בן הכט לומד את הא”ב על ה”ציונות הרישמית” ועל “ידידתנו” בריטניה – קטעים מתוך “בן המאה העשרים”

בן הכט לומד את הא”ב על ה”ציונות הרישמית” ועל “ידידתנו” בריטניה – קטעים מתוך “בן המאה העשרים”

בן הכט
15.01.2011 14:37
בן הכט לומד את הא"ב על ה"ציונות הרישמית" ועל "ידידתנו" בריטניה - קטעים מתוך  "בן המאה העשרים"


אחרי המערכה בגאליפולי, כשהתחילה אנגליה להרגיש מחסור בכוח אדם, היו מוכנים להטות אוזן לולאדימיר ז’בוטינסקי והתירו את הקמתו של הלגיון העברי, ב-27 ביולי, 1917. הם אפילו הבטיחו שאם יצטיינו היהודים בקרבות, כי אז ייקראו גדודיהם בשם ‘גדודי יהודה’, במקום ‘גדודי קלעי המלך’, וכי יורשה להם לענוד את סמל המנורה כסמלם, ולהשתמש במלה ‘קדימה’ כסיסמתם במצעד”.



ב”ה

 

בן הכט לומד את הא”ב על ה”ציונות הרישמית” ועל “ידידתנו” בריטניה

 

“בן המאה העשרים” –
תרגום: יוסף נדבה,
יצא לאור בעברית בשנת 1957


כעבור מאה ימים, ב-2 בנובמבר, 1917, פירסמו הבריטים את הצהרת בלפור

 

“הבעיה היא פשוטה בתכלית”, אמר פיטר, “ואין בה שום דבר כדי לבלבל. היו ימים שבהם גילו הבריטים ליהודים יחס מצויין. אחרי המערכה בגאליפולי, כשהתחילה אנגליה להרגיש מחסור בכוח אדם, היו מוכנים להטות אוזן לולאדימיר ז’בוטינסקי והתירו את הקמתו של הלגיון העברי, ב-27 ביולי, 1917. הם אפילו הבטיחו שאם יצטיינו היהודים בקרבות, כי אז ייקראו גדודיהם בשם ‘גדודי יהודה’, במקום ‘גדודי קלעי המלך’, וכי יורשה להם לענוד את סמל המנורה כסמלם, ולהשתמש במלה ‘קדימה’ כסיסמתם במצעד”.

 

“ואחר, כעבור מאה ימים, ב-2 בנובמבר, 1917, פירסמו הבריטים את הצהרת בלפור. אל תשכח, ‘גדוד נהגי הפרדות’ כבר נלחם בגאליפולי”.

 

“האם נצטיינו היהודים בקרב”? שאלתי בעצבנות.

“מאד”, אמר מרלין, “המפקד הראשי הפליג בשבחם, בדינים-וחשבונות הצבאיים שלו”.

ובן עמי, ה”צבר”, הוסיף ואמר: “ביניהם היו הקפיטן טרומפלדור, לייטנאנט גורודצקי, הסמל רוזנברג והקורפורל גרושובסקי. שאין ספק שנזדמן לך לקרוא עליהם”.

“שכחתי” אמרתי.

“דבר אצילות יהודית נשכח על נקלה”, אמר מרלין.

“אני מניח שענייני הלגיון לא התנהלו כשורה, הואיל והם לא זכו שיינתן להם הסמל המיוחד להם…”? שאלתי.

“נסבו הדברים כך”, אמר מרלין, “שהגדודים העבריים השתתפו בקרבות העזים המכריעים ביותר בחזית הארץ-ישראלית. פקד עליהם לייטנאנט-קולונל פאטרסון, מ’קלעי דבלין’, עתיד עתה לפגשו. אחד משלנו הוא. בהנהגתו המופלאה, בהישמע הסיסמא ‘קדימה’, גירשו את התורכים מפניהם ותפסו את מעברות-הירדן החשובות. הם כבשו את אום-אש-שרט“.

“ואחר, בחמישה עשר לספטמבר, הוטלה על היהודים המשימה המסוכנת להסיח את החיילות התורכיים בפעולת קרב בחזית המזרח כדי להכשיר את התקדמות הביטים בדרך החוף צפונה. תוך שלושה ימים נשבר חוט השדרה של צבאות תורכיה: שמונים אלף נלקחו בשבי ועוד עשרת אלפים נכנעו מרצונם הטוב. ב-31 באוקטובר נכנעה תורכיה כולה“.

“אני רוצה לקוות שהבריטים היו אסירי תודה”, אמרתי.

“הם היו אסירי תודה עד למאד. הם פירסמו פקודת-יום, שבה העלו על נס את אומץ לבם של כמה מאנשי הגדודים העבריים, אך, בעת ובעונה אחת, פתחו פתח להשפלתם, בעת שביקשו להעבירם לגדודי-עבודה. הם עוררו עליהם את חמתו של קולונל פאטרסון, וכמובן שאיש מן הגדודים לא התנדב לגדודי-העבודה, אף, שכידוע לך, יש בהם, בגדודי-העבודה משום בטחון אישי רב יותר”.

“אכן, נראה לי, כי אהבתם של הבריטים ללגיון העברי התנדפה חיש מהר”, אמרתי.

” ההתלהבות פחתה, במידה מסויימת”, הודה מרלין. – “היהודים עשו כמה משגים, הנה, למשל, הם זכו בכל שבע מדליות הזהב בתחרויות ההתאגרפות במסגרת חיל-המשלוח הבריטי. דבר זה העכיר במקצת את הרוחות בקאהיר”.

 

 

ה”ציונות” = אנטישמיות

 

“הבה נפסח על סיר הרברט וכיכרותיו”, אמרתי. “והגידו נא לי, כיצד קרה הדבר שהיהודים עדיין מיעוט בארץ ישראל. נדמה שבמשך עשרים שנה יכלו מיליונים לעלות לארץ, אילו רצו בכך. איני רואה כל טעם להשתדל ולהפוך את ארץ ישראל למולדת עברית, כאשר נראה שאין לב היהודים נתון לעליה אליה”.

“הם השתוקקו לעלות” אמר פיטר, “אך הציונים הרשמיים עיכבו בעדם”.

“מה”! קראתי בקול – “סבור הייתי שהציונים הם המיישבים את ארץ ישראל. יש לי גיס התורם בקביעות כסף לציונים ובכסף זה, לפי דבריו, הם קונים אדמה בשביל המתיישבים בארץ ישראל”.

 

כן, אמר פיטר, “הציונים השקיעו מיליוני דולרים בבנין מולדת עברית שם. אך לא היה בכוחם למשוך את ההמונים הרחבים לארץ-ישראל, במשך השנים שבהן היו שערי ארץ ישראל פתוחים לעליה לא קראו מנהיגי הציונות הרשמית ליציאה המונית מן הגולה והתנגדו בשצף קצף לתכנית ‘האבקואציה’ של ז’בוטינסקי. ב-1937, שנים מספר לפני שהחלו הגרמנים להשמיד את היהודים, נשא ד”ר וייצמן באזני יהודי אירופה. הנאום התפרסם בגליון סתיו של “ניו ג’ודיאה”, בטאון ציוני רשמי באנגליה. המעוניין אתה לקרוא את הנאום”? השבתי בחיוב. – “בידי מרלין יש העתק ממנו. הואל נא לקראו”.

מרלין קרא קטע מתוך העתון. – “ד”ר ויצמן אמר היום, בשעת ביקורו בפולין, שארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – “אין בכוח ארץ ישראל לקלוט את יהודי אירופה” – אמר וייצמן. – “רוצים אנו כי רק מיטב הנוער היהודים יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ-ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה, ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח. אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל. אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי”.

 

שאלתי למעמדו הרישמי של ד”ר וייצמן. אורחי שמחו על בורותי.

“ד”ר חיים וייצמן” אמר מרלין “הוא נשיא ההסתדרות הציונית בעולם”.

 

“ז’בוטינסקי השיב לדברי וייצמן משנת 1937, בנאום נבואה נוראה”, אמר פיטר (פיטר ברגסון-הלל קוק, אחיינו של הרב קוק, חילוני גמור אבל, יהודי!), “הוא אמר ליהודי אירופה שכולם יושבים על חבית אבק שריפה. כן הגיד להם, שאם לא יצאו היהודים מגרמניה, פולין ומזרח אירופה, עתידים הם להישמד על ידי הגרמנים בטבח הנורא ביותר בתולדות האדם”.

“מדוע לא שעו יהודי אירופה לעצת ז’בוטינסקי”? שאלתי.

“משום שרוב היהודים, כרוב כל שאר הבריות”, השיב מרלין, “מעריצים מעמד ‘מכובד’ יותר מן הגאוניות ומן התעוזה ומכל דבר אחר.  לצערנו, יכל אדם לומר שד”ר חיים וייצמן הוא היהודי המכובד ביותר בעולם. עשיר מופלג הוא, איש-מדע, והמדינאים הבריטיים מתייחסים אליו כאילו הוא אחד מהם, מבחינה חברתית. מזמינים אותו למסיבות תה לבתים האנגלים והאמריקנים האריסטוקרטים ביותר. יחס הכבוד שיהודי העולם רוחשים לו, שווה רק למידת הנזק שהוא גורם להם. אפילו יהודי פולין, העומדים עתה בסימן השמדה, עדיין רוחשים כבוד לאיש, שהשפיע עליהם, מבלי משים, להישאר במקום מושבותיהם וליהרג – תחת אשר יעלו לארץ ישראל ויחיו”.

ב-“1939”, אמר ברגסון, “נטלו על עצמם הבריטים את תפקיד סגירת שערי ארץ-ישראל בפני המוני היהודים הבלתי רצויים. הם שינו את מדיניותם הקודמת מקצה אל קצה ופרסמו את ‘הספר הלבן’, שנעל כמעט לחלוטין את שערי ארץ ישראל לעלייה יהודית”.

“ממה שאתם מספרים לי, נראה לי כדבר ברור”, אמרתי, “שהבריטים השתמשו בבוגד, וייצמן, כדי לשמור על ארץ-ישראל שתהיה ריקה מיהודים, עד שבאה להם שעת הכושר לנעול את השערים במו ידיהם”.

ידידי הניעו ראשיהם בעצבנות ולאות אי-הסכמה.

“איננו סבורים שוייצמן ידע על מזימה כזאת”, אמר ברגסון.

“מדוע לא”? שאלתי.

“הציונים הרשמיים ומנהיגיהם אינם בוגדים”, אמר מרלין, – “רק אנשים נכבדים הם, החוששים להעליב מישהו, אפילו את אויביהם”.

“איני רואה הבדל רב בין בוגדים לבין מוגי-לב”, אמרתי.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר