שביתת המצילים וחוצפתו של מרכז השלטון המקומי

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/33276

קימקא שמחה ניר, עו”ד 11.08.2007 04:58
 

אפשר גם קסדה

 

טענתו הצפוייה של מרכז השלטון המקומי כי שביתת המצילים מסכנת חיי-אדם היא דמגוגיה העושה שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

 

המצילים בחופי הים שובתים במאבק על תנאי עבודתם.

יכול להיות שהם צודקים, ויכול להיות שלא, אבל חופש השביתה נועד להגן גם על זכותם של הלא-צודקים להיאבק על תנאי עבודתם, כשם שחופש הביטוי נועד להגן גם על זכותם של הלא-צודקים להביע את דעתם.

מרכז השלטון המקומי (להלן – מה”ה), המייצג את הרשויות אשר משלמות למצילים את שכרם, מעדיף, כמובן, לכפות על המצילים לעבוד, במקום לשלם להם כפי שהם דורשים, וכיוון שהמצילים פתחו בשביתה, הוא עתר לבית הדין לעבודה, על מנת להוציא צו-מניעה נגד השביתה.

סביר מאוד להניח שבמרכז עתירתו של מה”ה תעמוד הטענה המהוהה שהדבר הוא “בנפשנו”, ואיתו, כמובן, גם החיזוק הסטטיסטי, דהיינו ש”מאז פרוץ השביתה טבעו למוות כך-וכך בני אדם”.

הטיעון הדמגוגי הזה הוא שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, כי הדרישה לצו-המניעה הזה לא באה כדי להגן על חיי-אדם, אלא כדי לאפשר להמונים להשתכשך במי הים, תוך ניצול של כוח-עבודה זול (במקרה הזה – המצילים החדשים).

שלטון אשר רוצה להגן על חיי הבריות מחייב אותם לחבוש קסדות, ואינו שועה לטענתם שאל לו להתערב בענייניהם הפרטיים, אם הם אינם חפצים בכך. הוא גם מטיל עליהם כל מיני הגבלות – כגון הגבלות על מהירות הנסיעה – גם במקומות ובנסיבות בהם הפרט אינו מסכן את הזולת, אלא רק את עצמו.

השאלה אם רשאים השלטונות לשים עצמם אפוטרופסין לענייניו של הפרט, כולל על חייו, חורגת ממסגרתו של המאמר הזה, אשר מטרתו היא אחרת: לדרוש מהשלטונות להיות נאמנים לשיטתם, גם כאשר הדבר אינו נוח להם.

הרחצה בים אינה צורך קיומי. אפשר ללכת לבריכה, אפשר להתקלח בבית, ומי שהפעילות הגופנית חשובה לו, יכול לעשות ג’וגינג ברחובה של עיר, ומשנתעייף יכול הוא להתמקם באחת מכיכרות העיר, לפתוח ת’צידנית, להשביע את נפשו הרעבה, ולהשאיר את האשפה על הדשא בכיכר, במקום על החול אשר בשפת הים לרוב. רצוי, כמובן, שהדבר ייעשה בכיכר הצופה פני העיריה או המועצה המקומית, בשביל האפקט, אבל גם זה אינו צורך קיומי.

שלטון החרד לחייו של האזרח עד כדי חיובו לחבוש קסדה גם כשהוא רוכב על אופניים, צריך, נאמן לשיטתו, לעשות – בין השאר – את אלה:

·לאסור בחוק את הרחצה בחוף כאשר אין בו מציל;

·לחלופין – לחייב את הרוחצים בים לחגור חגורת הצלה כאשר אין מציל בחוף;

·החיוב בחגורת הצלה יכול להועיל גם כאשר יש מציל בחוף, בבחינת גם בחגורה וגם בשלייקעס;

אז נכון שזה יוצר בעיות. זה מצריך להקים את משטרת חופי הרחצה. זה מחייב לרשום אלפי ורבבות דוחות. זה יוצר בעיות זיהוי, כי מי שנכנס למים בהעדר מציל לא תמיד נושא עימו את צער תעודת-הזהות, ומעל לכל – זה יקומם את הציבור, אשר אינו חפץ בהפיכתה של ישראל למדינת-משטרה, בה אפילו הרחצה בים היא עבירת פלילית.

אז עם כל הכבוד לציבור – אותו ניסיתי פעם להחליף, אבל לא נסתייע בידי הדבר – המיוצג על ידי מה”ה, אם הוא חפץ בדבר שאינו צורך קיומי – שיתכבד ויקנה אותו בשוק החופשי, במחירים שבין מוכר-מרצון לבין קונה-מרצון. שיתמקח עם המצילים על שכרם, כאשר הקלף המנצח שלו הוא האיום על המצילים שאם הם לא יסכימו לעבוד לפי תנאיו, הוא לא יילך לים. זה יכול להיות דו-קרב מרתק.

אבל שלא ידבר על קדושת-החיים, כי זאת חוצפה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר