שמיעת משפטים ברציפות – חלום באספמיה, תרופת-אליל

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45369
 
שמחה ניר, עו”ד 17.10.2013 19:26

שמיעת משפטים ברציפות – חלום באספמיה, תרופת-אליל - משרד המשפטים - מנהל בתי המשפט - ציפי לבני - אשר יגורתי - אשר גרוניס - אמון הציבור - ייעול ההליכים - ועדה מייעצת - נשיא ביהמ"ש העליון - משפט רב מפרקי - מיקצי שיפורים - חקר האמת - מאיר שמגר - קניר - אשקוקי - שמחה ניר

מה עושים כאשר קיימת בעייה שלא ניתן לפתור אותה בלי “החלפת דיסקט”? מכנסים “דיון”, מרכיבים “ועדה” או “צוות” אשר לעולם לא יצליחו לפתור את הבעייה, גומרים את הקפה והביסקוויטים – ורצים לספר לחבר’ה ולתקשורת *** מה אעשה אני, כשר המשפטים הבא של מדינת ישראל, כדי לפתור את בעיית התמשכות ההליכים?

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט יקימו “צוות עבודה” במטרה להפעיל כבר בתחילת 2014 את נוהל שמיעת תיקים פליליים ברציפות. כך סיכמו שרת המשפטים ציפי לבני ונשיא ביהמ”ש העליון אשר יגורתי, לבית גרוניס. במקביל, כך סיכמו, “תקודם” הפעלת בתי המשפט במשמרת צהריים.

 

ה”סיכום” הזה בא לאחר דיון בו כל המשתתפים ברכו על הנוהל וציינו שהוא יביא להגברת ההרתעה על העבריינים מצד אחד, ו”להעלאת רמת האמון במערכת המשפט”.

 

מי היו המשתתפים בדיון, מלבד ציפי וגרוניס? בכירי הפרקליטות, המשטרה, הסניגוריה הציבורית והשב”ס.

 

את עורכי-הדין המייצגים נאשמים איש לא סופר, ובאמת מדוע לספור אותם, כאשר אפשר לצוות על עורך-דין להתייצב – בו זמנית – בפני עשרים בתימ”ש שלום ושישה בתימ”ש מחוזיים, ממטולה ועד אילת, ושום בג”ץ לא יתערב, גם אם הדבר נעשה בתיזמור זדוני אשר מטרתו לפגוע בעורך-הדין ובלקוחותיו (הערה: אם הדפדפן שלך רואה כאן עברית הפוכה, נסה להשתמש בדפדפן אחר).

 

מה אמר אשר יגורתי? “יש צורך בשינוי תפיסתי על-מנת להביא לתיקון של דרכי ההתנהלות, שהשתרשו במהלך השנים”.

 

יופי, גרוניס. יש “צורך”… בוודאי שיש צורך ב”שינוי תפיסתי” על מנת “להביא לתיקון”, אבל זה קיים בכל התחומים – לא רק בנהלי שמיעת המשפט, ולא רק בתחום המשפטי, אבל בשביל הפליטה הגאונית הזאת לא צריך להיות נשיא ביהמ”ש העליון, כי כל תלמיד כיתה ד’ של הבצפר העממי יגיד בדיוק את אותו הדבר.

 

ומה אומרת הגאונית ציפי לבני? היא אומרת כי “מהפכה אמיתית” לקיצור הליכים מחייבת “התגייסות של כל הגורמים שהשתתפו בפגישה”.

 

מעניין … אני חשבתי, לתומי, כי מהפכה אמיתית די לה בהתגייסות של חלק מ”הגורמים” שהשתתפו בפגישה, ואם נהיה רציניים יותר – גם של גורמים אשר לא השתתפו בפגישה.

 

לבני הוסיפה: “תהליך חלקי לא יוצר את השינוי שנדרש ושיחזק את אמון הציבור במערכת המשפט כולה. עורכי הדין הפרטיים יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם. צדק זה לא רק הכרעת דין צודקת, אלא הליך קצר, יעיל וראוי”.

 

שוב טכניקת המשפט הרב-מפרקי. שורו-שורו:

 

“תהליך חלקי לא יוצר את השינוי שנדרש …” – אולי כן, ואולי לא, אבל זה נשמע מצויין, מי יעז לקום ולהגיד תהליך חלקי עדיף מלא-כלום, ובואו נתחיל עם מה שיש לנו?

 

“… ושיחזק את אמון הציבור במערכת המשפט כולה” – מה הקשר בין “חלקיות” התהליך לבין “אמון הציבור” (עניין כאוב בפני עצמו)?

 

“עורכי הדין הפרטיים יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם” – אולי כן ואולי לא, אבל כאשר זה חלק “אינטגרלי” מהרב-מפרקי – מי שם לב לכך?

 

“צדק זה לא רק הכרעת דין צודקת, אלא הליך קצר, יעיל וראוי” – יופי ציפי … אני, לתומי, סברתי כי צדק זה אכן לא רק הכרעת דין צודקת, אלא הליך ארוך, מסורבל, ולא ראוי, אבל, איך לומר, שכנעת אותי.

 

ישנה, כמובן, גם בעייה של הליך “קצר ויעיל” אשר אינו “ראוי”, ואינו מביא “הכרעת דין צודקת”, אבל זה כבר אופרה אחרת.

 

גם ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, יש מה לומר: “הוא רואה חשיבות עצומה בשמיעת תיקים פליליים מיום ליום עד סיומם, וזו הדרך היעילה ביותר לנהל משפטים פליליים”, והוא גם הבטיח כי כל “הגורמים הרלוונטיים” יפעלו להביא “למימוש ההחלטה שהתקבלה ולסייע לתהליך הייעול בכל דרך אפשרית” – ממש אמירה קונסטרוקטיבית, שאני לא ממש יודע איך לאכול אותה, ואיך לרדת איתה למכולת.

 

הפנינה שבידיעה ה”חדשותית” הזאת היא – איך לא – הכרזתה של ציפי כי “עורכי הדין הפרטיים יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם” – אמירה לא מפתיעה כאשר עורכי הדין הפרטיים כלל לא הוזמנו להציג את עמדתם.

 

אבל בואו נניח לזה, ו”נזרום” עם הדוברים.

 

בואו ניקח דוגמת-קצה (וממנה נוכל להקיש גם על מקרים פחות קיצוניים): משפט של 10 נאשמים המתנהל בפני הרכב שלושה שופטים, ולהערכת ההרכב שמיעת הראיות תצריך 30 יום, כאשר לאחריהם יתחיל אותו הרכב לשמוע משפט נוסף בהיקף דומה – וחוזר חלילה: שבעה משפטים כאלה “סותמים” את ההרכב לשנה שלמה קדימה, בלי אפשרות אפילו “להכניס סיכה” ליומנם של השופטים.

 

כמובן ששופטינו החרוצים אינם מסיימים את יום עמלם עם תום הדיונים, ואחרי שהם חוזרים ללשכתם הם עוסקים בכתיבת פסקי דין עד השעות הקטנות של הבוקר-שלמחרת, שאז, דשנים ורעננים, יטלו הם את התיקים של היום-שבשער, על מנת להתכונן לדיון הממשמש ובא.

 

אבל זה עו”ד לא הכל, משום שבמקביל לתיקים שהם שומעים פושעי ישראל ממשיכים להזרים להם תיקים חדשים, כך ששמיעתו של התיק הנוסף שהם יקבלו בחודש הראשון תיקבע לאותו החודש בשנה הבאה, “וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף” – כך שביומניהם של השופטים לעולם לא יהיה מקום פנוי.

 

ועכשיו, תארו לעצמכם ששופט אחד מתוך השלושה נופל למשכב, אפילו ליום אחד, והתיק נדחה … למתי? לעוד שנה לפחות – אם הדבר יקרה לפני שיונח על שולחנם תיק נוסף, אותו הם יקבעו לעוד שנה, כך שהדחייה תהיה לשנה וחודש, אם לא יותר.

 

ועדיין אנחנו לא מתחשבים בעורכי-הדין הפרטיים, אשר “יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם”.

 

כעת בואו נניח שהתביעה מגלה שהיא זקוקה למיקצה-שיפורים ומבקשת דחייה: האם שופטינו יגידו לה זב”שך, ומבחינתנו שהנאשמים יזוכו? לא, אין סיכוי לכך. כאשר הנאשם מבקש דחייה למיקצה-שיפורים מצטטים לו את החלטתו של מאיר שמגר בפרשת רוקינשטיין, לאמור “מי ששכח יישא בתוצאות שיכחתו, ולא הציבור יילך עקב-בצד-אגודל אחרי מידת תשומת הלב שהנאשם מקדיש לענייניו-הוא”, אבל כאשר התביעה זקוקה לאותו הדבר ממש, זורקים לחלל האולם את המנטרה “חקר האמת”, מצטטים את פסה”ד בפרשת קניר, ואת עניין האשקוקי, ונותנים לה דחיות בשפע.

 

ומה קורה אם עד התביעה לא מופיע בין באשמת התביעה שלא טרחה להזמין אותו, בין משום שגם הוא חלה, בין משום ש”כבודכם, אנחנו הזמנו את העד, אנחנו לא יודעים מדוע הוא לא הופיע” …?

 

שוב דחייה, אבל זה לא מספק את התביעה, כי סדר העדאתם של העדים חשוב לה ביותר. חשובה לה עדותו של ע”ת 7 לפני עדותו של ע”ת 8, כדי שהיא תוכל לחקור את זה האחרון בהתאם למה שתפיק מקודמו, וכדי שע”ת 7 לא יוכל להיעזר בעדותו של ע”ת 8 על מנת להתאים את עדותו למה שזה האחרון אמר בעדותו.

 

אז דוחים לא רק את עדותו של ע”ת 7, אלא את עדויותיהם של העדים שאחריו, “כולם או מקצתם” – לחודש המקביל בשנה הבאה, אם זה עדיין לא נסתם – וכן הלאה, וכן הלאה …

 

האם מוכנים ה”גורמים” שהשתתפו בדיון (ציפי, גרוניס, בכירי הפרקליטות, המשטרה, הסניגוריה הציבורית והשב”ס) להצהיר כי במקרים כאלה “תיקוב היעילות את ההר”?

 

לא, הם לא הצהירו, וגם לא יצהירו על כך, כי התביעה אינה “עורכי-הדין הפרטיים”, אשר “יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם”. התביעה זה “אנחנו”, התביעה זה “הציבור”.

 

ועדיין, כאמור, אנחנו לא מתחשבים בעורכי-הדין הפרטיים, אשר “יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם”.

 

כעת בואו נניח שאחד מ”עורכי הדין הפרטיים”, המייצג את אחד מעשרת הנאשמים, מת בדרך לבית המשפט, ודבר מותו נודע רק עם פתח הישיבה, מפי המתמחה שלו, אשר היה עימו ברכב, ודאג להודיע למישהו, שיודיע למישהו, שיודיע למישהו, שיודיע לשופטים (המזכירות, מטעמי “ייעול” וכו’, הייתה אומרת לו “תפנה למרכז המידע”, או “תשלח פקס”, אבל, מה לעשות, לרוב המתמחים אין פקס באוטו, ומרכז המידע נפתח רק בשעה 0900?).

 

כמובן שהשופטים לא יכולים להודיע לעו”ד המנוח “הבקשה לדחיית המשפט נדחית. נימוקים בהכרעת הדין”, וזאת משום שרוב עורכי-הדין המנוחים לא יכולים לדחות את מותם, ובוודאי שהם לא יכולים להמתין עד להכרעת-הדין, שהרי דינם כבר הוכרע.

 

אז כיוון שהמנוח כבר לא יכול “לערוך” שום דין, הרי שאין הוא עורך-דין, וממילא גם אין הוא “עורך דין פרטי”, ולכן הכרזת אי-ההתחשבות לא חלה לגביו …

 

אז דחינו את המשפט, וכדי לקבוע תאריך חדש צריך “לפתוח יומנים”, ומה מתגלה אז?

 

מתגלה שלעורכי הדין הפרטיים (“כולם או מקצתם”) כבר יש דיונים בפני שופטים אחרים, בתאריכים הפנויים של אותו ההרכב, ואי אפשר למצוא בשנת-יומן שלמה אפילו תאריך אחד המתאים לכל עורכי הדין – אפילו לא ל”מקצתם”.

 

וזה לא שאנחנו מתחשבים בעורכי-הדין הפרטיים, כי הרי כבר החלטנו שהם “יצטרכו להתאים עצמם ולא שהמערכת תתאים עצמה ללוח הזמנים שלהם”, אלא שכאן המערכת עצמה היא זו הסותמת את יומניהם, ומונעת מהם להופיע בפני ההרכב שלנו בתאריכים הפנויים ביומנו-הוא (בעוד שנה ויותר, כאמור).

 

כעת בואו נניח שעורך-הדין, לשמחתנו, לא ממש מת, אלא רק חולה אנוש, וששופטי ישראל ניחנו במעט – לא הרבה – של שכל ישר ואנושיות מינימלית, והם מתחשבים בו, בניגוד לדעתם של כב’ השרה וכב’ הגרוניס (ובצדק, משום שניהול המשפט הוא בידי בית המשפט, ולא בידי הרשות המבצעת – ששני הכב’ הנ”ל הם חלק ממנה) – שוב הוספנו דחייה.

 

ומה אם העו”ד הוא חולה כמעט-אנוש?

 

כאן יבואו חכמי ה”צוות” שהקימו ה”גורמים” הנ”ל, ויוסיפו “שסתום ביטחון”: בנסיבות מיוחדות/מטעמים/טעמים מיוחדים/טעמים מיוחדים שיירשמו/בלה-בלה-בלה יוכל בית המשפט לדחות את המשפט, לפי שיקול דעתו, בלה-בלה-בלה …

 

וכך הגענו בחזרה בדיוק למצב הקיים, ולנוהל שנקבע ע”י דוריתW  ביניש לפני שלוש-ארבע שנים, ועכשיו מקימים “צוות עבודה” (פעם קראו לזה “וועדה”) במטרה להפעיל כבר בתחילת 2014 את נוהל שמיעת תיקים פליליים ברציפות – ואני שואל מדוע הנוהל הזה לא הופעל עד היום.

 

והתשובה: משום שהוא לא פראקטי, ומשום ששום נוהל אשר יושב על המוסכמות הקיימות לא יוכל לפתור את הבעיות שהצגתי לעיל.

 

אז מה עושים? מכנסים “דיון”, לוגמים קפה ולועסים ביסקוויטים – ורצים לספר לחבר’ה.

 

מה אני, כשר המשפטים, הייתי עושה?

 

כדי להקנות למערכת את הגמישות הדרושה, היא צריכה לעבוד בתת-תפוסה, או ב”אנדר-בוקינג”: שלושה ימי שמיעת משפטים בשבוע, ושלושה ימים בהם השופט יישב בלשכתו, בספריה או אפילו בביתו, ויכתוב החלטות ופסקי דין.

 

ומה יקרה אם שופט חלה, עד לא הופיע, או שהמשפט נדחה מכל סיבה אחרת? במשך שנה ישנם 52 חצאי-שבועות פנויים, ומציאת תאריך מתאים לכל היומנים היא קלה, יחסית.

 

אבל כדי להגיע לתפוסה של 50 אחוז יש להכפיל את מספר השופטים.

 

המחוקק נתן לשר המשפטים את הריבונות לקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש ובבתיהמ”ש המחוזיים, ולשם כך הוא אפילו לא זקוק להסכמת נערי האוצר, ואפילו לא להסכמתו של שר האוצר עצמו. הסמכות הזאת אינה מצב משפטי מעורפל, היא עולה בבירור מלשון החוק, ומטרתה היא להבטיח את עצמאותה של מערכת המשפט.

 

דרשתי זאת מיעקב נאמן-לעצמו כשהיה שר המשפטים – והוא לא טרח לענות לי;

 

דרשתי זאת גם מציפי לבני כאשר היא נכנסה לתפקיד הזה – וגם היא לא טרחה לענות לי;

 

דרשתי מאשר יגורתי לבית גרוניס, עם כניסתו ללשכת נשיא ביהמ”ש העליון, שיילך להפוך שולחנות אצל השר – וגם הוא השתין עלי.

 

דרשתי מיוסף שפירא – שופט לשעבר והיום מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור – שיכפה על ציפי לקבוע את מספר השופטים – וגם הוא גורר רגליים.

 

כולם מתבכיינים ולא עושים שום דבר, אני אכפיל פי ארבע את מספר השופטים כבר ביומי הראשון כשר המשפטיםכפי שאכן התחייבתי).

 

ב”מבחן הקבלה לעבודה” שעשיתי לאשר יגורתי עם כניסתו ללשכת הנשיא הצעתי שורה של פעולות שעשויות להוריד את העומס ולקצר את ההליכים, אבל במקום להתייחס לעניין ברצינות הוא התנה את מתן תשובתו  בכך שאני אגיד לו אם רישיון עריכת הדין שלי בתוקף, כאשר אני לא ייצגתי איש, רק את עצמי. במקום לגלות מנהיגות “נשיאותית” – גרוניס יורה ובוכה.

 

כנראה שגם הוא, גרוניס, כמו דורית ביניש, בשעתה, יותר חשוב לו לשמור את התירוצים להתבכיין במקום לשאת באחריות, ובמקום לעשות משהו מועיל למען העם היושב בציון – להמשיך עם הקשקשנות והבכיינות, בבחינת תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ (שמות ה, ט”ז).

 

אז מה שגרוניס וביניש לא רצו לעשות בביתם-פנימה – אני, כשר המשפטים, אכפה עליהם בדרך של חקיקה.

 

שילמדו קצת מחכמתה של האישה הסינית הזקנה, אשר נקרתה בדרכו של גדוד חיילים אשר רצו לאנסה, והיא אמרה לעצמה: אם אתנגד זה לא יעזור לי, כי הם רבים וחסונים, ולכן עדיף לי להתמסר וליהנות, במקום להתנגד ולסבול.

 

על אגדת המשמרת השנייה

 

כאמור לעיל, חלק מה”סיכום” של הדיון בהשתתפות ה”גורמים” היה “לקדם” את הפעלת בתי המשפט במשמרת צהריים, דהיינו במשמרת השנייה.

 

למשמרת השנייה יש ערך אם מוספים שופטים ורוצים לחסוך את בנייתם של אולמות משפט נוספים, אבל, כאמור, כל ה”גורמים” מקשקשים על הצורך בהוספת שופטים, ובורחים מפני ההוספה הזאת כמו סינדרלה-במהופך, שהנעלים המוצעות לה גדולות מדי – לטעמה או למידותיה.

 

מאידך, אם רוצים להוסיף משמרת שנייה לכל שופט היושב ושומע משפטים במשמרת הראשונה, נשאלת השאלה מתי הוא יכתוב פסקי-דין, וכמה זמן יידרש לסיום תיק, כולל פסק-הדין, אם עבודה במשמרת אחת משמעותה אורך-חיים ממוצע של תיק הוא, נניח, שנה או שנתיים.

 

ובקיצור: גם עניין המשמרת השנייה הוא קשקוש-בלבוש.

 

אגב, אני ממש לא מתרגש מהתנגדותה של לשכת עורכי הדין למשמרת השנייה, על הנימוקים הנלווים אליה: אחרי הצהרים אנחנו מקבלים לקוחות במשרד, עורכות-הדין צריכות לטפל בילדיהן אחרי הצהרים, ולכן המשמרת השנייה תפגע בהן, וכן הלאה: נותנים לכם את זה בחינם, בנוסף למה שהיה לכם עד כה – לא תקבלו את זה? נותנים לכם אפשרות לקיים את המשפט תוך שבוע במקום בעוד שנה – לא תגידו תודה?!

 

חבל על הקפה והביסקוויטים

 

ה”גורמים” המתבכיינים על העומס המוטל על כתפיהם של השופטים, אינם שונים מה”גורמים” בכל מערכת אחרת: כאשר איזו נעל מתחילה ללחוץ, או שהביקורת הציבורית גוברת, מכנסים “דיון”, מקימים ועדה, “צוות עבודה” או “ועדת יישום” להמלצותיה של הוועדה הקודמת, לוגמים קפה ומכרסמים ביסקוויטים – ורצים לספר לחבר’ה. רצים אל התקשורת.

 

ובינתיים – “נחכה להמלצות הוועדה”. תירוץ לא לעשות כלום ולהיראות כמחדשי-חידושים.

 

ללכת בלי, ולהרגיש עם.

 

אצלי, כשר המשפטים, זה לא יקרה.

 

אני לא צריך ועדות מייעצות כתירוץ לגרירת-רגליים, או כתמיכה למה שאני ממילא מתכוון לעשות.

 

אני לא צריך ועדה שתגיד לי כמה שופטים נוספים דרושים למערכת המשפט. אפשר להכפיל, למלא את התקנים ולראות איך היא עובדת, אפשר להכפיל פי אלף, למלא את התקנים בהדרגה, ולעצור את המינויים כאשר הגענו לתיפקוד המניח את הדעת (אני, כאמור, בחרתי בפתרון-ביניים מתון).

 

אני לא צריך ועדה שתייעץ לי אם שופט חייב להתייחס לטענות בעלי הדין, ואם הוא רשאי לבזבז זמן שיפוטי על הערות-אגב.

 

אני לא צריך שלוש ועדות בראשות שופטי תעבורה כדי שיגידו לי אם לאפשר כפירה בכתב בבית המשפט לתעבורה. הייתי בסרט הזה אלפי פעמים, אני יודע מה מניע את שופטי התעבורה ותובעי המשטרה להתנגד לכפירות בכתב, ואני לא אתן למערכת לטרטר את הנאשמים עד שיגידו “כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, מודה אני לפניך (הערה: אם הדפדפן שלך רואה כאן עברית הפוכה, נסה להשתמש בדפדפן אחר). אני אהיה שר המשפטים של הציבור, לא של השופטים, וגם מה שאציע לשופטים – שאיש לפני עוד לא הציע להם – לא יהיה למענם, אלא למען הציבור.

 

אצלי, בהאתר של קימקא, יש למעלה מ-4,000 מאמרים, בהם, להערכתי, לפחות 1,000 העוסקים בכל תחומי המשפט – משנה סדורה כנגד אלף ועדות מייעצות.

 

שאלו את ציפי לבני, שאלו את כל אחד משרי המשפטים בעבר שעדיין חיים, מה דעתו על כל אחת מהסוגיות שאני מדבר עליהן, ויש לי בהן משנה סדורה: אף אחד לא ייתן לכם משנה סדורה.

 

 אני נתתי, אני נותן – ואני אמשיך לתת.

 

ואני לא אתבכיין כתינוק בן-יומו כאשר ראש הממשלה ייתן לי את תיק המשפטים, ולא את תיק הביטחון+החוץ+הדואר היוצא+בריאות הנפש.

 

שאלת-אגב

 

כפי שראינו לעיל, ב”דיון” בו עסקינן שותפו כל גורמי התביעה, ומגורמי ההגנה שותפה רק הסניגוריה הציבורית. מה הסיבה לכך?

 

סיבה אחת אפשרית: כדי ליצור אליבי, שלא יגידו שרק התובעים דעתם נשמעה.

 

סיבה נוספת: אם סניגור ציבורי אחד מת בדרך לבית המשפט, המתמחה שלו יכול לצלצל למקום העבודה שלו, והסניגוריה הציבורית תשלח במקומו עו”ד אחר מהמאגר הגדול שלה – דבר שאינו אפשר במשרד עורכי-הדין המצוי, בוודאי שלא אם יש בו רק עו”ד אחד.

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים איך נפטרנו מאשר גרוניס

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר