הקו ה”מוסרי” של בן-גוריון

הקו ה”מוסרי” של בן-גוריון

מתוך הספר – הדרך לאייר – לשבתי טבת
29.04.2012 09:05
הקו ה"מוסרי" של בן-גוריון


“אך לא פחות מהתועלת המדינית, נחשבה בעיניו השלמות המוסרית של הישוב, שזכתה לימים לתו ‘טוהר הנשק’, דהיינו, נשק המשמש להגנה בלבד. במכתב לווקופ – שחיבר עם שרת – הדגיש, כי לא מתוך חולשה או פחד נמנעו היהודים מקו של גמול, אלא ‘רק מתוך שכנוע מוסרי החדור עמוק’. במליאת הועד הלאומי חשף את שילוב השנים: ‘אין אנו ערבים, ואותנו מודדים בקנה מידה אחר, אתנו יחמירו כחוט השערה… כוחנו בהגנה….'”



ב”ה

 

 

הקו ה”מוסרי” של בן-גוריון,

 

במעשה זה יש כדי “להבאיש את הערבים בעיני דעת הקהל האנגלית והעולמית”

 

… מהמאורעות ידע גם להפיק מכשיר תעמולה חשוב ל”רכישת” דעת-הקהל באנגליה ואהדת הצבא הבריטי החונה בארץ. כבר ביומם הראשון תפס ששיטת המלחמה של הערבים – רצח חסר אבחנה – עשויה לזכות דווקא את הציונות ביתרון חשוב. ביומנו רשם שהרצח ביפו שנעשה בידי המון פרוע, פירושו “מפלה פוליטית עצומה לפוליטיקה הערבית”. במעשה זה יש כדי “להבאיש את הערבים בעיני דעת הקהל האנגלית והעולמית”. מיד ניגש לפתח ולחזק את היתרון הזה. הלווית אחד מקרבנות הטרור, שמשתתפיה פגעו בעוברי אורח ערבים, שניקרו בדרכה, שימשה לו להצגת שכלול נוסף של עיקרון ניצול אסון שיקרא במהרה “נשק ההבלגה”. משמע, היהודים יבליגו על דמם השפוך ויימנעו מטרור נגדי. תגובתם היחידה לטרור הערבי תתבטא בהגנה עצמית ובמידת האפשר בהענשת הפורעים; היהודים יימנעו לחלוטיין מפגיעה בערבים, סתם, “מה שקרה בתל-אביב”, אמר בן-גוריון בכינוס בירושלים, “הכאת ילדים מצחצחי-נעלים, התפרצות לחנות ערבית סגורה – זהו חילול דבר מה קדוש מאד”. בהמשך ציין ארבעה ממרכיבי קו-התגובה שלו בעתיד: השיקול המוסרי, השיקול המדיני, עקרון אל-נקם והישמרות מפרובוקציה. “אני מבין ומרגיש את המרירות הרבה שנשמעת כאן בדברי החברים… אולם, דווקא, מפני חומר המצב עלינו לשמור גם על צלילות מחשבתנו וגם על העיקרים המוסריים והמדיניים המדריכים את פעולה הציונות והישוב… אם אנו נתקפים אין אנו יוצאים מגדר של הגנה עצמית… עלינו לשמור על סביבתנו, שלא נהיה גורם להתלקחות”. כבר ביום פרוץ המאורעות, הבהיר ש”הבלגה” נועדה למנוע היגררות לפרובוקציה, וממילא להסלמה. “אני חושש שאלה שרצחו היום את אנשינו מהמארב, לא רק התנכלו להרוג כמה יהודים, אלא, גם התכוונו לפרובוקציה, רצו לדחוף אותנו לעשות כמוהם ולהפוך ארץ זו לארץ דמים, להם (לערבים) אולי זה נחוץ, הם רוצים שהארץ תהיה במצב של פוגרום פרמננטי”.

לאחר שבעות מספר ביקש בן גוריון מהנהלת הסוכנות היהודית להנחיל לישוב היהודי, בכלל, ול”הגנה” בפרט, את קו התגובה שהשלים וניסח כעמדה רישמית ומחייבת: “עלינו לעשות הכל למען ידע הציבור גם להבא להבליג ולא לצאת מגדרו. אחרת עלול הדבר להביא לידי קטסטרופה בשבילנו”. באותה ישיבה טבע מאין אכסיומה, “כל שפיכות דמים נוספת (שתיגרם על ידי היהודים) רק תביא תועלת פוליטית לערבים ותזיק לנו”.

 

אבל תמיכת חבריו בהנה”ס לא היה בה די. לא קל היה לשכנע את הציבור שיסתפק בהגנה עצמית, כשהדם השפוך זועק לנקם. בן גוריון נזקק למיטב כח השיכנוע שלו, וגם למפלגתו הסביר, בהגיון צונן, כי את מבוקשם יכולים הערבים להשיג “רק על ידי מרד והתקוממות” ואילו היהודים להיפך: “מרד וטרור לא יביאו לכך שאנגליה תסייע להכניס את העם היהודי לארץ ישראל ותהפוך את הארץ לארץ יהודית”. אדרבא, טרור נגדי יהודי רק יגביר את התבערה אשר תמיט “קטסטרופה” על המפעל הציוני. “המעשה שאנו רוצים לעשות מחייב רכישת עזרת האנגלים, המעשה שהערבים רוצים לעשות מחייב מלחמה באנגליה”. מסקנה: מטרות שונות מכתיבות אמצעים שונים..”כלי המלחמה שלנו שונים”, אמר,  בכנס פומבי בתל-אביב ופירט את היש בארסנל הציוני. בצד העמדה החותרת להידברות ולמשא-ומתן עם הערבים העמיד את ה”הבלגה” כנשק של הקו הראשון.

 

אבל, לא פחות מהתועלת המדינית נחשבה בעיניו השלמות המוסרית של הישוב שזכתה לימים לתו “טוהר הנשק”, דהיינו, נשק המשמש להגנה בלבד. במכתב לווקופ, שחיבר עם שרת, הדגיש כי לא מתוך חולשה או פחד נמנעו היהודים מקו של גמול, אלא, “רק מתוך שכנוע מוסרי החדור עמוק”. במליאת הוועד הלאומי חשף את שילוב השנים: “אין אנו ערבים, ואותנו מודדים בקנה מידה אחר, ואתנו יחמירו כחוט השערה… כוחנו בהגנה… וכוח זה יצליח וינחיל נצחון פוליטי אם תדע אנגליה וידע כל העולם שאנו מגינים ולא מתקיפים”, אך, הטיעון בפי מתנגדיו, שהערבים יראו בקו שלו סימן לחולשה ולמורך לב, ויתעודדו ויגבירו את הרצח מהמארב ואת השחתת הרכוש, נפל על אזנים קשובות רבות, וכמוהו הטיעון שלא ניתן לחנך על הבלגה ואפילו על הגנה-עצמית דור של לוחמים נועזים. גם מי שקבלו את הצד המוסרי של הבלגה חששו שבריטניה תוותר לצד התוקפני והאלים. הויכוח על הבלגה בגלגוליה השונים לא חדל, איפוא, אך עם זאת היתה ה”הבלגה” נחלת הישוב והתנועה הציונית, כולה, למעט הרביזיוניסטים והארון הצבאי הלאומי (אצ”ל) שלהם.

 

ביולי, 1938, יכל לבשר למרכז מפא”י: “במלחמה לאומית שהכריזו עלינו הערבים… נקטנו קו הגנה עצמית, וקו זה עמד לנו. לא יכולנו למנוע קרבנות… אבל, מנענו אסון פוליטי, מנענו ערעור עמדתנו”. ואכן, נשק ההבלגה עמד היטב בכל המשימות שלהם נועד. הוא סייע להקהיית הניגוד ולהשארת דלת פתוחה למשא ומתן עם הערבים. הישגו, רכישת דעת קהל אוהדת בבריטניה, תכליתו העיקרית, היה מרשים, וודאי שסייע גם הוא לכך, ששלטונות המנדט חיזקו את כוחות הבטחון היהודיים שבפיקוחם וציידו את הישובים היהודיים בנשק ממחסני הממשלה. וכך הניחו תשתית איתנה לכוח הישוב.

 

 

עד עצם היום הזה, נוקטת “ישראל” בקו ה”מוסרי” של בן-גוריון. היא מבליגה על שחיטת תינוקות, על טבח משפחות שלמות, היא משאירה את הדלת פתוחה לקו ה”מוסרי” של שמעון פרס, ימח שמו וזכרו. וראה, זה פלא! כל העולם מצדד במרצחים, גם זה בהתאם לאותו קו “מוסרי” של הפושעים, בן-גוריון, משה שרת, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, ושאר תמצית חלאת המין האנושי, המעודדת את הרצח, ומכה במגיני העם והארץ. כי ה”ציונות”, היא הענף היהודי של הנאציזם הבינלאומי. כך נוסדה; ממניעים “מוסריים” כנ”ל, הקימו את מדינת גבולות-אושוויץ, ובקו זה היא ממשיכה ותמשיך, אם עם ישראל לא יעשה כמעשה שעושים הערבים ה”מסכנים”, שרק “מפסידים”, על ידי מעשה הרצח-ללא-אבחנה שלהם בעם היהודי, ויתקומם נגד המדינה ה”מוסרית”, שהיודונאצים הקימו. לא היה מעשה רצח, בו לא נקטה “המדינה שבדרך”, כדי לברור לעצמה את ה”מוסריים”, כמותה, כולל, שיתוף פעולה עם הנאצים, כמו היום, כשהכל נזקף ל”זכות” הקמת “מדינה”, או, לזכות “בטחונה”, או, להגנה על הדמוקרטיה הסטלינאצית, שהקימו ה”ציונים”, יש”ו, בארץ ישראל.

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר