לנשיא המדינה שמעון פרס: עושק החייבים בהוצאה לפועל – הצורך בחקירה מקפת או שמא “כסדום היינו …”

לנשיא המדינה שמעון פרס: עושק החייבים בהוצאה לפועל – הצורך בחקירה מקפת או שמא “כסדום היינו …”

מ.צ.ד.ה – המועצה הציבורית לדיון הוגן במשפט ובהוצל”פ
07.09.2010 13:18
מוקירים מאוד את גישתך ההומנית

מוקירים מאוד את גישתך ההומנית


לאחרונה הבעת את אי-נוחותך מגירושם של ילדי העובדים הזרים, 400 במספר *** אנחנו מוקירים מאוד את גישתך ההומנית הבאה לידי ביטוי גם כאן, אבל לעומת 400 הילדים האלה, אלפי ורבבות ילדים ישראליים כשרים-למהדרין מגורשים לרחוב, יחד עם משפחותיהם – וקולם לא נשמע *** ה”תיזמור” שבין הבנקים בישראל לבין הגורמים המנהלים את רשות האכיפה והגבייה רבבות משפחות לגירוש מבתיהם, על חובות שלא היו ולא נבראו *** גם התאבדויות לא חסרות



מכתב קודם לנשיא המדינה, שמעון פרס:

על מה “נדהמת לשמוע” כי המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ולא מושא של צדק? מתי בפעם האחרונה ראית בית-משפט מבפנים?

מ.צ.ד.ה – המועצה הציבורית לדיון הוגן במשפט ובהוצל”פ

ערה”ש התשע”א

לכבוד

מר שמעון פרס

נשיא המדינה

ירושלים

 

כבוד הנשיא,

הנדון: עושק החייבים בהוצאה לפועל – הצורך בחקירה מקפת או שמא “כסדום היינו …”

http://www.atzuma.co.il/court

 

לאחרונה הבעת את אי-נוחותך מגירושם של ילדי העובדים הזרים, 400 במספר.

אנו בעלי עמדות פוליטיות שונות, נמנעים מלהיכנס לפן ה”פוליטי” של הנושא, אבל אנחנו מוקירים מאוד את גישתך ההומנית הבאה לידי ביטוי גם כאן.

דא עקא שלעומת 400 הילדים האלה, אלפי ורבבות ילדים ישראליים כשרים-למהדרין מגורשים לרחוב, יחד עם משפחותיהם – וקולם לא נשמע.

הכוונה היא ל”תיזמור” שבין הבנקים בישראל, כולל הבנקים למשכנתאות, עם הגורמים המנהלים את רשות האכיפה והגבייה – תיזמור אשר מביא רבבות משפחות לגירוש מבתיהם, על חובות שלא היו ולא נבראו.

כך, למשל, אנחנו למדים יום-יום מפרסומים בתקשורת כי בנקים אשר תובעים מיליוני ש”ח “מתפשרים” על סכומים אפסיים-יחסית. במקרה שפורסם לאחרונה הודה מי שייצג את הבנק במועד הרלוואנטי שהוא “לא ידע שהפעולות אותן ביצע הבנק, מרשו, היו בלתי-חוקיות”.

דוגמאות קונקרטיות:

סיפור ראשון

תיק הוצל”פ נפתח ע”ס שטר מזוייף, כאשר גובה החוב כ-40,000 ש”ח כאשר על פי הערכת שמאי של הבנק ערך הדירה כ- 175,000 דולר, משגילה האזרח את הזיוף סירבו בהוצל”פ להראות את השטר כפי-שהוגש, ומשהוכיח הוא כי השטר מזוייף הגישו הבנק וכונס הנכסים שטר מזוייף שני, וכאשר הוכח שגם הוא מזוייף, הגישו שטר מזוייף שלישי וכך רביעי וכך חמישי. כבר לאחר השני, החליטה הרשמת כי לא תבצע פינוי מהדירה אלא רק לאחר שתברר אם בכלל יש חוב ושיש צורך במימוש

ומה קרה לאחר פחות מ-ששה חודשים?

אותה רשמת ביצעה פינוי האזרח ומשפחתו יחד עם ילדיו אל הרחוב, לפני שביררה בכלל אם יש בכלל חוב – כמתחייב גם מהחלטתה-היא!

הבה נבחן את התיק לפי איך שנראה דף-החשבון עצמו (בלי חקירה ודרישה אל מחוצה לו):

  • חוב של כ-40,000  ₪ גרם לפתיחת תיק הוצל”פ על מלוא היתרה בסך 219,760.98 ש”ח,  אבל נניח לרגע לשאלה המתבקשת בפער הקיים בין המספרים.

  • אותנו מטריד, כיצד, תוך 5 שנים, הפך הסכום של 219,760.98 ש”ח, לסכום של 488,461.28 ₪?!

  • כאשר באותן- 5 שנים, הוקטן החשבון תחת הסעיף “הקטנות חוב” –  בכ- 52,400 ש”ח. ובאותן 5 – שנים, שילם האזרח עוד כ-150,000 ₪ שבכלל לא נרשמו בחשבון, היינו, לפי המספרים  הגבוהים ששולמו, ברור שהאזרח משלם, ומשכך, איך בכלל נזרק לרחוב עם משפחתו וילדיו.

כל הדברים האלה נעשו תחת עינם הפקוחה של גורמי ההוצאה לפועל.

לא רק שהאזרח וילדיו נולדו בארץ ודוברים עברית, מדובר באזרח שתרם לקהילה ולמדינה במשך עשרות שנים וזאת עד שהשטרות זוייפו והוגשו להוצל”פ, מאז הוא חי-מת. 

האם זכותו לחיות בישראל יחד עם ילדיו פחותה מזו של אותם 400 ילדים זרים?!

כיום האיש הזה לא חי, הוא חי-מת בתוכנו, שנים נע ונד, כאשר עד היום טרם הסתיים הבירור בהוצל”פ בשאלה, אם בכלל היה חוב ואם כן, כמה? ועד היום טרם טופלו ונענשו מזייפי השטרות

היינו “קודם יורים, הורגים ואחר כך שואלים” ואז ממסמסים את הבירור גם בשאלה “למה ירינו” ? בסגנון תשובות מקומם, כמו ” העניין הפך אקדמי” ממילא, כבר נעשו הדברים, ומשנעשו הדברים אין צורך בבירור.

סיפור שני

פסק דין על סך של 143,000 ש”ח + ריבית של 6%: בהוצאה לפועל חוייב החוב בריבית של 44%, החייבים נזרקו מביתם עוד לפני שהם הספיקו לגלות שתיק ההוצל”פ נפתח במירמה, עם ריבית “מן ההפטרה” המשמשת את עורך-הדין שניהל את התיק, ולקוחה מ”טבלאות” הריבית של בנק לאומי – כאשר החייבים מעולם לא נתבעו ע”י הבנק הזה.

תוך זמן קצר מאוד הגיע סכום החוב בהוצל”פ ל- 360,000 ש”ח , כאשר המחלוקת על החוב עדיין מתבררת בערכאות השיפוטיות.

רשמי ההוצל”פ חיים מצג-המחשב, והמחשב ניזון ממה שב”כ הזוכים מזרים אליו – בלי שאיש באגף המנהלי של ההוצאה לפועל בודק את ה”הזרמות” האלה.

תלונה נגד עורך-הדין על המירמה הזאת שהוגשה למשטרה נסגרה “מחוסר עניין לציבור” בזמן שיא של פחות משבועיים!

סיפור שלישי

זוג שהוריהם עלו לארץ ב-48, וגם המשפחה הזאת, שאדמת הארץ ספוגה בדמם של בניה – הם שירתו בצה”ל, הקימו משפחה, ארבעה מילדיהם שירתו ביחידות מובחרות (האחרים קטינים) – נקלעה לקשיים. לאחר 15 שנים של תשלום משכנתא שוטף  ללא כל עיכוב, ועקב קריסה כלכלית קשה מצאה האישה, שנותרה לבדה עם הילדים והחוב, את עצמה מול שוקת שבורה ולא יכלה לעמוד בנטל התשלומים – עד כאן סיפור ישראלי ידוע.

אבל משהגיע התיק להוצל”פ החוב הוכפל ושולש כל רבעון, הבית נמכר, אבל כונס-הנכסים – שהוא גם ב”כ הבנק – עשה בכספי המכר כבתוך שלו.

סיפור רביעי

סיפור של תיק הוצל”פ שנפתח בסוף שנת 2002 על סך של 15,384.00 ש”ח, ותוך פחות משנה ו-10 חודשים, עד יום 25.9.2004 (לא לשכות את התאריך הזה, נחזור עוד אליו), החוב תפח כמעט פי 5, והגיע ל-72,582.57;

יום בהיר אחד בא נדיב אלמוני, והעניק לחייב “מתן בסתר”, כמצוות היהודים: שני זיכויים בתיק ההוצל”פ – האחד על סכום של 72,584.57 ש”ח (בדיוק כיתרת החוב התפוח), והשני על סכום “מעוגל” של 289,140.43 ש”ח – ובסך-הכל למעלה מ-360,000 ש”ח.

מאיפה צמחה “הנדיבות” הזאת, ומדוע לא שלח הנדיב האלמוני את הכסף הזה במישרין אל החייב, לביתו?

התשובה היא שלא הייתה כאן שום “נדיבות”, אלא הוספת חטא על פשע: בין פתיחת התיק בהוצל”פ לבין יום ה”נדבה” הלא-ממש-תמוהה, סידר לעצמו ב”כ הבנק מינוי של כונס-נכסים לביתו של החייב, ומכר אותו בסכום לא ידוע (המוערך ב-1.5 מיליון ש”ח) – הרבה יותר מהחוב המקורי, הרבה יותר מהחוב המנופח, והרבה יותר אפילו מאותם 360,000 ש”ח.

מדוע  אמרנו “מכר אותו בסכום בלתי ידוע”? משום שאף אחד לא מוכן לגלות לחייב בכמה נמכר ביתו, ומה נעשה בכסף!

זה החלק הראשון של ה”סיפור”.

החלק השני הוא שני הזיכויים: הדעת נותנת שאם הופקדו לזכות החייב תשלומים העולים על יתרת חובו, יראה המחשב יתרת-חוב שלילית, קרי: עודף לזכות החייב, הסכום העודף ישולם לחייב, ובכך יאופס החוב, והתיק ייסגר.

ומדוע להיות הגונים וישרים, אם אפשר לרמות את המחשב ולקחת את הכסף למחוזות אחרים?

איך נעשה הדבר במקרה הזה? הסכום שהכונס הואיל בטובו לרשום כזיכוי חולק לשניים: האחד – כ”הקטנת חוב”, בדיוק כגובה החוב הרשום, והשני – כ“הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”… וכאן בא “הסיפור האמיתי”: כדי שהמחשב לא יגלה שקיימת יתרה לזכות החייב מרמים אותו על ידי סימון סולמית (#) במקום בו יש לסמן פלוס (+) או מינוס (-), כך שהמחשב מתייחס לסכום הזה כאל גודל לא-מספרי, אשר לא משפיע על הייתרה!

זאת הונאת-המחשב הראשונה, אבל ישנה כאן הונאת-מחשב נוספת:

כפי שראינו, סכום החוב הגיע ל-72,582.57 ביום 25.9.2004, (כזכור, ביקשנו לעיל לזכור את התאריך הזה) ואילו שני הזיכויים הנ”ל נרשמו לפי תאריך תשלום 30.4.2004, ותאריך “ערך” 25.9.2004, והשאלה היא איך ידעו ביום 30.4 מה יהיה החוב – בדיוק עד לאגורה האחרונה! – חמישה חודשים לאחר מכן?

התשובה נמצאת במונח החשבונאי הידוע: התאמות בלחץ.

ואיך עושים את זה? על ידי כניסה למחשב מתי שרוצים, איך שרוצים, ורישום תאריכים רטרואקטיביים, פרואקטיביים, ושאר המצאות “מן ההפטרה”.

וזה עוד לא הכל: אחרי כשש שנים בהן ניסה החייב לברר מה עלה בגורל כספו, באה יד “נעלמה” וסגרה את התיק. כעת, אם ימשיך החייב להתעקש, הוא יקבל החלטה: התיק סגור, הבקשה נדחית, המבקש ישלם למשיב הוצאות בסך 5,000 ש”ח…

ושאלת-השאלות: איפה הכסף?

ובמקרה הזה – איפה ההפרש בין הסכום שקיבל הכונס ממכירת הדירה (1.5 מיליון ש”ח, כמוערך) לבין סכום החוב בפתיחה (15,384.00 ש”ח)?

ושאלת-הגג: האם מוצדק לזרוק אדם מביתו בגלל חוב של 15,000 ש”ח?

הכסף מדבר, ההון מדבר

כן, כאשר הבנקים מתנכלים לבעלי-ההון, אלה האחרונים יודעים – ויכולים – להשיב מלחמה שערה, ולכן הבנקים – בעלי-הון בעצמם – נזהרים ש”לא להתחיל” עם החזקים, אבל כאשר אזרחים מהשורה נתקלים בתופעה הזאת הם נרמסים ללא חמלה וללא רחמים ע”י גורמי ההוצאה לפועל, אשר, כאמור, מתוזמרים עם הבנקים, ובעיקר עם עורכי-הדין המתיימרים לייצג אותם, אבל, ככל הנראה, עושים לביתם ולכיסם – על גבם של ה”חייבים” ושל מרשיהם גם-יחד.

רמיסתם של החייבים לא תמיד מסתיימת בהשלכתם מבתיהם, ולפעמים – הרבה יותר מאשר הדברים מגיעים לידיעת הציבור – לחייבים לא נשאר מוצא, אלא בהתאבדות.

החלק הגלוי, החלק הסמוי

הדוגמאות שהבאנו לעיל הינן “דגימות אקראי” מהחלק הגלוי, אשר לעולם לא מגיע לתקשורת – לא למדורים הכלכליים ולא בכלל. את התקשורת מעניינים “תיקי המיליונים” העסיסיים, ולא תיקי “בוזגלו”, אשר נעשים במחשכים, שאין בהם שום דבר “ייחודי” או “פיקנטי”, והם “נסגרים” בלי שהם מגיעים לערכאות.

עניין של יום-ביומו הוא כאשר תיק הוצל”פ מצוי נפתח עם חוב התחלתי קטן יחסית, בן 5 או 6 ספרות, אבל תוך זמן קצר החוב מתנפח למיליונים, למרות שה”חייב” משלם ומשלם, ומשלם!

וזה עוד לא הכל: בשלב מסויים ב”כ הבנק מסדר לעצמו מינוי של כונס-נכסים על דירתו של החייב, משליך את ה”חייב”, על משפחתו וילדיו, לרחוב, מוכר את דירתו בסכום הגבוה מהחוב – אפילו זה המנופח – ואחר-כך הוא רץ “לסגור” את תיק ההוצל”פ.

וכפי שראינו לעיל, כאשר ה”חייב” דורש פרטים וחשבונות על החוב והתנפחותו, ועל מה שעשה הכונס בדירתו-כספו, דוחים אותו בטענה ש”התיק כבר סגור”, ואם הוא טוען שזכותו לדעת מה נעשה בתיק, אפילו שהוא כבר “סגור” – הופכים אותו ל”מטרידן סדרתי”, ומחייבים אותו ב”הוצאות עונשיות”.

ועל השאלה איפה הכסף אותה שואל החייב, ואותה שואלים כולנו, הרשויות מסרבות לענות.

וישנם גם מקרים של עורכי דין, כונסי-נכסים סדרתיים אשר מוכרים לעצמם – באמצעות אנשי-קש – את בתיהם של החייבים, במחירים מגוכחים – ואף אחד לא מוכן לבדוק את הטענות נגדם – לא המשטרה ולא לשכת עורכי-הדין.

גלגול האחריות מהדרג המנהלי לדרג השיפוטי

תופעה נוספת המתגלה ברשות האכיפה והגבייה: כאשר החייב פונה אל הדרג המנהלי של הרשות בטענות כנגד החוב, או שהוא דורש פירוט, אומרים לו להגיש “בקשה מסודרת”, אותה יש להגיש לרשם ההוצאה לפועל, אבל רשמי ההוצל”פ ניזונים ממה שהדרגים המנהליים “מזינים” אותם, והמדיניות המוצהרת היא שהדרגים המנהליים, ללא חקירה ודרישה, מזינים את המערכת בכל מה שב”כ הזוכים “מזרימים” להן, ואילו רשמי ההוצל”פ רשאים לראות בהזרמה הזאת משום “מעשי רשות” הנהנים מ”חזקת התקינות”.

והתוצאה: ראשי ההוצל”פ, מרצונם הטוב, עושים עצמם חותמת-גומי לכל מה שב”כ הזוכים – שאינם “רשות” על פי דין – מזרימים להם.

האם ראשי ההוצל”פ “משחקים לידיהם” של ב”כ הזוכים בהתנדבות, מתוך עצלנות או לשם טובות-הנאה? כפי שתראה בהמשך, גם את זה אנחנו מבקשים לחקור.

על השקיפות המוצהרת-לשווא

באתר של רשות האכיפה והגבייה מתהדר מר דוד מדיוני, מנהל הרשות, ב”שקיפות” הליכי הגבייה, אבל במציאות לא רק שההליכים לא “שקופים” לציבור, אלא שגם לחייבים לא ניתנת גישה לכל ה”הסתודדויות” שבין באי-כח ה”זוכים” לבין גורמי ה”רשות” הזאת: אלה הראשונים מגישים “בקשות”, “הגדלות חוב” ושאר מסמכים, ואלה האחרונים מודים בכך שהם רושמים ללא כל חקירה ובדיקה את כל מה שאלה הראשונים מגישים להם.

לפני שנתיים בדיוק, עם כניסתו לתפקידו הנוכחי, הצהיר מר מדיוני הנ”ל כי הוא יילחם במציאות הישראלית שבה חוב של 20 אלף שקל תופח לחצי מיליון“, אבל בשנתיים האלה, תחת שרביטו של מר מדיוני, המציאות הזאת רק התעצמה.

התמסרות אוטומטית לזוכים, טרטור אינסופי של החייבים

כאשר באי-כוח הבנקים מגישים להוצאה לפועל בקשה כלשהי, לרוב היא נענית אוטומטית, בלי שניתן לחייב יומו להגיב על הבקשה, ובמקרים רבים גם ההחלטה עצמה לא מובאת לידיעתו של החייב.

לעומת זאת, כאשר החייב הוא זה המגיש בקשה כלשהי, הוא עובר שורה ארוכה של מדורי-גהינום: במקרים רבים – רבים מאוד – הזוכה מקבל 20 יום לתגובה, ואם הוא לא מגיב במועד, רשם ההוצל”פ נותן לו ארכה אחר ארכה – גם אם הוא התעלם מההחלטה הדורשת את תגובתו, ואפילו לא טרח לבקש ארכה. במקרים רבים עוד יותר – בקשותיו של החייב נדחות על-אתר, אפילו בלי להטריח את ב”כ הזוכה להשיב.

קצה הקרחון של התופעה הזאת נחשף לאחרונה בביהמש המחוזי, תא, עי השופטת יהודית שטופמן בתיק רצפ 1298-08 (העתק מצורף), ממנו עולה תמונה מחרידה: החייב הגיש כ-30 (שלושים!) בקשות, וכולן נדחו בקש, ורק אחרי שהגיש בקשת רשות לערער, וחיכה לצדק שנתיים נוספות, זכה לכך שערכאת הערעור תחזיר את התיק לרשם ההוצלפ, על מנת שזה ישמע את טענותיו של האיש, וידון בהן לגופן.

מדוע לא נשמעו טענותיו של החייב כבר בבקשה הראשונה? גם הדברים האלה מצריכים חקירה.

מדוע הם לא יושבים בכלא?

בגביית חובות עוסקים גם בהוצל”פ וגם ב”פרטי” – אותן “משפחות פשע” ידועות לשמצה, אשר לא כאן המקום לדון בהן.

כפי שראינו לעיל, במערכת ההוצאה לפועל נעשים מעשים נוראים.

אם קבלני הגבייההפרטיים היו עושים את מה שעושים בהוצלפ, הם היו מאכלסים בהמוניהם את בתי הכלא בישראל, אבל בהוצלפ הגורמים המנהליים מגלגלים כל עניין מנהלי אל פתחם של הרשמים, כדי שיהיה להם כיסוי של פועלים על פי החלטת רשם”, ואילו הרשמים עצמם מכוסים מפי כל הליך משפטי, אזרחי ופלילי, בין דה-יורה, בין דה-פאקטו.

צריך לחקור אם החסינות הזאת לא מנוצלת לרעה.

על התפיסה המעוותת של מוסד ההוצל”פ

כדי לגבות חוב די במטען-חבלה המוצמד מתחת למכוניתו של החייב – בין אם הוא חייב, בין אם לאו, אבל כאשר נחקק חוק ההוצל”פ לא התכוונה הכנסת לאפשר לגורמי ההוצל”פ להניח מטעני-חבלה בחסות החוק.

כוונת המחוקק הייתה ליצור הליכי-גבייה מבוקרים ומפוקחים, לבל יהיו זכויותיהם של הבריות הפקר ברגע שמישהו הגיש ללשכת ההוצל”פ בקשה אשר בה נרשם “החייב: פלוני”.

כי גם ל”חייב” (בין כזה שחייב באמת, בין כזה שלא חייב דבר, או שחי בפחות ממה שטוענים כנגדו) ישנן זכויות – ועליהן ביקש המחוקק להגן.

אבל במציאות  גורמי ההוצל”פ לא מתביישים לומר בריש גלי כי “הזכות היחידה של החייב אצלנו היא לקבל את העודף, אם גובים ממנו יותר מדי”.

יכול להיות שפעם – בעבר הרחוק, הזכות ה”יחידה” הזאת אולי כובדה, אבל כיום – כפי שראינו לעיל – אפילו את העצם היבשה הזאת כבר לא נותנים לחייב, ואם גבו ממנו יותר – התיק “נסגר ומאופס”, והכסף נבלע.

לאן זורמים עודפי הכספים האלה? גם זה מצריך חקירה: האם באי-כוח הזוכים (בעיקר הגדולים, אבל גם הקטנים) לוקחים הכל לעצמם, או שהם מתחלקים עם גורמים הרשות האכיפה והגבייה, כדי שאלה ימשיכו לשתף עמם פעולה?

מתכון בדוק לשחיתות

מערכת ההוצאה לפועל מגלגלת מאות מיליוני שקלים בשנה – בסטטיסטיקה הגלוייה.

וישנה גם סטטיסטיקה סמוייה: כספים הנבלעים באמצעות ה”סולמיות” ושאר ההמצאות – כפי שראינו לעיל, בעניין הונאת המחשב של ההוצאה לפועל.

מיליארדים רבים התגלגלו ועברו דרך לשכות ההוצל”פ מאז חקיקתו של חוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז–1967, ועד היום איש לא נחשד בנטילה לכיסו אפילו של אגורה אחת בלבד.

האם העוסקים בתחום הזה הם עד כדי כך צדיקים, המגלגלים בידיהם מיליארדי שקלים, ואפילו לאגורה הם לא ייתנו להידבק לידיהם?

מתוך היכרותנו את נפש האדם, זה ממש לא מסתבר, ולכן גם זה מצריך חקירה ובדיקה.

זועקים ואינם נענים

ניסיונותינו למצוא פתרון לבעיות הכאובות האלה בתוך המערכת פנימה עלו בתוהו, לצערנו, ואין תימה בכך, שהרי איזו מערכת מוכנה לבדוק את עצמה ולהודות בכך שהיא פועלת שנים ארוכות שלא כדין?

גם ניסיונותינו לעניין גורמים ציבוריים שונים, כולל חברי-הכנסת, עלו, לצערנו, בתוהו: משאביהם של חברי הכנסת מספיקים כדי להעביר את תעצומותיו של הפונה אל הגוף הנוגע בדבר, אבל משענה אותו הגוף – ומה יענה אם לא להצדיק את עצמו? – אף חבר-כנסת לא מוכן (ולא יכול) להעביר לאותו הגוף את הסתייגותו של הפונה מתשובתו, וחוזר חלילה. אתה עצמך, כבוד הנשיא, היית חבר-כנסת, ואתה יודע היטב את מגבלות-המשאבים והיכולת של חברי הכנסת.

נציין כי בכל הדיונים והוועדות שהוקמו לצורך “ייעול ההליכים” בהוצאה לפועל, מי שהיו מיוצגים הם “יצרני הכסף”, ואיש לא דאג לייצוגם של עלובי-החיים הנזרקים מבתיהם על חובות שלא קיימים – וחלקם מגיע, לצערנו, לידי התאבדות.

השתיקה הרועמת של כל הגורמים אליהם אנחנו פונים מעוררת את החשש כי הכסף הגדול משתיק כל ביקורת, וד”ל, וכאשר גוף מסוים, מערכת מסוימת, לא “זוכים” לכל ביקורת, הדרך לשחיתות קצרה מאוד!

מה נבקש מכבוד הנשיא

מה אנחנו מבקשים היום? אנחנו מבקשים מכבודו ליזום חקירה אמיתית בכל המתרחש ברשות לאכיפה וגבייה.

מה שאנחנו לא מבקשים הוא לקבל ולהעביר אלינו – בשיטת “העתק-הדבק” – את תגובתה של הרשות לאכיפה וגבייה ובכך לסיים את הפרשה (כפי שקורה עם הפניות לחברי-הכנסת – ראה לעיל). בהחלט אפשר להעביר את פנייתנו זו לתגובתה אבל אם הרשות הזאת תבקש להצדיק את עצמה, אנחנו מבקשים להשיב לה כי לנשיא המדינה אין הכלים הנתונים לוועדות החקירה, והשאלה אינה מי צודק, אלא מה יש להם לומר לעניין פתיחתה של חקירה בנושא הזה.

כן, אנחנו מכירים היטב את תגובתם של אנשי מדיוני: “הטענות האלה הועלו פעם אחר פעם, וכולן נדחו ע”י רשמי בהוצל”פ” … לא זו בלבד שהדברים אינם נכונים, אלא שבשום הליך שיפוטי לא נבדק ה”ממשק” שבין קבלני-הגבייה לבין המנגנון המנהלי של ההוצאה-לפועל – ואיך הממשק הזה משפיע על המשך בירור טענותיהם של החייבים.

אכן, יכול להיות שהחקירה תגלה שהמערכת הזאת טהורה-למהדרין, אבל יכול להיות גם שהיא תגלה כי השחיתות פשתה בה, בין ברמת ה”התהוות”, אותה ניתן לעצור, בין ברמה בה התרופה היחידה היא להשליך לכלא את  האחראים למצב, ולבנות את המערכת מחדש, מהריסותיה.

אנחנו מבקשים, אפוא, מכבוד הנשיא להשמיע קול בעד הקמתה של ועדת חקירה על כל המתרחש ברשות האכיפה והגבייה, ובמיוחד במערכת ההוצאה לפועל.

אנחנו מאחלים לכבודו שנה טובה וגמר חתימה טובה.

 

בכבוד רב,

מ.צ.ד.ה

המועצה הציבורית לדיון הוגן במשפט ובהוצל”פ

בכתובת keepcourt@gmail.com  ת.ד. 48022 תל אביב

אתר http://www.atzuma.co.il/court/0/1/

 

העתקים:

חברי הכנסת

שרי הממשלה

היועץ המשפטי לממשלה

רשתות התקשורת לרבות רשתות חברתיות

חברי הפורום לאכיפת החוק


מכתב קודם לנשיא המדינה, שמעון פרס:

על מה “נדהמת לשמוע” כי המשפט, בדומה למפעל הפיס, הוא עניין של מזל ולא מושא של צדק? מתי בפעם האחרונה ראית בית-משפט מבפנים?



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר