בתיקי תלונה שעניינם עבירות מין מקיימת המשטרה, תדיר, עימות בין המתלוננת לחשוד. כך ממש נוהגת המשטרה, תדיר, בתיקים כגון דא שעניינם בין “בוזגלו” לאשתו או בין “ברקוביץ” לחברתו / גרושתו / פילגשו.

אלא, שבפרשת ה”נשיא” קצב, לא טרחה כלל המשטרה החובבנית שלנו לקיים עימות בין קצב לבין המתלוננות.

מעתה אמור: לו נתקיים עימות שכזה, היינו יודעים היום כמעט את הכל. העימות היה מציף סתירות. העימות היה מחזק או מחליש גרסאות. או אז, ניתן היה ודאי לאמץ מי מהגרסאות – תוצאי העימות.

אלא שגם המשטרה החלמאית שלכם וגם הפרקליטות היהירה והמתנשאת [שאינה טועה לעולם…] שלכם לא חשבו ולא טרחו לקיים את העימות הצריך והנחוץ בין קצב לבין כל המתלוננות.

היום, בראיה רטרוספקטיבית, ברור כמה חשוב היה לקיים עימות זה.

מי שלא חשב על כך – חייב ליתן הסברים לציבור.

איך זה שלא אמנון אברמוביץ’, לא גיא פלג ולא דנה וייס, שאלו אמש את מזוז ב”פגוש את העיתונות” את השאלה המתבקשת: מזוז היקר, למה לא דרשת לקיים עימות?. תסיר לנו כעת.

אז הנה – מקור המחדל. הכל שרלטני אצלנו.

עוד על הפרטאצ’ המשטרתי: ספינת הדגל טובעת!