הוצתה מכוניתו של עוד שופט – ומה הלאה?


הוצתה מכוניתו של עוד שופט – ומה הלאה?



שמחה ניר, עו”ד
22.05.2014 21:11


הוצתה מכוניתו של עוד שופט – ומה הלאה? - נסר אבו טהה - ייאוש - רצח - התאבדויות - עדי אזר - דורית ביניש - שימוש מניפולטיבי - אמון הציבור - כיפוף ידיים - יושר אינטלקטואלי - נעל - מערכת המשפט - ביקורת עצמית - מבחן אלישבע - ועדת חקירה - שמחה ניר


על הצתת רכבו של השופט נסר אבו-טהה: בסרט הזה כבר היינו לא פעם, ומערכת המשפט מאשימה את הציבור, במקום לבדוק את עצמה *** על הייאוש: מה כואב יותר לשופטים – התאבדות של 19,800 מתדיינים אשר התייאשו מהתקווה לצדק, או פגיעה בשופט אחד, שנעשתה מאותו הייאוש? *** להקים ועדת חקירה לסיבות שהביאו לאובדן אמון הציבור בשופטיו




הוצתה מכוניתו של עוד שופט – ומה
הלאה?


על הצתת רכבו של השופט נסר
אבו-טהה: בסרט הזה כבר היינו לא פעם, ומערכת המשפט מאשימה את הציבור, במקום לבדוק
את עצמה *** על הייאוש: מה כואב יותר לשופטים – התאבדות של 19,800 מתדיינים אשר
התייאשו מהתקווה לצדק, או פגיעה בשופט אחד, שנעשתה מאותו הייאוש? *** להקים ועדת
חקירה לסיבות שהביאו לאובדן אמון הציבור בשופטיו


שמחה ניר, עו”ד


“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא


המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים


ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד


בלילה שבין ה-20 וה-21 למאי 2014 הוצתה מכוניתו של שופט
ביהמ”ש המחוזי בבאר-שבע, נסר אבו-טהה. בסרט הזה היינו כבר פעמים רבות,
רבות עד כדי כך שאיש כבר לא מתרשם, ואפילו לא מתרגש.


בנובמבר אשתקד הוצת ביפו רכבו של קאדי בבית הדין השרעי. הרכב
נשרף כליל וההערכה הייתה אז כי המעשה בוצע על רקע תיק שמנוהל על ידי השופט. 10
ימים לפני כן התפוצץ מטען חבלה
במכוניתו של פרקליט בכיר מפרקליטות מחוז תל אביב, אשר ניהל תיקים פליליים כבדים נגד עבריינים בכירים.


בתגובה על הצתת רכבו של הפרקליט כתבתי אז כי אני
לא מופתע (וגם לא מתרגש)
,
משום שבסרט הזה כבר היינו אלף פעמים ואחת, והדבר
חוזר על עצמו שוב ושוב.


בביטוי הזה השתמש עכשיו גם פיני בדש, ראש המועצה
המקומית עומר, שם גר השופט, וגם הוא אמר “בסרט הייתי כמה
פעמים
“.


הכתובת המזהירה מפני המקרה הבא נמצאת דרך קבע על כל הקירות,
אבל אלה שאמורים לקרוא אותה, ללמוד אותה ולהסיק ממנה את כל המסקנות תוקעים את
ראשם בחול, כמו יענים
.


ומה יש להם לומר לעם היושב בציון? אנחנו נרדוף עד חורמה
את העבריינים, ונכה בהם בכל עוז! נלחם בהם כמו בטרור! לא נשקוט ולא ננוח עד
שיימצאו העבריינים, ויועמדו לדין! שופטי ישראל ימשיכו לשופט את העם משפט צדק
ללא-חת, ושום איום ופגיעה לא ירתיעום!


בלה-בלה-בלה.


תפסתם את רוצחיו של השופט עדי אזר? כן, תפסתם, העמדתם
אותם לדין ודנתם אותם למאסר עולם. יופי.


תפסתם את מי שהשליך נעל בפרצופה של דורית ביניש? כן,
תפסתם, העמדתם אותו לדין ודנתם אותו לשלוש שנות מאסר, אותן, בערעור, הפחתתם
לשנתיים “בלבד”. יופי.


תפסתם את האחרים? חלקם כן, חלקם לא.


ומה יש לכם לומר?


“השופט
נרצח רק משום שהוא שופט!”.


“הנעל
בפרצופה של ביניש היא נעל בפרצופה של מערכת המשפט כולה!”.


יופי, הכל אמת-ויציב, באמת נכון, אבל זה בדיוק מה שאני
מגדיר כשימוש
מניפולטיבי בעובדות-אמת
.


ורק דבר אחד חסר בתוך ים-התשפוכת הזאת: מערכת המשפט
לעולם לא מוכנה לבדוק את עצמה.


לבדוק את עצמה, ולשאול: איך הבאנו על עצמנו את זה. איכן
שגינו, ואיכה כשלנו ברך.


אמון הציבור בשופטיו הוא על הפנים, מידרדר והולך משנה לשנה,
ומה מציעים לנו שופטי ישראל? אחרי
שהם כשלו טוטאלית במבחן אמון הציבור, הם מציעים לנו … להחליף את הציבור
!…


זה לא יעבוד, לפחות משום שלציבור אין תשוקה עזה ובלתי נשלטת
לפנות את מקומו לציבור  אחר, ומשום שציבור
אחר גם אינו בנמצא. מה לעשות, אבל הפטנט הזה לא יעבוד.


על
הייאוש


אדם מגיע לבית המשפט מלא אמונה שייעשה עמו צדק, והוא מתבדה.
קורה.


שופט החפץ באמון הציבור חייב לתת לצד המפסיד הרגשה שהוא,
השופט, אולי טעה, אבל, לפחות, הוא השתדל לעשות צדק. הבעייה היא ששופטים רבים, רבים
מאוד, לא רק שמצפצפים על אמון הציבור, אלא עושים את הכל כדי שהאזרח הפסיד ייצא
בהרגשה רעה, עם טעם מר בפה. שלעולם לא יעז להראות שוב את פרצופו בבית המשפט.


הדוגמה הכי בולטת: כיפופי-הידיים, האיום בהוצאות כבדות.
הדוגמה הכי שכיחה: התעלמות מראיות וטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה אותה השופט
סימן מראש.


אדם שהפסיד, עדיין מקווה שערכאת הערעור תעשה עימו צדק, וגם
שם הוא עתיד לצאת עם טעם מר בפה. אנשים המאמינים בצדקתם יחפשו כל דרך לתקן את
העוול שנגרם להם, לדעתם. ישנם אנשים שחייהם נהרסו, מקור פרנסתם נהרס, ילדיהם
נותקו מהם באכזריות, הם נזרקו מבתיהם ומשפחתם התפוררה – הכל בגלל עוולותיה של מערכת
המשפט, והם עדיין נלחמים על צדקתם.


לכל אדם יש סף-שבירה משלו, שאחריו בא הייאוש.


מה יעשה אדם שהתייאש, ואין לו כבר מה להפסיד?


מיליון אנשים יסתובבו בהרגשה מרה, ויקללו את השופטים רק
בסתר-לבבם.


מאה אלף יפעלו מול הציבור: פעם זה היה במכתבים-למערכת,
שרובם הושלכו לסל, אבל היום האינטרנט זמין לכל, ישנם פורומים לאין-ספור, ישנן
רשתות חברתיות כמו פייסבוק, וגם הקמת אתר פרטי היא דבר שבהישג-יד (במקרים
רבים – גם זה בחינם).


מי שיזדמן לו להשתתף בסקר על אמון הציבור בשופטיו – לא יחמיץ
את ההזדמנות לשפוך החוצה את מה שיש לו בבטן.


מי שיש לו האומץ להסתכן בפלילים, יעבור את הגבול שבין מחאה
מותרת לבין מחאה אסורה: איומים על שופט, או פגיעה פיזית בהם.


ההתגלמות האולטימטיבית של הייאוש תבוא לידי ביטוי באחד משני
הדרכים: התאבדות או רצח שופט.


כ-300 אבות, או בעלים, מתאבדים מדי שנה בגלל האפלייה
המגדרית בבתי המשפט, ולא ידוע כמה מתאבדים מעוולות אחרות שנעשו להם. לצורך הדיון
כאן נניח שהמספר הזה משקף את כל ההתאבדויות בגלל הייאוש ואבדן התקווה
לעשיית צדק במערכת המשפט בישראל.


רצח שופט הוא נדיר ביותר: בינתיים זה קרה לנו פעם אחת ב-66
שנים.


ואם נשקלל את כל אלה במונחי האוכלוסיה הנוכחיים, נלמד כי הסבירות
של רצח שופט היא כסבירות של 19,800 התאבדויות של בעלי-דין אשר נואשו
מעשיית-הצדק.


המשותף לכל אלה הוא אחד: הייאוש.


ומה עושה מערכת המשפט לנוכח פעולות הייאוש? כאשר שופט
נרצח, היא הקימה קול זעקה, וזה ברור ומובן, אבל היא מקימה קולות זעקה גם כאשר
הפגיעות בשופטים הינן קלות יותר – החל מאיומים, המשך בזריקה נעליים וכלה בהצתת
מכוניותיהם של שופטים.


אבל 19,800 התאבדויות – זה לא מזיז להם כהוא-זה.


אז תסלחו לי מאוד, שופטים יקרים: חייהם של 19,800
מתדיינים שווים בעיני “קצת” יותר מחייו של שופט אחד.


יתירה מזאת – אף שופט לא הובא לעבודתו ולכהונתו באזיקים,
ומי שהולך להיות שופט צריך להביא בחשבון שגם אם הוא יהיה אחד מלמ”ד-ו”ו,
חייו בסכנה בגלל שהוא חלק מהמערכת, ומי שיפגע בו יעשה זאת בגלל הייאוש ממערכת
המשפט כולה, ומשום שהוא נבחר כמטרה נוחה וזמינה
(כך, אגב, היה גם רצח השופט
עדי אזר, וגם השופט נסר אבו-טהה אמר שלא היו עליו איומים, ושאין לו שום חשד לקשר
בין הצתת מכוניתו לבין עבודתו השיפוטית).


אבל, בניגוד לשופטים, מי שבא לבית המשפט להתדיין עושה זאת משום
שאין לו ברירה אחרת, וכאשר הוא רואה איך השופטים משתינים עליו, בכל הערכאות, הוא
מגיע לכלל ייאוש.


כה אמרה
דורית ביניש


לדורית ביניש הייתה שורה ארוכה-ארוכה של הסברים לעניין אמון
הציבור בשופטיו, עליהם עמדתי במאמר דורית ביניש ממשיכה לרמות את כל העולם – ובמיוחד את
עצמה
.


זה התחיל בהכחשת השואה: הציבור דווקא כן מאמין בנו, ונגמר
בכך שהציבור אשם, כי המבקרים אותנו לא קוראים את פסקי הדין שלנו… וזה
אומר, כמובן, שאם היו קוראים גם את פסקי הדין שלנו, הם היו נוכחים לדעת כי אנחנו
נחמדים, אנחנו ישרים – מה-זה ישרים! – ובחתירתנו המתמדת והעיקשת לעשיית-הצדק אנחנו
לא משאירים אבן-על-אבן לפני שאנחנו חותמים על כל פסק-דין או החלטה אחרת.


אז לא, ממש לא. אתם לא מפחדים מהגב’
אלישבע
,
שאולי באמת לא קוראת את הפסיקה שלכם, ואת מה שיש לה נגדכם היא
שואבת מהרחוב. אולי היא באה לבית המשפט לתעבורה, הודתה באשמה בחשבה שבכך היא
“גמרה עם זה”, אבל השופט “הכניס לה” פסילה, ולכן, בעיניה,
“כל השופטים זונות”.


אתם מפחדים דווקא מאלה אשר קוראים גם קוראים את הפסיקה
שלכם, ורואים את כל הפגמים שבה – המשפטיים והמוסריים.


אתם מפחדים, למשל, מעו”ד שמחה ניר, אשר עושה
לכם ביקורת מיקרו-כירורגית, מנתח כל פיסקה ולכל משפט, מצליב אותם אלה באלה,
טוחנם זה בזה, עורך לכם ספירת-מלים על כל משפט ופיסקה, ולא משאיר מהפסיקה שלכם
אבן-על-אבן.


ורק תגידו ששמחה ניר לא קורא את הפסיקה שלכם. רק תגידו.


על מה
אין מחלוקת


אין מחלוקת על כך שאמון הציבור בשופטיו נפגע קשות בעשורים
האחרונים.


במאמר על הקריאה להחליף
את הציבור
הראיתי, על סמך סקר
מכון גיאוקרטוגרפיה, כי בין
השנים 1991 ו-2006 שיעור הנותנים בביהמ”ש העליון אמון מוחלט או אמון רב ירד
מ-83 ל-43 אחוז, ושיעור הנותנים בביהמ”ש העליון מעט אמון, או חוסר אמון מוחלט
עלה מ-13 ל-50 אחוז.


אז יכול מאוד להיות, כפי שאני אומר השכם והערב, יכול מאוד
להיות שהציבור הוא אוסף של אידיוטים, נבערים-מדעת, אשר לא יודעים מה טוב עבורם,
ואיזו מערכת-משפט נפלאה יש להם.


יכול מאוד להיות, אבל, מה לעשות, אמון הציבור בשופטיו נבחן
בעיני הציבור, ולא בעיני השופטים עצמם.


להקים
ועדת חקירה!


כדי לשקם את אמון הציבור בשופטיו יש צורך להתחקות אחרי
הסיבות לאבדנו, והדרך הטובה ביותר היא ועדת חקירה ממלכתית. לא שאני מתלהב
מאוד מוועדות החקירה שהיו לנו עד כה, אבל משהו טוב יותר עדיין לא מצאנו.


ועדת החקירה תשמע את הציבור, לא את השופטים, כי להם תמיד יש
אמון בעצמם.


כדי למנוע לחלוטין כל אפשרות של השפעה מצד המערכת, יש
לתקן את חוק ועדות החקירה כך שהרכב הוועדה המוצעת לא ייקבע ע”י נשיא
ביהמ”ש העליון, וגם לא יישבו בה שופטים.


הוועדה הזאת לא תידרש לתת המלצות, הן משום שתיקון המצב הוא
נושא אחר לגמרי, והפזילה אל פרק ההמלצות עשוייה “לזהם” את תהליך החקירה
עצמו, הו משום שכל גוף “ממליץ” חותר לכך שהמלצותיו תתקבלנה ותיושמנה,
ולכן ההמלצות הן לרוב “חלביות” למדי, והן משום שממילא תוקם אחרי כן
“ועדה ליישום ההמלצות”, או “ועדת היגוי”, כך שכדאי מאוד
שוועדת החקירה תחקור, וממצאיה יועמדו בראש ובראשונה לרשות הציבור.


מה לעשות בממצאים האלה – זאת תהייה השאלה שלאחר-מכן.


______________


למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!


אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר
*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא


דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים
איך
נפטרנו מאשר גרוניס





כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר