יוסי ביילין משבח את מערכת המשפט

יוסי ביילין משבח את מערכת המשפט

שמחה ניר, עו”ד
08.08.2010 22:41
ימין ושמאל תפרוץ

ימין ושמאל תפרוץ


שר המשפטים לשעבר מסיק מפסיקת הפיצויים לעמוס ברנס כי מערכת המשפט “מוכנה להודות בטעויותיה”, אבל זה לא נכון – אפילו במקרה הבודד הזה



לא בדיחה, טרגדיה

עמוס ברנס הורשע ברצח החיילת רחל הלר, ריצה 8.5 שנות מאסר, קיבל חנינה, ולאחר ארבע עתירות למשפט חוזר הוא השיג את מבוקשו, וזוכה. בתביעת הפיצויים שהגיש ברנס נגד המדינה זיכה אותו שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, מגן אלטוביה, בפיצויים בסך 5 מיליון שקלים.

שרהמשפטים לשעבר, יוסי ביילין, אומר כי זו החלטה המכבדת את מערכת המשפט“, ומוסיף:

עצוב שאדם חף מפשע בילה שמונה שנים בבית הכלא ושחייו נהרסו, למעשה, בגלל הרשעה בלתי מוצדקת. מצד שני, העובדה שהמערכת החליטה על קיום משפט חוזר, מצאה אותו זכאי ופיצתה אותו (פעמיים), היא תעודת כבוד לרשות השופטת בישראל ומוכיחה את נכונותה להודות בשגיאותיה.

ידידי נחום שחף מגדיר את האמירה הזאת של ביילין כ”בדיחה עצובה”.

לא, נחום, זה כבר לא בדיחה עצובה, אלא טרגדיה, שמקורה בכך שהשמאל/סמול בישראל יוצא להגנתה ללא-אבחנה של מערכת המשפט, ובמיוחד ביהמ”ש העליון, בתיפקודו כבג”ץ, בדיוק כשם שהימין נוקט עמדההפוכה, גם כן ללא אבחנה (וכידוע לך, שתי הגישות האלה מאוסות עלי עד לזרא):

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים;

הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.

לגופו של עניין, יוסי ביילין לא מגלה לנו כמה חפים-מפשע לא זוכים לצדק, וגם לא למשפט חוזר, והוא אפילו לא מגלה לנו שעמוס ברנס נזקק לארבע (!) עתירות למשפט חוזר, אשר שלוש הראשונות שבהן  נדחו בקש.

הוא גם לא מגלה לנו שעמוס ברנס זכה למה שזכה אולי בזכות מאמציו הבלתי-נלאים של הבדימוס חיים כהן, אשר בתפקידיו הקודמים (היוהמ”ש לממשלה ושופט ביהמ”ש העליון) לא היה כל כך קנאי לזכויות האזרח, אבל משנפרד מהשררה הוא ניכס לעצמו את התחום הזה, כי זה מה ש”הולך בשוק” הכי טוב.

אני לא שולל את מה שחיים כהן עשה למען עמוס ברנס, אבל מהבחינה הציבורית זה מחפה בקושי על העוול שהוא-עצמו עשה לברנס.

ומדוע “בקושי”. ראשית – משום שזה לא יכול להחזיר לברנס את השנים האבודות, ושנית – מכוח עקרון הכלים השלובים אפשר להניח שהוא עשה עוולות דומים גם לברנסים אחרים.

ומדוע חיים כהן לא פעל לתיקון העוול אשר נגרם לרבים אחרים – על ידו, או ע”י חבריו?

משום שהאחרים חלקם הורשעו על לא עוול בכפם ולא נדונו למאסר-בפועל, או שהשתחררו מהמאסר גם בלעדיו, ונגמר להם הכוח להילחם על שמם הטוב, או משום שהם כבר מתו, או משום שלא היה מי שיילחם למענם, כדי שבישורת האחרונה של המאבק יבוא איזה חיים כהן, ויתפוס טרמפ על העגלה הזאת.

אז אם שופט אחד, במקרה אחד, קבע כי 2=1+1 (להרגשתי העמומה הדבר נכון למדי), זה לא אומר לנו כמה פעמים אותו השופט קבע כי 3,027,325=0+0, כמה פעמים כל המערכת קבעה כך – ולטובת מי זה פעל בכל אחד מהמקרים.

מר ביילין, מה אתה עשית בשביל מדינה?!

יוסי ביילין אינו סתם אזרח מן השורה, אלא שר משפטים לשעבר. מה יש לו להגיד על כך?

שורו-שורו:

שגיאות הן חלק מן ההוויה האנושית. הן קיימות בכל מערכת, ובכלל זה במערכת המשפט. השאלה היא האם אלמלא ניצב משנה (בדימוס) עזרא גולדברג, שהפך את נושא ברנס לשיגעון פרטי שלו, היה בית המשפט מוכן לקיים את ההליך הנדיר של משפט חוזר, וכמה חפים מפשע אחרים יושבים בבתי הכלא שלנו על לא עוול בכפם ואינם מעזים אפילו לבקש לעצמם משפט חוזר. זאת, משום שאינם מאמינים כי יש לכך סיכוי כלשהו, או משום שאין בידם האמצעים לשכור עורך דין שיוכל לשכנע את בית המשפט כי יש סיבות המצדיקות את פתיחתו מחדש של תיק מעלה אבק, שיש בו החלטה חלוטה.

הנה, ביילין עצמו מספק את התשובה לתשבחות שהוא מעתיר על מערכת המשפט. זה כבר לא נכוטנות של הרשות השופטת בישראל “להודות בשגיאותיה”, אלא כפייתה של אותה המערכת להודות בשגיאותיה – כפייה אשר השיגה את הצדק 34 שנים מאוחר מדי, וגם זאת אך ורק משום עקשנותם של יחידים, אשר מצאו עניין בכך.

ובכמה מקרים, מר ביילין, מערכת המשפט לא הייתה מוכנה להודות בטעויותיה?

ובכמה מקרים ה”טעות” לא הייתה טעות, אלא עיוות-דין מכוון?

ובכמה מקרים המערכת סירבה להודות, כאשר לא היה מדובר בהערכת עדויות, אלא בדברים הגלויים על פניהם – כגון התעלמות מראיות ומטענות. איפה היית ומה עשית, מר ביילין כאשר היית בתפקיד המאפשר לך לנווט את ספינת-הצדק הטובעת הזאת?

אינה נכונה, אפילו במקרה הזה

ואגב, הטענה שבתי המשפט מוכנים להודות בטעויותיהם אינה נכונה אפילו במקרה הזה, כאשר כל האשמה גולגלה לפתחה של המשטרה, ולא לפתחן של הערכאות אשר דנו בתיק הזה.

בהחלטתה לקיים משפט חוזר – אחרי שלוש בקשות קודמות, אשר נדחו – אמרה השופטת דליה דורנר:

“חשיפתם של שקרים מגמתיים בעדויות חוקרי המשטרה מערערת את אמינותם לא רק לגבי השקרים שנחשפו, אלא גם ביחס ליתר דבריהם שהוכחשו על ידי ברנס”.

בתי המשפט שלנו מתיימרים, כידוע, להיות בעלי-יכולת מאגית להבחין בין אמת ושקר, אבל אם הם דבקים בעמדתם זו, הם צריכים להודות כי במקרה הזה הם כשלו ברך, אבל בכך הם לא מוכנים להודות – אפילו במקרה הזה.

במקרה הזה הפרקליטות חסכה מבית המשפט את הצורך להודות בטעות כלשהי, כי היא חזרה בה מהאישום, דבר אשר הביא לזיכוי ללא מימצאים. גם ההחלטה אשר הציתה את דמיונו של ביילין, לפצות את ברנס בחמישה מיליון שקל, התמקדה בשומת הפיצוי בלבד, וממילא לא היה בה שום אף צל-צילה של “הודאה בטעות”.

ההיפך הוא הנכון, כי גם בהחלטההזאת בית המשפט משליך הכל על חוקרי המשטרה, ומנקה לחלוטין את השופטים עצמם. אומר צבי הראל (ישראל היום, 6.8.2010):

בהחלטתו אתמול קבע השופט אלטוביה כי החוקרים שללו מברנס את היכולת לזכות להליך הוגן. לדעתו, “ייתכן שחשיפתו של ליקוי זה או אחר בחקירתו לא היה בו כדי להשפיע על ההכרעה של בית המשפט המרשיע, אך הצטברותם של הליקויים מעידה על מכלול של עובדות וטענות אשר לא היו ידועות לבית המשפט המרשיע בבואו לפסוק את דינו”. בנוסף, ביקר השופט את התנהלותם של סנ”צ (בדימוס) מרכוס ושל חוקרים נוספים. בין השאר, חייב השופט את המדינה לפצות את ברנס ב־720 אלף שקלים בגין אובדן השתכרות, ב־144 אלף שקלים בגין כאב וסבל וב־95 אלף שקלים בגין הוצאות משפטיות.

הנה כי כן: החוקרים שללו, מרכוס וחוקרים נוספים לא התנהלו כראוי (בוקר טוב, כבוד השופט, בוקר טוב יוסי ביילין!), ובית המשפט בסך-הכל “לא ידע”.

“מאמין ומקווה”

יוסי ביילין –

… מאמין ומקווה כי אחוז היושבים בכלא על לא עוול בכפם קטן בישראל מאשר במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם, אבל אין שום ספק כי סטטיסטית הם קיימים, בין אלפי האסירים האחרים. המקרה של ברנס צריך לעודד את מי שחשים כי המערכת עיוותה את דינם לנסות ולהיאבק, ולא להסתפק בבקשות חנינה שלא יסירו מהם את הכתם, גם אם יתקבלו.

מדוע, מר ביילין, לא ניהלת מחקר בנושא הזה, כאשר יכולת?

ומה בעניין מי שנעשה להם עוול, ואינם יושבים בכלא? זה בסדר, מר ביילין?!

ומה אתה מציע לעלובי-החיים הנמקים בכלא, ו”חשים כי המערכת עיוותה את דינם”? אתה מציע להם “לנסות ולהיאבק, ולא להסתפק בבקשות חנינה שלא יסירו מהם את הכתם, גם אם יתקבלו” – האם עולה על דעתך לאילו תעצומות-נפש זקוק אדם במצב הזה, כאשר הוא זועק ואינו נענה?

ומה הייתה תרומתך לנושא, בתור שר המשפטים, כאשר פרקליטות המדינה – גם בתקופתך כממונה עליה, מר ביילין – מתנגדת אוטומטית לכל בקשה של נידון – החל מבקשת רשות לערער וכלה בעתירה למשפט חוזר?

בילין מרגיע מפני “הצפה”

כאשר שר המשפטים לשעבר מציע “לעודד את מי שחשים כי המערכת עיוותה את דינם לנסות ולהיאבק”, הוא כבר מתגונן מפני האשמה שאיש עוד לא ייחס לו, אבל, “ליתר בטחון”, הוא מתגונן, “שיהיה”:

אין מה לדאוג – לא נחזה בקרוב בשיטפון של משפטים חוזרים, כי בסופו של דבר בית המשפט הוא המחליט הבלעדי באשר לקיומם.

מה פשר המילה “כי” המקשרת בין “לא נחזה בשיטפון” לבין “בית המשפט הוא המחליט”?

לא, אין שום קשר, אבל גם אם יש, יש נחמה בצידו:

אבל אם יגדל מספר הפניות, מטבע הדברים יגדל גם מספר המשפטים החוזרים, ויהיה הדבר לטובת המערכת וניקיונה.

 וזה מחזיר אותנו אל בית המשפט, שהוא “המחליט הבלעדי באשר לקיומם” (של משפטים חוזרים): אם יגדל מפסר הפניות, עד לכדי חשש “הצפה” – אפשר לסמוך על אדמונד לוי ושות’ שהם יידעו “לצנן” את התלהבותם המרגישים עצמם מקופחים.

 אתה הבנת את זה, יוסי?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר