רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45364

שמחה ניר, עו”ד 25.07.2011 02:00
רפורמת שמחה ניר במערכת המשפט - שמחה ניר - מוריס בן-עטר - יעקב נאמן - רשות ערעור - ערבויות - אגרות - כיפוף ידיים - העומס על מערכת המשפט - מערכת המשפט - רפורמה - אהרן ברק - יושר אינטלקטואלי - שקרים - טומאה - צבי סגל - הזנייה

 

הבטחתי תשובה לשאלה איך לבנות את מערכת המשפט החדשה, לאחר פירוקה של המערכת הקיימת – והנה אני מקיים


לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

הקדמה

 

את המאמר כבוד(?) השופט(?) צבי סגל נגד עו”ד שמואל יוסף: טומאה, שקרים, ספינים, נקמנות, חוצפה, בולשביזם, מצפון רע, טיפשות – ומה לא סיימתי בפרק המסקנות, בו אמרתי:

 

פסק הדין של צבי סגל – למרבית הצער הוא מייצג את הפסיקה כולה – מביא לנו באריזה אחת את כל הרעות החולות של המימסד המשפטי בישראל: חוסר יושר אינטלקטואלי, אטימות לביקורת, רדיפת המבקרים את המערכת, נקמנות, תרבות-השקר, חוצפה, צביעות, בולשביזם, מצפון רע, ומה לא.

 

ובמלים אחרות, הלקוחות מסגנונם של השופטים עצמם: המימסד המשפטי הוא “אבי אבות הטומאה”.

 

המחלה של המימסד המשפטי היא לא ניתנת לריפוי, בגלל הריקבון המתקדם, והגרורות הסרטניות, המתפשטות לכל אבריה של החברה.

 

אבר הנגוע בנמק (גנגרנה) לא ניתן לרפא, ויש לגדוע אותו, כדי שהנמק לא יתפשט באברי הגוף שעדיין לא נפגעו.

 

מערכת המשפט זקוקה להחלפת-דם כללית.

 

יש לפטר את כל שופטי ישראל, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר.

 

יש לסגור את לשכת עורכי-הדין, משטרת המחנה, להעביר לידי המדינה את הסמכויות השלטוניות שלה, ולהשאיר לכוחות השוק את ההתאגדות המקצועית של עורכי-הדין.

 

במקום השופטים הקיימים יש למנות שופטים אשר יהיו מחוייבים לציבור, לא לעצמם. שייראו בשפיטה שליחות, ולא “צורת חיים”, כהגדרתו של אהרן ברק, ויהיו כפופים לפיקוח ציבורי על תרבות השפיטה שלהם.

 

השופטים החדשים ימונו לתקופה מוגבלת, אשר אינה ניתנת להארכה, כדי שהשתן לא יעלה להם לראש.

 

שופט שירצה קידום יצטרך לעבור תקופת צינון מחוץ למערכת, ולאחריה להגיש את מועמדותו מחדש.

 

השאלה היחידה היא אופן המימוש של החלפת-הדם הזאת: האם להחליף את כל המערכת ב”מפץ גדול”, או בהדרגה.

 

אבל הנושא הזה מצריך דיון נפרד, במאמר נוסף.

 

היום אני בא לפרוע את השטר הזה.

 

הרפורמה שלי בבתי המשפט – כללי

 

המגמה השלטת כיום היא “להוריד כיתה” את כל מערכת המשפט, כדי להקל את העומס מבית המשפט העליון, בפרט, אבל גם בכל בתיהמ”ש האחרים: מהעליון למחוזיים, מהמחוזיים לשלום, מהשלום לשאול-תחתיות, מהרכבים של שלושה שופטים ל”הרכבים” של שופט יחיד, ועוד ועוד.

 

אני, לעומת זאת, מציע בדיוק את ההיפך: להקל את העומס ע”י הגדלה של מספר השופטים בכל הערכאות, להעלות את הרמה, ולהוסיף ערכאה מעל שלוש הקיימות, במקום להוריד שאולה את המעט הקיים.

 

בנוסף להרחבה הכמותית של בתי המשפט אני מציע גם להעלות את האיכות של השופטים, כיחידים, הן על ידי העלאה משמעותית בשכרם, והן על ידי תימרוץ ההתמקצעות של השופטים.

 

כנגד ההטבות שאני מציע לתת לשופטים אני מציע רוויזיה בבחירת השופטים ובהדחתם.

 

כמוכן אני מציע להגביל את הקדנציה של כל שופט בכל ערכאה, ותקופת צינון לפי הקידום לערכאה גבוהה יותר – כדי להבטיח שלא יעלה לשופטים השתן לראש.

 

אני מציע גם הוראות מעבר בין המערכת הקיימת לבין המערכת החדשה.

 

לא נעלם מעיני כי רפורמה-של-ממש עולה כסף, הרבה כסף, ולכן אני גם עונה לשאלה מאיפה יגיע המימון.

 

הרפורמה הזאת מבוססת, בין השאר, על שלושה מאמרים שפרסמתי לפני למעלה מעשר שנים:

 

·           הרפורמה שלי במערכת המשפט

 

·           על שכר השופטים: להכפיל, לשלש – ואף יותר! (פורסם, בחלקו, במוסף הארץ, 25.8.2000)

 

·           על שכר השופטים: לתגמל שופטים מומחים! (פורסם בהארץ, 13.9.2000).

 

מבוא: הצגת המצב הנוכחי

 

מערכת המשפט אינה מספקת את השירות המשפטי שהציבור ראוי לו.

 

לנושא הזה ישנם היבטים איכותיים והיבטים כמותיים. נתחיל בכמותיים: המחסור בשופטים, ובעיית הסחבת.

 

מערכת בתי המשפט הכלליים בישראל מורכת משלושה רבדים: בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. זאת הפירמידה:

 

..

(המספרים מציינים את מספר השופטים בכל ערכאה – בקירוב, וכל ההערכות המספריות בהמשך – גם הן מקורבות, ותלויות-השקפה).

 

הביקוש לשירותים משפטיים הינו, כידוע, רב יותר מן ההיצע:

 

..

מספר השופטים הדרוש בכל ערכאה הוא, במידה רבה, גם עניין של השקפה, כמובן, אבל אם דברי המימסד המשפטי עצמם תובעים להכפיל את מספר השופטים, אז לי, הקטן, מותר לדרוש יותר.

 

כעת נעשה סופר-אימפוזיציה, ונראה את הרצוי לעומת המצוי:

..

עינינו הרואות:

 

·           בבית המשפט העליון חסרים 35 שופטים;

 

·           בבתי המשפט המחוזיים חסרים 350 שופטים;

 

·           בבתי משפט השלום חסרים 1050 שופטים.

 

וזה אומר שחלק מהצרכים של הציבור לשירות משפטי לא באים על סיפוקם.

 

במה מתבטאים הצרכים שאינם באים על סיפוקם?

 

כאשר שופט אחד נדרש לעשות מלאכה של יותר משופט אחד, הוא נתון בלחץ כמותי, ואם הוא נכנע ללחץ הכמותי, הוא עושה מלאכה גרועה ושטחית, מלאכת רמייה, ושופטים רבים – רובם ככולם – אכן נכנעים ללחץ הכמותי הנכפה עליהם ע”י הרשות המבצעת (נשיא ביהמ”ש העליון, מנהל בתיהמ”ש, שר המשפטים).

 

כאשר השופטים עושים מלאכתם רמייה, הם מאבדים את אמון הציבור – היום גם מערכת המשפט כבר מודה בכך, אבל מטילה את האשמה לכך על … הציבור עצמו – חלק מהציבור מדיר את רגליו מבתי המשפט, ומוותר על שירותיהם ה”טובים”.

 

הסחבת: אם בתי המשפט צריכים לתת, נניח, 100 אלף פסקי דין בשנה, והם נותנים רק 90 אלף, השנה הבאה תתחיל עם “גירעון” של 10 אלפים פסקי דין, אבל כיוון שהאוכלוסייה מתרבה, והצרכים המשפטיים לנפש מתרבים גם כן, בשנה הבאה יהיה צורך לתת, נניח, 110 אלף פסקי-דין. הוסף לכך את 10 האלפים שנגררו מהשנה הקודמת – ויש לנו צורך ב-120 אלף פסקי-דין.

 

אבל, כמו בשנה שעברה, גם השנה תהיה “המערכת” מסוגלת להפיק רק 90 אלף פסקי-דין, ולכן הגירעון בסוף השנה השנייה כבר יהיה 30 אלף פסקי דין – וכן הלאה.

 

כאשר הציבור נוכח לראות כי מתן פסק-דין הוא עניין לשנים – הוא אומר תודה, לא, ותורם ויתור נוסף על שירותיהם הטובים של בתי המשפט.

 

חלק נוסף מהציבור לא יכול לעמוד בנטל האגרות (ובערעור – גם הערבויות)וגם הוא מרים ידיים, ולא פונה לבית המשפט.

 

גם השופטים עצמם לא טומנים את ידיהם בצלחות, ומרבים בכיפופי-ידיים – לחץ על המתדיינים להתקפל – כאשר כל צד מאמין בצדקתו, ומצפה לכך שבית המשפט יעשה עימם צדק.

 

בעייה נוספת, המורגשת בעיקר בבית המשפט העליון, היא הקמצנות במתן רשות לערער: ישנם מקרים הזועקים להתערבותו של בית המשפט העליון – לפי העקרונות שהוא עצמו קבע – אבל הרשות לערער לא ניתנת.

 

אחרי כל הפטנטים האלה באה מערכת המשפט ומתנאה בכך שהשנה הקטנו את “מלאי התיקים” … מה שהם מנסים להסביר הוא שאם מספר התיקים המחכים לפסק-דין ירד ב-10 אחוזים, הרי שתוך עשר שנים הפיגור במתן פסקי דין יירד לאפס, והזמן מתום שמיעתו של תיק בבית המשפט עד למתן פסק-הדין יהיה בתוך 30 הימים שנקבעו לכך.

 

אבל כל הפעלולים האלה אינם אלא אחיזת-עיניים, משום ש”גם הצרפתייה היפה ביותר לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה”, וכל שיפור בהספק הכמותי לעולם יבוא על חשבון האיכות.

 

הפתרון ה”אולטימטיבי” – הזנייה של מערכת המשפט

 

כל אימת שמחריפה בעיית הסחבת והעומס באים ומלעיטים אותנו בתרופות-אליל: הורדה בדרגה את כל המערכת:

 

·           מבית המשפט העליון לביהמ”ש המחוזי;

 

·           מבית המשפט המחוזי לבימ”ש השלום;

 

·           מהרכב של שלושה להרכב של דן יחיד;

 

·           מערעורים-שבזכות לערעורים המצריכים קבלת רשות;

 

·           מבימ”ש השלום לביהמ”ש לתביעות קטנות;

 

תרופת-האליל האחרונה שקיבלנו הייתה הסמכת רשמי בתימ”ש השלום לדון בתביעות עד לסכומים של 50,000 ש”ח, אבל גם זה לא מספיק לו, לשר המשפטים יעקב נאמן, וכעת הוא מציע להסמיך עורכי-דין פרטיים לדיון בתביעות “קטנות” – שאנחנו עדיין לא יודעים עד כמה הן תהיינה “קטנות”, ועד כמה הן תגדלנה במשך השנים.

 

הוסף לכך את בוררות-החובה, הלהיט האחרון של שר המשפטים, יעקב נאמן, ואת גישור-החובה – גם זה אצלו בצנרת, ולא בטוח שהם המילה האחרונה בהזנייה של מערכת המשפט.

 

נקודות-ציון בהזנייה:

 

·           כאשר נחקק חוק בתי המשפט, תשי”ז-1957, גבול הסמכות בין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתביעות כספיות היה 150 ל”י, שהן כיום, בשנת 2011, פחות מ-1900 ש”ח, ואילו גבול הסמכות כיום הוא שניים וחצי מיליון ש”ח – פי 1300 במונחים ריאליים!

 

האם שופטי השלום השתפרו והחכימו עד כדי כך שהיום הם מסוגלים לשאת על כתפיהם 1.3 טונות כנגד כל ק”ג שהם יכלו לשאת בעת חקיקתו של החוק?

 

התשובה שלילית לחלוטין: זה לא שהם השתפרו, אלא שבעל-הבית השתגע, ולא נתן את דעתו לכך שלא מדובר בקש המפורסם ובגבו של הגמל, אלא ב”קש” שמשקלו טונה ושלוש מאות ק”ג.

 

ומי שרוצה תזכורת טרייה ביותר: הקש הזה הביא להתאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל.

 

·           במקור סמכותו של בימ”ש השלום בעניינים פליליים הוגבלה לחטאים ועוונות, קרי עבירות שעונשן עד 3 שנות מאסר, אבל כיום בימ”ש השלום מוסמך לדון גם בפשעים שעונשם עד 7 שנות מאסר.

 

על כך אמר חה”כ והשר לשעבר הפרופ’ אמנון רובינשטיין, שהיה גם חבר הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים): ישנם שופטים שלא הייתי בוחר בהם לבימ”ש השלום, אילו ידעתי שהם יוסמכו לדון בעבירות שעונשן 7 שנות מאסר.

 

·           ענייני משפחה נדונו שנים רבות בפני בית המשפט המחוזי. ההזנייה יצרה בתי משפט למשפחה, ששופטיהם עומדים על אותה הרמה של שופטי התעבורה – ואולי אף פחות – ובכל מקרה – הם נחשבים פחות מאשר שופטים “רגילים” של בימ”ש השלום, ואין הם יכולים להתקדם לביהמ”ש המחוזי ללא השתלמות מתאימה.

 

·           ערעורי תעבורה נדונו עד שנת 1990 בביהמ”ש המחוזי בפני הרכב של שלושה שופטים, ומאז – בפני דן יחיד. את ההתגלמות האולטימטיבית של התוצאה ההרסנית ראינו בפרשת חוק נוגה אוהד.

 

·           הרחבת חוג עבירות-הקנס – כל פעם נתח נוסף – הביאה לכך שעשיית הדין עם עברייני התעבורה הועתקה מבתיהמ”ש לתעבורה למרתפי בנק-הדואר.

 

·           וממש לאחרונה: ערעורים על פסקי הדין של ביה”ד הארצי של לשכת עורכי הורדו שתי כיתות במכה אחת: מבית המשפט העליון בהרכב שלושה שופטים לבית המשפט המחוזי בהרכב של דן יחיד, ובכך הורד ביה”ד הארצי של לשכת עורכי-הדין, לצורך הערעור, למעמד של בית משפט לתעבורה. ממש כבוד למקצוע.

 

דגימת-אקראי של התוצאה ראינו בפרשת השופט צבי סגל נ’ עו”ד שמואל יוסף.

 

את ההזנייה האולטימטיבית של מערכת המשפט, כפי ש”המערכת” עצמה חותרת אליה, ניתן לתאר, סכימתית, כך:

 

..

פרשנות לגלוי ולסמוי:

 

א.        השירותים המשפטיים שאמור לתת בית המשפט העליון יורדו לבתיהמ”ש המחוזיים, וכתוצאה מכך:

 

1.        עניינים אשר נדונו בהרכב של שלושה שופטים בביהמ”ש העליון יהיו נידונים בפני דן יחיד בביהמ”ש המחוזי;

 

2.        בעניינים אשר היו נתונים לערעור-שבזכות, יהיה צורך לבקש רשות לערער, והרשות הזאת תינתן בקמצנות מופלגת;

 

3.        קנטוניזציה של מערכת המשפט: בתיהמ”ש המחוזיים יפסקו הלכות סותרות, איש לא יידע מהו הדין הנכון, ולאף אחד זה לא יפריע;

 

ב.        השירותים המשפטיים שאמורים לתת בתיהמ”ש המחוזיים יורדו לבתימ”ש השלום;

 

ג.         גם אחרי הורדת המערכת בכיתה שלמה, עדיין לא יהיה בידי בתיהמ”ש המחוזיים ובתימ”ש השלום כדי לספק את כל הצריכה (נושא בפני עצמו);

 

ד.        כל השירותים המשפטיים שאמורים לתת בתימ”ש השלום יורדו לשאול תחתיות;

 

ה.       בשאול תחתיות יש מקום לכל.

 

ומה יעשה כבוד בית המשפט העליון? הוא ימשיך לפנק את עצמו בפסקי דין קולוסאליים, אשר כל אחד מהם מכיל חצי עמוד לגופו של עניין (ratio decidendi) ו-299.5 עמודים של הערות-אגב (obiter dicta), אשר נועדו לספק לשופטים כותרות ושעשועים.

 

ובמלים פשוטות יותר, ובלי לטינית: לתת לציבור פחות שירות, ובאיכות ירודה יותר.

 

ואני אומר: בדיוק ההיפך. שורו-שורו:

 

..

פרשנות לגלוי ולסמוי:

 

א.      כל הערכאות תורחבנה, וימונו שופטים כדי הצורך;

 

ב.      בית המשפט העליון ישמש ערכאת-ערעור ארצית, וישמע ערעורים בזכות על כל הפסיקה של בתיהמ”ש המחוזיים, הן ביושבם כערכאה ראשונה, הן ביושבם כערכאת ערעור;

 

ג.       הערכאה הרביעית תחליף את מוסד הדיון הנוסף (ד”נ) הקיים כיום בביהמ”ש העליון.

 

ד.      מי שירצה להוסיף לערכאה הרביעית גם את הפונקציה של “בית משפט לחוקה” – זה אפשרי, אבל לא אנקוט עמדה כי זה נושא נפרד לחלוטין.

 

ועכשיו תגידו לי יופי, שמחה, אבל …

 

כן, אני יודע למה אתם מתכוונים, אבל רגע-רגע, עו”ד לא גמרתי. לא גמרתי, כי לא די בכמות, ויש צורך להבטיח גם את האיכות.

 

על איכותו של כוח-האדם השיפוטי

 

רמתם של השופטים בישראל זוכה לשלל תשבחות, בעיקר מטעם השופטים עצמם. מערכת המשפט אומרת על עצמה שהיא “מהטובות בעולם”, וכו’, אבל עם ההשוואות האלה אי-אפשר לרדת למכולת, משום שאם הרמה בכל העולם נמוכה היא, זה לא הרבה להיות ראש לשועלים, ונחמה מועטה מאוד היא שאצל אחרים המצב עוד יותר גרוע. כבוד גדול זה בוודאי שלא. ממש לא.

 

אכן, ישנם במערכת המשפט שלנו שופטים דגולים, שופטים מצויינים, אבל איכותה של מערכת המשפט נמדדת לא לפי איכותו של הטוב שבשופטים, ואפילו לא לפי השופט ה”ממוצע”, אלא לפי איכותו של “הפחות-שבאומנין”.  לפי השופט הגרוע ביותר. ואם תאמרו אין שופטים גרועים – שטות גמורה – אומר ניחא, נלך לפי זה אשר יקבל את הניקוד הנמוך ביותר במבחן האיכות, לפי המכנה המשותף הנמוך ביותר.

 

השבחת הגזע: משיכת כוחות טובים יותר לכהונה השיפוטית

 

כדי לקבל שופטים טובים יותר יש לשפר את איכות כוח האדם הנבחר לכהונה השיפוטית – זה אלמנטארי, ובכך אני לא מגלה כל חדש. כדי למשוך לכהונה מועמדים טובים יותר יש להעלות את משכורותיהם של השופטים במידה משמעותית.

 

בהמשך אני מציע העלאה דראסטית מאוד של משכורות השופטים, אולם בתור איש-פשרות ידוע (וצנוע, לא לשכוח!) אני מוכן להסתפק, כנקודת-פתיחה, בתוספת של 50% למשכורות הנוכחיות של השופטים (ואם זה לא יספיק, יהיה צורך להעלות עוד יותר), פלוס תוספת-התמקצעות (וגם לכך נגיע בהמשך).

 

יחד עם זאת, משיקבעו ההסדרים המופלגים האלה, לא יוכלו השופטים לקפוץ מסולם-לסולם, כל אימת שירצו לשפר את תנאיהם, או לשחק את “עולה עימו ואינה יורדת עימו”. כפי שאראה בהמשך, למשחקים האלה צריך להיות סוף – מעתה ועד עולם.

 

כן, כן, אני יודע מה אתם רוצים להגיד לי, אבל רגע-רגע, אני אגיע גם לזה.

 

על שכר השופטים: להכפיל, לשלש – ואף יותר!

 

כל מכונאי מתחיל יודע מה זה מפתח RATCHET (בעברית: מחגר): זהו מפתח אשר מפעילים אותו בתנועה סיבובית חלקית עם ונגד כיוון השעון. התנועות האמורות אחת מהן תנועת סרק היא, והשנייה מסובבת את הבורג לכיוון הרצוי, כך שפתיחת הבורג או סגירתו מתבצעת במהירות רבה יותר מאשר במפתח ברגים רגיל. המאפיין את הפעולה הזאת הוא שאם המכונאי מבצע מאה חלקי סיבוב ימינה ומאה חלקי סיבוב שמאלה – הבורג מסתובב מאה חלקי סיבוב לכיוון האחד בלבד.

 

..

עקרון ה- RATCHET בא לידי ביטוי גם בחיי היום יום, בלי קשר למפתחות ולברגים.

 

קחו, למשל, דוגמאות מן העבר (ואולי גם מן ההווה):

 

·           כאשר עולים מחירי הדלק בשוק העולמי – מיד מעלים את המחיר, “משום שאנו קונים בשוק העולמי”, אבל כאשר הם יורדים – זה כבר “משהו אחר”. זה בגלל “המלאים הקיימים, שנקנו במחירים הגבוהים”;

 

·           כאשר מתייקר הזהב, מעלים את מחיר טיפולי השניים, אבל כאשר יורד מחיר הזהב, לא מורידים, “בגלל שהזהב הוא ‘מרכיב זניח’ בטיפולי השניים”;

 

·           כאשר הדולר-ארה”ב מפוחת ב-1/7 ביחס ללירה סטרלינג, מפחתים בהתאם את הלירה שלנו – לא כ”פיחות”, חס-וחלילה, אלא כ”התאמת שערים”, אבל … כאשר הליש”ט, סמוך לאחר מכן, מפוחתת אף היא באותו שיעור ביחס לדולר – לא מחזירים את המצב לקדמותו, אלא מפחתים את הל”י שוב ב-1/7 – וגם זאת בתואנה של “התאמת שערים”. התוצאה הסופית היא, איפוא, שהיחס בין הדולר והליש”ט חוזר להיות כשהיה, אבל הלירה שלנו מפוחתת פעמיים!…

 

ואלה, כמובן, רק דגימות-אקראי.

 

עקרון ה-RATCHET ושכר השופטים

 

גם כאשר מדובר בשכרם של השופטים בישראל עקרון ה-RATCHET אינו מבייש את עצמו.

 

מפעם לפעם אנו שומעים מציבור השופטים דרישות מדרישות שונות להטבות שכר והטבות נלוות אשר אתייחס אליהן מאוחר יותר, אולם אך מובן הוא שהטבות אלה הן מעבר למה שמקבלים שאר השכירים במשק, שהרי מה שמקבלים שאר השכירים כבר מגולם בשיטת ההצמדה לשכר הממוצע, ממנה השופטים כבר נהנים שנים רבות.

 

שיטת ההצמדה לשכר הממוצע במשק היא עצמה כבר הטבה-על-הטבה שהרי אם השכיר הממוצע במשק עולה בדרגה, הוא מקבל תוספת מעבר לתוספת היוקר, הרי שהשופט מקבל את שתי התוספות גם אם הוא אינו עולה בדרגה – ואם הוא עולה בדרגה הוא מקבל תוספת שלישית.

 

זקני צפת זוכרים גם זוכרים כיצד השופטים דרשו “גילום” תוספת רכב, למשל, לתוך שכרם, שהרי “אין זה יאה” שהשופט ישתתף בחגיגת הבלופים של ההטבות הפיקטיביות. עברו שנים, ודברים משתכחים, ואז באו השופטים, הסומכים על זכרונו הקצר של הציבור, ובשנת 1994, כ-20 שנה, אולי אפילו פחות, אחרי שהם קיבלו “גילום” של תוספת הרכב לתוך שכרם, הם דרשו – וקיבלו – אחזקת רכב, “ככל האדם”, ואם לא ככל האדם – לפחות ככל עובד אחר ברמה דומה.

 

שופטי ביהמ”ש העליון, אגב, מקבלים, “בניגוד לחוק ולכללי המנהל התקין“, רכב יוקרה אאודי A6, שעלותו כפולה ויותר ממה שאושר להם בוועדת הכספים של הכנסת. צלם בהיכל.

 

מדוע דרשו השופטים אחזקת רכב? משום ש”לא ייתכן” ששופט ייסע באוטובוס, כאחד האדם!

 

ואחרי שהם קיבלו את מבוקשם, עכשיו הם דורשים מהמדינה לפתוח להם מעבר VIP בנתב”ג בכדי למנוע התחככות עם אנשים אותם שפטו בעבר.

 

ומה קורה כאשר מבטלים, מקפיאים או מצמצמים הטבות מסויימות לשאר השכירים?

 

כאן מתהפכת הנימה: השופטים  כבר אינם “ככל האדם”, וגם לא ככל עובד אחר ברמה דומה. הם “גזע מיוחד” ועל כן אי אפשר “לשחק” בתנאי עבודתם כבאלה של אחד האדם. ממש לא יתכן.

 

הרשו לי להיות לא-פופולארי

 

אכן, שופטים הם משהו מיוחד, והם גם צריכים להיות משהו מיוחד. שופט נמצא בעמדה מאוד רגישה, והצורך בעצמאותו ובאי-תלותו של השופט מחייב שיהיה משוחרר מכל לחצים כלכלים. גם העובדה שעורכי דין במגזר הפרטי יכולים להרוויח סכומים אגדיים מחייבת משכורות גבוהות במיוחד לשופטים כדי למשוך לעבודה הזאת את הטובים שבטובים. היום, כידוע, ישנה למערכת המשפט בעייה בתחום הזה, ולא תמיד מי שנבחר ומתמנה כשופט עומד על הרמה המתאימה לחלומותיה הוורודים של מערכת המשפט.

 

שכר גבוה במיוחד אמור גם למנוע פזילה לטובות-הנאה “צדדיות” (שוחד וכו’, למי שהרמז לא ברור לו), הן משום ששופט החיי ברווחה זקוק פחות לטובות-הנאה, והן משום שיש לו יותר מה להפסיד, ולכן אם היה מישהו בא היום ומציע להכפיל, לשלש ואף יותר, את שכר השופטים, לא הייתי פוצה פה ומצפצף, שהרי, כאמור, רמת השכר היא כלי חשוב, כלי חיוני, כלי לגיטימי, לקביעת רמתו של כוח האדם בכל מערכת ומערכת – וגם במערכת המשפט.

 

אבל ברגע שקבענו את העקרון, ואת הפער בין שכרו של שופט לבין שכרם של שאר בני תמותה – הפער הזה חייב להישאר בעינו, בלי החוכמולוגיות של עולה עימו ואינו יורד עימו”. אם ירצה פעם מישהו לבוא ולומר שפער כאמור אשר נקבע בעבר אינו מוצדק עוד, אפשר יהיה לדבר גם על כך, אבל בלי תרגילים וה”הסברים” אשר אינם מתיישבים לא עם היושר הציבורי ולא עם היושר האינטלקטואלי.

 

לדעתי, העיקרון הזה יעניק לשופטים ייתרון אשר יחזיק מעמד אפילו 50 או 100 שנה, ומי שגם זה לא ימצא חן בעיניו, יכול להחזיר את המפתחות, וללכת הבייתה.

 

לתגמל התמקצעות של שופטים

 

אחת הטענות הנפוצות במערכת המשפט היא שכל שופט יודע את החוק, ולכן כל שופט יכול לדון בכל סוג של עניינים. זו, כמובן, שטות גמורה, כפי שיודע כל מי שעמד בבית המשפט המחוזי וטען לערעור תעבורה בפני שופט שמבין בתחום הזה פחות מאשר מבין חמור במרק פירות.

 

ואם לא די בכך, באים עורכי דין העוסקים בתחום אחר, ומאשימים: בתי המשפט לא מבינים במיסוי.

 

כדי להתגבר על הקשיים האלה יש להגדיר מעמד מיוחד של שופט מומחה לתחום מסויים. אני יודע שהדבר פוגע באגו של שופטים מסויימים – בעיקר כאלה אשר פוזלים אל תחום יוקרתי ומבוקש, שלא לדבר על קידום, ולא זוכים במבוקשם – אבל, מה לעשות, כאשר שופט תורן דן בעניינים שהוא מעולם לא עסק בהם – נניח ענייני מסים, תעבורה ועוד – הפרצוף של המשפט בישראל נראה נ-ו-ר-א!

 

כדי להגיע למעמד הזה יצטרך שופט לעבור השתלמות מיוחדת בת חצי שנה, שנה או יותר. באותה התקופה הוא לא ישב לדין, אבל יקבל את מלוא שכרו.

 

שופט מומחה כאמור יקבל תוספת שכר מיוחדת, והיא תהיה נחלתו גם בהמשך דרכו. כך, למשל, אם שופט של בית משפט שלום יעבור השתלמות כשופט תעבורה, ולאחריה הוא יקבל תוספת שכר של 50%, וזה המוצע על ידי, כאשר בהמשך הקריירה הוא יגיע לכסאו של נשיא בית המשפט העליון, הוא יקבל גם אז את אותה התוספת (באחוזים משכרו כנשיא ביהמ”ש העליון).

 

התחום הראשון שהייתי מציע, בתור “פיילוט”, הוא תחום התעבורה. כיום מעמדו של שופט התעבורה הוא נחות יותר מזה של שופט “רגיל”, הוא משמש “קרש קפיצה” לשיפוט בבית משפט השלום, והדבר משתקף במצבו של משפט התעבורה בכללותו. אם תתקבל ההצעה שלי, השופטים הטובים ביותר יתחרו על הקידום לבית המשפט לתעבורה, ולא כפי שהדבר כיום.

 

צודק בן ציון ציטרין ברשימתו הפתרון: בתי דין למסים (הארץ, כלכלה, 11.9.2000), בקבעו כי עקב אכילס של השפיטה בענייני מסים הוא העדר המיומנות בענייני מסים בקרב השופטים הדנים בענייני מסים, והפתרון שהוא מציע הוא הקמתם של בתי דין מיוחדים למסים, שם יישבו שופטים שזו מומחיותם ומיומנותם. הכותב, אגב, לא מציע לנו דבר ברמה של בית המשפט העליון, אשר גם בו, לשיטתו – ככל הנראה – מאגר המומחים לענייני מסים אינו ברמה ראוייה.

 

אלא שהקמת טריבונלים בעלי ייחוד מקצועי הינה בעייתית כשלעצמה, והיא לא יכולה לפתור את הבעייה, כאשר השופטים, עקב אכילס לשיטתו של ציטרין, באים מאותו המאגר, ונבחרים באותה השיטה.

 

טול, למשל, את בתי המשפט לתעבורה: עורכי-דין אשר בחייהם לא ניהלו אפילו תיק תעבורה אחד מתמנים כשופטי תעבורה – משרה הנחשבת כקרש-קפיצה לקידום לבית משפט השלום – והוועדה לבחירת שופטים באה לבג”ץ, וטוענת – ללא כל בושה! – כי שופט תעבורה אינו חייב להתמצא בענייני תעבורה (כך!!!) – והבג”ץ מסרב להתערב (ומי ייצג את הוולב”ש? ניחשתם נכונה: מיודענו שי ניצן).

 

הלאה, לבית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור על בתי המשפט לתעבורה: בערעורי תעבורה יושבים כדן-יחיד שופטים אשר לא זו בלבד שאינם מבינים דבר בתעבורה, הם דנים בערעורים האלה במסגרת “תורנות” כפוייה, ועד שהם מצליחים ללמוד משהו – אם בכלל – הם גומרים את התורנות, וחוזר חלילה.

 

וגם בביהמ”ש העליון, אגב, הידע התעבורתי הוא דל ביותר.

 

תודה על הערותיך הצודקות“, אמר לנו, בהגינותו, מי שכיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בת”א-יפו, השופט מנחם אילן, בתשובה לפניותינו בעניין זה, אולם הוא העדיף למסור את העבודה לשופטים חסרי מומחיות, ולא לתת לתיקים להצטבר על המדפים – וגם כאן הבג”ץ סרב להתערב.

 

נמשיך לבית המשפט העליון, אשר כדי להיכנס בשעריו עם ערעור תעבורה אתה נדרש לבקש רשות לכך, ובבקשות האלה דנים, לפעמים, שופטים אשר לא רק שאינם מבינים דבר בתעבורה, אלא שהנושא הזה גם לא מעניין אותם כהוא-זה, והם מסוגלים “לחסל” בקשת רשות ערעור המנומקת על פני עשרות עמודים ללא התייחסות אפילו לטענה אחת, וגם ללא הנמקה, והכל בשתי מלים בלבד: “הבקשה נדחית” (“נחה דעתי ש …” זה כבר יותר מדי עבורם!).

 

טריבונל מקצועי בעל התמחות ספציפית הינו רעיון מצויין, אבל בתנאי שהשופטים ייבחרו בקפידה, ושייראו בנושא המסויים בו הם מתמחים משום שליחות, מפעל חיים. כל שופט בבית משפט השלום שואף, מטבע הדברים, להתקדם לבית המשפט המחוזי, וכל שופט בבית המשפט המחוזי שואף, מטבע הדברים, להתקדם לבית המשפט העליון, אבל אף שופט, למעט, אולי, איזה חריג פה ושם, לא שואף להתקדם לערכאה הגבוהה יותר, על מנת להיות שם המומחה למסים, ובאשר לשאיפה להגיע לביהמ”ש העליון בתור מומחה לתעבורה, למשל? הצחקתמני הצחק!

 

האם מערכת המשפט מעודדת התמקצעות כזאת? ככל הנראה לא, ובבית המשפט העליון – ודאי שלא. תארו לעצמכם שמחליטים לבחור ולמנות לבית המשפט העליון שופט מומחה לענייני מסים, שופט מומחה לענייני תעבורה, שופט מומחה לענייני בטחון (טוב, בזה כולם מומחים מופלגים), שופט מומחה לענייני בריאות, שופט מומחה למשפט מנהלי, וכו’, בקלי-קלות מילאנו את כל 15 התקנים, ולא נשאר אפילו כסא אחד לשופט “עדתי”, לשופט דתי, לשופט ערבי, לשופט ממין נקבה, לחבר-מביא-חבר, לחבר-מביא-חברה, לחברה-מביאה-חבר, ולחברה-מביאה-חברה.

 

לפי ההצעה שלי, הטובים שבשופטים, בכל הערכאות, יתחרו על הקידום למעמד של שופט מומחה, ורק הטובים-שבטובים יזכו לכך. התוצאה תהיה קידומם – עד לבית המשפט העליון, ועד בכלל – של שופטים שהם גם הטובים-שבטובים באופן כללי, ובנוסף לכך הם גם עברו השתלמות לתחום מסויים.

 

אפשר, אם רוצים, להעניק לשופט התמחות מקצועית ביותר מתחום אחד, אבל זה יהיה יקר למדי, וזה גם ידלל את ההתמחות המעשית שלו בתחום ההתמקצעות הראשוני שלו.

 

כפשרה אפשר להציע התמחות אחת בכל ערכאה בה השופט מכהן, כך ששבתו בבית משפט השלום הוא יעבור, למשל, התמחות בענייני תעבורה, ובעלותו לבית המשפט המחוזי הוא יתמקצע גם בענייני תכנון ובנייה.

 

התוצאה תהיה שלבית המשפט העליון הוא יגיע עם התמקצעות מיוחדת בשני תחומים, וזה הרבה מעבר למה שיש היום.

 

אין ארוחות חינם (א): הגבלת הקדנציה, צינון לפני כל קידום

 

אהרן ברק אמר פעם כי שופט המתמנה לבית המשפט העליון צריך להיות בן 60 שנה, לכל היותר, כל שיהיה לו “אופק כהונה” של 10 שנים לפחות. וכל כך למה? משום שלוקח לו חמש שנים עד שהוא נכנס לעניינים, ואם ביומו הראשון בבית המשפט העליון הוא, למשל, בן 64 שנים ו-364 ימים, כאשר הוא כבר יהיה “מבושל” דיו, יישאר לו רק יום אחד עד לגיל הפרישה.

 

אני מסכים עם הדיאגנוזה של ברק, אבל זו מביאה אותי דווקא למסקנה ההפוכה: חמש שנים – לדעתי אף פחות, הרבה פחות – לוקח לשופט ללמוד את כל הטריקים, השטיקים והפוילע-שטיקים, עד שהשררה מעבירה אותו על דעתו.

 

ובעברית של היום – השתן עולה לו לראש.

 

הרי הפרופסורים שלנו בפקולטה למשפטים, אשר בהמשך הדרך הגיעו לביהמ”ש העליון – כולל אהרן ברק עצמו – לימדונו כי הכוח משחית, הכוח המוחלט משחית באופן מוחלט!

 

כיוון שלכל שופט השתן עולה לראש בקצב האישי שלו, אי אפשר למדוד את זה, ולכן יש לקבוע מגבלת משך-זמן לכהונתו של שופט, כך:

 

א.      יש להגביל את משך הזמן בו יכול שופט לכהן באותה הערכאה (לדעתי: חמש עד שבע שנים, לכל היותר, ללא אפשרות הארכה).

 

ב.      לאחר אותה התקופה שופט ייצא לתקופת-שבתון, שתהייה הרבה יותר מאשר שנה אחת (לדעתי: שלש שנים, לכל הפחות);

 

ג.       תקופת השבתון תשמש גם “תקופת צינון”, כדי להזכיר לו לשופט שהוא בא מן העם, וחוזר אל העם.

 

ד.      עם תום השבתון יצטרך השופט להעמיד את עצמו לבחירה מחודשת, אם ירצה לחזור אל המערכת, והיא תשוב ותחפוץ בו.

 

אחת הטענות בזכות מינוי השופטים “לכל החיים” (קרי: עד 70) היא שהביטחון שבמשרה מעניק לשופט את אי-התלות הדרושה כדי למלא את תפקידו ללא יראה מאיש, וללא צורך ב”פזילה” אל הרשות המבצעת. לבד מכך שגם כיום השופטים פוזלים אל הרשות המבצעת (99.9 אחוזי הרשעה לא מדברים בעד עצמם?), ההצעה שלי כוללת “פיצוי” כנגד הפסד הכהונה לכל החיים.

 

הפיצוי שאני מציע הוא לא רק בשכר הגבוה, אלא גם בכך שבתקופת השבתון השופט יזכה בשכרו המלא, ויחד עם זאת הוא יהיה רשאי גם לעבוד, כרצונו.

 

לא זו בלבד שהתנאים האמורים ישמשו כ”איזון” לביטחון הניתן לשופט כיום, על ידי המינוי לכל החיים. אלא שוודאי הוא כי אחוז מסויים מהשופטים-בשבתון האלה לא ירצו לחזור למערכת, לאחר שנות השבתון בהן הוא נהנה גם מהמשכורת, גם מהיכולת לעבוד ולהרוויח, וגם מהמעמד של שופט-לשעבר (אשר ממילא נותן לו יתרון לא מבוטל בשוק החופשי).

 

הוויתור על אופציית החזרה לשפיטה יוסיף עוד ועוד לריענונה של המערכת – דבר אשר כיום לגמרי לא קיים.

 

מסלול-קידום לדוגמה של שופט בישראל

 

מי שמתמנה בית משפט השלום בגיל 30, למשל, ייצא בגיל 37 לשלוש שנות שבתון. בגיל 40 הוא יוכל לחזור למערכת, לבית המשפט המחוזי, בגיל 50, לאחר שלוש שנות שבתון נוספות הוא יוכל להגיע לבית המשפט העליון, ובגיל 60, לאחר עוד שלוש שנות שבתון, הוא יוכל להגיע לבית המשפט של הערכאה הרביעית, ממנה הוא יפרוש בגיל 67.

 

שופט אשר ישלים קריירה כזאת, תהיינה לו מאחריו עשרים שנות שיפוט-בפועל, ועוד תשע שנות שבתון, במשכורת מלאה, ועם הכנסה נוספת מעיסוקיו העצמאיים.

 

אם משכורתו ההתחלתית של שופט תהייה, כמוצע על ידי לצורך הפשרה, 150% מהקיים כיום, ואם הוא גם עבר השתלמות-מומחים, הוא יקבל משכורת של 225% מהקיים כיום. לאחר מכן, בהגיעו אל מרום הערכאה הרביעית, הוא ייהנה, לפי הערכה גסה ביותר, ממשכורת חודשית בסדר-גודל של 200 עד 300 אלף ש”ח, כיאה למי שנושם אוויר פסגות.

 

אבל מי שנושם אוויר פסגות, יצטרך להיזהר מאוד פן ישתכר ממנו, משום שעל מעידות אשר כיום הוא לא מקבל אפילו הערה “אדמיניסטרטיבית בעל-פה” הוא עשוי יהיה לשלם ביוקר.

 

הסדרי הפנסיה יהיו, כמקובל, לפי הוותק והמשכורת האחרונה, והשאלה כיצד ינהגו בשופט אשר יצא וחזר למערכת אינה יוצרת קושי מיוחד במסגרת דיני העבודה הקיימים.

 

אין ארוחות חינם (ב): רוויזיה בהליכי הבחירה וההדחה

 

בד-בבד עם התימרוץ המוגבר יהיה צורך לשפר את הליכי הבחירה של השופטים, ובמקביל לכך יעברו רוויזיה גם הליכי העברת שופטים מהכהונה.

 

אין ספק שמשכורת גבוהה במיוחד – הרבה מעל למשכורות השופטים היום, שגם הן בתקרת-השכר של השירות הציבורי – ושלוש שנות שבתון בשכר, עם אפשרות לעבוד ולהשתכר בנוסף לכך, הן פיתוי רציני לבוא למלאכת השפיטה, אבל לכל ההטבות האלה יהיה מחיר:

 

א.      הליכי בחירתם של השופטים יעברו רוויזיה, ובוועדה לבחירת שופטים יהיה ייצוג רב יותר לצרכני המשפט, ופחות – אם בכלל – לספקיו. במלים אחרות: חסל סדר “חבר מביא חבר” ושפיטה כ”דרך חיים”, ותחת אלה תבוא העמדת השירות לציבור במרכז הווייתו של השופט בישראל.

 

ב.      רוויזיה יעברו גם הליכי העברתם מהכהונה של שופטים גרועים (במיוחד לפי סעיף 4(7) לחוק יסוד: השפיטה).

 

השימוש בסעיף האמור הינו, ככל הידוע, נדיר ביותר, כך ששופט בישראל הוא, למעשה, “מסמר בלי ראש”, אשר אפשר לתקוע אותו, אבל לא להוציאו.

 

כך, למשל, אם יוחלט כי מדי שנה מעבירים מהכהונה את השופטים שבחמשת האחוזונים התחתונים (לפי כל מבחן-איכות שייקבע), לא קשה לחזות לאיזו רמה תעלה מערכת המשפט תוך עשרים, שלושים או חמשים שנה.

 

ג.       מערכת המשפט לא תשפוט את עצמה, וכל הנושא הזה (כולל נושאים נלווים אשר בין האזרח לשופט) יעבור לגוף סטטוטורי-ציבורי, חיצוני למערכת המשפט.

 

בין הנושאים האלה יהיו (רשימה לא ממצה):

 

(1)   שיפוט משמעתי לשופטים;

 

(2)   נציב תלונות הציבור על שופטים לא יהיה בשר-מבשרה של מערכת המשפט;

 

(3)   ערעורים על החלטות של שופטים לפסול (או שלא לפסול) את עצמם;

 

ד.      בעניינים בהם לשופטים יש אינטרס שלא לעבוד קשה (כגון במתן רשות לערער, דיון נוסף וכו’, ככל שהם לא יוסדרו במסגרת הרפורמה הזאת) יוקם מנגנון בלתי תלוי אשר תהיה לו סמכות מקבילה לתת רשות לערער, או להחליט על דיון נוסף, וכו’ – בלי לגרוע מסמכותם של השופטים עצמם להחליט כאמור.

 

רפורמה-של-ממש עולה כסף. הרבה כסף

 

ועכשיו אני מגיע לנקודה בה לחצתם עלי כל הזמן.

 

כאשר מבקשים לדון ברפורמה במערכת כלשהי, לרבות מערכת המשפט, יש להביא בחשבון כי מערכות כאלה דומות הן לאותה צרפתייה מפורסמת, אשר תהא יפה ככל שתהייה, לעולם היא לא תוכל לתת יותר ממה שיש לה.

 

כדי שמערכת המשפט תוכל לתת יותר, יש לתת לה יותר.

 

רפורמה-של-ממש עולה כסף. הרבה כסף, משום שכל רפורמה אשר תתבטא אך ורק בצעדים “ארגוניים” כלשהם, לא תשפר את המערכת, אלא בשוליים – אם בכלל.

 

ואני לא שולל שיפורים נוספים, אבל הם מצריכים דיון נפרד לחלוטין.

 

הרפורמה שאני מציע מצריכה תוספת משאבים, בשלושה היבטים:

 

א.      תוספת שופטים, בכל הערכאות;

 

ב.      הוספת ערכאה רביעית;

 

ג.       העלאה משמעותית בשכרם של השופטים;

 

ד.      תקופת שבתון/צינון בשכר מלא לפני הקידום לערכאה גבוהה יותר.

 

מאיפה יבוא הכסף?

 

ראשית – מכל עלוקות-התקציב אשר נהנו מכך שמאז שנת התשי”ז-1957 ועד היום המשאבים שהוקדשו למערכת המשפט הלכו והידלדלו. די אם נזכיר, לעניין זה, שגבול הסמכות שבין בימ”ש השלום לביהמ”ש המחוזי עלה פי 1300 במונחים ריאליים, וכן נזכיר שעניינים שנדונו בפני שלושה שופטים הורדו לדיון בפני שופט אחד.

 

לכן אפשר לומר, ללא נקיפות מצפון, כי מי שלקח את הכסף – שיואיל להחזירו, עם הצמדה וריבית-דריבית.

 

מעבר לכך, השאלה מאיפה לקחת את הכסף היא שאלה פוליטית: אפשר להעלות מסים, אפשר לקצץ בשומני מערכת הביטחון, ועוד. אפשר לעשות מה שרוצים – זה לא צריך לעניין אותי, אלא את העם היושב בציון: ירצו – ישלמו, לא ירצו – ייחנקו עם מה שיש להם, ואם הם מתבכיינים על עוולותיה של מערכת המשפט ומקבלים את זאת בהכנעה, עוד יבוא היום והם יתייסרו גם בשוטים וגם בעקרבים.

 

בהקשר לכך חובה להזכיר כי לפי החוק הקיים שר המשפטים מוסמך לבדו – ללא צורך באישור האוצר – לקבוע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים, וכל נסיונותי להניע את השר יעקב נאמן לקבוע את מספר השופטים נתקלו בשתיקה רועמת.

 

העצמאות התקציבית של שר המשפטים נקבעה בחוק, כיוון שהוא נחשב לנציגה של מערכת המשפט ברשות המבצעת, ואם מערכת המשפט תהיה תלוייה בממשלה, הדבר יפגע בעצמאותה.

 

גם דורית ביניש, נשיאת ביהמ”ש העליון, לא הרימה את הכפפה, ולא רצה להפוך שולחנות. הדבר תמוה, כי בכל הזדמנות – מתאימה או לא מתאימה – היא חוזרת ומדברת על הצורך בעצמאותה של מערכת המשפט, ובמיוחד על הדרישה שהמערכת תקבע בעצמה את תקציבה, ולא תהיה זקוקה לחסדיה של הרשות המבצעת, אותה היא אמורה לבקר.

 

אבל היא מעדיפה להתבכיין מול הציבור, מאשר להפוך שולחנות אצל השר, והרושם הבלתי-נמנע הוא שמערכת המשפט דווקא לא ממש מעוניינת בהוספה משמעותית של תקנים.

 

מדוע מערכת המשפט מתנגדת להוספת תקנים?

 

בשנת 1990 פניתי אל שר האוצר דאז, יצחק מודעי ז”ל, בהצעה להוסיף עוד 100 תקנים לשופטי-תעבורה (נוסף ל-20 שהיו קיימים אז), ובאותו ובמופתים הראיתי כיצד הדבר הזה עשוי להיטיב הן עם הבטיחות בדרכים, הן עם עשיית הצדק, והן עם אוצר המדינה.

 

תוך שבועיים-שלושה, הפלא ופלא, נתפרסם ברבים (הארץ, 23.7.90) כי השר מודעי לא רק שאימץ את הצעתי, על נימוקיה, אלא אף העלה אותה כהצעתו-הוא.

 

אבל מערכת המשפט ברחה מפני הרעיון הזה, כסינדרלה-במהופך, הבורחת מהחופה משום שהנעליים המוצעות לה גדולות מדי, לטעמה או למידותיה, והנכונות הזאת התמסמסה עד לאפס. לימים בא שר המשפטים דוד ליבאי והעלה מחדש את הנושא – לדבריו הוא כלל לא ידע על השתלשלות-העבר – ויצר יש-מאין: 10 תקנים חדשים.

 

אילו הייתה התוספת הזאת, של עשרת השופטים, מנוצלת להעלאתה של איכות השפיטה – ניחא, אבל שר המשפטים לא דאג לכך, ותוספת השופטים נוטרלה מהר מאוד על ידי תוספת תיקים, כך שכמות העבודה (“לחץ בלתי אנושי”, כדברי הדוברת דאז, אתי אשד) על כל שופט נשארה כשהייתה, ככל הנראה.

 

לפני שנים אחדות הועלתה בכנסת הצעה להעלות את מספר השופטים בבית המשפט העליון לששה עשר, ואולי לשמונה עשר, אבל השופטים עצמם התנגדו. הלחץ הוא זמני, כך אמרו, ועליו אפשר להתגבר ע”י מינויים של שופטים-בפועל, ואין צורך בהגדלת תקנים.

 

דבר זה כבר  מביא אותי להרמת-גבות, וגם מעורר את השאלה אם אין כאן ניגוד-עניינים הנובע מרצונם של השופטים להיות יחידי-סגולה החוששים כי ריבוי שופטים יביא לפיחות במעמדו של השופט היחיד, וביוקרתה של המערכת בכללותה.

 

ואני תוהה אם תיפקוד לקוי, הנובע ממחסור בשופטים ביחס לכמות העבודה, אכן יביא למערכת כבוד ויוקרה.

 

מספר השופטים – מקסימום, מינימום

 

כאשר מערכת בתי המשפט מבקשת להיות עצמאית בקביעת משאביה והיקף פעולתה, הדבר יכול להתבטא בשני הכיוונים: קביעת היקף-מינימום, וקביעת היקף מקסימום.

 

אם המערכת באה ואומרת: כדי למלא את תפקידנו כהלכה אנחנו זקוקים ליותר שופטים. נניח לכך-וכך שופטים, הדבר צריך להיות קדוש, כי אסור להלחיץ את השופטים לעשות מלאכת רמייה, לטובת הכמות (ע”ע מוריס בן-עטר ז”ל), אבל אם הם אומרים אנחנו לא זקוקים ליותר, אנחנו לא רוצים יותר, זו כבר שאלה של מדיניות. שאלה “פוליטית”, אם תרצו, של הקצאת-משאבים במישור הלאומי.

 

ושופטינו, כידוע, אינם עוסקים בפוליטיקה, ואינם מביעים דיעות פוליטיות.

 

בשלב רחוק יותר: איחוד בימ”ש השלום וביהמ”ש המחוזי

 

לפי הרפורמה המוצעת כאן, עניין שמתחיל בבימ”ש השלום יזכה לשני ערעורים-בזכות – האחד לביהמ”ש המחוזי, והשני לביהמ”ש העליון כערכאה הארצית, ועוד ערעור ברשות לערכאה הרביעית.

 

הערעור-בזכות לערכאה הארצית הוא “היהלום שבכתר” ברפורמה שלי, ועליו אני לא מוכן להתפשר.

 

מאידך, ייתכן מאוד ששני ערעורים בזכות על כל דבר הם דבר שלפי המקובל היום הוא “משהו גס”.

 

אחד הפתרונות לקושי הזה הוא איחוד בימ”ש השלום וביהמ”ש המחוזי, עם אפשרויות קידום לשופטים בתוך הערכאה המאוחדת הזאת.

 

לבד מהחיסכון האמור יש לאיחוד הזה גם יתרון איכותי.

 

כדי לפשט את ההסבר, הבה נניח שיש לנו בית משפט שלום עם שופט אחד, שהוא מומחה לקניין רוחני, ובית משפט מחוזי עם שופט אחד, שהוא מומחה לנזיקין, נוסיף ונניח שלפי הסמכויות דהיום מוגשת לבית המשפט המחוזי תביעה שעניינה קניין רוחני, ולבימ”ש השלום מוגשת תביעת נזיקין בשווי שאינו עולה על 2.5 מיליון ש”ח. התוצאה תהיה שכל תיק יגיע לידי השופט הכי פחות מתאים לו.

 

ואם נחזור אל קרקע המציאות, בה יש יותר משופט אחד, ויותר מתיק אחד, עדיין איחוד הערכאות מאפשר גמישות רבה יותר.

 

אבל הנושא הזה מצריך מחשבה נוספת, וכאן הוא בא רק כרעיון “גולמי”.

 

בצריך עיון: שמות בתי המשפט על ארבע ערכאותיהם, ומקום מושבם

 

לו צריך הייתי לבנות יש-מאין את המערכת המוצעת על ידי היום, הייתי מגדיר את הערכאה השלישית כ”בית המשפט הארצי”, ואת הערכאה הרביעית כ”בית המשפט העליון”, אבל אם נעשה זאת כיום נביא לכך שהערכאה השלישית תחשב לערכאה נמוכה מבית המשפט העליון הנוכחי.

 

מטרתי היא, כמובן, שערכאה זו תהייה ברמה של בית המשפט העליון דהיום, ואילו הערכאה הרביעית תהייה גבוהה יותר. זה יתחיל בשכרם של השופטים, וימשיך בהרחבת המאגר של המועמדים לכהונה הרמה הזאת.

 

אני משאיר, איפוא, את שמה של הערכאה הרביעית בצריך עיון רב.

 

לו צריך הייתי להקים את הערכאה הרביעית לפני שבית המשפט העליון עבר למשכנו הנוכחי, בגבעת רם, הייתי משאיר את בית המשפט העליון במגרש הרוסים, ובונה את הערכאה הרביעית בהיכל החדש, אשר נתרם לנו על ידי קרן רוטשילד, ובכך נותן משנה תוקף להעלאתם של הרמה ושל המעמד של כל מערכת המשפט במדינה.

 

אבל כיוון שכיום נוצרו עובדות, ואי-אפשר להחזיר את בתי המשפט העליון למגרש הרוסים, וגם לא לבנות היכל חדש, מן הסתם רם עוד יותר מזה אשר בגבעת רם, גם את השאלה הזאת אשאיר בצריך עיון.

 

הרפורמה הזאת ורעיון “בית המשפט לערעורים” של דורית ביניש

 

דורית ביניש מגלגלת לאחרונה רעיון חדש-ישן: ערכאת ערעור חדשה, בין ביהמ”ש המחוזי לבין ביהמ”ש העליון.

 

ביניש, כדרכה, לא מפרטת למה בדיוק היא מתכוונת, וגם לא הופכת שולחנות כדי לממש את הרעיון הזה, אולי מחשש שהוא יתקבל, ויישומו ייכשל.

 

אם ביניש מתכוונת לערכאה ארצית לערעורים-בזכות – ההבדל בין הרעיון שלי לרעיון שלה מצטמצם מאוד, אבל אם היא מתכוונת לרעיון הישן של “מחלקת ערעורים” בכל בית משפט מחוזי – אין לכך שום ערך, במיוחד אם יהיה צורך לקבל רשות לערער באותם המקרים בהם היום דרושה רשות כזאת לערער לביהמ”ש העליון.

 

אין לכך שום ערך, משום שהרעיון הזה אינו אלא האצה של ההזנייה עליה דיברנו לעיל, הזנייה אשר בהמשכה ייקבע שערעורים יישמעו בפני דן יחיד ולא בפני הרכב של שלושה שופטים.

 

ואם נמשיך באותו קו-חשיבה, לא ירחק היום בו תוקם “מחלקת ערעורים” בבתי משפט השלום.

 

הוראות המעבר

 

הבסיס לרפורמה שלי, אותו הנחתי במאמר העוסק בפרשת השופט צבי סגל נ’ עו”ד שמואל יוסף: לשלוח הבייתה את כל השופטים שבמערכת המשפט, עם פיצויים כפולים, משולשים או מחומשים – רק שיילכו כבר – ותחתם יש לבנות מערכת חדשה לגמרי, עם שופטים שייבחרו בדרך אחרת, וגם יודחו בדרך אחרת.

 

השאלה היא כיצד לבצע את המעבר למערכת החדשה, והרי כמה קווים למחשבה:

 

שלב ראשון: גיבוש המנגנון לבחירת השופטים, ודרישות המשרה.

 

שלב שני: בחירת המועמדים עצמם, וכניסתם לעבודה, כל שופט בסמוך לבחירתו.

 

שלב שלישי: מילוי הפער הכמותי במספר השופטים בשלוש הערכאות הקיימות, בין המצוי כיום לבין הרצוי, כפי שהוסבר לעיל, ובחירת שופטים לערכאה הרביעית.

 

שלב רביעי: הפסקה הדרגתית של הזרמת תיקים חדשים לשופטי המערכת הישנה. כל שופט ירוקן את מלאי התיקים שבטיפולו, ועם סיום הטיפול בכל תיק הוא יפרוש לקיצבה. שופט שירצה להיבחר למערכת החדשה יצטרך להגיש את התפטרותו (אם לא פרש לפני כן), ולהציג את מועמדותו, כאחד האדם – לאחר תקופת-צינון כאמור לעיל לגבי קידום בין הערכאות.

 

הערת סיכום

 

כפי שציינתי, הרפורמה הזאת עולה הרבה כסף, והשאלה אם להיכנס אליה, ולאיזה עומק, היא שאלה פוליטית, לא משפטית.

 

לפיכך כל המרכיבים הכמותיים (מספרי השופטים ותנאי עבודתם, כולל שכרם) תלויים בנכונותו של הציבור להשקיע במערכת המשפט, ולוותר בתחומים אחרים.

 

מבחינה איכותית אני לא מוותר על ערכאה ארצית לערעורים בזכות.

 

כמובן שהוספת שופטים וערכאות לא פותרת את הכל, ויש לשרש תופעות הפוגעות בתיפקוד המערכת, כגון הערות-האגב הקולוסאליות. כמו כן יש לאפשר לבעלי הדין לדרוש פיצול הדיון בפלוגתאות שונות, דבר אשר עשוי לקצר את ההליכים במידה רבה מאוד, ולעשות יותר צדק, יותר מהר – ובפחות משאבים.

 

כל השאר פתוח – ירצו יאכלו, לא ירצו – לא יוכלו.

 

______________

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר