יותר לגבי המשיב מס’ 4, תדמיתם של המועמדים האלה היא בשפל המדרגה.

 

במיוחד אמורים הדברים לגבי המשיב מס’ 4, שמספר הגולשים אשר קראו את מעלליו נכנס עמוק לתחום החמש-ספרתי – רק באתרו של העותר.

 

עוד יצויין כי הציבור הרחב לא מאמין לסיפוריו של המשיב מס’ 3, לפיהם הוא “לא ידע” כי יהונתן פולארד – שמדינת ישראל כבר הודתה כי הוא הועסק על ידה בריגול כנגד ארצות הברית – מתדפק על שערי שגרירות ישראל בוושינגטון ולא נענה, כאשר הוא היה הבכיר בשגרירות, באותה העת.

 

119.     המשיבה מס’ 1 לא מפרסמת את נימוקיה, אבל האמור לעיל מראה, לפחות לכאורה, כי היא כלל לא התייחסה לכלל 11א'(8).

 

כיוון שהמשיבה 1 לא השיבה לעותר, רואים אותה כמי שלא עמדה בחובת ההנמקה, ועל כן רובץ על שכמה נטל הראייה שפעלה כדין, ונתנה את דעתה לתדמית המועמדים בעיני הזולת.

 

120.     ובאשר לס”ק (6): מן האמור בעתירה זו ובנספחים לה עולה כי ה”אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות” של המשיבים 2, 3 ו-4 הם לכל היותר אפס.

 

121.     ומה הפלא שאמון הציבור בשופטיו מידרדר והולך משנה לשנה?

 

כללים תשנ”ד-1993

 

ק”ת תשנ”ד מס’ 5562 מיום 21.11.1993 עמ’ 218

 

ג.       תרחיש האימים: שופט בישראל עומד לדין פלילי על שחיתות שיפוטית

 

122.     כיוון שהתלונה החדשה היא להרחבה טוטאלית של החקירה, אנחנו יודעים כיצד זה מתחיל, אבל לא איך ואיכן זה ייגמר.

 

123.     ומה יקרה אם מועמד פלוני ייבחר לכהונה השיפוטית, ולאחר מכן יתברר כי גם ידיו מגואלות בשחיתות ההוצל”פית? ניתן יהי להדיחו בהחלטת רוב של 7 מתוך 9 חברי המשיבה – דבר לא קל – אבל את הבושה למערכת המשפט, למנגנון בחירת השופטים ולאמון הציבור בשופטיו, לא ניתן יהיה למחוק, לעולמים – גם לא בהצבעת פה-אחד של כל תשעת חברי הוולב”ש.

 

124.     עיכוב הדיון במועמדותם של רשמים ושופטים בעלי “עבר הוצל”פי” עד למתן פסק-דין בעתירה זו, ועד לסיום החקירה, אם יוחלט על כך, עשוי לפגוע גם במועמדים רבב לא דבק בם, אבל, כמו שאומרים בחיל האוויר, אם יש ספק – אין ספק.

 

125.     ויתירה מזאת: אם המשיב מס’ 5 היה מתייחס ברצינות הראוייה לתלונה המקורית, מלפני 4 שנים (נספח ג’), היינו יכולים מזמן להיות אחרי הפרשה הזאת – הייתה אשר הייתה התוצאה לטיפולו של המשיב מס’ 5.

 

ד.     הערות דיוניות

 

126.     הגם שבעתירה זו, וכן בנספחיה, מוזכרים שמותיהם של מי שעשויים להיות מושאי החקירה הנדרשת מהמשיב מס’ 5, לא נכלל ברשימת המשיבים שום משיב פורמאלי, וזאת משום שהחקירה עשוייה להקיף נחקרים אין-ספור, ואי אפשר לכלול ברשימה את כל הנחקרים הפוטנציאליים.

 

כמובן שלאף אדם אין זכות להתנגד לחקירתו-הוא, וממילא אין גם לאיש זכות להיות משיב בעתירה זו.

 

יחד עם זאת, אם תהיינה בקשות של אחרים להצטרף לעתירה כמשיבים, העותר יתייחס אליהן באהדה, בתנאי שהן תיתמכנה בתצהירים מתאימים, ושהמבקשים ייחקרו על תצהיריהם, אם יידרשו לכך ע”י העותר.

 

127.     ככל הנוגע לחלק ב’ לעתירה זו, דהיינו להתנגדות לקידומו של המשיב מס’ 4 ול”טיפולו” לא תצורפנה כל ראיות, וחלק זה מבוסס, איפוא, על החומר שהיה לפני המשיב מס’ 5, לרבות הפרטים שהובאו בה – מספרי התיקים בהוצל”פ, הסכומים שזלגו (ברזולוציה של אגורה), שמות המעורבים וכו’ – כדי להראות שהתלונה לא “מצוצה מהאצבע”, ושעל פניה יש ויש לפתוח בחקירה.

 

יצויין כי למשיב מס’ 5 ולחוקרים מטעמו יש גישה ישירה לראיות המקוריות – הן משום שגם המשיב וגם לשכות ההוצל”פ הם “אורגנים” של אותה המדינה (מדינת ישראל), והן משום שלרשויות החוקרות ישנה גישה לכל חומר – בין בכפוף לאישור ביהמ”ש, בין בלעדיו.

 

עוד יצויין כי המשיב מס’ 5 לא דרש מהעותר ראיות כלשהן לביסוס תלונותיו. אם היה דורש – היה מקבל את כל מה שיש בידיו העותר, או שיש לו גישה אליהן.

 

128.     העותר מבהיר מראש כי הוא יתנגד בתוקף לכל ניסיון – בין מצד המשיב מס’ 5 ופרקליטות המדינה, בין מצד מבקשים-להצטרף – לנהל במסגרת תיק בג”ץ זה את החקירה עצמה, לאמור “חקרנו את התלונות, ולא מצאנו להן כל יסוד”…: אם המשיב מס’ 5 אכן “חקר ולא מצא יסוד” – שיתכבד ויענה לעותר בתשובה מנומקת כראוי, ואזי – אם העותר ישתכנע, הוא ישתכנע, ואם לאו – הוא יגיש עתירה חדשה, זאת משום שבעתירה הנוכחית המשיב מס’ 5 לא מתבקש להגיע למסקנות שיניחו את דעתו של העותר, אלא לקיים את החקירה, ולהגיע למה שיגיע.

 

בוודאי שהמשיב מס’ 5 לא יוכל להביא ראיות לטוהר-כפיהם של המעורבים-על-פי-הנטען, שהרי אם הוא מסרב לפתוח בחקירה – מאין יהיו בידיו הראיות, ואם הוא אכן פתח בחקירה, שיגיד “אכן נעתרתי לדרישה, וחקרתי, והרי ממצאי ומסקנותי”, ואם אלה לא ייראו בעיני העותר, הוא ישקול את צעדיו – בין במסגרת תיק בג”ץ זה, בין שלא במסגרתו, בין במישור המשפטי – בין במישור הציבורי.

 

ה.    הבהרה חד משמעית

 

129.     קפיצת-היד – המוצהרת – של ביהמ”ש הגבוה לצדק במתן צווים מוחלטים ידועה לכל – גם לעותר – וסטטיסטיקה רשמית של כ-1% מכל העתירות הזוכות לצו מוחלט היא האישור לכך.

 

העובדה שישנן עתירות בהן העותרים מקבלים את מבוקשם גם בלי צו מוחלט היא אכן “עדיפה מלא-כלום”, אבל עדיין לא מעידה על נדיבות יתירה.

 

130.     ידועה גם ידועה נטייתו של הבג”ץ לדחות עתירות בגלל קיומו של “סעד חלופי”, אליו מופנים העותרים במקרים רבים, “ואם לא תבואו על סיפוקכם, תמיד תוכלו לחזור אלינו בעתירה חדשה” (ולשלם פעם נוספת את האגרה, ולהידחות מסיבות אחרות – וחוזר חלילה).

 

131.     העותר – כמי שרואה עצמו כשליח-הציבור – לא מוכן לחזר על פתחיו של הציבור על מנת להתחנן לפניו ולהסביר לו שרק בטובתו הוא חפץ – ועוד לשלם לו אגרה, וכו’.

 

132.     העותר פנה אל הציבור באמצעות אוכף-החוק הראשי של הציבור – הוא המשיב מס’ 5 – ומשלא זכה לשום התייחסות מצידו פונה הוא כעת אל בית משפט נכבד זה, בתור “מעוזו ומבצרו” האולטימטיבי של טוהר המידות הציבורי במדינה.

 

על כן, והיה אם כב’ ביהמ”ש יציע לעותר לפנות לתחנת המשטרה עם תלונתו – העותר לא יעשה כן, ויתקשה להשתחרר מהמסקנה שבמדינת ישראל “אין עם מי לדבר”, ושהמדינה הזאת מושחתת מכף-רגל ועד ראש.

 

133.     לאור כל האמור, העותר מבהיר שהוא לא “יתווכח” עם בית המשפט, לא יגיש שום בקשה ל”עיון מחדש”, בבחינת “לא רוצים – לא צריך, אל תעשו טובות”.

 

134.     מה שהעותר לא יוותר עליו הוא הזכות להשיב לטענות של המשיבים, להביא ראיות-הזמה, ולסכל כל ניסיון של המשיבים לנצל את אפשרות המילה האחרונה לשם הפתעות שלא תינתן לו ההזדמנות להשיב עליהן.

 

העותר גם לא יסכים לכך שבית משפט נכבד זה ינהל את החקירה נגד המשיב מס’ 4 – גם אין לו הכלים לכך – וידרוש לחייב את המשיב מס’ 5 עצמו לנהל את החקירה – בין בעצמו, בין באמצעות כפיפיו ועושי-דברו.

 

135.     אשר על כן יתבקש בית משפט נכבד זה להוציא צו על תנאי המופנה אל המשיבים, וצו-ביניים המופנה אל המשיבה מס’ 1, הכל כמפורט בפתיח לעתירה זו, וכן צו לאיסור פרסום והדלפה, כמפורט בפיסקה א’ לפתיח.

 

ו.       קשה להשתחרר מהרושם …

 

136.     בכתבת-התחקיר (נספח ד(2)) אומר העותר, בין השאר:

 

סיכום ביניים: פרשת הולילנד הגדולה מחווירה מול הסולמית הקטנה

 

בפרשת השחיתות – שחיתות ה”סולמית” – הזאת מעורבים עשרות, אם לא מאות, בני אדם – אם אפשר לקרוא להם בני אדם: חלק קטן מהם הזכרנו בשם, אבל רבים רבים נוספים מעורכים בזה, ומעורבים בזה: רשמי הוצל”פ המנהלים “תיקי כינוס”, עורכי-דין המייצגים בנקים, פקידים המקשרים בין עורכי-הדין לבין הרשמים, מזכירים המנהלי את המערכת, וכן הלאה, וכן הלאה.

 

במארג-שחיתות כזה אין כל אפשרות שמישהו לא יודע מה מתרחש במחשכים, וגם אין כל אפשרות שמישהו מהיודעים על השחיתות ייתן לאחרים להתעשר, בלי שגם הוא יגזור את הקופונים שלו.

 

137.     לאור סירובם התמוה וחסר-הפשר – אם לא הזוי ממש – של המשיב מס’ 5 וכפיפיו לחקור את הפרשה, קשה להשתחרר מהרושם ומהתחושה שגם להם יש אינטרס סמוי בפרשה – קרי: נתח משלל המיליארדים הנשדדים מהחלכאים והנדכאים מדי שנה בשנה.

 

138.     והשאלה הקשה ביותר היא מי עוד יצטרף לשותקים, ולא לשם שמיים?

 

ז.      סיכום

 

139.     אכן, ידוע לכל – וגם לעותר עצמו – כי הבג”ץ אינו שם עצמו בנעליה של הרשות המוסמכת, ואת שיקול-דעתו שלו במקום שיקול-דעתה.

 

140.     יחד עם זאת, קיימא לן כבר שנים רבות, מאז בג”ץ יומן סומייל (בג”צ 243/62 – אולפני הסרטה בישראל בע”מ נגד לוי גרי ואח’, פד”י טז, ע’ 2407, 2426), כי העיקרון הזה אינו קונקלוסיבי. כך אמר שם כבוד השופט משה זילברג ז”ל:

 

“אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות”.

 

141.     ככל הנוגע למשיבים 2 ו-3 הפסיקה הזאת מתאימה ככפפה ליד למקרה דנן: כיוון שהמשיבה מס’ 1 מכפיפה את עצמה לשיטת ה”סניוריטי”, אין כאן שאלה של ניואנסים, אין כאן העמדה זה-מול-זה, אלה-מול אלה, של שופטים שונים, ושיקלול היתרונות והחסרונות האלה-והאלה של כל מועמד ביחס למועמדים האחרים.

 

כך, למשל, אפשר היה לקבל את הדברים אם המשיבה מס’ 1 הייתה אומרת משהו מעין בגדר ה”מצאי” הקיים של מועמדים (או מועמדים פוטנציאליים) של שופטי ביהמ”ש העליון, מצאנו כי בשקלול כל התכונות המועמדים שנבחרו הם הטובים ביותר (או הפחות גרועים …), ואיננו יכולים להשאיר את ביהמ”ש העליון ללא נשיא או משנה-לנשיא (לגבי משנה-לנשיא הדבר אינו נכון, וכבר היו תקופות בהן לביהמ”ש הזה לא היה משנה-לנשיא, ו”השמיים לא נפלו”.

 

אבל המשיבה מס’ 1 לדורותיה, יחד עם המועמדים הפוטנציאליים לדורותיהם, ראו את עצמם כבולים לשיטת הסניוריטי, ואף שופט ביהמ”ש העליון לא הציג את מועמדותו לשתי המשרות בן מדובר, אם הן לא “מגיעות” לו מכוח השיטה הזאת.

 

לא למותר לציין ולהדגיש כי אין שום חוק ושום דבר שבעולם המונע מהמשיבה מס’ 1 לפנות אל מועמדים פוטנציאליים אחרים – כאלה שפנו אליה וכאלה שלא פנו אליה – דבר שהיא עדיין לא עשתה.

 

142.     אמור מעתה: בחירתם של המשיבים מס’ 2 ו-3 לוקה בחוסר-סבירות קיצוני.

 

143.     אם המשיבה מס’ 1 תבוא לבית משפט נכבד זה ותגיד עברנו ביזמתנו על רשימת כל השופטים המכהנים בבית המשפט העליון, גם אלה אשר לא פנו אלינו, ולא מצאנו ראויים מהם – וזה יכול להיות מרתק מאוד! – אפשר יהיה למשוך את העתירה כנגד המשיבה מס’ 2, אבל לא כנגד המשיב מס’ 3, לאור העובדה שאין חובה שבדין שלביהמ”ש העליון יהיה גם משנה-לנשיא.

 

144.     לגבי המשיב מס’ 4 המצב ברור ופשוט בהרבה, ובית משפט נכבד זה אינו מתבקש להיכנס לשאלת התאמתו של המשיב מס’ 4 לכהונה אליה הוא נבחר, אלא רק לקבל את הטענה לפיה לא ייתכן להושיב על כס השיפוט את מי שעומדת כנגדו תלונה פלילית חמורה כל כך.

 

בעניין הזה המשיב מס’ 5 וכפיפיו “נועצים עקבים” בסירוב חסר-פשר ובתירוצים “מן ההפטרה”: בניגוד למנהגם – המוצהר – מימים-ימימה לפעול גם על פי תלונות מהציבור, וגם על פי יזמתם-הם, הם רוצים שהעותר יבוא על חשבונו מארה”ב לישראל, יתלונן במשטרה על ידיעותיו מכלים שניים – ידיעות שלמשטרה ולהם יש גישה חופשית אל הראיות המקוריות להן – כאשר כל מעייניהם הם לתמרן את העותר אל המבוי-ללא-מוצא אליו הם תימרנו את המתלוננת האחרת.

 

145.     הגם שלרשותה של המשיבה מס’ 1 עומדים כל הכלים לחקור כל דבר הנוגע למועמדים-לשפיטה – לרבות שירותיו הטובים של המשיב מס’ 5, אם היא תחפוץ בכך – הדבר היחיד המבוקש לגבי המשיב מס’ 4, כפשרה לעניין המשיב הזה, הוא להורות למשיבה מס 1 על הקפאת בחירתו, עד לסיום טיפולו של המשיב מס’ 5 בפניותיו של העותר בעניין, ולהחזיר את הנושא אל המשיבה מס’ 1 לאחר מכן, לדיון מחודש בעקבות החלטתו של המשיב מס’ 5.

 

האם זה מוגזם? האם אתם רוצים לחכות עד שהמשיב מס’ 4 יתיישב על כס השיפוט, ולחזות במופע-האימים של שופט בישראל העומד לדין על שחיתות-רבתי, בהיקף שלא היה כדוגמתו במדינת ישראל – ובסופו של דבר גם הולך לכלא? האם לא די היה לכם בסיפורו של השופט-בדימוס דן כהן, אשר נידון לאחרונה לשש שנות מאסר, ואתם מתביישים לכלול אותו ברשימת השופטים שכיהנו בבתי המשפט?!

 

או, אולי, אתם משתוקקים לראות את מקהלת בני יותם מזמרת לכם, מראש הר גריזים, את “אמרנו לכם, ולא אביתם שמוע”?

 

146.     אשר על כן מבוקש להוציא צו-על-תנאי כמבוקש בפתיח לעתירה זו, ולעשותו לצו מוחלט.

 

ח.    אגב אורחא

 

147.     הקורא את העתירה הזאת ירגיש, מן הסתם, שלא בנוח למקרא אמירות המתחילות ב”קשה להשתחרר מהרושם/הרגשה/תחושה …”, כגון בסע’ 6 ובמקומות אחרים בעתירה זו.

 

148.     אז תנוח דעתכם, מתרשמים יקרים: זו הטכניקה בה השתמש המשיב מס’ 3, אליקים רובינשטיין, בפסק-הדין נשוא ההתנגדות לבחירתו.

 

149.     הטכניקה הזאת פועלת כך:

 

א.      מביעים גילוי של התרשמות/הרגשה/תחושה כלשהי, לפיה פלוני עושה משהו נוראים ואיומים. זה לא הוצאת לשון הרע, משום שאומר הדברים בסך הכל מביע את אשר בלבבו פנימה.

 

ב.      אחר כך מוסיפים שזה בכלל לא רלוואנטי, ושהאומר לא יבקש להיבנות מהדברים הנוראים והאיומים, אבל באותה הנשימה מוסיפים גם “אך אין ספק ש…”.

 

ג.        גם באמירה “אין ספק ש…” אין אלא הבעת-דיעה, פרשנות לעובדות שנטענו לפני כן, והבעת-דיעה, כידוע, אינה בגדר לשון-הרע.

 

150.     נשאלת השאלה אם הדברים אינם רלוואנטיים, לשם מה אדוני דוחף אותם, בנצלו לרעה את חסינותו מפני הליכי לשון-הרע?

 

והתשובה:

 

א.      מה שמותר לשופט ביהמ”ש העליון, מותר גם לפשוטי-עם, ואם זו טכניקה פסולה – היא צריכה לפעול, בראש ובראשונה, כנגד המשיב מס’ 3, המשתמש בה ללא ניד עפעף.

 

ב.      בעתירה הזאת, התחושות הן מאוד רלוואנטיות, הן משום שהן פועל-יוצא מן העובדות המפורטות בעתירה, על נספחיה, לפחות במידה המטילה על המשיבים את נטל ההוכחה, במיוחד כאשר הם לא עמדו בחובת ההנמקה הקבועה בחוק.

 

ג.        והתחושות הן מאוד-מאוד רלוואנטיות, משום שהן יורדות לשורש “תדמיתו של המועמד בעיני הזולת” כמתחייב מכלל 1א(8) לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים), תשמ”ד-1984, אשר כבר אוזכר לעיל.

 

וכפי שנאמר לעיל, בהקשר הזה ממש, גם אם הזולת הוא אידיוט – והעותר רחוק מלהיות כזה – דעתו היא הקובעת, ולא דעתה של הוועדה לבחירת שופטים – וזה על פי הכללים שהיא עצמה קבעה לעצמה.

 

151.     והוא הדין גם בהתרסות אחרות מסוגת באיזה סגנון אדוני מדבר, השגורות בפי כל מי שאין לו תשובה עניינית לטענותיו הקשות – והצודקות – של הזולת.

 

כמו, למשל, הביטוי “מעיד כאלף עדים” (מופיע בגוגל 120,000 פעמים רק בוואריאציה זו): מה “בוטה, בלתי מרוסן, בלתי מאופק, מכפיש ומחוסר כבוד” יש בביטוי השגור הזה, הגב’ נאור?!

 

נו, ונניח שהמסקנה הנטענת הזאת היא שגוייה, וכי הדברים המהווים בסיס לה לא מעידים כ-1000 עדים, אלא רק כ-999 עדים, או אפילו רק כ-500, 400, 100, 10, 5 או 2 עדים בלבד… נניח שהם מעידים רק כעד אחד, או אפילו אינם מעידים בכלל.

 

אז מה? מאימתי מסקנה משפטית שגוייה מעידה (“כאלף עדים”, או בכלל) על “חוסר כבוד”, וכו’?

 

לפיכך, אם יימצא מאן-דהוא “רבב” סגנוני בעתירה זו – יהא הוא סמוך ובטוח שהן לקוחות מסגנונו של המשיב מס’ 3 ושל חבריו לשפיטה, וכל הפוסל – במומו-הוא ובמומם של שופטי ישראל הוא פוסל.

 

שמחה ניר, עו”ד

 

       העותר

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר