ב”ה

“הציונות”, ברירת מחדל

היווצרות תנועות השמאל היהודיות, בולשביקיות, בתחילתה של המאה שעברה (1905-1904), יצרה קרקע נוחה ל“תכנית אוגנדה”.

קלאוזנר, אז אדם צעיר, אך כבר בעל שם עולמי – העולם האקדמי – שכתביו בנושאי הסטוריה, יהדות, תיאולוגיה, פילוסופיה ועוד, כבר החלו להתפרסם, הן במקורם, שכן קלאוזנר כתב בשפות רבות, והן בתרגומיהם (שלט גם בשפות העתיקות, כמו אשורית, אכאדית, שומרית וכו’), הצטרף לאוסישקין במאבקו נגד תכנית אוגנדה (אבטוביוגרפיה): “אני נלחמתי קשה בימי הקונגרס ולפניו – עד שחליתי…”.

עוד מספר קלאוזנר על ערב עם אחד-העם:

“… כל הערב, עד שעה מאוחרת, התרגש והתמרמר: ‘כל כך מהר! רק עשרים שנה אחר פינסקר והבילו’יים – וכבר בוגדים בארץ ישראל והולכים אחר אור מתעה של ארץ זרה באפריקה! וכי ייאמן דבר זה כי יסופר?! אומה עתיקה, שבמשך אלפיים שנה אין תפילה מתפילותיה, שאינה קשורה בציון ובכל הקומפלקס ההיסטורי הגדול התלוי בציון, – ופתאם הכל נשכח, ואפשר גם לתלות את כל תקוות האומה באפריקה. ואף ה’מזרחי’ הדתי מסכים לכך! וכי אומה היא זו ולא רקב של דורות? וכי זה אינו מוכיח, שהכל מתפורר בתוכנו כיום”?

ועוד: “לאחר ימים מועטים בא ד”ר שמריהו לוין לווארשה, ואחד-העם התנפל עליו על שנתנו ‘אומרי הלוא’ להעביר את ענין אוגאנדה בקונגרס. אז אמר לו ד”ר לוין: – ‘קשה היה להלחם בהרצל. מה היה אפשר לעשות? – הרי הוא גדול כל כך!   –   ואחד-העם השיב בכעס: ‘לא הרצל גדול, אלא אתם (הציוניים) קטנים'”!

ה“טריטוריאליסטים”

“מקיץ 1903 ואילך, כשנתים ימים, רעדו אמות הספים של ההסתדרות הציונית. הרצל והמקורבים לו תמכו בתכנית ההתישבות באוגנדה, תכנית שנועדה למצוא “מקלט לילה” למאות אלפי היהודים שגורשו או נמלטו באותה עת מאירופה; הציונות הרוסית, שמנהיגה העולה היה מנחם אוסישקין, שללה תכנית זו וקבעה כי הציונות יכולה להתגשם רק בארץ-ישראל, ואין להמיר ארץ זו בשום טריטוריה אחרת…...

“הצדדים התחפרו בעמדותיהם הנוקשות. מצד אחד ציוני-אוגנדה, שנהפכו עם הזמן לטריטוריאליסטים-בעקרון; חסרי ארץ מיועדת מוגדרת; וכנגדם, ציוני ציון הנושאים עיניהם למזרח.…..

“השנאה לאוסישקין הקיפה חוגים רחבים בארץ, שראו בו אדם שהרים יד במלכות. רוברט סנט ג’ון מספר בספרו “שפת הנביאים”, כי כשנודע בירושלים כי הרצל מת, נשמעה טענה כי אוסישקין הוא האשם בכך. הילד בן השבע, אהוד, בנו של אליעזר בן-יהודה, התפרץ הביתה ואיים כי יקח נקם באוסישקין על מות המנהיג. אף אם יש הפרזה בסיפור זה, יש בו כדי להעיד על העוינות הרבה לאוסישקין.….

“עדות ממקור ראשון על פריחת האוגנדיזם בארץ מביא לנו שלמה צמח שעלה ארצה בשנת 1904, שעה ששעריה של אוגנדה כאילו עמדו להיפתח. ‘חסידי אוגנדה בארץ-ישראל לא היו חסידים סתם אלא קנאים של הטריטוריאליות. פסיכוזה ציבורית בהמון ובסך. היה זה מחזה מעורר יגון ומדכא את הנפש לראות את האנשים האלה, כמעט כאיש אחד, שהיו בכל-זאת הראשונים שבנו כאן מה שהיה בנוי, והנה הם עומדים בפומבי ומביישים את עברם, רוקקים בפני עברם. מציאות מעליבה ובזויה מאוד היתה תופעה זו בארץ, כי תנועת אוגנדה הפכה עד מהרה לשנאה גופה. – – – בתוך כותלי בתי-עם במושבותיהם של ראשונים-לציון עמדו אברכים חניכי ה’אליאנס’ והשמיעו בלשון צרפת את דבריהם, השמיעו בפתוס נבוב ובהתלהבות מזויפת דברים קשים על ארץ זו, ארצם, מתוך בוז ושפלות שאין בפי מלים לתארם. יחידים, אחד במושבה ושנים בעיר היו הנאמנים שלא התחברו אל קהל המחרפים והמגדפים. בתוך ישוב רדום וקופא זה נתעוררה פתאום פעילות רבה. קראו לאספות-עם ואנשים ונשים וטף באו. ונואמים שיננו לשונם ומי שהרבה להשפיל את כבוד הארץ לו הרבו להריע. וכל הארץ היתה כמרקחה’ – – – “. (ד”ר מרדכי נאור, “אוגנדה בראשון לציון”).

הם תמיד הקובעים את כשרותם של אנשים ואת “גדולתם”, ומי שחולק על קביעותיהם נחשב ללא לגיטימי, ובעצם, מחוץ לחוק, אשר על כן אפשר להפעיל נגדו כל עונש, כמו גירוש וחורבן. לדעתם, אז, היהודים היו צריכים לוותר על ארץ ישראל, כדי למנוע עגמת נפש מהרצל…. (ובימינו – להסכים לחורבן הארץ, כדי למנוע שבץ מוחי משרון…).

הרצל זכה לתואר “אבי הציונות”, אך באותו אופן ממש יכל היה גם לזכות בתארים כמו – אבי-השמד, אילו הצליח בתכנית התבוללות, כתרופה לאנטישמיות, וכן – אבי הבגידה בציון – אילו מומשה תכנית אוגנדה.

הסיבה העיקרית לדעיכת תכנית אוגנדה, היתה קביעת הוועדה, שנשלחה לבדוק את הטריטוריה בה מדובר,  שהאיזור אינו מתאים ליישום תכנית הנפל הזו.

הסערה שחוללה הצעת אוגנדה כפתה על “התנועה הציונית” את בירור משמעותה… והמסקנה, כפויית המציאות, היתה של – אין ברירה; אין סיכוי להתיישבות יהודית מחוץ לארץ ישראל. שהרי, מלכתחילה, מחוללת ה”ציונות” היתה רדיפת היהודים בכל מקום בו דרכה כף רגלם!

המדקלמים עדיין  – “אין לנו עם אחר”, כתירוץ ללכת בדרך הקלה ולשתף פעולה עם אלה שטובת היהדות מהם והלאה, למעשה קוראים לנו לשתף פעולה בביצוע פשעים נגד עצמנו!

נכון שאין לנו עם אחר, לכן אסור לנו לאכזב אותו. אכזבה עצומה לדעתי, היה לעם הויתור הקל על גוש קטיף, שהאיץ עוד את הייאוש הכללי ותחושת חוסר האונים. היה זה חילול ה’ מן הגדולים שידע העם היהודי.

חילול ה’ עצום זה מעצים שוב את האנטישמיות בעולם. גם לתופעה זו התייחס המשורר יצחק כצנלסון (“פנקס ויטל”, 28.7.1943):

“… אי-אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי היהודים המתכחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים ומחקים את שכניהם בכל דבר… מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים תת.

“היהודים אשר נתנו לעולם כולו היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי אהבתם של הגויים ליהודים מתבטלים בפניהם, היא טבעית ומובנת לכל בעל הרגשה: ‘אלה, היהודונים, אם בגדו באלוהיהם, בעמם, באביהם ובאמם – יבגדו גם בנו בוודאי….”.