יום ב’, ה 26 באפריל, שנת 2010, ייזכר לדורות. דבר כזה עוד לא היה בתולדות העם היושב בציון. אפילו וותיקי היישוב, הנושאים עמם זכרונות מתקופת המנדט ומימי השלטון העותומני, אינם זוכרים מאורע כזה.

כבר בשעות הקטנות, כשהאפלה עדיין עוטה על ארץ הקודש, יחידות של משמר הגבול סגרו את כל דרכי הגישה לנמל התעופה בן גוריון – נתב”ג, הציבו מחסומים על הכבישים, והחלו בבדיקות קפדניות של כל מי שניסה להגיע לשדה התעופה. מי שלא היתה לו סיבה טובה מדוע עליו להגיע לשדה התעופה ביום הגורלי הזה, נשלח אחר כבוד לביתו. סריקות מבית של בית נערכו בכל היישובים הסמוכים לגילוי חשודים פוטנציאליים. יחידות עלית של הימ”ם ושל היס”ם הכוללות צלפים מיומנים התמקמו על גגות בתים המצויים בנקודות אסטרטגיות על מנת למנוע התערבות של גורמים עוינים.

עם עלות החמה, בהתפזר ערפילי הבקר, כשהוא מלווה במשמר של אופנוענים, מגיע לקבל את הפיקוד על המבצע, האחד והיחיד – אינספקטור קלוזו, שאת בשורת עלייתו לארץ הבאתי לקוראים במאמר קודם (פנתרים בארץ הקודש). את החקירה המתנהלת נגד איוון האיום (אופס, שוב התבלבלתי – איווט האיום), קלוזו הפסיק זמנית. זה לא דחוף. עד שהיועץ המשפטי הבא יגיע לבחון את התיק של ליברמן יש עוד כמה שנים.

בצעדים נמרצים קלוזו יורד ממכונית השרד שהועמדה לרשותו עם התמנותו למפקד היאחב”ל, נכנס לאולם הנוסעים ומשם לחדר האח”ם שהופקע זמנית מידי רשות שדות התעופה על מנת לשמש כמפקדה מאולתרת. בלי היסוס הוא מחלק פקודות ימינה ושמאלה, כשפיקודיו אצים רצים למלא את כל דרישותיו. על פי הוראתו, שהונחתה טלפונית לפני הגיעו למקום, הותקנה מערכת קשר מיוחדת עם מגדל הפיקוח, בעזרתה הוא יכול היה לקבל מידע בזמן אמת על המתרחש בשחקים ממעל.

“כמה זמן לנחיתה?”, הוא שואל דרך מכשיר הקשר, ובו זמנית פונה לסובבים אותו “אין לאפשר לאף אחד גישה למטוס, אין לאפשר לה גישה לאולם הנוסעים, לא לתת לה לטלפן, לא לקרובים ועל אחת כמה וכמה לא לעיתונאים. יש להחרים, בכוח אם צריך, את הטלפון הסלולרי. זה ברור?” “כן אדוני” עונים כל הנוכחים פה אחד. “מה אם היא תרצה ללכת לשרותים?” שואל אחד הנוכחים. קלוזו נועץ בו מבט שמוציא את החשק לשאול שאלות, “אין לשאיר אותה לבד אפילו לרגע. היא צריכה פיפי? רק עם ליווי, ולוודא לפני כן שהחלון של בית השימוש נעול. זה ברור?” “כן אדוני”, עונים כל הנוכחים פה אחד.

קלוזו מתיישב בראש שולחן הישיבות, לוגם מכוס התה שהופיעה כבמטה קסמים לפניו, ומפנה את תשומת לבו למצג Power Point צבעוני המושלך על המסך, ובו מופיע תרשים של הערכות הכוחות לפי המשימות. אחרי דקות ארוכות של שתיקה בהן הוא לומד לעומק את התרשים, קלוזו מרים את עיניו וזורק לחלל “אני מקווה שכולכם מבינים את חשיבות הצלחת המשימה.Failure is not an option (כשלון לא בא בחשבון)” הוא מוסיף באנגלית. “כל אחד יודע מה מוטל עליו והיכן עליו להיות. אני מקווה שלא תהיינה כל טעויות. מי שיפאשל ישלם ביוקר. יש שאלות?” “לא אדוני”, עונים כל הנוכחים פה אחד.

לפתע נשמע קול ברמקול, “הרגע המטוס עבר את החוף, הוא מעל תל אביב. חמש דקות לנחיתה”. שבעת המופלאים – שבעה מבחירי הלוחמים של הימ”ם, היס”ם, הסמ”ם והשד יודע אילו עוד יחידות עלית של המשטרה, מזנקים ממקומם, ופונים אל דלת האולם. כולם עוטים שכפ”צים וחובשים קסדות מגן. חגורים באקדחים ומצויידים ברימוני הלם. “Stop“, קורא קלוזו, “חכו שהמטוס יעצור והגלגלים ייחסמו. אם היא תראה אתכם היא עוד עלולה לאלץ את הטייס להמריא ולברוח למקום אחר. עם אחת כזאת לא לוקחים שום סיכונים. חכו ליד הדלת עד שאתן לכם סימן”.

את המתח השורר באולם בדקות הבאות אי אפשר לתאר במלים. אפשר לחתוך את האוויר. “זה הוא. המטוס עומד והגלגלים נעולים,” נשמע הקול מהרמקול. אנחת הקלה נשמעת מפי כל הנוכחים. “עד כאן, הכל לפי התוכנית.” שבעת המופלאים יוצאים מהבנין ובקפיצות קרב, כשהם מחפים איש על רעהו, הם דוהרים לקראת כבש המטוס. בעקבותיהם, בודדה בצמרת, נגררת שוטרת ממשטרת הגבולות כדי להחתים את הדרכון.

וככה זה נגמר. מהמטוס לנווה תרצה. לא כוס תה, ולא מקלחת, לא פיפי ולא קדחת. ככה ייעשה לאישה שמשטרת ישראל נתנה בה את עינה.

התאור שלי של מה שקרה בנמל התעופה בן גוריון בשבוע שעבר נשמע לכם מוגזם? אתם לא הייתם שם ולכן אתם לא יכולים לדעת.

הסיפור כאן לא מתייחס לשאלה אם שולה זקן אשמה או שהיא איננה אשמה ובמה היא אשמה, כי אינני יודע. הסיפור מתייחס בלעדית לקרקס המשטרתי אותו הציגו בפני הציבור. אינספקטור קלוזו הראה שזקנתו איננה מביישת את נעוריו. הדבר היחיד עליו יש להצטער זה שהשחקן פיטר סלרס כבר איננו בין החיים. הוא היה עושה מזה את שובר הקופות של המאה.