ב”ה

                                                                 ירושלים, כ”ח בניסן, התשמ”ט

                                                                               3 במאי, 1989

לעורך שלום,

אכן, אין חדש תחת השמש, דבר לא השתנה מאז “השואה”.

מרדכי וענונו, בגד באחיו, בני עמו, שלושה וחצי מליונים, שרידי שואות רבות, הניצבים כל הזמן בפני סכנת השמדה, בידיהם של מאה ושמונים מליון ערבים. על מעשהו זה זוכה מרדכי וענונו לתמיכה ולאותות הצטיינות ממדינות ומאירגונים. לעומתו, יהונתן פולארד, שעשה להצלתנו, נענש, מעל ומעבר לכל פרופורציה למעשהו, ע”י “ידידתנו הגדולה”, שלא מילאה את חובתה כלפינו ולא הזהירה אותנו מפני הסכנה. אך, בידוע, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה; במקרה זה, על יונתן פולארד, על אביאם סלע ועל מדינת ישראל. יונתן לא זכה לתמיכה ולאותות הצטיינות ממדינות ומארגונים, הוא לא זכה לכך, אף לא ממדינת ישראל. זו הפכה זה כבר ל”נפולת של נמושות”. חייליה, חיילי שוקולד, אזרחיה פוחדים לטייל מעבר לפינת הרחוב, ואויביה חוגגים. והעולם, מעוּדד ע”י הגייס החמישי, הפועל באין מפריע, בכנסת ובתיקשורת, צופה בהנאה ומקדם בהתלהבות את תהליך מחיקתה של מדינת ישראל מן המפה.

חנה אייזנמן