על השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר, משה סובל: תלונה לשר המשפטים ולנתל”ש

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36075

שמחה ניר, עו”ד 02.10.2011 06:38

לא תענה ברעך עד שקר; החוק לא סובל את זה

אמון הציבור במערכת המשפט נמצא כיום בשפל חסר-תקדים – בעיקר משום שהשופטים מרשים לעצמם לעוות את הדין, ביודעין ובמכוון *** השאלה היא: מתי כבר תתעוררו?!


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

שמחה ניר, עו”ד

 

www.quimka.net

 

www.quimka.com

 

quimka@quimka.com

 

2.10.2011

 

לכבוד

 

הפרופ’ יעקב נאמן                                                         מר אליעזר גולדברג

 

שר המשפטים ויו”ר הוועדה לבחירת שופטים                  נציב תלונות הציבור על שופטים

 

משרד המשפטים                                                           משרד המשפטים

 

ירושלים                                                                         ירושלים

 

נכבדי,

 

הנדון:   א. השופטים אליקים רובינשטיין סלים ג’ובראן יורם דנציגר – ביהמ”ש העליון (על”ע  1341+1898/08)

 

ב. השופט משה סובל – ביהמ”ש המחוזי, ירושלים (על”ע 4/08)

 

א.   הקדמה

 

1.             פנייתי זו אל שניכם במקביל אינה “מכתב בתפוצת נאט”ו”, הנשלח בתקווה שמישהו מתוך הנמענים אכן ירים את הכפפה.

 

2.             פנייתי אליכם במקביל נובעת, בראש ובראשונה, מכך שפקידים בלשכות שניכם מגלגלים את הפונה אליהם מלשכה אחת לשנייה, ולהיפך, ואני לא מוכן לשמש עוד כלי משחק בידי הפקידים שלכם.

 

3.             מבחינתי:

 

א.        מוסד נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: נתל”ש, או הנציב) הינו גוף מייעץ בלבד: שר המשפטים רשאי לקבל את המלצותיו של הנציב, או לדחותן, והוא יכול גם לפעול באופן עצמאי, ובכל מקרה – האחריות היא כולה שלו;

 

ב.        חוק נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: חנתל”ש, או החוק) לא גרע כהוא-זה מסמכויותיו של השר, כפי שהיו לו לפני החוק;

 

ג.         מקובלת עלי עמדתם של כל הנציבים עד היום לפיה התאמתו של שופט לתפקידו אינה בסמכותו של הנתל”ש, אבל הבעייה היא שזה לא מקובל על הטייס האוטומטי בלשכת השר – וגם זו הסיבה שאני פונה אליכם במקביל, כדי ש”תריבו ביניכם” מיהו המסמך לעסוק בכגון דא.

 

ד.        הפרשנות של כל הנציבים עד היום לפיה היושר האינטלקטואלי של שופט אינו בתחום סמכותו של הנתל”ש, יחד עם תקופת ההתיישנות הקצרה לפניות אל הנתל”ש (שנה אחת) נותנת יסוד להנחה – שאינה מקובלת עלי, אבל ייתכן שאני טועה – לפיה סמכותו של הנתל”ש יוחדה מלכתחילה לעניינים קטנים בלבד (הופעה באולם באיחור, העדר נימוס וכו’), בעוד שעל עבירות משמעת, כידוע, אין התיישנות, ואיש לא יעז לטעון כי העדר יושר אינטלקטואלי במתן החלטה אינו מהווה עבירת-משמעת.

 

4.             לאור האמור לעיל, אני משאיר לשניכם להחליט מה מכל תלונותי היום הינה בסמכותו של מי, כאשר נקודת המוצא שלי היא שבתלונות אלה זו אין דבר החורג מסך-כל הסמכויות של שניכם.

 

ב.    על העקרונות להם אני טוען: גבול הטעות הלגיטימית, חריצות, תום לב במלאכת השפיטה

 

5.             אין מחלוקת על כך שלשופט מותר לטעות.

 

6.             אהרן ברק גורס כי שיקול-הדעת השיפוטי מתבטא בבחירה בין כמה אפשרויות לגיטימיות, וזה בהחלט מקובל עלי, אבל השאלה היא, כמובן, מהו גבול הלגיטימית של הטעות, ומהו דינה של טעות שלא בתום-לב.

 

7.             טלו, למשל, שופט שעושה טעויות חשבוניות, וכולן – בין למטה בין למעלה – תמיד לטובת צד מסויים (נניח: חברת הביטוח). תארו לעצמכם שהשופט הזה נושא באמתחתו גם תואר ד”ר למתימטיקה, והטעויות הם כאלה שגם תלמיד כיתה א’ לא היה עושה אותן.

 

ברור שהשופט, במקרה כזה, עבר את גבול הטעות הלגיטימית.

 

8.             מעבר לכך, מוטלת על השופט גם החובה לפעול בתום-לב, בחריצות ובשקידה. כך, למשל, אם השופט מכריע את הדין בהטלת-מטבע, העובדה שהמטבע נפלה על הצד הנכון לא תעזור לו ולא תמרק את חטאו.

 

9.             מעבר לכך, השופט חייב בכבודם של בעלי הדין, גם כאשר הוא אינו מקבל את טענותיהם.

 

ג.     תשובה לטענות הצפויות לעניין ה”סגנון” שלי

 

10.        מוכרת-עד-לזרא היא התופעה שכאשר אין תשובה עניינית לטענותיו של אדם, משתלחים ב”סגנון” שלו, ואני חוויתי אותה על בשרי-שלי, כהנה וכהנה.

 

11.        כמי שחזה את התופעה הזאת על בשרו, אני אזהר הפעם, ולא אחרוג מסגנונם של שופטי ישראל, עם שופטי ביהמ”ש העליון בראשם.

 

12.        כך, למשל, כאשר השופטים משתמשים בביטוי “אבי אבות הטומאה”, אני לא אקל עם עצמי, ולא אשתמש בביטויים קשים יותר.

 

13.        או, למשל, הביטוי “חלאות אדם”: אין ספק שהביטוי הזה הוא גירסה מרוככת של אבי אבות הטומאה, ומי שיש לו ספקות בלגיטימיות של הביטוי הזה, מוזמן לקרוא את המאמר חלאות-אדם או סתם “טועי-דרך” – סיכום: על הלגיטימיות של הביטוי “חלאת-אדם” בשיח הציבורי.

 

כמובן שאני אשתמש בביטויים האלה בצורה הזהירה ביותר, אבל שופט אשר ביודעין מעוות את הדין – ולא סתם “טועה” – הביטוי “חלאת אדם” כבר “קטן עליו”.

 

14.        “משקר במצח נחושה”: כמה פעמים הביטוי הזה – ב”סגנון” הזה, כמובן – מופיע בפסיקה? מאות אם לא אלפים, כולל בפסיקה של ביהמ”ש העליון.

 

15.        למרות שהסגנון של שופטי ישראל אינו זקוק להגנתי, אתן דוגמה המראה עד כמה הביטוי “משקר במצח נחושה” הוא “כשר למהדרין”.

 

קחו, למשל, את הדוגמה שהבאתי למעלה: השופט שעושה טעויות חשבוניות שכולן לטובת צד אחד בלבד, כאשר הוא נושא באמתחתו את התואר ד”ר למתימטיקה, וה”טעויות” הן כאלה שאפילו תלמיד כיתה א’ לא היה עושה אותן.

 

תארו לעצמכם שהשופט “מסביר” את ה”טעויות” בכך ש”החתול דרך לו על המקלדת”, אבל …

 

א.        לשופט הזה אין חתול, והוא בכלל שונא חתולים ושאר בעלי חיים;

 

ב.        לשופט הזה אין מחשב, וממילא גם אין לו מקלדת, והוא גם לא יודע להשתמש במחשב;

 

ג.         כיוון שהשופט לא משתמש במחשב, הוא כותב את החלטותיו בכתב-ידו, ומוסר אותן לקלדנית;

 

ד.        ה”טעויות” האלה מופיעות בכתב-ידו המקורי של השופט, המוצג לפנינו, ואינו מוכחש;

 

ה.       הקלדנית מעידה על כך שהיא העמידה את השופט על טעויותיו, והוא היסה אותה באמרו זה לא עניינך, תקלידי כמו שכתוב!

 

16.        נו, ואם הסיפור על החתול אינו שקר במצח נחושה, לא ידעתי שקר במצח נחושה מהו.

 

17.        ודוק: ייתכן שהשופט, בתירוצו על החתול, סבל מהזיות, ותיאר דברים מדמיונו החולני. במקרה כזה הוא לא “שיקר”, כי הוא תיאר את האמת בה הוא האמין באותו הרגע, אבל זו שאלה של עובדות, לא של “סגנון”!

 

18.        מכל מקום, אם תעירו לי על הסגנון, אני אציף אתכם בתלונות על ה”סגנון” של שופטים אין-ספור, המתבטאים בסגנון “בוטה” משלי.

 

19.        ועוד הערה – על הביטוי “אידיוט” או “אידיוטי:

 

הביטוי הזה הוא אמנם ביטוי קשה, אבל אינו “מילת גנאי”. בתחום המדעי הוא מתייחס למי שמנת-המשכל שלו היא 60, אבל בחיי היום-יום הוא משמש בהשאלה, מטאפורה, והכוונה היא למי שמגלה חוסר הבנה מעל לנסבל ביחס למצופה מאדם בהשכלתו, במעמדו, וכו’.

 

טלו, למשל, את חבר הקונגרס האמריקאי Hank Johnson, אשר בדיון על הצבתם באי גואם של 8,000 חיילי מארינס, יחד עם בני משפחותיהם, שאל הוא את האדמירל שהציג את הנושא אם אין חשש שהאי ייטה על צידו ויתהפך על גבו (“tip-over and capsize”) מאיכלוס-היתר הזה …

 

כן, אם ילד בן שש ישאל את השאלה הזאת, אפשר לייחס לו בורות, וכו’, אבל אם חבר הכנסת או שופט שואל שאלה כזאת אפשר בהחלט לומר שהוא אידיוט.

 

בהשאלה, כמובן.

 

ודוק: ייתכן מאוד שאני טועה גם כאן, ואכן קיים החשש שהאי גואם ייטה על צידו ויתהפך על גבו, אבל במקרה הזה אני הוא האידיוט, ולא חבר הקונגרס האנק ג’ונסון – ובכל מקרה השאלה מיהו האידיוט ומי החכם אינה שאלה של “סגנון” אלא של תוכן.

 

20.        ואחר כל ההקדמות האלה – הרי תלונתי הכפולה, לגופה.

 

ד.    המשותף לשתי התלונות

 

21.        בשני המקרים (נפרדים) הועמדתי לדין משמעתי בביה”ד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב.

 

22.        בשני המקרים טענתי כי לביה”ד אין סמכות מקומית, משום שאני רשום במחוז הצפון של הלשכה.

 

23.        כדי לבסס את הטענה הזאת דרשתי שבית הדין ישמע ראיות לעניין מחוז הרישום, וב”כ הקובל היה מוכן אף הוא להביא את ראיותיו, אבל שני ההרכבים – כל אחד מנימוק חסר-שחר מחברו, בהם אדבר להלן – התחמקו מלשמוע ראיות, והמשיכו בדיון כאילו יש להם סמכות מקומית.

 

24.        אציין עוד כי בשני המקרים לא הייתה מחלוקת על כך שבשנת 2003 נרשמתי במחוז הצפון, כך שנטל הראייה לכל שינוי היה על הקובל, ואני לא הייתי צריך להוכיח דבר – זולת להביא ראיות-הזמה אם היה צורך בכך.

 

25.        בערעורי לביה”ד הארצי כללתי גם את הטענה בדבר חוסר הסמכות המקומית, אולם שני הרכבים שונים דחו את הערעורים בהנמקת “נחה דעתנו” הידועה לשמצה, ללא התייחסות כלשהי לטענת חוסר הסמכות.

 

26.        על הראשון משני פסקי הדין של ביה”ד הארצי ערערתי לביהמ”ש העליון, ואילו על השני ערערתי לביהמ”ש המחוזי בירושלים, לאור התיקון לחוק הלשכה, אשר התקבל בין-לבין.

 

שני הערעורים היו ערעורים-שבזכות.

 

27.        מלכתחילה, כדרכם של מערערים, הרחבתי את היריעה, בכל אחד מהערעורים, לכל כיוון אפשרי, אולי, בהכירי את התופעה ששופטים נוטים “לשכוח” נקודות מסויימות – בבחינת מרוב יער לא רואים את העצים – נטלתי סיכון, ערב הדיון בערעורים, והודעתי על צמצומו של כל ערעור לנקודה אחת בלבד: ההחלטה בעניין הסמכות, והעובדה שכל אחת מהערכאות לא שמעה ראיות לעניין הסמכות המקומית.

 

28.        אוסיף ואציין כי אני לא ביקשתי לזכות באור מן ההפקר. ביקשתי רק להחזיר את שני התיקים לערכאה הדיונית, על מנת שזו תשמע ראיות וטענות, לעניין הסמכות המקומית, ותחליט בהתאם – לטוב או לרע.

 

29.        אבל כל זה לא עזר, כי כל ארבעת השופטים, בשני ההרכבים, החליטו מראש על התוצאה, כפי שאראה בהמשך.

 

ה.   המתחם הלגיטימי של אפשרויות ההחלטה

 

30.        אפתח ברוח דבריו (שהובאו לעיל) של נשיא ביהמ”ש העליון בשעתו, אהרן ברק, לעניין הבחירה בין אפשרויות לגיטימיות.

 

31.        כאשר הטענה היא שהערכאה הדיונית החליטה כפי שהחליטה בלי לשמוע את הראיות הדרושות, האפשרויות הלגיטימיות – נכונות או שגויות – העומדות לפני ערכאת הערעור הן אלה:

 

א.        לקבוע שהערכאה הדיונית לא הייתה צריכה לשמוע ראיות כדי לתת את ההחלטה;

 

ב.        לקבוע שהערכאה הדיונית הייתה צריכה לשמוע ראיות כדי לתת את ההחלטה, ומשלא עשתה כן יש לזכות את הנאשם (אם הוא זה שנפגע מההחלטה, ועליה הוא ערער);

 

ג.         לקבוע שהערכאה הדיונית הייתה צריכה לשמוע ראיות כדי לתת את ההחלטה, ומשלא עשתה כן יש להחזיר אליה את התיק, כדי שתשלים את גביית הראיות;

 

ד.        לקבוע שהערכאה הדיונית הייתה צריכה לשמוע ראיות כדי לתת את ההחלטה, ומשלא עשתה כן תשמע ערכאת הערעור עצמה את אותן הראיות.

 

32.        במיוחד אמורים הדברים כאשר מדובר בגביית ראיות הנוגעות לעצם סמכותה של הערכאה הדיונית, שהרי אם סמכותה תלוייה בעובדה מסויימת, ועובדה זו לא הוכחה, כל הדיון בהמשך תלוי על בלימה.

 

33.        בשני המקרים דנן שני ההרכבים הנילונים לא אימצו את החלטתה של הערכאה הדיונית, כי הם לא רצו לעשות מעצמם צחוק – הכל כפי שנראה  בהמשך – אבל כיוון שהם סימנו מראש את המטרה, הם חתרו אליה בדרך לא-לגיטימית ובחוסר תום-לב – ועל כך אני מלין.

 

34.        כעת אדון בכל אחד משני המקרים בנפרד, לאור ההבדל הקטן שביניהם.

 

ו.       הערעור שנדון בביהמ”ש העליון בפני השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר – על”ע  1341+1898/08

 

35.        בתיק הזה דחתה הערכאה הדיונית – ביה”ד המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו – את טענת חוסר הסמכות המקומית בנימוק המשונה – ואני נזהר בלשוני, כדי לחסוך אותה להמשך – לפיו טענת חוסר סמכות אין להעלות בפניו, אלא בהליך של “שינוי מקום הדיון” – הידוע במקומותינו כ-change of venue – לפי סעיף בחוק הלשכה, המקביל לסע’ 78 לוק בתי המשפט.

 

ודוק: ביה”ד לא קבע שיש לו סמכות, אלא רק שאין לו סמכות לבדוק את שאלת סמכותו-הוא.

 

מעניין מה היה אומר על כך השופט משה סובל (השוו, לעניין זה להלן, בפרק הנוגע לתלונתי נגדו), כי את זה בדיוק טענתי גם בהליך שהיה בפניו, וגם בהליך על”ע נשוא פרק זה לתלונתי.

 

36.        כאמור לעיל, ביה”ד הארצי, בערעור, לא נתן דעתו לעניין הזה, ועובר לדיון בבית המשפט העליון צמצמתי את ערעורי לנקודה הזאת בלבד: חובתה של הערכאה הדיונית לדיון בכל טענה הנוגעת לסמכותה – לשמוע ראיות, אם היא נדרשת, ולהחליט על פי הראיות.

 

37.        השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, אשר דנו בערעור הזה, לא יכלו להרשות לעצמם לאמץ את ההחלטה הזאת – ולא רק משום שהיא חסרת-שחר ומנוגדת לכל מושכלות-היסוד (כולל אלה שאוזכרו ע”י השופט משה סובל, כאשר הוא רצה להציג אותי כאידיוט – ראו להלן).

 

הם לא יכלו להרשות לעצמם לאמץ את ההחלטה, גם משום שבכך הם היו גורמים להצפתו של נשיא ביהמ”ש העליון במאות – אם לא אלפי – בקשות להעברת הדיון, מדי יום ביומו.

 

38.        כיוון שהשופטים לא יכלו לתמוך בהחלטה, לא נותרה להם שום ברירה לגיטימית, אלא להחזיר את התיק לערכאה הדיונית, על מנם שזו תשמע ראיות וטענות, ותחליט לגופו של עניין אם היא מוסמכת לדון בתיק – אם לאו.

 

39.        אבל השופטים הנכבדים טמנו את ראשם בחול, ואמרו כהאי לישנא (ההדגשה לא במקור):

 

כרקע להכרעה בערעור לעניין הסמכות המקומית נזכיר, כי בפתיחת הדיון בבית הדין המשמעתי בתל אביב העלה המערער טענת חוסר סמכות מקומית, וזו נדחתה (בהחלטה שאינה לפנינו).

 

40.        ובכך השופטים שיקרו במצח נחושה, משום שההחלטה נמצאת בעמ’ 18 לפרוטוקול ביה”ד קמא.

 

41.        מעניין על סמך מה הם קבוע כי הטענה “נדחתה”, כאשר – אם אכן ההחלטה “לא הייתה לפניהם” – המידע היחיד אשר היה לפניהם היה טענתי לפיה ביה”ד המשמעתי נמנע מלהחליט בעניין סמכותו-הוא.

 

42.        האם ניתן לומר שהשופטים לא “שיקרו במצח נחושה” אלא רק “טעו” (כפי שמותר לו, לשופט, ככל בן-תמותה)?

 

אומר מיד: אם באמת טחו עיניהם מראות, מדוע הם לא ביקשו ממני, או מבא כוחי, להפנות אותם אל המקום בו היא נמצאת, ו/או להציג בפניהם העתק מההחלטה?

 

והתשובה לשאלה הזאת היא: לפי הפסיקה עצימת-עיניים כמוה כידיעה-ממש, וממילא ההצהרה כי ההחלטה “אינה לפנינו” הינה אמירת אי-אמת ביודעין – כלומר שקר במצח נחושה, אם נשתמש בסגנונם של שופטי ישראל עצמם.

 

אבל גם אם נלך לקראתם עד קצה גבול היכולת – רשלנות רבתי בוודאי שהייתה שם.

 

43.        הוכחה חד-משמעית לכך שהשופטים לא “טעו” אלא ממש שיקרו במצח נחושה נמצא בהתעלמותם מהבקשה שהגשתי בטרם קם בית המשפט מכסאו“.

 

בבקשה זו הפניתי את שופטים אל אותו עמ’ 18, בו מצויה ההחלטה, ועמדתי על מספר חוסרים, טעויות והמצאות חסרות-שחר אשר, להבנתי המשפטית, מהווים עילה לבקשה כזאת.

 

ומה החליטו השופטים הנכבדים? הם התעלמו כליל מהבקשה, כאילו לא הייתה כלל ועיקר.

 

44.        כיוון שהשופטים התעלמו מהבקשה (ואפילו החלטה טכנית לא נתנו בה), הגשתי להם בקשה לפסול את עצמם. בבקשה זו, המדברת בעד עצמה, אמרתי, בין השאר:

 

“בחתירתכם אל התוצאה אותה סימנתם מראש אתם רואים דברים אשר לא היו ולא נבראו, ולא רואים את מה שנמצא ממש מתחת לאפכם – גם כאשר מאירים אותו לכם באור נגוהות“,

 

וכן עמדתי על “המצאות האד-פרסונם” שלהם, כנגד עו”ד שמחה ניר.

 

לא ארחיב עוד, כי הבקשה, כאמור, מדברת בעד עצמה, והיא עומדת לעיונכם.

 

ומה החליטו השופטים הנכבדים, ביום 18.11.2011?

 

לא ראינו את הבקשה ראויה לתגובה.

 

6 מלים אשר לא אומרות דבר, על בקשה מפורטת ביותר, המונה 6315 מלים!

 

ועם כל הכבוד, בקשה המוגשת לבית המשפט אינה עניין ל”תגובה”, אלא להחלטה.

 

ועם כל הכבוד, בקשה המוגשת לבית המשפט אפשר לקבל, ואפשר לדחות, ואם דוחים אותה, יש לנמק זאת – במיוחד כאשר מדובר בבקשה לפסלות שופטים, בה אפשרויות הערעור הן מצומצמות ביותר.

 

45.        כל אלה מעידים על מצפונם הרע של השופטים האלה, ויש בהם יותר מאשר הודאה בכך שהם אכן ראו את ההחלטה שבעמ’ 18, ושיקרו במצח נחושה באמרם שהיא “אינה לפנינו”.

 

46.        נו, ונניח שההחלטה “אינה לפנינו” – אז מה כן “לפנינו”? לא כלום! לא כלום משום שלא היו שום ראיות לעניין הסמכות.

 

47.        ומה עושים אם אין ראיות, ויש מטרה אשר סומנה מראש? ממציאים את מה שרוצים שיהיה בנמצא!

 

48.        אומר השופט רובינשטיין (ההדגשה שלי), והאחרים מסכימים איתו:

 

בכל הנוגע למישור הראשון (לעניין חוסר הסמכות, לגופה – ש’ נ’) יש לזכור, כי במועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב – ומכאן, כי בית הדין המשמעתי במחוז תל אביב היה מוסמך לדון בה (סעיף 64(א) לחוק הלשכה).

 

ואני שואל איך “יש לזכור” כאשר לא הובאה כל ראייה בנושא הזה?

 

49.        השופטים הנכבדים מגניבים – כן, מגניבים! – את הכרעת-הדין שבאותו התיק, אבל אם לבית הדין לא הייתה הסמכות, גם הכרעת-הדין ניתנה ללא סמכות, וממילא היא לא יכולה לשמש נקודה ארכימדית לעצמה.

 

ובמלים אחרות: טריבונל חסר-סמכות אינו יכול להסמיך את עצמו על ידי החלטה המסמיכה את עצמו!

 

50.        לא, זה לא “ויכוח” עם פסק דינו של בית המשפט העליון, או “ערעור” עליו, בפני הגורמים הממונים על התנהגותם של השופטים.

 

אם השופטים היו אומרים כי ההחלטה שבעמ’ 18 אכן נכונה – היה בכך עילה לעתירה לדיון נוסף, או לויכוח ציבורי, אבל כיוון שהם לא אידיוטים הם לא יכלו לתמוך בהחלטה האידיוטית – כן, אידיוטית!!! – אשר בעמ’ 18, ולכן הם שיקרו במצח נחושה – כן, שיקרו במצח נחושה!!! – באמרם שהיא “אינה לפנינו”.

 

ואחרי שהם אמרו שהיא “אינה לפנינו” – הכל פתוח.

 

51.        מעניין איך מה שיש “לזכור” מצוץ מהאצבע, ומגוייס בהעדר ראיות, ובמקום ראיות.

 

אם, כפי שראינו לעיל, “יש לזכור” כי במועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (למרות שאין כל ראיות לכך!), בא ההמשך ודולה מתוך ה”זיכרון” של השופטים “פנינים נוספות” (גם כאן ההדגשה שלי):

 

כזכור, המערער עצמו אינו מערער על הכרעה זו …

 

ואני שואל איך אפשר לשקר במצח נחושה, ולומר שאני “לא מערער” על ההכרעה, כאשר אני תוקף את עצם הסמכות לתיתה?

 

ואני מקשה עוד יותר: באיזו זכות מענישים אותי על כך שצמצמתי את הערעור לנקודה אחת בלבד – ההחלטה שבעמ’ 18, על ההשלכה שלה – כאשר אני מסתכן בכך שאם טענתי בעניין הזה נופלת, ממילא נופל כל הערעור, בלי צורך להיכנס לכל ההתפלספות הארכנית, הגוזלת זמן רב מהזמן השיפוטי העומד לרשות הציבור?

 

52.        נו, ואחרי שמוצצים מהאצבע את ה”כזכור” שאינו “זכור” לאף אחד, גם לו לשופטים עצמם, מה פשוט מאשר להוסיף ולמצוץ מהאצבע את ההמשך ה”טבעי”:

 

– וכיצד יכול הוא לטעון לחוסר סמכות מקומית, שעה שקיימת קביעה שיפוטית חלוטה לפיה הרישום במחוז חיפה (שמאז תוקן) היה שלא כדין?

 

עם כל הכבוד, האם השופטים האלה עד כדי כך נבערים-מדעת שהם באמת לא יודעים כי החלטה שיפוטית הנידונה בערעור אינה יכולה להוות “מעשה בית דין” לטובת עצמה?!

 

ובכלל, כאשר ניתנה ההחלטה שבעמ’ 18 – ההחלטה המטומטמת לפיה טענת חוסר-סמכות יש להעלות בהליכי change of venue, ולא בפני הטריבונל הדן בעניין – אותה ה”קביעה” – “חלוטה” או לא “חלוטה” – טרם באה לעולם, וממילא היא לא יכלה לשמש בסיס לשום דבר שבעולם.

 

ועם כל הכבוד, איפה יש לנו קביעה שיפוטית “חלוטה”, כאשר כאשר דנים בערעור על אותה ה”קביעה”, ותוקפים את עצם הסמכות לתיתה?!

 

ועם כל הכבוד, איפה יש לנו “קביעה” – “חלוטה” או לא “חלוטה” – שהרישום “מאז תוקן”?

 

והאם יש לנו שמץ של ראייה, או “קביעה” מתי הוא תוקן?!

 

53.        אומר השופט אליקים רובינשטיין, בהסכמת חבריו:

 

לשיטת המערער העברתו ממחוז חיפה למחוז תל אביב היתה שלא כדין – אך לדעתי בנסיבות אין לייחס משקל לטענה זו. ראשית, כיון שכל עוד רשום המערער במחוז תל אביב, וכל עוד לא שונה הרישום – מוסמך היה בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב לדון בעניינו.

 

ועם כל הכבוד, איפה בכלל הזכרתי את מחוז חיפה, כאשר הפעם האחרונה שהייתי רשום באותו המחוז הייתה בשנות השמונים של המאה שעברה?

 

אבל זה עוד לא הכל: אם, “בנסיבות”, “אין לייחס משקל לטענה (לפיה העברתי ממחוז חיפה למחוז תל אביב היתה שלא כדין – ש’) … “כיון שכל עוד רשום המערער במחוז תל אביב, וכל עוד לא שונה הרישום – מוסמך היה בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב לדון בעניינו”, אבל אם אי-חוקיות הרישום אינה רלוואנטית, והעיקר שהוא קיים, מדוע אי-חוקיות הרישום שלי במחוז האחר היא כן רלוואנטית?!

 

54.        וכאשר אני משיג על עצם הסמכות לתת את ההחלטה, לשם מה ה”תוספת” האומרת כי –

 

גם אילו השיג המערער על הכרעת בית הדין המשמעתי המחוזי בעניין זה, היתה זו השגה על ממצאי עובדה שנקבעו “על פי הראיות” (כלשון בית הדין) ובכגון אלה אין דרכה של ערכאה זו להתערב,

 

אם לא כדי “לעבות” את האפס-ואין? מי בכלל השיג על מימצא כלשהו? לשם מה להרבות בהערות-אגב, כאשר העומס בבתי המשפט מרקיע-שחקים, אם לא כדי לחפות על חולשתו של פסק הדין?!

 

55.        כאמור לעיל, נאמר בפסק הדין:

 

ח.     בכל הנוגע למישור הראשון (לעניין חוסר הסמכות, לגופה – ש’ נ’) יש לזכור, כי במועד הגשת הקובלנה היה המערער רשום כחבר לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב – ומכאן, כי בית הדין המשמעתי במחוז תל אביב היה מוסמך לדון בה (סעיף 64(א) לחוק הלשכה).

 

חבל רק שהשופטים מתעלמים מאותו החלק שבסע’ 64(א), אותו הם יזכירו לאחר מכן, כאשר יהיה להם נוח לעשות כן:

 

לא למותר להזכיר, כי סעיף 64(א) סיפא לחוק הלשכה מורה: “הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה במחוז שבו רשום עורך הדין… ימשיכו בהליכים באותו מחוז, אף אם בינתיים נרשם עורך הדין במחוז אחר”.

 

נו, ומדוע במקום אחד הם מדברים על הרישום במחוז תל-אביב “במועד הגשת הקובלנה”, ואילו במקום אחר הם מדברים על המועד בו “הוחל בהליכים שלפני הגשת הקובלנה”, ומכאן הם נותנים להבין כי הרישום שונה אחרי ש”הוחל בהליכים שלפני הגשת הקובלנה”?

 

כי כך נוח להם לבלבל את הקורא את פסק-הדין!

 

56.        השופטים הרי היו מודעים לכל האמור לעיל – מי שהגיע לביהמ”ש העליון אי אפשר לומר עליו שהוא מטומטם – והם מבינים שזה לא ממש יעבוד, אז הם הולכים בשיטת ה“גם בחגורה וגם בשלייקעס”. באשר למישור השני הם אומרים:

 

ט.      מעבר לצורך אוסיף, כי גם אילו היה ממש בטענה לגבי חוסר סמכות מקומית, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה האמורה. בניגוד לחוסר סמכות עניינית, חוסר סמכות מקומית נתפס כפגם “טכני” …

 

ואני שואל מה הקשר. האם הכוונה היא הורדת גרזן על כל נושא הסמכות המקומית, ומתן דרור לכל הפקרות, בה כל בית משפט או בית דין ייטול לעצמו סמכות, בלי שהנטילה הזאת תהייה כפופה לביקורת ערעורית? לא, את זה הם לא אומרים.

 

ודוק: אם היה כאן מצב בו טענת חוסר סמכות מקומית נדחתה, והנאשם/הנתבע ניהל את הגנתו גם לגופו של עניין, אפשר היה לטעון כי מדובר בפגם “טכני”, וכי “לא נגרם לו כל עיוות דין”, אבל אם הטוען הולך בתלם ההלכה הפסוקה, ונוטש את שדה המערכה כדי לשמור את טענת חוסר הסמכות “נטו”, ולא להילכד בשום “הסכמה” – אמיתית או מדומה – מה ההבדל אם זה “טכני” או לא “טכני”?

 

השופטים מרגישים שגם זה לא משכנע, ולכן הם מוצצים מהאצבע המצאה חדשה, מלווה בשלל אסמכתאות שאינן שנויות-במחלוקת, כדי לסמא את עינינו לבל נראה שאין קשר בין הנדון לראייה:

 

י.        ויתר על כן: כידוע, בית משפט זה החיל דוקטרינה של בטלות יחסית … “לא כל פגם משפטי שנפל בהליך הפלילי מוביל לביטול פסק דין, אלא אך פגם כזה שגרם לנאשם עיוות דין” …

 

והשאלה היא מה לדוקטרינת הבטלות היחסית ולתקיפה עקיפה?

 

57.        פסק-הדין המפורסם בעניין עינת הראל, שהוא, במידה רבה, האורים-ותומים לדוקטרינת הבטלות היחסית, אומר לנו במפורש: יש לכם טענה לפגם בהליכים – חוסר סמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי וכו’ – אל תנהגו כבעבר, בדרך התקיפה העקיפה, אלא רק בדרך התקיפה הישירה, הערעורית.

 

פסיקה נוספת אומרת שאם בעל-דין “התמסר” לבית משפט חסר-סמכות, וניהל את הגנתו גם לגופו של עניין, הוא יצטרך להראות, בערעור, כי הפגם של חוסר הסמכות הביא בכנפיו גם עיוות-דין.

 

המסקנה, לפי הפסיקה בכללותה: אם אתה משוכנע בטענת חוסר-הסמכות, וזו נדחתה – קח סיכון, ותר על זכותך להתגונן, וחכה לערעור, שם תעלה את הטענה הזאת “נטו”, ואיש לא יוכל לטעון כי “לא נגרם לך עיוות דין”, כי בשלב הזה שאלת עיוות-הדין עדיין לא רלוואנטית.

 

זה בדיוק מה שעשיתי, אבל הם סגרו לי גם את דרך התקיפה הישירה.

 

ודוק: אם הם היו פוסקים הלכה חדשה, לפיה טענת חוסר סמכות – מקומית או אחרת – אינה נושא לא לתקיפה עקיפה ולא לתקיפה ישירה – זו זכותם, ומשעשו כן פסיקתם יכולה להיות בסיס להגשת עתירה לדיון נוסף, או לביקורת ציבורית – בחוגי המקצוע, וגם מחוצה להם.

 

אבל הם נזהרו שלא לפסוק הלכה כזאת, בידעם שזה לא יעבור שום ביקורת, ותחת זאת הם נהגו בשיטת “ללכת בלי ולהרגיש עם”: לתפור תיק עבור שמחה ניר – להמציא המצאות עובדתיות ומשפטיות “מכאן ועד להודעה חדשה” – בלי לחשוף את עצמם לביקורת, ובלי להתחייב, או לחייב אחרים, בשום דבר לגבי מקרים עתידיים.

 

58.        שיטת ה”גם בחגורה וגם בשלייקעס” טובה כאשר ישנם נימוקים טובים, אבל קשים לעיכול, ומצריכים חיזוק. היא לא טובה כאשר גם החגורה וגם השלייקעס “לא מחזיקים מים”, ובמקרה הזה, לא רק שהם לא מחזיקים מים – אלא שהשופטים גם ידעו זאת, ולכן הם הלכו סחור-סחור ולא בחלו בשום טריקים ושטיקים – כולל שקרים במצח נחושה – כדי להציג שרץ מטוהר.

 

ועל כך הלא נאמר:

 

Doubtful it stood,

 

As two spent swimmers, that do cling together

 

And choke their art.

 

Wm. Shakespeare, Macbeth, Act I, Scene II

 

59.        ראו איך השופטים “מלכלכים” עלי, כאשר גם לשיטתם זה “לא לצורך” (ההדגשות שלי):

 

בנסיבות אין צורך להידרש לקביעת בית הדין המשמעתי המחוזי: “אינני יכול להשתחרר מהרושם, שבענין זה [העברת הרישום לחיפה – א”ר] ביקש הנאשם לגרום לכך… כי עבירות המשמעת שיוחסו לו, או שעומדים לייחס לו, תתבררנה בבית הדין במחוז אחר”. מדובר בהתרשמות שלא היתה הכרחית לצורך ההרשעה, אך אין ספק שבשינוי רישום על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפויה (לשון אחר forum shopping), אין משום תום לב – וככל שאכן מדובר בשינוי רישום לאחר שכבר “הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה”, הנה לפי סעיף 64(א) סיפא הסמכות מסורה, מעיקרא ועל כן גם בהמשך, לבית הדין בתל אביב. האמור, מכל מקום, לא נדרש להכרעה, נוכח דברינו מעלה.

 

ואני שואל מה מטרת ההכפשה-לשמה הזאת אם לא הוספת דמוניזציה על שמחה ניר?

 

60.        שימו לב לנקודה נוספת, לאמירה המהוססת “וככל שאכן”:

 

וככל שאכן מדובר בשינוי רישום לאחר שכבר “הוחל בהליכים שלפני הגשת קובלנה”, הנה לפי סעיף 64(א) סיפא הסמכות מסורה, מעיקרא ועל כן גם בהמשך, לבית הדין בתל אביב.

 

והשאלה היא מתי “הוחל בהליכים”, מתי הוגשה הקובלנה, ומתי שיניתי את הרישום “על מנת לשנות את מקום בירורה של קובלנה צפוייה”?

 

התשובה היא שהם החליטו מראש מה תהיה התוצאה, ותוך כדי כתיבת פסק-הדין הם קפצו מנימוק לנימוק, לפי מה שהיה להם נוח באותו הרגע.

 

61.        ממה נפשך:

 

אם “שינוי הרישום” היה “לאחר שכבר הוחל בהליכים” – פשיטא שהוחל בהליכים עוד לפני שביצעתי, לפי המיוחס לי, את העבירה שבגינה הורשעתי בהכרעת-הדין שעליה מסתמכים השופטים, ונשאלת השאלה איך אפשר להחל בהליכים על עבירה שאולי תתבצע בחיק העתיד – ואולי בכלל לא תתבצע?

 

אבל, מאידך, אם קודם ביצעתי את העבירה, ורק אחר-כך “הוחל בהליכים” – פשיטא שהוחל בהליכים עוד כאשר הייתי רשום במחוז הצפון (שהרי שינוי הרישום, אם היה כזה, יכול היה להיות רק בעקבות ההרשעה)!

 

ועל כך אמרינן: אפשר לשטות בכל הבריות חלק מהזמן, ואפשר לשטות בחלק מהבריות כל הזמן, אבל אי אפשר לשטות בכל הבריות כל הזמן.

 

62.        כעת קיימים ארבעה מועדים הצריכים לעניין: המועד בו נרשמתי למחוז הצפון, המועד בו “הוחל בהליכים שלפני הגשת הקובלנה”, המועד בו שונה הרישום בחזרה למחוז תל-אביב אם אכן שונה – והמועד בו הוגשה הקובלנה.

 

מכל ארבעת התאריכים האלה ידוע רק זה האחרון – לפי חותמת ה”נתקבל” שעל כתב הקובלנה.

 

מעבר לכך, לא רק שלא ידועים התאריכים, אלא שגם לא ידוע אם הרישום אכן שונה בחזרה למחוז תל-אביב, כי לא הובא שמץ של ראייה לכך!

 

63.        לא, אני לא מתווכח כאן לא עם הכרעת-הדין ה”חלוטה” של ביה”ד המחוזי של הלשכה, ולא עם המשתמע ממנה, משום ששר המשפטים והנתל”ש אינם ערכאה רביעית לדיון במה שהיה צריך להידון בערכאה הראשונה – ולא נדון.

 

זכותי היא שטענתי תתברר בערכאה הראשונה, עם שני ערעורים בזכות, וזכותי זו קופחה – גם ע”י השופטים שדני בערעורי, נשוא חלק זה של תלונתי.

 

הטענה, יש להזכיר: בהחלטה שבעמ’ 18 של ביה”ד המחוזי של הלשכה נאמר שהם לא מוסמכים לדון בשאלת סמכותם-הם (טענה שבחלק הנוגע לתלונתי נגד השופט משה סובל הוא ניכס אותה לעצמו, ועשה ממני אידיוט שלא מבין דבר בסיסי כזה), ואני צמצמתי את ערעורי רק לכך שיש להחזיר את הדיון לאותה הערכאה, על מנת שהיא תשמע ראיות וטענות, ותחליט בדבר.

 

64.        טענותי כנגד השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר הן אלה:

 

א.        הם שיקרו במצח נחושה באמרם כי ההחלטה שבעמ’ 18 “אינה לפניהם”, ועל פיגום-השקרים הזה הם בנו תילי-תילים של המצאות – עובדתיות ומשפטיות – ביודעם כי המצאות-כזב הן אלה.

 

לחלופין הם התרשלו – התרשלות רבתי אשר אין לה לא סליחה ולא מחילה – בכך שלא חיפשו כראוי את ההחלטה בה מדובר, למרות שידעו על קיומה ועל הנטען להיות תוכנה.

 

ב.        הם לא שמרו על כבודי, והערות-האגב שלהם נועדו אך-ורק לספק נימוקים מתחלפים לתוצאה מפוקפקת, כאשר הם עצמם יודעים שלתוצאה הזאת אין לא ידיים ולא רגליים.

 

ג.         הם מנעו ממני ביודעין את יומי בכל הנוגע להבאת ראיות ולטיעון ככל הנוגע לעניין הסמכות המקומית.

 

ד.        הם פעלו בחוסר תום-לב, ומתוך כוונה לסייע בידי כל אלה שביקשו למנוע את הצגת האמת העובדתית בכל הנוגע למחוז הרישום שלי – בין במועד הרלוואנטי, בין בכלל;

 

ה.       הם בזבזו זמן שיפוטי יקר על הערות-אגב, על אסמכתאות לא רלוואנטיות ועל הליכה סחור-סחור, והכל כדי לטייח על הדרך העקלקלה, הפתלתלה והנלוזה בה הם הלכו;

 

ו.          הם ניגשו לכתיבת פסק-הדין עם כוונות-זדון בלב.

 

ז.     הערעור שנדון בפני השופט משה סובל – על”ע (י-ם) 4-08

 

65.        בתיק הזה החליטה הערכאה הדיונית כי יש לה סמכות מקומית, לאור מקום מגורי, וכיוון שזה לא היה במחלוקת, היא פטרה את עצמה משמיעת הראיות.

 

66.        החלטה זו שגוייה, כי לפי חוק לשכת עורכי הדין (להלן – חלע”ה) הסמכות המקומית בהליכי משמעת הולכם אך ורק לפי מחוז הרישום, ולא לפי מקום המגורים.

 

67.        אם השופט סובל היה מאמץ את ההחלטה השגוייה הזאת – זו הייתה טעות, אבל, כפי שהראיתי לעיל, זו הייתה טעות בתוך המיתחם הלגיטימי, בו גם לשופט מותר לטעות.

 

68.        אבל השופט סובל לא אימץ את ההחלטה, כי הוא הבין, כך ניתן להניח, שאין לה ידיים ורגליים.

 

69.        ומה עושים כאשר לא ניתן לתמוך בהחלטה, אבל נחושים לדחות את הערעור?

 

70.        השופט סובל מצא דרך יצירתי: להציג אותי כאידיוט:

 

“…אין ממש בטענת המערער כי חוסר הסמכות המקומית של בית הדין המחוזי בתיק דנן שלל מאתו גם את הסמכות לגבות את הכרעת הדין בתיק בד”מ 160/04 כראיה לשם הכרעה בשאלת סמכותו, שהלא מקובלת עמנו משכבר “החובה המוטלת על כל ערכאה שיפוטית הנתקלת בשאלה לגבי סמכותה להכריע בשאלה באופן עצמאי” (בד”מ 3414/00 מעטוף נ’ מעטוף, פ”ד נה(5) 495, 505; ראו עוד: בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118, 134; בג”ץ 5918/07  פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] מיום 23.6.09, פסקה 15).

 

ההדגשה – יש לציין – היא במקור.

 

71.        ועם כל הכבוד: אני לא טענתי את מה שהוא שם בפי, אלא בדיוק את מה שהוא הדגיש וניכס לעצמו – כמוצא שלל רב.

 

72.        יש לציין כי, כפי שהשופט מציין מפי, אני עזבתי את הדיון בבית הדין המחוזי בין היתר על מנת לשמר את טענת חוסר הסמכות המקומית.

 

במלים אחרות: אם הייתי נשאר, ייתכן מאוד – ויש לכך בסיס גם בפסה”ד בעניין דור אנרגיה המובא ע”י השופט בסוף פסק-דינו – שהייתי “נלכד” ב”הסכמה” כלשהי, ובטענה שניהלתי את הגנתי “לגופו של עניין”, ולכן “לא נגרם לי עיוות דין”.

 

בנוהגי כך נטלתי סיכון רב, משום שאם היה מתברר שטעיתי, וההחלטה לפי מקום המגורים מעניק לביה”ד סמכות לגבי הייתה נכונה, הייתי מוצא את עצמי כמי שוויתר מרצונו על הזכות להתגונן.

 

אבל, מאידך, אם היה מתברר שצדקתי ולבית הדין לא הייתה סמכות – אזי כל מה שנעשה אחרי עזיבתי את הדיון, כמוהו כלא-היה.

 

ובמלים אחרות – השאלה היחידה שעמדה לדיון הייתה מה אומר “צילום המצב” ברגע שעזבתי את הדיון.

 

73.        “צילום המצב” ברגע עזיבתי את הדיון היה כזה:

 

א.        החלטה לפיה מקום המגורים מקנה לביה”ד את הסמכות המקומית;

 

ב.        אפס ראיות.

 

74.        פסק-הדין הלגיטימי היחיד האפשרי במקרה הזה יכול היה למנות מלים ספורות, משהו מעין:

 

ביה”ד קמא קבע כי נתונה לו הסמכות המקומית, וזאת לפי מקום מגוריו של המערער – הנאשם לפניו.

 

החלטה זו אינה יכולה לעמוד, משום שלפי חוק הלשכה הסמכות המקומית נקבע אך ורק לפי מחוז הרישום.

 

כדי שלא להילכד ב”הסכמה” לסמכות המקומית עזב המערער את הדיון.

 

כיוון שההחלטה בעניין הסמכות לא יכולה לעמוד, היה הגיון של ממש בעזיבתו של המערער את הדיון בשלב הזה.

 

מצאתי ממש רב בטענתו של המערער לפיה חייב היה בית הדין קמא לשמוע ראיות לעניין מחוז הרישום – דבר אשר לא נעשה.

 

לפיכך אני מבטל את פסק דינו של ביה”ד קמא, ומחזיר אליו את הדין, על מנת שישמע ראיות לעניין מחוז הרישום, וימשיך לפי מה שהוא יקבע לעניין זה.

 

75.        איזה אסון היה קורה אם השופט היה נותן פסק-דין כזה?

 

לא רק ששום אסון לא היה קורה, אלא שבכך היה מתקיים ומתגשם מה שהשופט עצמו ציין בהדגשה, כפי שכבר הבאתי לעיל:

 

מקובלת עמנו משכבר “החובה המוטלת על כל ערכאה שיפוטית הנתקלת בשאלה לגבי סמכותה להכריע בשאלה באופן עצמאי”.

 

זה, כאמור, בדיוק מה שאני טענתי, אבל השופט משה סובל ניכס את זה לעצמו – אך ורק כדי להציג אותי כאידיוט, אשר “לא מבין” את העיקרון הבסיסי הזה …

 

76.        השופט משה סובל הבין את זה טוב מאוד, ולכן, במקום פסק-דין קצר, בן כמה עשרות מלים, התואם את השקפתו-הוא, הוא הלך סחור-סחור, ונתן פסק-דין בן 4092 (!!!) מלים, אשר יש בו הכל – חוץ מאשר דיון בשאלה היחידה השנוייה-במחלוקת.

 

ולא קשה להבין מדוע הוא הלך בדרך סחור-סחור הזאת: כדי ליצור אילוזיה של פסק-דין “מפורט ומנומק”.

 

77.        בדרך כלל, כאשר שופט עושה לעצמו “חיים קלים”, זה בא על חשבון עשיית-הצדק, ועל כך דובר כבר רבות.

 

אבל, מאידך, כאשר נופלת בחלקו של שופט הזדמנות לעשות מלאכה קלה וצודקת, והוא מעדיף להתיש את עצמו לדעת בפסק-דין ארכני ולא צודק – זה מעיד על חוסר תום-לב.

 

כך הווה גם במקרה הזה.

 

ראו לעניין זה את המאמר הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל, ושימו לב גם לפרקים האם האורך קובע? ו-עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר?

 

הפרקים האלה דנים, בין השאר, בפרשה אשר נדונה בע”פ ב”ש 7027/00, שם התקבל ערעורו של נאשם על פסק-דין בו הייתה לשופטת התעבורה הזדמנות נדירה-למדי לעשות מלאכה קלה וצודקת, אבל היא העדיפה להתיש את עצמה לדעת בהכרעת-דין ארוכה וכושלת.

 

מדוע העדיפה שופטת התעבורה לעשות לעמה חיים קשים, ולדלג על הנימוק-לזיכוי אשר, כבר בתחילת הסיכומים, “הוגש לה בכפית”? משום שהיו לה שיקולים זרים – אולי השאיפה לקידום – ואולי משום שהיא “לא מכירה את המילה ‘זיכוי'”, כפי שהעיד על כמה מחבריו השופט-הפורש שלי טימן.

 

78.        הערה על הכרעת-הדין בתיק בד”מ 160/04, אשר שימשה אבן-הראשה לפסק דינו של השופט סובל: אמנם “הכרעת הדין האמורה הוגשה לבית הדין המחוזי וסומנה על ידו כמוצג”, אבל זה לא היה במסגרת הדיון על הסמכות, אלא כחלק מראיות הקובל לגופו של עניין.

 

בדיון לעניין הסמכות, הכרעת הדין הזאת לא הוגשה, משום שבית הדין, כאמור – ובניגוד למקובל על שני הצדדים – לא רצה להיזקק לראיות לעניין הסמכות המקומית.

 

ואם בית הדין שגה בהחלטה לפיה הוא מוסמך לדון – ולכל הדיעות הוא אכן שגה! – ממילא הוא לא היה מוסמך להיזקק לראיות שנגבו לאחר מכן.

 

אכן, היה טיעון מסויים סביב הכרעת הדין הזאת, אבל אני אפילו לא הודיתי בעצם קיומו.

 

79.        אם בית הדין היה מחליט לשמוע ראיות לעניין הסמכות, הדיון היה מתנהל בערך כך:

 

א.        ב”כ הקובל היה מבקש להציג את הראייה;

 

ב.        אני הייתי מתנגד, מטעמים אלה ואחרים, ובית הדין היה מחליט כפי שהיה מוצא לנכון;

 

ג.         ב”כ הקובל היה מבקש, אולי, להגיש ראיות נוספות, אני הייתי מתנגד, ובית הדין היה מחליט, כאמור;

 

ד.        אני הייתי מבקש להגיש את ראיותי, ב”כ הקובל היה מתנגד, ובית הדין היה מחליט גם לגבי אלה;

 

ה.       שני הצדדים היו מסכמים לעניין הנפקות של הראיות, ובית הדין היה מחליט.

 

80.        אבל ההליך הזה לא התקיים, והשופט משה סובל הבין טוב מאוד גם את זה, ולכן – ביזמתו-הוא – הוא חיטט בראיות שנגבו בשלב מאוחר יותר – בלי קשר למחלוקת על הסמכות, ובלי שיהיה לי יומי להתייחס אליהן, ובנה עליהם תילי-תילים של הנחות, מרופדות באסמכתאות אשר אינן שנויות במחלוקת.

 

81.        אני לא אתווכח כאן עם ההחלטה בבד”מ 160/04, משום ששר המשפטים והנתל”ש אינם ערכאה רביעית לדיון במה שהיה צריך להידון בערכאה הראשונה – ולא נדון.

 

זכותי היא שטענותי תתבררנה בערכאה הראשונה, עם שני ערעורים בזכות, וזכותי זו קופחה – גם ע”י השופט סובל.

 

יחד עם זאת, בבחינת פטור בלא-כלום אי אפשר, אציין כי באותה הכרעת-דין אין דבר וחצי דבר לעניין מחוז הרישום – בוודאי שלא במועד הרלוואנטי לתיק בו עסקינן, ואמירתו של השופט סובל כי “עוד בפני בית הדין המחוזי טען המשיב כי שאלת רישומו של המערער במחוז הצפון הוכרעה כבר נגדו בתיק בד”מ 160/04″ (ההדגשה לא במקור), אינה אלא איזכור של טיעון, ולא ראייה.

 

אין, איפוא, כל תימה בכך שהשופט לא הביא מאותה הכרעת-דין אפילו מילה אחת התומכת במסקנה שלו. הוא לא הביא כל סימוכין לכך, כי הוא הבין היטב שכאן כל הקונסטרוקציה שלו תתמוטט כבניין קלפים רעוע.

 

82.        טענותי כנגד השופט משה סובל הן אלה:

 

א.        הוא לא שמר על כבודי, הוא עשה ממני אידיוט ושם בפי טענה אידיוטית, כדי שיהיה לו מה “להדוף”;

 

ב.        הוא הציג בצורה שקרית ומסולפת את המחלקת שבין הצדדים, כדי שהוא יוכל להוציא מתחת ידיו “פסק דין מפורט ומנומק” אשר במבט שטחי נראה כפסק-דין נכון וצודק בעיני הקורא התמים שאינו מכיר את המקרה;

 

ג.         הוא מנע ממני את יומי בכל הנוגע להבאת ראיות ולטיעון ככל הנוגע לעניין הסמכות המקומית;

 

ד.        הוא פעל בחוסר תום-לב, ומתוך כוונה לסייע בידי כל אלה שביקשו למנוע את הצגת האמת העובדתית בכל הנוגע למחוז הרישום שלי – בין במועד הרלוואנטי, בין בכלל;

 

ה.       הוא בזבז זמן שיפוטי יקר על הערות-אגב ועל הליכה סחור-סחור, והכל כדי לטייח על הדרך העקלקלה בה הלך;

 

ו.          הוא ניגש לכתיבת פסק-הדין עם כוונות-זדון בלב.

 

ח.   ובחזרה למשותף בין שני המקרים

 

כאשר שופט מתיש את עצמו לדעת בהחלטה ארכנית ולא נכונה, במקום לתת החלטה קצרה ונכונה, חזקה עליו שהוא פועל מתוך שיקולים פסולים וזרים (ראו, לעניין זה, שוב את המאמר  הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל, ואת הפרקים הדנים בע”פ ב”ש 7027/00).

 

83.        במקרים נשוא שתי תלונותי טענתי לחוסר סמכות מקומית בפני שני הרכבים נפרדים של ביה”ד המשמעתי המחוזי. שני ההרכבים סירבו לשמוע ראיות, למרות שגם אני וגם הקובל היינו מוכנים להביא ראיות לכך.

 

הרכב אחד קבע שאין לו סמכות לדון בטענה הזאת, ועלי לנקוט הליכי change of venue.

 

ההרכב השני קבע כי יש לו סמכות, לפי מקום מגורי.

 

84.        החלטתו של ההרכב הראשון היא מטופשת (תשאלו את השופט משה סובל, אחד הנילונים כאן).

 

החלטתו של ההרכב השני אינה מתיישבת עם חוק הלשכה.

 

85.        שלושת שופטי ביהמ”ש העליון, אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר, חמקו מהדיון בהחלטה המטופשת, בשקרם במצח נחושה שהיא “אינה בפניהם”.

 

שופט ביהמ”ש המחוזי משה סובל חמק מהדיון בהחלטה השנייה, כאשר הוא “מתווכח” עם טענה המנוגדת למה שטענתי, ועושה ממני אידיוט אשר לא יודע שטריבונל אשר בפניו טוענים לחוסר סמכות חייב לברר אותה בעצמו, וזה כולל גם שמיעת ראיות.

 

86.        בשני המקרים עזבתי את הדיון כדי שלא “להילכד” ב”הסכמה” לדיון בפני בי”ד לא מוסמך, ולהיחשף לטענה ש”ניהלתי את הגנתי במלואה, ולא נגרם לי כל עיוות דין”.

 

87.        בשני המקרים נטלתי סיכון שאם יתברר כי לביה”ד יש סמכות, אני אמצא כמי שוויתר מרצון על זכותו להתגונן.

 

88.        בשני המקרים צמצמתי את ערעורי לתקיפתן של שתי ההחלטות הנ”ל.

 

89.        בשני המקרים היו לשופטים שדנו בערעורי רק שתי אפשרויות לגיטימיות:

 

האחת – לקבוע שההחלטה היא נכונה, ובכך לדחות את ערעורי בלי צורך להכביר מלים;

 

והשנייה – לקבוע שההחלטה אינה נכונה, ולהחזיר את התיק לערכאה הדיונית, על מנת שתשמע ראיות וטענות, ותיתן החלטה על פי מה שתשמע (או, שלא כמקובל, לשמוע בעצמם את אלה, ולתת החלטה בהתאם).

 

90.        בשני המקרים חיטטו השופטים ביוזמתם בראיות אשר נגבו אחרי ההחלטות בעניין הסמכות.

 

אם צדקתי בטענת חוסר הסמכות, פשיטא שכל הראיות שנגבו לאחר מכן, בהיעדרי (וכמובן שללא הסכמתי) דינן כלא היו, ואסור היה לשופטים להיזקק להן.

 

מאידך, אם לא צדקתי בטענת חוסר הסמכות, פשיטא שלא צדקתי, ודי היה בכך כדי לדחות כל אחד מהערעורים, בלי כל צורך להיזקק לכל ההליכות סחור-סחור.

 

91.        כדי להשיג את המטרה שהם סימנו מראש הלכו ארבעת השופטים בדרכי-רמייה, במקום לדון בהחלטה שבמחלוקת.

 

ט.   הערות נוספות לעניין הערות-האגב וההתבטאויות המעליבות שבפסק דינם של השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר

 

92.        פסק הדין מייחס לי לא רק חוסר תום-לב – והכל תוך אימוץ של התרשמות של ביה”ד המחוזי “שלא הייתה הכרחית לצורך ההרשעה”, כלשון פסק הדין, ואשר גם “אנחנו”, השופטים בערעור, “לא נדרש להכרעה” בעניין הזה.

 

ואם הנושא אכן לא היה הכרחי, בערכאה הדיונית, ואינו “נדרש להכרעה” גם בשלב הנוכחי – אז למה ללכלך סתם?!

 

93.        פסק הדין מייחס לי “עזות”. הכוונה היא, כמובן, ל”עזות מצח” (כי “עזות” היא דווקא משהו חיובי, אבל אם השופט יגיד “עזות מצח” יגידו גם לו “באיזה סגנון אדוני מדבר”), והשאלה היא מי באמת מגלה עזות-מצח – והייתי אומר גם חוצפה תהומית – כאשר הם משקרים במצח נחושה, באמרם כי ההחלטה שבעמ’ 18 “אינה לפניו”, וסביב הקשר הזה הם בונים תילי-תילים של קונסטרוקציה עובדתית ומשפטית המצוצה מן האצבע?

 

94.        פסק הדין אומר (ההדגשות שלי):

 

ואם לא די בזאת, תבוא התנהגותו בתיק הנוכחי – אשר לדיון בו לא טרח להתייצב, ואף לא הסמיך את בא כוחו לטעון בעבורו בערעור שהגיש הועד המחוזי; זאת, בשעה שהוא טוען עבורו באותו דיון בערעורו שלו – וכדי ביזיון וקצף.

 

ועל כך אומר:

 

א.      התיבה “לא טרח” הינה סממן מובהק למצפונו הרע של השופט (הנאשם הועבר ממקום התאונה הישר לניידת טיפול נמרץ? הוא “לא טרח להודיע למשטרה” … הנאשם הבהיר שהוא שומר על זכות השתיקה? הוא “לא טרח למסור גירסה” … וכו’, וכו’, אתם מכירים את זה לא פחות ממני).

 

ב.      במקרה הזה אני נמצאתי בארה”ב – הדבר צויין גם בפסק-הדין – והשאלה היחידה הייתה שאלה משפטית, שאלה אשר פרקליטי יכול היה להציגה לא פחות טוב ממני, והשאלה היא לשם מה היה עלי “לטרוח”? האם הייתי צריך להוציא ממון רב מכיסי רק כדי להיווכח שהשופטים משקרים במצח נחושה (“ההחלטה אינה לפנינו”…)?!

 

ג.       עם כל הכבוד, כמו שאומרים, מותר לי להסמיך את פרקליטי לכל מה שאני רוצה, ולא להסמיכו למה שאני לא רוצה. מדוע? משום שכך מתחשק לי, ואני לא חייב הסבר לאף אחד!

 

ד.      בדיעבד אנחנו יודעים כי גם אם הייתי מתייצב אישית, וגם אם הייתי מביא את סוללת עורכי הדין היקרה והיוקרתית ביותר, התוצאה לא הייתה שונה כהוא-זה, אלא אם אתם תגידו שעצם זהותם של המייצגים היה בה כדי להשפיע על התוצאה.

 

ה.     אכן, “בזיון וקצף”, אבל השאלה היא למי.

 

95.        בפתח ה”דיון והכרעה” אומר פסק הדין (ההדגשה שלי):

 

ה.    לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים. תחילה יש לומר מלים אחדות בדבר טענתו שובת הלב של בא כוח המשיב למחיקת הערעור בשל תוכנו. אכן, סגנונו של המערער (בהודעת הערעור ובמיוחד בכתב הערעור שהוגש לבית הדין הארצי) אינו בוטה בלבד, הוא מביש ומבזה את כותבו ואת מקבליו. רק מתוך כבוד הבריות לא אלאה בדוגמאות לאישוש הדברים, לטעמי, ניתן היה להבין את בית הדין הארצי אילו היה מחפש דרך שלא להידרש לערעור במתכונתו זו. ואולם, משמחל בית הדין הארצי על כבודו, ומשנשמע הערעור בפניו, ונוכח קיומו של ערעור הועד המחוזי כאן, החלטנו – אולי לפנים משורת הדין – להידרש גם לערעור המערער שבפנינו.

 

ועם כל הכבוד:

 

א.      כאשר הנושא הזה אינו עילה לערעור, וגם בית המשפט מחליט שלא להידרש לו, לשם מה ללכלך?

 

ב.      אם יש לכם טענות נגד ה”סגנון” – מדוע שלא תציגו לפחות את הדוגמה החמורה ביותר, ולא תסתתרו מאחורי “כבוד הבריות”? והאם דוגמה אחת יש בה כדי “להלאות” את הבריות?

 

התשובה ברורה: אם פסה”ד היה מביא דוגמה – אפילו את החמורה ביותר – הוא היה נחשף לטענת “אז מה?”, ולאמירות בנוסח “אליקים רובינשטיין מטיף לנו על ‘סגנון'”?!

 

וכדי שלא תגידו עלי שגם אני “סתם מלכלך”, ובכך חוטא בכל מה שאני מייחס לאחרים, הרי “דגימת אקראי מסגנונו הזך-וטהור של אליקים רובינשטיין (הארץ, 8.2.99):

 

“מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט” …

 

ומתי אמר האיש הזה את הדברים האלה? כאשר הוא כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, ובתור שכזה הוא שימש גם “מר אתיקה” מס’ 1 לפי חוק הלשכה!

 

צריכה, איפוא, להיות לאיש הזה עזות-מצח לדבר על ה”סגנון” של אחרים, במיוחד כאשר הוא עצמו חוטא בכל החטאים האלה (“מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט”)!

 

ג.       אבל הדבר החשוב ביותר, בנקודה הזאת: כפי שציינתי בערעורי לביה”ד הארצי – גם בהודעת הערעור וגם בטיעון בע”פ – הדברים אשר “קוממו” את מי שהתקומם עליהם, הועתקו על ידי מילה-במילה – למעט התאמתו עובדתיות, mutatis mutandis מתוך 61 מאמרים של עו”ד ד”ר חיים משגב, אב-בית-דין בביה”ד הארצי של הלשכה. כפי שציינתי, אני התלוננתי על ה”סגנון” של משגב בפני ארבעת הקובלים שלפי חוק הלשכה, ואף אחד מהם – כולל הקובל שבפניו התלוננתי, שהוא גם הקובל הנוכחי – לא מצא פגם “סגנוני” בדברים, וכעת “כוהני האתיקה” פתאום קופצים על רגליהם האחוריות – רק משום שלשמחה ניר אין גייסות, בניגוד לחיים משגב, שהוא מבכיריה של הלשכה.

 

לכן, אם כבר מעירים הערות-אגב על ה”סגנון”, שורת ההגינות מחייבת להציג בפני הקוראים את התמונה כולה – וזה לא נעשה.

 

הערת סיכום

 

הדברים שאני אומר כאן הם אכן חמורים ביותר.

 

אפשר לדחות אותם בקש, באמירה ש”אנחנו לא ערכאת ערעור על פסקי-דין”.

 

אכן, אתם לא ערכאת ערעור, ולא רק שאני לא פונה אליכם בתור שכאלה, אלא שאני גם אגן על זכותם של שופטים לטעות בתום-לב, ובכפוף לביקורת הציבורית – אני אגן גם על זכותם של שופטים לתת החלטות אידיוטיות – ובלבד שתינתנה בתום-לב.

 

במקרים דנן אין ולו טיפה או שמץ של תום-לב.

 

אמון הציבור במערכת המשפט נמצא כיום בשפל חסר-תקדים – בעיקר משום שהשופטים מרשים לעצמם לעוות את הדין, ביודעין ובמכוון – כמו במקרים דנן.

 

השבת האמון של הציבור בשופטיו מצריכה ניתוח מכאיב וקשה.

 

במאמר שפרסמתי בשנת 2000, תחת הכותרת אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, הזהרתי כי מערכת המשפט עשוייה לחטוף, בתוך חמש שנים, מכה אנושה וכואבת, אשר עשוייה להתבטא, בין השאר, ברצח או בהתאבדות של שופט.

 

אתם לא אביתם שמוע, והנה, זה התממש:

 

·         רצח של שופט קיבלתם תוך פחות מארבע שנים;

 

·         התאבדות של שופט – תוך עשר ורבע שנים;

 

·         בין-לבין – מערכת המשפט קיבלה נעל בפרצוף;

 

·         בין-לבין – מכוניתו של שופט הוצתה;

 

·         בין-לבין – שופטים רבים-מספור לא זזים בלי אבטחה צמודה – חלקם עם אבטחה “מוגברת”;

 

·         בין-לבין – שופטת שהייתה חשודה בקבלת שוחד – יצאה לפנסיה בהסדר מתחת-לשולחן.

 

ואלה רק “דגימות אקראי”!

 

אם אתם באמת ובתמים רוצים לדעת לאיזה שפל-מדרגה הידרדרה מערכת המשפט, קראו את מאמרי על השופט צבי סגל ועו”ד שמואל יוסף, ועל אמון הציבור ביושר האינטלקטואלי של השופטים.

 

והשאלה היא מתי כבר תתעוררו?

 

כדאי שתביאו בחשבון כי ככל שתגביהו לטפס על עץ השאננות, הנפילה ממנו – אשר, ללא ספק, בוא תבוא – תהיה קשה יותר, כואבת יותר.

 

ולך, מר אליעזר גולדברג, נציב תלונות הציבור על שופטים, הערת אישית-מוסדית: המדינה העניקה לך ולקודמתך בתפקיד, טובה שטרסברג-כהן, את התפקיד מתוך אמונה שתתגברו על היותכם “בשר מבשרה” של המערכת.

 

עד עכשיו שניכם הראיתם שאתם יכולים, או מוכנים, לטפל רק בדברים הטכניים, הקלים, כמו סחבת, חוסר נימוס וכו’, אבל היושר האינטלקטואלי של השופטים – בכך שניכם סירבתם לגעת. ודוק: לא אמרתם שהשופטים פטורים מחובת היושר האינטלקטואלי. אמרתם שזה “לא בסמכותכם, לא בתחום טיפולכם”.

 

עם תום כהונתה של קודמתך פניתי אל שר המשפטים דאז, הפרופ’ דניאל פרידמן, ואל יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, הפרופ’ מנחם בן-ששון, והזמנתיו לבחון את ההצדקה לעצם קיומו של מוסד הנתל”ש. בפנייתי זו הראיתי, בין השאר, כי כל החלטה הקובעת שהתלונה מוצדקת עולה למדינה 40,000 ש”ח ויותר.

 

התשובה שקיבלתי מבן-ששון – פרידמן לא ענה לי – הייתה שהנושא הזה ייבחן בקדנציה של הנציב הבא.

 

והשאלה, מר גולדברג, היא אם אתה רוצה להיכנס להיסטוריה כמי ש”סגר את הבאסטה” של המוסד הזה, אחרי שתי כהונות כושלות, או שאתה מוכן להרים את הכפפה, ולעסוק גם בעניינים חשובים יותר מאשר עישון של שופטות בלשכותיהן.

 

שנה טובה, וגמר חתימה טובה.

 

בכבוד רב,

 

 

שמחה ניר, עו”ד

 

 

______________

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר